שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק היה קורא · דף יד.
ע"א גמר' תני' נמי הכי הק"ש ופגע בו רבו או גדול הימנו בפרקים שואל מפני הכבוד וכו' ובאמצע שואל מפני היראה וכו'. מדנקט הבריית' כאן רבו או גדול הימנו מפני הכבוד מפני היראה, משמע דרבו היינו מפני היראה, וגדול ממנו היינו מפני הכבוד ודו"ק:
בהלל ובמגילה מהו שיפסיק. מפני היראה ומפני הכבוד לשאלת שלום:
ק"ש דאוריית' פוסק. משמע קצת דכולה פרשת שמע דאוריית', דאי פסוק ראשון בלבד דאוריית', והא בפסוק ראשון אסור להפסיק מפני הכבוד בכל ענין כמפורש ש"ע סי' ס"ו עיי"ש, וכאן אית' ק"ש דאוריית' פוסק, ועיי' מ"א סי' ס"ג סק"ח, ושאגת ארי' סי' ב', ועיין בפני יהושע ודו"ק:
הלל דרבנן מבעי'. ובשאגת ארי' סי' א' וב' כתב, לרמב"ן דס"ל בס' המצות, דהלל ביו"ט דאוריית', מ"מ נגד ק"ש שחיוב' מפורש דבר אורה, מיקרי הלל, ומגילה דרבנן. והא דפתח בהלל "ומגילה, ומסייע בהלל, כבר תירץ בהגר"צ, דמגילה אינו אלא דברי קבלה, אבל הלל דחנוכה דעת רש"י (בתענית כ"א ע"ב) הואיל דתקנו רז"ל על נס הוי כדאוריית'. א"נ י"ל משום דאית' (מגילה י"ד ע"א) קריאת המגילה זו הלולא עיי"ש, ועיין בתשובת החתם סופר אור"ח קצ"ב בשם הרב המאירי, שכ' אי לית לי' מגילה קורא הלל בפורים, משום דקריאתה זו הלולא, אבל רוב הפוסקי' חולקים עיי"ש, ושמעתי ממו"ר הגאון מהו"ר נתן בנימין ז"ל ראב"ד דפה ק"ק פ"ב בשם הרוקח, דמנין פסוקי מגילה הם קס"ז, כמנין תיבות של הלל הגדול (תהלים קל"ו), ולפי"ז בכלל הלל דהכא הוי ג"כ המגילה:
ואין בכך כלום. הוצרך להאריך בזה, משום דבהלל ובמגילה מברך לפניהם, וחמור בזה מק"ש, דברכות ק"ש אינם שייכים כ"כ לק"ש, כמו ברכת הלל להלל וברכת מגילה למגילה, אפ"ה פוסק ואין בכך כלום (פ"י), ועיין בצל"ח ובנודע ביהוד' אור"ח סי' מ"א:
קביל עליה. במה שאמר הריני בתענית למחר:
הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל. ר"ל השואל בשלום חבירו קודם שיתפלל שחרית והוא תפלת י"ח (רמב"ם וראש יוסף). ודרש מפסוק חדלו לכם מן האדם אשר "נשמה "באפו וגו', משום דבשחרית חזר לו נשמתו, וא"כ היה ראוי' מי שיש בו ה' דברים, יבוא וישבח קודם כל דבר למי שיש בו וכו' (כדלעיל י' ע"א), וא"כ זה שהקדים בשלום לחבירו, עבר בזה כרב וכשמואל:
כאילו עשאו במה. פי' עשה לחבירו לבמה למזבח להקריב לו ולא להקב"ה (נפש יהודה). א"נ כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, כעין רש"י (גיטין מ"ו ע"ב), הנודר כאילו עשה במה, בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן, שגמר עונו עיי"ש. ויש להסתפק כאן אי כאילו עשאו במה, ולא הקריב עלי' קאמר, או כאילו עשה במה והקריב, דהא כאן נגמר עונו, ומל' מהרש"א משמע כאילו עשה והקריב, דז"ל כאלו עשאו במה, הענין בזה כמ"ש שהתפלה במקום הקרבן, וא"כ זה שמקדים שלום לחבירו, קודם שמקבל פני שכינה בתפלה, הוא דמיון למקריב בבמה, ומניח להקריב קרבנו יתברך שע"ג מזבח במקדש עכ"ל. וראי' לדבר דהא אי היה מקבל מלכות שמים בתחלה כדין, הוי כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן (כדלקמן ט"ו ע"א), א"כ מסתבר זה שעשה שלא כדין, שהקדים שלום לחבירו קודם שהתפלל, הוה כאילו בנה במה והקריב עלי' קרבן, וזמן איסור הבמות מפו' (זבחים קי"ב ע"ב):
במשכים לפתחו. פי' שמקדים לילך לפתח חבירו ליתן לו שלום:
א"ל במה אמרת. לא נתפרש מי אמר למי, אי ר' יונה אמר לר' זירא, והל' לא משמע כן ודו"ק:
כל הלן ז' ימים וכו' נקרא רע, לפי שאין מקפידין לפקדו (רש"י).
והא דאית' דוק' ז' ימים, וכן ענין הפסוק, יש לפרש דאית' (לקמן נ"ה ע"א) כל חלום ולא טוות, ופי' בערוך כל חלום יש בו ממש, חוץ מאותן שהוא רואה כשהוא צום, והנה אין ז' ימים בלא שבת, ובשבת אסור להתענות, ולפי"ז בשלמ' בלילות שהוא יוכל לישב בצום, אם לן בלא חלום, אין ראי' שהוא רע, כשאין פוקדין אותו, דדילמ' אין פוקדין אותו, לפי שאין ממש בחלומותיו, אבל לן שבע ימים, ששבת מסתמ' לא התענה, א"כ יש ממש בחלומותיו, (ועיין מזה רש"י יומא פ"ג ע"ב ד"ה חלמ' דערבי שבתות, לית בהו מששא, מתוך שאדם במנוחה, מהרהר ורואה חלומות, ומתכוון היה לדחותו שלא ילך ויטלנו עכ"ל, הרי ממה שפרש"י ומתכוון היה לדחותו, ש"מ דאדרבה דיש בהו ממש, דכן היה באמת), ואפ"ה אין פוקדין אותו, ע"כ לפי שנקרא רע, והיינו שדרש ושבע ילין, ושבע ילין דחדא הוא (סמיכות חכמים):
המשביע עצמו מד"ת ולן אין מבשרין אותו בשורות רעות. שאין מראין לאדם אלא מהרהורי דיומא (לקמן נ"ו ע"ב) ואין טוב אלא תורה. והטעם שלא יבהלוהו חלומות רעים (מהרש"א):
א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' יהוד' וכו' וא"ר אבהו אר"י מיטדר"י וכו'. בתחלה אמר הלכה, ואח"כ מפרש דבריו ואמר מ"ט ודו"ק:
הלכה כר' יהוד' דאמר בין אלקיכם לאמת ויציב לא יפסיק, כאן ציין לשון המשנה ואפ"ה מאריך כ"כ, ולא אמר סתם הלכה כר' יהוד', ודו"ק:
דף י"ד ע"א רש"י ד"ה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. והם כ"א יום כדאית' ערכין י' ע"א עכ"ל, דאית' התם י"ח ימים שהיחיד גומר ההלל, ח' ימי חג, וח' ימי חנוכה, וי"ט ראשון דפסח, ועצרת, ובגולה כ"א יום, ט' ימי חג, ח' ימי חנוכה, וב' י"ט הראשונים של פסח, וב' יו"ט העצרת עיי"ש, ורש"י כאן נקט כבגולה:
רש"י ד"ה מטעמת. טעימת תבשיל עכ"ל, ולא פרש"י מטעמת, האשה שטועמת, והטור כתב כן בסי' ר"י מטעמת שטועמת התבשיל, י"ל טעמ' דרש"י מדלא קתני טועמת, שמטעמת משמעו פועל יוצא, להטעים התבשיל לאחר, לכך פרש"י שהוא שם דבר, והיינו טועמת התבשיל, והרי הוא במשקל כל מחמצת, ומיהו י"ל דברש"י צ"ל הלשון טועמת תבשיל (מעדני יו"ט):
רש"י ד"ה רביעתא. רביעית הלוג עכ"ל, והוא ביצה ומחצה, וב"י סי' תקס"ז בשם המרדכי פי' רביעית דהכא ביצה, ופי' רש"י עיקר:
רש"י ד"ה חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם וכו' עכ"ל, מוכח דענין הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מיירי כשהגיע זמן התפלה, כש"ע סי' פ"ט ס"ב עיי"ש:
רש"י ד"ה אל תקרי שבע אלא שבע. ילין בל יפקוד מן השמים בחלום וכו' עכ"ל, הא דפרש"י מן השמים, י"ל משום דאית' (לקמן נ"ה ע"ב) לא קשי' כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד עיי"ש, והיינו דפרש"י בל יפקוד "מן "השמים, דהיינו ע"י מלאך, לאפוקי בל יפקוד בחלום ע"י שד, ודאי אינו רע, אלא טוב:
תוס' ד"ה ימים שהיחיד וכו'. לאו דוק' יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד (א) כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי"ד בניסן וכו' (ב) משמע בשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים פשיט' לי' דאין לומר וכו' (ג) כתב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה וכו' (ד) דהא חזינן כל יום שני אינו אלא מנהגא ומברכין וכו' (ה) והכא נמי משמע נמי דמברכין וכו' ועוד ראי' דמברכין על מנהגא (ו) מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ובלילי פסחים יש שמברכין פעמים ובתחלה לקרות ואחר הסעודה אחר שאומרים שפוך חמתך אל הגוים מברכין לגמור (ז) ומייתי ראי' מירושלמי וכו' וכן משמע בירושלמי שהיה דרכן לומר הלל בבי"הכנ וכו' (ח) דבעי בירושלמי וכו' (ט) וכן משמע בתוספתא וכו' עכ"ל:
(א) כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים. וכתב במעדני מלך ואע"פ שגם שם נחלקו לג' כיתות זה אחר זה וכן קראו הלל (פסחים ס"ד ע"א), מ"מ היו מקובצים בירושלים, אלא שהעזרה היה קציר מהכיל את כולם עיי"ש (ועיין רש"י גיטין ח' ע"ב ד"ה כיבוש יחיד):
(ב) משמע בשאר ימים טובים כמו בראשי חדשים וכו'. מדברי התוס' משמע דר"ח איקר' יו"ט, ועיין מזה בטור וב"י אור"ח סי' תי"ז בענין ר"ח מותר בעשיית מלאכה, ועיי"ש במס' ערכין דר"ח נמי איקרי מועד עיי"ש, ואין לדקדק הא דכתיב (במדבר י' י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי "חדשיכם ותקעתם בחצוצרת וגו', וא"כ דר"ח איקרי מועד למה כתיב ובראשי חדשיכם, הא הוי בכלל ובמועדיכם, די"ל דאית' בבעל הטורים, וז"ל ובמועדיכם מלא וי"ו, כנגד "פסח "עצרת "ר"ה "יו"כ "סוכות "שמיני עצרת עכ"ל, וא"כ הוה אמינ' דר"ח אינו בכלל, לכן כתיב ובראשי חדשיכם ודו"ק:
(ג) וכתב במחזור וויטרי וכו' זה לשון המחזור וויטרי חלק ראשון סי' רכ"ו. נהגו העם לברך בראש חדש לקרוא את ההלל, א) אבל רבינו תנוח נפשו בצרור דהיום לא בברך עליו, ודא לך תשובתו ששאלתם על היחיד דקורא את ההלל בימים שאינם מי"ח של תורה, אם חובה על דציבור לברך, יברך גם היחיד, אבל אני איני מברך עליו, לא עם הציבור, ולא ביחיד, לפי שאינו אלא מנהג ואין מנהג צריך ברכה כדאמרינן בסוכה פ' לולב, שקיל חביט חביט ולא בירך, קסבר ערבה מנהג נביאים הוא וכו', לפיכך אינו מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וציונו, אבל אני מברך עליו ברוך א"ה אלקינו מ"ק המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך ברוך אתה ה' מהולל בתשבחות, ולאחריו יהללוך כדרכה, ולא שמעתי יותר כי לא דקדקתי מרבותי. שלמה ב"ר יצחק. וראיתי רבינו שלא קרא הלל בר"ח עם הציבור, וקראו בפני עצמו מיושב בשעת קריית ספר תורה. וזו תשובה השיב רבינו תם על רש"י זקינו גרסינן בערכין דף י', מאי שנא הני, הואיל דגומרין בהן את החלל, דא"ר יוחנן, משום ר"ש בן יהוצדק שמונה עשר ימים גומרין בחן את החלל, ואלו הן ח' ימי החג, וח' ימי חנוכה. ויו"ט הראשון של פסח, ויו"ט הראשון של עצרת, מהכא שמעינן דאין חובה אלא באילו הימים, צא ולמד, מדקפריך (תענית דף כ"ח ע"ב) וניתני בניסן. לא היה בו מעמד, שחיה בו הלל קרבן מוסף וקרבן עצים, ועלה אמר רבא זאת אומרת חלל דר"ח לאו דאוריית', דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק וכו', ואמרינן דתם רב איקלע לבבל חזנהו דחוו קא קרו, סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי, אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם הרי דבמקומו של רב לא היה, מנהג לקרותו, ובבבל היה מנהג, הא למדת שמצוה לקרותו ולברך עליו, ואפילו יחיד, שכן נהג לברך ולקרות בבבל, ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק לולב וערבה, אייתי לי' ערבה חביט ולא בירך קסבר מנהג נביאים הוא, דהתם טילטולא בעלמא אבל גבי הלל חייב לברך דאמנהגא מברכין, כדאמרינן גבי שני ימים של גליות במס' ביצה, הזהרו מנהג אבותיכם בידכם ומברכינן ומקדשינן אמנהג אבותיכם, אבל אמנהג נביאים דטילטול לא מברכינן, ועוד דלא מייתי ראייה דלא מברכינן, ממנהגא, תדע דמברכי' מדאיקלע רב לבבל ברכו כדי לקרותו אמטו להכי סבר לאפסוקינהו כסבור דטועים הוו, ולא מצי למימר דרב באמצע הלל נכנס, דא"כ הוי לי' למימר רב איקלע לבבל על לבי כנ כנישתא, אלא מתוך ששמע שדם ברכו סבר לאפסוקינהו, והילכך ל"ש יחיד ולא שנא ציבור, קורין, בר"ח ומברכין, דעל כורחי' ר' יוחנן דאמר גומרין לא פליגי במילתי' למימר הכא גומרין, אבל בשאר ימים אין גומרין, אלא קורין בדילוג, דא"כ דאוריית' הוא בר"ח ובחולו של מועד, אלא שידלג והוא בא ללמדינו, שאילו מדאוריית' ולא מדראש חדש ולא נתכוון לומר אלא שבאילו חייב לקרות, ולשון גומרין, היינו קורין, כדאמרינן גומרין אותה, עם הנץ החמה, והתם מוכח דקורין קאמר, כי מעיינת בי' שפיר, וכאלה רבות גומרין לשון קרייה בתלמוד ואין לומר גומרין היינו מסיימין כדפרישית. ואם תאמר אמאי נקט יחיד, אומר אני דלא גרסינן הכא בענין יחיד בכל הספרים, ואי גרסינן לי' היינו טעמ', דבמתניתין קתני בשנים עשר יום החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ביו"ט הראשון, וקאמר בגמר' מאי שנא הואיל וגומרין בהן את ההלל, דא"ר יוחנן י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל למעוטי שחיטת פסח ראשון ושני דתני' במתנית' דאין שוחטין את הפסח על היחיד, ואעפ"כ לא מצאתי יחיד בכל הספרים, ועוד נ"ל מה שכתב בהלכות גדולות, דהיכא דלא כניפא כולו ישראל, קרי יחיד לגבי הלל, לפי שהוא מתוקן לשחיטת פסח שהוא ציבור דכולהו ישראל, כדאית' בפ' ערבי פסחים, אבל הכא באילו י"ח יום, לא הוי ציבור אלא כעין יחיד לגבי כולהו ישראל, וראיתי בתשובה מה שסותרת מה שכ' בהלכות גדולות ואין בה ממש, דאי גרסינן יחיד כדבריהם כן הוא, ועוד אמרינן בתענית תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ופר"ח לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה גומר, כגון מקום שנהגו לברך ולקרות, לא שנא בין יחיד בין רבים, דמאחר דהוא מנהג מה לי יחיד מה לי רבים, צא ולמד מערבה, דהוא מנהג, ויחיד חייב, הילכך כל אדם חייב הואיל ואין מנהג, וגם לברך הוא צריך, ולא דמי לערבה לגבי ברכה, ואי נמי גומרים גומרים ממש, לאפוקי דר"ח דמדלגין, מ"מ מברכין, דאמרינן בברכות פרק הקורא בימים שאין היחיד גומר בהן את החלל, דלא פסקינן, ואי לא ברכה, אמאי לא פסקי', לא אשכחן בכולי תלמוד', דלא פסקי', אלא במקום ברכה, כגון במגילה ובק"ש, ואפילו בתחילה, דמובטח לו שהוא בן עוה"ב, לא איירי תלמוד' דלא פסקי', וכן פוסק בה"ג בהלכות לולב, דמברכינן תחילה וסוף, ואמרינן בירושלמי יבמות פ"ז ה"ג אם ראית הלכה רופפת בב"ד, ראה האיך ציבור נוהגים, ובתלמוד שלנו אמרינן מנהג עוקר הלכה, ואמנהגא סמכינן, וכל המשנה ידו על התחתונה, דאפילו בכ"א יום שהיחיד גומר בהם את ההלל, לא מצינו ברכה אלא ממנהג ה"ה נמי בשאר ימים דסמכינן אמנהג ומברכין. יעקב בר' מאיר. עכ"ל המחזור ויטרי (והנה כבר הארכתי בענין דברי התוס' כאן, לכן לא הארכתי לפרש בדברי המחזור ויטרי):
א) אבל רבינו וכו'. מה שכ' במחזור ויטרי "רבינו, כונתו על רש"י ז"ל, והיינו שחתם שלמה ב"ר יצחק כי בעל מחזור ויטרי, מחברו הי' רבינו שמחה ז"ל, אחד מתלמידי רש"י ז"ל, וכתב ספרו בשנת ד' אלפים ותשע מאות וששים ושמונה לבריאת העולם:
ד דהא חזינן כל יום שני אינו אלא מנהגא וכו'. הכי אית' בביצה ד' ע"ב, ומבואר ברמב"ם פ"א מה' יו"ט הכ"א, ובפ"ה מה' קידוש החודש ה"ד עיי"ש:
ה והכא נמי משמע דמברכין וכו'. ר"ל מדבע' מיני' הכא מר' חייא בהלל ובמגילה מאי שיפסיק משמע דמברכין וכו':
ו מהא דרב על לבי כנישת' וכו'. ר"ל הוא סוגי' דתענית כ"ח ע"ב רב איקלע לבבל חזנהו דקרי היללא בר"ח עיי"ש, והנה התוס' העתיקו דרב על לבי כנישתא, אבל אין הגירס' כן, אלא רב איקלע לבבל, כמו שהעתיקו התו' לעיל, ובאמת איכא נפקותא בין על לבי כנישתא בין איקלע לבבל, כמו שכתבו התוס' שם בתענית כ"ח ע"ב ד"ה אמר, וז"ל וכי תימ' דלא בא בתחילת קריאת הלל, הא לא מצי אמרת, דהא רב איקלע לבבל קאמר, דאי אית' דבאמצע תפלה בא, הל"ל איקלע לבי כנישתא עיי"ש. ודע מה שכתבו התוס' מידי דהוי "אלולב "ואתפילין דהני נשי מברכות, הב"ח גרס מידי דהוי "אלולב "ואתקיעות דהני נשי מברכות עיי"ש. ועיין בהג' ר"י עמדין שכ', אבל היא גופא קשי' מי ילפינן ממקלקלתא והניח בקו':
ז ומייתי ראי' מירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי ברכות פ"מ להלכ' ה', כל הברכות פותחין בהן בברוך, ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון ק"ש ותפלה, אין פותחין בהן בברוך, התיב ר' ירמי' הרי גאולה שנייא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בב"הכנ יצא, התיב ר' אליעזר ביי ר' יוסי קומי ר"י והא סופה, א"ל שתים הנה, א) אחת להבא, ואחת לשעבר, ר' מנא אומר תופס ברכה כך הוא כר' יודן מטבע קצר פותח בחן בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח וחותם בברוך:
פי' פני משה:
כגון ק"ש. כלומר ברכה סמוכה לק"ש, וכך שנוי' בתוספתא, ולא גרס שם ותפלה, ולפי גרסת הספר, י"ל דעל ברכה שלאחר ק"ש, וסמוכה לתפלה קאמר, דהוי כעין ברכה סמוכה לחברתה, לאותה שלפני ק"ש, דלא מיחשבה ק"ש הפסק, כיון דהברכות בשבילה נתקנה:
הרי גאולה. ברכת אשר גאלנו, שאנו אומרים אחר הלל בלילי פסח, והלא סמוכה היא לברכת הלל, ואפ"ה היא פותחת בברוך, דהא אחר שסיים חלמיש למעינו מים, הוא מתחיל לברך, ברוך אתה ה' אלקינו מ"הע, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, כן ה"א וא"א יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, הבאים לקראתינו לשלום, שמחים בבנין עירך וכו', ברוך אתה ה', גאל ישראל:
שנייא היא. כלומר תירוץ אשר גאלנו לא הוי סמוכה, דהא"ר יוחנן בהלל אם שמע בב"הכנ, כמו שנוהגים הספרדים לאומרו אחר תפלת ערבית יצא, ושוב א"צ לברך עליו בבית, והשתא לא הוה ברכת גאולה אשר גאלנו סמוכה, ולפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם:
והא סופה. סופ' של ברכת אשר גאלנו שהיא חותמת בברוך, וקס"ד דהודאה בעלמא היא, ולא הוי' אלא כמטבע הקצר כברכת הפירות, ואמאי חותמין בה בברוך:
א"ל שתים הנה. ברכת הגאולה זו, לאו ברכה אחת היא, אלא הכוללות שתי גאולות, א' להבא, בקשת רחמים על העתיד, כן ה"א יגיענו למועדים וכו', ואחת הנראה לשעבר, אשר גאלנו וכו', ונמצאת הראשונה פותחת בברוך ואינה חותמת, והשני' חותמת ואינה פותחת:
ור' מנא אומר תופס ברכה כך הוא כר' יודן. כלומר גבי ברכת הגאולה, לא צריכין לטעמי' דשתי גאולות, אלא הואיל ומטבע ארוך הוי, לפיכך חותם בה בברוך:
א) אחת להבא א' לשעבר. כפי הנראה הל"ל א' לשעבר וא' להבא ודו"ק:
ח דבעי בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי פסחים פ"י להלכ' א', מהו לשתותן בכרך אחד, מן מה דא"ר יוחנן הלל אש שטען בב"הכנ יצא, חדא אמרה אפילו שתיין בכרך אחד יצא פי' בקרבן עדה:
מהו לשתותן. כל הד' כוסות בכרך אחד בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים:
הלל וכו'. בהלל של לילי פסחים אם שמעה בב"הכנ א) שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים ב) זכר למקדש שאמרו הלל בלילי עשיות הפסח, וקא"ר יוחנן אם כיוון לצאת בקריאה זו יצא, וא"צ לאומרו עוד בביתו:
הדא אמרה. זאת אומרת שאם שתאן בבת אחת יצא, ג) שהרי אין דבר מפסיק בין שלישי לרביעי:
א) שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים. ז"ל הש"ע תפ"ז ס"ד, בלילי הראשונים של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימ', בברכה בתחלה ובסוף, הג"ה ואין אנו נוהגין כן, ואין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל עכ"ל, וכמחבר הוא מנהג ספרדיים (באר הגולה):
ב) זכר למקדש שאמרו הלל בליל עשיות הפסח. הנה אית' בפסחים פ"ה מ"ז הפסח נשחט בשלש כיתות וכו' יצתה כת ראשונה נכנסה כת שניה קראו את ההלל עיי"ש, הרי בשחיטתו ביום קראו את ההלל, וכן בלילה באכילתו, וז"ל הרמב"ם פ"א הי"א ופ"ח הי"ד מה' קרבן פסח, שבשעת שחיטת הפסח קראו הלוים הלל, ובשעת אכילת הפסח טעון הלל עיי"ש, אבל בלילה שלא בשעת אכילה לא מצינו, ו כן כתב בברכי יוסף תפ"ז אות ז' עיי"ש, ואפשר שכוונתו שבזמן המקדש אמרו באכילת פסח, ועשיות הפסח דקאמר, היינו אכילתו ודו"ק:
ג) שהרי אין דבר מפסיק בין ג' לד'. ר"ל דז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' חמץ ה"י, סדר ד' כוסות, כוס א' אומר עליו קדוש היום, כוס ב' קורא עליו ההגדה, כוס ג' מברך עליו בר"המז, כוס ד' גומר עליו ההלל עיי"ש, וא"כ זה שקרא הלל בב"הכנ, ויצא בזה י"ח, אינו קורא עוד בין כוס ג' לכוס ד', הרי אין דבר מפסיק בין ג' לד'. ויש לדקדק דמכאן רק מבואר דאם כלל כוס ג' וכוס ד' דיצא, אבל הירושלמי מיבעי מהו לשתותן כל הד' כוסות בכרך אחד, הא מנא לי', וכן יש לדייק בדברי התוס' שכתבו, שמשמע בירושלמי ששותין כוסות שלהן בביתם בלא שום סדר ודו"ק:
ט וכן משמע בתוספתא וכו'. ז"ל התוספתא פסחים פ"י, א) המקרא את החלל, הם הולכים אצלו, וקורין והיא אינו הולך אצלם וכו', בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולך לש"השג וקורין פרשה ראשון והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין וגומרין את החלל כולו ב) ואם אי אפשר להן כן, גומרין את כולו הלל, אין פוחתין ממנו ואין מוסיפין עליו, ר"א בן פרשה היה פושט בו דברים, רב היה כופל בו דברים עכ"ל:
א) המקרא את ההלל. בליל פסח קמיירי, ומכאן שמנהגם היה שבליל פסח א' מקרא את ההלל לרבים:
ב) ואם אי אפשר להן כן. ר"ל שאין להם לחזור ולבוא לבית הכנסת ולגמור ההלל, גומרין כולו ההלל מיד בפעם ראשון:
תוס' ד"ה או דילמ'. האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו, אבל בתענית הכתוב (זכרי' ח' י"ט צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, ועיי' ר"ה י"ח ע"ב) לא: