שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק היה קורא · דף יד:
ע"ב גמר' חוזר ואומר אמת וכו'. פי' אם שהה בינתיים, כגון כשפסק מפני היראה או כבוד, אחר שאמר אמת, או שסיים קודם החזן, חוזר ואומר אמת או אינו חוזר (עיין רא"ש ומעדני יו"ט):
שמעי' רבה דאמר אמת אמת תרי, זימני פי' דאמר אני ה' אלקיכם אמת אמת ויציב ונכון וקים וכו'. ולא נקט שמעי' רבה דחזר ואמר אמת, לפי שש"צ היה ולא היה ממתין, אלא אמר ב' פעמים אמת אמת, זה אחר זה מיד:
ערבית דבר אב"י ואמרת אליהם אני ה' אל יכם. וכבר הק' הרשב"א הא כל פסוקא דלא פסקה משה אנן לא פסקינן (מגילה כ"ב ע"א), ובהג' מבעל מפרשי הים כתבו לתרץ בשם שו"ת יכין ובועז, דבמקום שיש פיסוק טעמים שרי עיי"ש. ויש מן האחרונים שכתבו בשם ס' יד המלך בהלכות ק"ש, דמפני זה אמרו בני מערבא פסוק זה, משום דהוא מקרא שלם במקום אחר (ויקרא י"ח ב'), וזה מעליותא של שמעתתא, והש"ס דחק זה דלענין מה שאמרו במערבא פסוקים אלו, משום דדומ' לפ' ציצית, וא"כ הוי כמתחיל, דקיי"לן דגומר, ועיין ט"ז יור"ד סי' קי"ד סק"ד:
וכ"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה. פי' משום דאיכ' כמה קראי דמתחלי הכי, ולא מוכח דהתחיל ביציאת מצרים (הגרא"וו):
קסברי במערבא וכו'. בירושלמי פ"א ה"ו אית' רבנן דתמן (דהיינו בבבל) סברי לא יתחיל ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא (דהיינו בני מערבא) ס"ל מתחיל ואינו גומר, ופי' בס' יפה עינים והיינו משום דבני מערבא ס"ל דלא הוי התחלה:
אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחילנן דקא מתחלי במערב' וכו'. ואע"ג דר' פפא תריץ לאביי, דקסברי במערבא דאמרת אליהם לא הוי התחלה, וא"כ במערבא לא אתחולי כלל, וצריך לומר דאביי לא קיבל לדברי דר' פפא, ואביי קאי אדברי עצמו, דאמר מאי מעליות' וכו', ודו"ק:
והא בעי לאדכורי י"מ. הוי מצי למיפרך רב לשיטתי', דהא צ"ל אמת ואמונה ערבית (דלעיל י"ב ע"א) אמר רב לא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא עיי"ש, אלא דעדיפ' פריך:
דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו'. הנה נוסח זה מודים אנחנו לך וכו' רק על העבר הוא, ולעיל י"ב ע"א פי' רש"י ותוס', אמת ואמונה ערבית, היא ברכה דקאי על העתיד עיי"ש, וכאן מיירי בערבית, וצריך הוא לצאת ידי חובתו בזה של אמת ואמונה, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה והא בעי:
ותיפק לי' מדר"י בן קרח'. יש לומר דהכי קפריך דהא כתבו התוס' ד"ה ויאמר אינה נוהגת אלא ביום, דר"י בן קרח' דמתניתן ס"ל כר"ש דציצית מ"ע שהז"ג עיי"ש, וא"כ ר"י בן קרח' לא אמר דבריו, אלא אליב' דר"ש, וא"כ למה לי' לר"ש למימר טעם אחרית', ולא אמר כטעמי', וסתם ר"ש הוא רשב"י (רש"י חולין מ"ט ע"ב), ומשני דבאמת חדא ועוד קאמר:
והיכי עביד הכי והתני' וכו'. ה"ה המ"ל מרב גופ' דלקמן, דמקדים ומשי ידי' וכו' ומניח תפלין, והדר קרי ק"ש, ואפשר היינו דמסיים מ"מ קשי' לרב, ר"ל מעשה דרב אמעשה דרב:
הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל. תנא כאן ונוטל "ידיו, וכדלקמן מי שרוצה לקבל מ"ש שלימה וכו', אלא שלא תנא כאן ויפנה, ובש"ע יור"ד שס"ה, לא הזכיר נטילה ודו"ק:
סיפא בתרתי. ר"ל ששנים חופרים זה אחר זה, ובבת אחת אין יכולין לחפור דהמקום קצרה דאי יכולין שניהם פטורין, כמפורש בש"ע יור"ד שס"ה עיי"ש, דדוק' לענין המשמר את המת, איכ' חילוק בין המשמר אחד, להיו ב' משמרים (כדלקמן י"ח ע"א), אבל בחופר אין חילוק:
וכ"ת דלא מטא זמן ק"ש. פי' לפי שזמן תפילין, משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות, וק"ש זמנ' כותיקין (לעיל ט' ע"ב), הרי דזמן תפלין קודם לזמן ק"ש, לפיכך הקדים רב להניח תפלין לק"ש, עיין בשפ"ח לגמר' לעיל ח' ע"ב ד"ה פעמים:
לאפוקי ממ"ד למשנה א"צ לברך. והוא ר"א לעיל י"א ע"ב:
קמ"ל דאף למשנה צריך לברך. מכאן מוכח דמילת' דר"ח בר אשי דהכא, לאו היינו מילת' דאית' לעיל י"א ע"ב, רבא אמר אף לתלמוד צריך לברך, דאר"ח בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנ' קמי דרב לתנויי פרקין בספר' דבי רב וכו' עיי"ש, דהתם ספר' דבי רב דין תלמוד יש לו, וכאן מיירי ממשנה. מ"מ יש לדקדק דל"ל לאשמעינן כאן דלמשנה צריך לברך, והא רב ס"ל דאף לתלמוד צריך לברך, כ"ש למשנה ועיין בצל"ח, ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"א ע"ב ד"ה ורבא אמר, ומשם מבואר קצת:
אר"ח בר אבא אר"י כאלו הקריב וכו. מדלא נקט ור"ח ב"א אר"י אמר כאילו וכו', משמע דלא לפלוג' אתא אעולא דלעיל, אלא להוסיף ודו"ק:
הרוצה שיקבל עליו עול מ"ש שלמה יפנה וכו'. ל' הרוצה ניח' אי בדעתו תלוי' הדבר ודו"ק:
דף י"ד ע"ב רש"י ד"ה וה' אלקים אמת. לכן אין מפסיקין בין אני ה' אלקיכם לאמת עכ"ל, ולענין הפסקה בין אמת לויציב עיין בש"ע סי' ס"ו ס"ה, דש"ע מתיר ורא"ש אוסר עיי"ש, ול' רש"י דהכא משמע כשיטת הש"ע, ועיין בתיו"ט פ"ב מ"ב שכ' והואיל ובקרא לא כתיב ויציב, נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק, כמו באמצע הפרק עיי"ש:
רש"י ד"ה כל אמת אמת תפסיה להאי. רהיטא של אמת תפסתו לזה עכ"ל, הנה רץ אברהם (בראשית י"ח ז') מתרגמינן רהיט אברהם, והערוך פי' דומה זה כאילו שיחת אמת אמת אחזתו, כדרך ששיחת המלה אוחזת השוטים (עיין ערוך ערך אמת והפלא שבערכין שם). ולפי פי' הערוך הוי' פירושו של תיבת "כל, פי' "קריאה "ודיבור, עיין ערוך ערך כל, עליו ישאגו כפירים, מתרגמינן עלוהי יכלין עיי"ש, ורצה לומר קריאה דאמת אמת תפסיה (הגמהרש"ש):
רש"י ד"ה צ"ל אמת. כדכתיב (ירמי' ז') וה' אלקים אמת:
רש"י ד"ה והא בעי אדכורי י"מ. דתנן מזכירין י"מ בלילות ואי לא אמר אמת ואמונה ולא אמר פ' ציצית וכו' עכ"ל, והא דהקדים רש"י אמת ואמונה לפ' ציצית, י"ל לרמז דאף לפי מה שמשני, דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' צריך לומר ג"כ מעין אמת ואמונה, וכדאית' (לעיל י"ב ע"א) כל שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא עיי"ש, אלא שהש"ס ורש"י נקטו כאן בקיצור (ועיין הגמהרש"ש):
רש"י ד"ה רב משי ידיה. פעם אחת ראוהו שעשה כן עכ"ל, פרש"י דכאן, הו' לפי המסקנא, דשלוחא הוא דעוית:
רש"י ד"ה ושרנו לך. מי כמוך באלים וכו' עכ"ל, הנוסח' שלנו משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם, מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא. והא דתקנו לומר בתפלה, דוק' פסוק זה מהשירה, ולא תקנו לומר פסוק אחר, י"ל משום דפסוק זה כולל הרבה, ובפרט שנאמר בו נורא "תהלות, ופרש"י יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו כמ"ש לך דומיא תהלה. ודע הלשון ואמרו כולם מי כמוך וגו', משמע קצת כדברי ר"א בנו של ר"י הגלילי (בסוטה ל' ע"ב) כיצד אמרו שירה, שהן ענו אחר משה, כל מה שהוא אומר, עשה אמר אשירה לה' כי והן עונין אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה, והן אומרים כי גאה גאה, אבל לר' עקיבא שס"ל שעל כל דבר של משה, ענו ישראל רק אשירה לה' עיי"ש, יש לדייק בלשון "ואמרו "כולם "מי "כמוך באלים ה', ואפשר משום דענו ואמרו אשירה לה', הוי כעניית אמן, דהו' כמברך ודו"ק:
רש"י ד"ה כוך. קבר שחופרין בקירות מערה ארכו ארבע ורחבו ז' טפחים עכ"ל, ענין זה אית' (בב"ב דף ק' ע"ב) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכוכין וכו', כוכין אורכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורחבן ששה, ופי' רשב"ם אורכן ד' אמות, שהמת ארכו ג' אמות ובשביל הארון שהוא מונח בו צריך עוד אמה, ורומ' ז', להכניס הארון בריוח ועוד להיות טפח אויר שלא לטמ' העוברים דרך מערה וכו' עיי"ש, וכן פסק הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' רי"ז כשיעור הזה, ורש"י פי' כאן רחבו ז' טפחים ודו"ק. ויש מפרשים שמגיהים וגורסין רחבו ששה טפחים עיי"ש. והנה אי במקום "ורחבו גרסינן ברש"י "ורומן ניחא ודו"ק. ופי' כוך הוא כמין חור שנחקק בכותל לצדי המערה, להניח בו המת, ולא קבר שחפר לעומקו, אלא לצדדים:
רש"י ד"ה וסיפ' בתרתי. וה"ק אם ב' הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק"ש ותפילין ותפלה וכו' עכ"ל, ואפשר צ"ל ומקיים מצות תפלין וק"ש ותפלה וכו':
רש"י ד"ה ומתני פרקין. אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשיה דמצוה מקמי מלכות שמים עכ"ל, ממה שפירש"י "לעסוק בתורה, דהיינו "עשיה "דמצוה, משמע דלימוד מקרי עשיה, ועיי' הג' הב"ח והגר"א:
רש"י ד"ה כאילו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האיפה וגו', נסכים הוא היין המתנסך ע"ג המזבח, אחר העולה והזבח, כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' עכ"ל, הנה פסוקים הללו שהביא רש"י, הם כתובים בעולת תמיד (במדבר כ"ח), אבל (במנחות צ' ע"ב) יליף לי' מפ' נסכים (במדבר ט"ו) דעולה וזבח טעונה מנחה ונסכים עיי"ש, וי"ל משום דהתם במנחות מיירי מעולת נדבה, ורש"י רצה להביא ענין הדומ' לק"ש שהוא חייב לקרות, כך עולת תמיד שחייבו הכתוב. ודע שפרש"י נסכים הוא דהיין המתנסך ע"ג המזבח, ולא הזכיר "מהסולת, אבל ממה שהעתקתי בשפ"ח לתוס' דברי הרמב"ם, מפורש דהסולת והיין שמביאין עם הקרבן שניהם נקראין נסכים, ואפשר דלכן שינ' הרמב"ם, מל' רש"י המתנסך ע"ג המזבח, וכתב "שמביאים עם "הקרבן ודו"ק:
תוס' ד"ה למה קדמה וכו'. פ' ציצית שקדמ' לכולן (דפ' ציצית כתיב במדבר ט"ו, ופ' שמע דברים ו', ופ' והיה שם י"א) אלא ודאי אין אנו חוששין למה שהוא קדמה משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ל, משמע אפילו בב' ספרים אין מוקדם ומאוחר, ועיין תוס' פסחים ו' ע"ב ד"ה אבל:
תוס' ד"ה ויאמר. מכאן משמע כר"ש וכו' וכן אית' בקידושין ל"ג ע"ב דאמר ציצית מעשה"ג, וי"ל דכסות המיוחד לליל' פטור כדאית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי למס' קידושין פ"א הלכה ח' איזהו מ"ע שד"ג, כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין, איזהו מ"ע שלא חז"ג, כגון אבידה ושלוח הקן ומעקה וציצית, ר"ש פוטר הנשים מן הציצית, שהיא מ"ע שהז"ג, אמר להן ר"ש אין אתם מודין לי שהיא מ"ע שחז"ג, שהרי כסות לילה פטור מציצית, א"ר הילא טעמון דרבנן, שכן אם הי' מיוחדת לו ליום ולילה, שהיא חייבת בציצית:
פי' בקרבן עדה:
אבדה. השבת אבדה:
אם היה. הכסות מיוחד ליום ולילה אפילו בלילה חייבת בציצית והוי לי' מ"ע שלא הזמן גרמא. ודע מה שכתבו התוס' וכן אית' (קידושין ל"ג ע"ב) "דאמר "ציצית "מעשה"ג, ר"ל בבריית' אית' כן, דמנ' ציצית בכלל מעשה"ג עיי"ש, אבל ר' שמעון לא הזכיר שם, אלא שבתוס' שם ד"ה ותפילין וציצית, כתבו דאתי' כר"ש עיי"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה עולה בלא מנח'. ה"ה דמצי למימר בלא נסכים וכו' עכ"ל, אע"ג דרש"י ז"ל הקשה כן, מ"מ חידשו התוס' בקושיתם, לפי דברי הרמב"ם בפ"ב מה' מעשה קרבנות ה"א, היין והסולת שמביאין עם הקרבן הן הנקראין נסכים עיי"ש, ועיין רמב"ם בפ"ו מה' תמידין ה"ה, ואח"כ מעלה סולת הנסכים, ולפי"ז לפי קו' התוס' היה ש"ס מצי למימר עולה בלא "נסכים, ובכלל זה הוי "מנחה "והנסכים, דהיינו הסולת והיין, ולפי קו' רש"י הל"ל עולה בלא מנחה ונסכים: