אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק היה קורא › דף יז.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק היה קורא · דף יז.

דף טז:

ע"א גמר' שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתיך בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה וכו'. בפמליא של מעלה בחבורת שרי האומות וכו', ובפמליא של מטה בחבורת החכמים (רש"י), סמיכות העניינים האיך שייכים לתפלה אחת, י"ל בדרך דרש דאית' (פסחים נ' ע"ב) רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, לא קשי' בעושין לשמה גדול מעל שמים חסדך, בעושין שלא לשמה גדול "עד שמים חסדך עיי"ש, ולפי"ז י"ל דעל ענין אחד התפלל, ובסיפ' מפרש לרישא, מי הם פמליא של מעלה, הם התלמידים העוסקים בתורתיך לשמה, ונקראים פמליא של מעלה, לפי שגורמים שגדול מעל שמים חסדך, ומי הם פמליא של מטה, הם העוסקים שלא לשמה, שגורמי' שגדול רק "עד שמים חסדך, וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה:

עוסקין בתורתיך לשמה. פי' משום כאשר ציוני ה' אלקי ולא כדי להקרות רבי (רש"י תענית ז' ע"א):

ר' אלכסנדרי אמר הכי. עיין תפלת דר' חייא דלעיל:

שתעמידנו בקרן אורה. בזויות אורה (רש"י), פי' שישראל בגלות בכמה מדינות ועירות, עומדים ויושבים במקום צר, ודוחק הפרנסה כמו בקרן זוית של בית שאין שם ריוח ואור כ"כ, לכן התפלל גם אם בגלות אנחנו בקרן זוית, לכל הפחות העמידנו בקרן אורה, להצילנו שם מכל צרה ותתן לנו ריוח ופרנסה ואור (מהרש"א):

שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה. והא דאמר הכפל, י"ל שתעמידנו בקרן אורה, זו תורה, בכל זה אל תעמידנו בקרן חשכה של עו"הז, כי המצפה לשולחן אחרים עולם חשוך בעדו, אלא נאה לצדיקים לזכות לשתי שולחנות, לב' עולמות (הוריות י' ע"ב):

גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה, שהרי הוד' הקב"ה לאליהו, דכתיב ואשר הרעותי, אני גרמתי להם שבראתי יצ"הר (לקמן ל"ב ע"א):

עד שלא נוצרתי איני כדאי פי' להבראות דהא איתא (עירובין י"ג) דנמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, דהיינו מצד של שהלאוין מרובין מהעשין וכו' (מהרש"א):

הרי אני לפניך "ככלי "מלא "בושה "וכלימה יהי רצון וכו' ומה שחטאתי ערק ברחמיך הרבים כו'. דהא איתא (לעיל י"ב ע"א) העושה דבר עבירה ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו:

ולמקללי נפשי תדום. ולמקללי בצר"י, ופי' השונאים שהם מקללי נפשי, תדום אותם ותסגור פיהם, א"נ גרסינן ולמקללי בפת"ח, ופי' נפשי תדום, שאהי' מן הנעלבים ואינם עולבים, וכן ונפשי כעפר לכל, כמו שאמרו לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהכל דורסין עליה (ליקוטי חבר). א"ג נפשי כעפר לכל תהי', פי' כעפר הזה מצמיח ומטיב ואין מצפה לתשלום גמול:

מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם. ר"ל ימהר להפר עצתם ולקלקל, כשעדיין הדבר רק במחשבותם, ולא בא לידי פעולה, ובזה קצת ניח' דהקדים עצתם למחשבתם, דאל"כ הא מחשבה קודמת:

ר' ששת כי הוה יתיב בתענית בתר דמצלי אמר הכי וכו'. לא בתענית יחיד דוק', אלא ה"ה בתענית ציבור, ומשמע בש"ע סי' תקס"ה ס"ד "בתפלת המנחה, דז"ל טוב לומר בתחנונים שאחר תפלת המנחה, לאחר אלקי נצור רבון כל העולמים וכו':

אדם חוטא. פי' בשוגג ומקריב קרבן:

מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, על חלב שייך בפשיטות ל' מקריבין, שהרי קרב היה על האש של המזבח, אבל הדם שלא נקרב על האש אלא נזרק על המזבח, צריך לומר דשייך ל' מקריבין, לפי שמצינו בל' המקרא (ויקרא א' ה') והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, ופרש"י והקריבו זו קבלה, והוא ל' הולכה ודו"ק:

אלא חלבו ודמו. ל' זה ניח' אי כל חלבו וכל דמו, היו מקריבין, אבל מאחר דלא כל חלב ודם מקריבין, הל"ל מחלבו ומדמו, ועל זה שפיר היה שייך ועכשיו שישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי ודו"ק:

אלא חלבו ודמו. לכאורה הל"ל אלא דמו וחלבו, דאפילו קודם שנפשט, היה נזרק הדם כידוע, ואפשר דנקט ל' הקרא (יחזקאל מ"ד ז') בהקריבכם את לחמי חלב ודם, (ושם פסוק ט"ז), ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם. א"ג י"ל לפי שחלב נעשה ממנו אישים למזבח הקדימו ודו"ק:

ומתכפר לו פי' עם התשובה דהא קרבן בלי וידוי ותשובה, אינו מכפר, כמבואר ברמב"ם פ"א מה' תשובה ה"א עיי"ש ודו"ק:

אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. פי' אשרי מי שכבר נתגדל בתורה, ועדיין עמלו בתורה, כי מזה ראי' שכוונתו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, דמי שלומד שיקרא רב או בשביל ממון, אחר שנעשה רב ונתגדל, או שהשיג הכסף אשר אמר, לא יעמול עוד בתורה:

ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. דתכלית לימוד ועמל התורה, הוא לשמור ולעשות, והעשי' היא הנחת רוח למעלה (כרש"י ויקרא א' ט') אשה ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי "ונעשית ירצוני. והיינו דאית' (מ"ק כ"ח ע"א) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, פי' שבידו ממש פעל ועשה, שקיים ללמוד ולעשות:

בשם טוב. כעין שפי' רבינו עובדי' (פ"א פ"ד מי"ג) כתר שם טוב, מי שיש בידו מעשים טובים, ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לכן אשרי לו. ובס' מגיד תעלומה כתב, וז"ל ואין לדקדק מה מועיל זה לתכלית האדם אם ישבתוהו, די"ל דאית' בפ"א לסימן, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, הוא סימן כי רוח המקום נוחה הימנו, א"כ אשרי לאיש כזה בודאי עכ"ל. וכעין זה י"ל (בראשית מ"ט כ"ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור, ופירש"י בן פורת, בן חן וכו' עיי"ש, ולפי"ז מאחר שחן רוח הבריות, הוא סימן לחן רוח המקום, היינו דאמר ב' פעמים בן פורת, והכי קאמר "בן "פורת "יוסף, פי' ודאי בן חן אתה למעלה, שרוח המקום נוחה ממך, שהרי "בן "פורת "עלי "עין, פי' בן חן אתה בעיני הבריות, עד "שבנות "צעדה "עלי "שור, בנות מצרים צועדות על החומה להסתכל ביופיו (כפרש"י), וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו:

לשקוד על דלתי תורתי. אמר ר"מ לישנ' דקרא (משלי ח' ל"ד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. א"נ לפי שע"י ראשית חכמה יראת ה', יכול ליכנס לפנים משני דלתות, משא"כ אדם שיש בו תורה, ואין בו יראת שמים, דומ' לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל (כשבת ל"א ע"ב):

וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון וכו'. פי' עשה תשובה מאהבה, מת"כ זדונות נעשות זכיות (יומא פ"ו ע"ב), ואז אני אהיה עמך בכ"מ:

דרבנן דיבנה. לפי שיבנה היתה עיר מלאה חכמים כדאית' בפ' הניזקין א"ל תן לי יבנה וחכמי', לכן רגיל על לשונם כן (ע"י):

אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. פי' שלא תאמר אחר שאני רואה, שהוא כבר השכים למלאכתו, אז אני משכים למלאכתי, אלא בתחלה אני משכים למלאכתי וכו':

שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט. פי' שמא תאמר לפיכך אני אין מתגדר במלאכתו, לפי שאני מרבה בתורה, והוא ממעיט, שאין מרויח ממון הרבה, אבל אלמלא אני הייתי יכול רק למעט בתורה, והייתי רואה שהוא מרבה ממון במלאכתו, הייתי מתגדר ומתקנ' במלאכתו, אל תאמר כן שהרי שנינו אחד המרבה וכו':

מרגל' בפומי' דאביי לעולם יהא וכו'. כול' מילת' דאביי הוין דברי "תורה, וענייני "גמילות "חסדים דבין אדם לחבירו, ומרגל' בפומי' דרבא לקמן, הוין דברים של "תורה עיי"ש, י"ל כל אחד לשיטתי', דאביי עסק שבתורה "ובגמילות חסדים, ורבא עסק בתורה (ר"ה י"ח ע"א):

לעולם יהא אדם ערום ביראה. ערום, פי' חכם, שיעשה דבריו בחכמה ובערמה (א"עז בראשית א'). ובדרך דרש ואפילו שזכה למדרגת בעל יראה, לעולם יהא דומה בעיניו כאילו עדיין ערום הוא ביראה, ויוסף לעלות ביראה:

ואפילו עם נכרי שבשוק. פי' נכרי שאינו מכירו (ט"ז יור"ד קמ"ח סק"ז). א"נ י"ל אפילו בשוק שהוא בפרהסי' ואין לך ליראה ממנו כ"כ, כמו שפוגעו במקום מוצנע, מ"מ ירבה שלום עמו, כל שכן כשמצאו במקום מוצנע שיש לו לירא' ממנו שירע לו:

אמרו עליו על ר"י בן זכאי וכו'. לפי הנרא' סוף ממרגלי' דפומי' דאביי הוא ודו"ק. ואף דר"י בן זכאי היה חשוב אצל המלכות אספסינוס קיסר, ומסתמא היו מקדימין לו שלום, אפ"ה היה הוא מן הזריזין ומקדי' שלום (ע"י), והוי כעין שאית' לעיל גבי רבי ואע"ג דקיימי קצוצי עלי' דרבי עיי"ש:

תכלית חכמה תשובה ומע"ט. הא דהקדים תשובה, י"ל דארז"ל ברשע שאינו מהרהר בתשובה, תורתו הולכת אל הקליפה וסט"א, כמה שנאמר (תהלים נ' ט"ז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'. א"נ דכ' ר' בחיי החסידים מחדשים בתשובה תמיד, לפי שמוסיפים חכמה ובגדולת יוצרם בכל יום, ורואים שאתמול קצרו בעבודתם, ולכן עושים תשובה ומוסיפים מע"ט, הרי כאשר תתגדל החכמה, מוסיף תשובה ואח"כ מע"ט, והיינו דברי רבא (מעין הברכות):

ובועט באביו ובאמו וברבו. או או קתני.

א"נ לפי מה שכתב במהרש"א בכל מעשה רע שאדם עושה, בועט באביו וברבו, שהרי אית' (יומא פ"ו ע"א) מי שקרא ושנה, ואין משאו ומתנו באמונה עם הבריות, מה אומרים עליו אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה וכו' עיי"ש, לפי"ז אין צריך לומר או או קתני:

ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. במנין פי' במנין שנים, אבל הא דתנן (בעדיות פ"א) אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, שם הפי' מנין בכמות, שיש הרבה חכמים יותר על המתקנים ועיי"ש בתו' יו"ט (הגר"צ):

שנאמר ראשית חכמה וגו'. ר"ל שנאמר קאי אדלעיל, תכלית חכמה תשובה ומע"ט שנאמר ראשית וגו':

ועטרותיהם. כל אחד לפי מה שעבד ה' בעו"הז, וקנה לעצמו כתר תורה, שהוא בראשו, כך ישיג לעתיד, והיינו דאמר ועטרותיהם "בראשיהם, ולא אמר ועטרותיהם על ראשיהם (ועיי' במפרשים):

גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מאנשים וכו'. שהרי קראן בוטחות (רש"י), ר"ל האנשים יכולין לבוא לידי שעה שכל זכותם אבדה, כשתוהים על הראשונות, משא"כ הנשים, אפילו כשהבן תוהה זכותם קיימת (מהגאון בעל הח"ס ז"ל):

א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין א"ל באקרויי בנייהו לבי כנישתא וכו'. י"ל ר' חייא לשיטתי' דכל עובדי' הוה, לגדל והקטנים וגדולים בבי כנישתא ובבי מדרשא (כדאית' בב"מ פ"ה ע"ב), דהיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא עיי"ש:

באקרוייי לשון קורין מקרא, ובאתנויי ל' שונין משנה (עיין סוטה כ"ט ע"א):

בי רבנן. ב"המד (רש"י), וקורין ב"המד "בי רבנן, ל' "בית רבנן, לפי שביתם הוא לכל דבר (מגילה כ"ח ע"א):

עולמך תראה בחייך וכו'. כל צרכך תמצא (רש"י). ובדרך דרש י"ל תראה ותתקבל כל צרכיך, בתורת מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וממילא לא תאכל מזכיותך, אלא ואחריתך לחיי העו"הב. א"נ תשלים נפשך בשלימות, "ואחריתך "לחיי "העו"הב, לא תצטרך לבוא בגלגל, אלא "ותקותך "לדור "דורים, ר"ל דורות הבאים אחריך, יהיו דור אחר דור, ולא אותן כבר יצאו לעולם, וכעין שפי' הר"י ז"ל, הא דארז"ל "בעו"הר "יצאו "מה "שיצאו, פי' שהרי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וא"כ אי יצאו בגלגל, ונבראים לעולם, אותן שכבר יצאו לעולם, מת"כ נתאחר הקץ ע"כ:

פיך ידבר חכמות וכו'. לפי ששבו לארצם ולביתם, לכן ברכו שיקבלו וימצאו לכל א' דבריו חן בעיני שומעם:

עפעפיך יישירו נגדך. פי' לפי שאין אדם רואה נגעי ומומי עצמו, אבל נגעי אחרים ובפרט ממתנגדים שלו הוא רואה כקטן כגדול, והיינו דברכו לחברים תגיע לשלימות, עד שזה הדרך הישרה תבור לך, מה שתתישר בעיניך "מנגדך, ממי שעומד לנגדך, והוא ודאי דרך היותר טוב, ועי' פ"א פ"ב מ"א (מאדמ"ור הגאון אב"ד שליט"א):

כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' חסדא וכו' אמרו לי' הכי אלופינו מסובלים וגו' אלופינו מסובלים רב ושמואל וכו'. לא נתברר אי אמרו רק הפסוק אלופינו מסובלים וגו' בלבד, או אמרו חד לחברי' גם הדרש אלופינו מסובלים רב ושמואל וכו', עד שלא יהי' לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים ודו"ק:

אלופינו מסובלים וגו'. ז"ל רש"י שם בתהלים, אלופינו מסובלים, אלופים גדולים שבנו נסבלים על קטניהם שהקטנים נשמעים לגדולים, ומת"כ אין פרץ בנו וכו' עיי"ש:

אלופינו מסובלים רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר וכו'. לפי דברי אמרי לה, דר' יוחנן ור' אלעזר אמרי להא מילת', יש לומר דאמרי ומסובלים בייסורים, משום דר' יוחנן ור' אלעזר אמרי (לעיל ה' ע"ב) על ייסורין לא הן ולא שכרן, לכן דרשו כן:

דף י"ז ע"א רש"י ד"ה כי הוה מסיים ספר איוב. על שם שאיוב נפטר בשם טוב עכ"ל, דספר איוב מסיים וה' ברך אה אחרית איוב מראשיתו וגו' ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה ויראה את בניו ואת בני בניו ארבעה דורות וימת איוב זקן ושבע ימים:

רש"י ד"ה מתגדר. מתגדל וכו' עכ"ל, ז"ל הערוך מתגדר, פי' ענין גידול ושררה עיי"ש:

רש"י ד"ה ובלבד שיכוון לבו לשמים. ואצל קרבנות הוא במנחות בסופו עכ"ל, ועיין בשפ"ח לעיל ה' ע"ב לרש"י ד"ה א' המרבה שם העתקתי:

רש"י ד"ה העושה שלא לשמה וכו'. פי' שאינו לומד כדי לקיים לא' אלא לקנטר וכו' וכן משמע בירושלמי דפרקין עכ"ל, ועיינתי ולא מצאתי בירושלמי דפרקין, ובתוס' ר"י החסיד כתב, וכן משמע בירושלמי ברכות פרק א'. וז"ל הירושלמי פ"א להלכה ב', ר' יוחנן משום רשב"י כאן אנו שעסוקין בת"ת, אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין וכו', ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, (ב) ולית לי' לרשב"י הלמד ע"מ לעשות, ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות (ג) נוח שלא גברא, וא"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה (ד) שילייתו על פניו, ולא יצא לעולם, טעמי' דרשב"י זה שינון, וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון:

פי' פני משה:

כגון אנו שעוסקין בת"ת. תמיד ואין אנו מפסיקין לדברים אחרים:

ופרכינן ולא מוד' רשב"י, וכי לא מוד' רשב"י שמפסיקין מת"ת לעשות המצוה ולקיים בזמנה כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן והרי עיקר הלימוד הוא ע"מ לעשות וא"כ אמאי לא הפסיק כדי לקיים מצות ק"ש:

זה שינון. משום דמצות ק"ש שינון ודיבור הוא, ואין מבטלין דיבור הלימוד מפני לימוד אחר. והכי נמי אית' בירושלמי שבת פ"א להלכ' ב'. והנה ברש"י שבעין יעקב לא גרס כל דברי רש"י ד"ה העושה שלא לשמה, וקצת משמע כן מתוס' ד"ה העושה:

א אלא לקנטר. דכל דבר אפילו של חול כשעושה לקנטר ולקפח אחרים, הרי לא טוב עשה, כל שכן כשלומד לקנטר, שמהפך דברי אלקים חיים:

ב ולית לי' לרשב"י הלמד ע"מ לעשות וכו'. ר"ל והא רשב"י איהו דקאמר (לעיל י"ד ע"ב) שקדמ' פ' שמע לפ' והיה, משום דיש בו ללמוד וללמד ולעשות וכו':

ג נוח. פי' טוב ויפה היה לו:

ד שילייתו וכו'. הוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה במעי אמו. ודע הלמד שלא לעשות משמע דלאו שלא לשמה בלבד למד, אלא לקנטר הוא לומד, והיינו שמביא התוס' ראי' וכן משמע בירושלמי דפרקין:

רש"י ד"ה ויאכלו וישתו. שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו עכ"ל, וכן תרגום ג"כ אונקלוס, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתן. ז"ל מדרש הנעלם לפ' תולדות (דף קל"ח ע"א) ד"ה א"ר יוחנן לר' חייא, הא דתנינן דעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לע"ל, מאי היא, א"ל עדיין לא אזלית קמי אינון מלאכין קדישין מארי מתנית' לידע מה יהי' הסעודה כיון דשמעית הא דא"ר אלעזר אתישבא בלבאי, דא"ר אלעזר סעודת הצדיקים לע"ל כהאי דכתיב (שמות כ"ד) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ודא הוא דתנן ניזונין, וא"ר אלעזר באתר חד תנינן נהינן, ובאתר אחרא תנינן נזונין, מאי בין האי להאי, אלא הכי אמר אבוי נא' הצדיקים שלא זכו כל כך, נהנין מאותו זיו שלא ישיגו כל כך, אבל הצדיקים שזכו, נזונין עד שישיגו השגה שלמה, ואין אכילה ושתי' אלא זו, וזו היא הסעודה והאכילה, ומנא לן הא, ממשה דכתיב (שמות ל"ד) ויהי שם עם, ה' מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, מ"ט לחם לא אכל ומים לא שתה, מפני שהיה נזון מסעודה אחרת, מאותו זיו של מעלה, וכהאי גוג' סעודתן של צדיקים לע"ל עכ"ל:

א הצדיקים שלא זכו כ"כ נהנין וכו' אבל הצדיקים שזכו ניזונין. ולפי"ז הש"ס דהכא, דקאמר אלא הצדיקים יושבים וכו' "ונהנים מזיו השכינה, מיירי מצדיקים שלא זכו כ"כ, וכן יש לדייק נוסחת ברכת המזון בלילי פסח, הרחמן הוא ינחילנו וכו' ליום שצדיקים יושבים וכו' "ונהנים מזיו השכינה, למה לא מתפללים הרחמן ינחילנו וכו' שצדיקים נזונין מזיו השכינה, ודוחק לומר משום דהמבקש צריך למעט בבקשתו ודו"ק:

רש"י ד"ה גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות עכ"ל, פי' שהבטיחן הקב"ה שני עולמות דמכות "שאננות שייך בעו"הז, כמו שנאמר שאנן מואב מנעוריו, ובוטחות קאי על עו"הב הבטח' לעתיד, והרי יתרון לנשים על האנשים, שהאנשים לא הבטיח רק ע"י תורה ומצות (עיין משנה ריש פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעו"הז והקרן קיימת לעו"הב) ובנשים לא שייכ' כ"כ, ועל זה מקשה רב לר"ח א"כ נשים במאי זכיין, דהא ודאי על חנם לא הבטיחן הקב"ה שני עולמות, ומתרץ לפי שהם גורמי' לתורה ולמצות, ונאמר המליצה כחלק היורד במלחמתה של תורה, וכחלק היושב על הכלים, יחדיו יחלוקו (סמיכות חכמים):

רש"י ד"ה לבי כנישתא. "ת"ש"ב"ר רגילים היו להיות למדים לפני רבם בבית הכנסת עכ"ל, ומבואר כן ברש"י שבת י"א ע"א ד"ה החזן עיי"ש:

תוס' ד"ה ונפשי כעפר וכו'. מה עפר אינו מקבל כליי' לעולם וכו' כמו שהוא אומר ליעקב (בראשית כ"ח י"ד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו' עכ"ל, והא דלא הביא התוס', כמו שהוא אומר לאברהם (בראשית י"ד ט"ז) ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגו', קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', י"ל לפי שפסוקי ברכת יעקב שם, כוללים יותר מפסוקי ברכת אברהם שם, כדאית' (שבת קי"ח ע"ב) לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ וכו', אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' עיי"ש:

תוס' ד"ה אני ברי' וכו' וחבירי ברי'. כלומר יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע עכ"ל, פי' דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דצדיק ורשע לא קאמר (לקמן ל"ג ע"ב). וכעין ששמעתי לפרש בזה (תהלים ט"ז ב') "אמרת "לה' "אדני "אתה, פי' הכל שיש לי אני מכיר ואומר שבידי שמים נגזר, אבל "טובתי" בל "עליך, טובתי, דהיינו מע"ט ויראת שמים שלי, בל עליך, דהא חוץ מיראת שמים. ובזה פי' בפנים יפות (איכה ג' ל"ו ל"ז) "מי "זה "אמר "ותהי "וה' "לא "ציוה, דהא הכל בידי שמים, אבל "מפי עליון "לא "תצא "הרעות "והטוב, פי' אי ילך בדרך רע או טוב, זה לא תצא מפי עליון, דהא חוץ מיראת שמים:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה