שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק היה קורא · דף יג:
ע"ב גמר' איכ' דמתני לה להא דרב' ב"ב חנה אהא דתני' וכו'. ב' חילוקים איכ' בין לישנ' קמא ללישנ' בתרא, חדא ללישנא קמא, ת"ק שהוא ר"א מיקל, ור' עקיב' מחמיר, וללישנ' בתר' ת"ק מחמיר, ור' אחא משום ר' יהוד' מיקל, ושנית ללישנ' קמא אמר רבה ב"ב חנ' שהלכה כר' עקיב' שמחמיר, ולישנ' בתר' אמר רבה בב"ח שהלכה כר' אחא משום ר' יהוד' שמיקל, אבל לדינא משמע אין חילוק דבין ללישנ' קמא ובין ללישנ' בתרא, אמר רבה בב"ח שהלכה פרשה ראשונה שהוא שמע ישראל צריכ' כונה. אבל מצאתי בהג' מלא הרועים שכתב דלר' עקיב' דמפיק מקרא, אין בשכמל"ו בכלל, וא"צ כונה, ולר' אחא סתם קאמר פרק ראשון, משמע בכל הפרק אף ברוך שם כמל"ו, כדעת הלבוש בסי' ס"א, ואפשר לזה כיון רש"י בד"ה בפרק ראשון, כל פרשת שמע. ודע דכבר תמה יש מן המפרשים על זה, דמניין לנו שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שאינו פסוק כלל בשום מקום, יש לו דין פסוק שמע, והוא חמור וחשיבות טפי משאר פסוקים של ק"ש, לענין הפסקה עיי"ש:
הקורא את שמע צריך, שיכוון את לבו. בב' פרשיות ור' אחא משום ר' יהוד' פליג, וס"ל דדי בכונת פרשת שמע בלבד ת"ר שמע ישראל ה"א ה"א עד כאן צריכ' כונת הלב ד"ר מאיר. ולקמן ט"ו ע"א אמר ר"מ עד על לבבך אחר כונת הלב הן הדברים, משמע דעד על לבבך צריך כונ' ודו"ק:
כונת הלב. לאו לענין לצאת אייר', אלא קבלת ענין מלכות שמים (פני יהושע), אבל לצאת, כיון שהתכוון בתחלה, שרוצה לקרות לצאת סגיא, אבל צריך בפסוק ראשון כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים, אלא יקבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב (מעדני יו"ט). ולפי"ז שפיר שייך סמיכות דברי סומכוס ור' אחא ור' אשי ור' ירמי' להכא:
כיון דאמליכת' למעלה ולמטה וכו'. בתחלה למעלה ואח"כ למטה, כלישנ' דקרא (דברים ד' ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ובפסוק זה מרומז דיני ק"ש, "וידעת "היום ,היינו זמן ק"ש, בנץ החמ' ק"ש דשחרית, ובשקיעת החמה ק"ש דערבית, (ויום היינו חמה), "והשבות "אל "לבבך, היינו אופן הכונ' בכונת הלב, וכמו שפסק הרא"ש כאן, דלא צריך לרמז בעיניו או בהטית הראש, "כי "ה' "הוא אלקים "בשמים "ממעל וגו' "אין "עוד, היינו לאמליכת' למעלה ולמטה ולד' רוחות ותו לא צריכות, והארכתי בזה בשפ"ח לעיל ב' ע"א לתוס' ד"ה מברך עיי"ש. ויש לדקדק בנוסח סדר תפלת שחרית אתה הוא ה' אלקינו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים ודו"ק:
ולד' רוחות השמים. ובש"ע ס"א ס"ו כתב ומושל בד' רוחות העולם:
תו לא צריכת. משמע דאין צריך, ואף אם רוצה להאריך יותר מזה אסור, ואפשר משום דהוי כהפסק, עיין בש"ע ס"א ס"ו שכתב ולא יאריך יותר מכשיעור זה ודו"ק:
ואזד' ר' יוחנן לטעמי' דא"ר בב"ח א"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהוד'. היינו לפי איכ' דמתני לה דלעיל, ויש לדקדק דללישנ' קמא דלעיל, ג"כ היה יכול לומר ואזד' ר' יוחנן לטעמי', דאמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן הלכה כר' עקיב', ומבואר שם דר' עקיב' מחמיר לגבי ת"ק דלעיל, וסובר שכל הפרשה צריכ' כונה, וגם כאן ר' יוחנן מחמיר נגד ר' נתן בר מר עוקבי, וזה היה ניח' טפי, ממה שאמר הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהוד', דמיקל נגד ת"ק (ויש לדקדק בדברי סמיכות חכמים ד"ה ע"ב בגמר' איכ' דמתני לה מכאן). ומצאתי בהג' מהרש"ש שהרגיש בזה, וכתב מכאן ראי' להרא"ש פ"ג דר"ה סי' ה', דכל היכא דאיכ' תרי לישני, הלכה כלישנ' בתרא עיי"ש:
ת"ר שמע ישראל ה"א ה' אחד זו ק"ש של ר' יהוד' הנשיא. ר"ל שפסוק זה בלבד קרא רבי לקבל עול מלכות שמים כשלמד עם תלמידיו, ואין להקשות והא תוס' לעיל ע"א ד"ה היה קורא, כתבו דבציבור ברכות ק"ש מעכבות עיי"ש, ורבי בציבור הוה, די"ל כעין שתירץ הרא"ש כאן סוף סי' ג' מי שלומד תורה ברבים שאני, שאין לו להפסיק אפילו לק"ש עיי"ש. א"נ דרבי דין יחיד הוה לי', שהרי ביחידות היה מעביר ידיו על עיניו וקרא ק"ש. ודע דבמגן אברהם סי' צ' סקל"ב כתב בשם תר"י, דמצינו דרבי יהוד' הנשיא לא היה מתפלל אלא משנה לשנה עיי"ש:
בר פחתי. בן גדולים, ובערוך פי' בר רברבניא כדכתיב (נחמי' ה' ט"ו) והפחות הראשונים:
בשעה שמעביר ידיו על עיניו וכו'. והטעם שהעביר ידיו על עיניו, הוא שלא יראו כשהוא רומז בעיניו, או לפי' שהיה יושב בצבור כדי שיוכל לכוין (הרא"ש), ורב האי גאון פי' מין היה לפניו באותו היום, וחשש שלא ילעיג כשהוא מסיב עיניו בד' רוחות (הערוך), אבל מגמר' משמע דתמיד היה עושה כן:
חוזר וגומרה. פי' חוזר וגומר' פרשת ויאמר, כדי להזכיר יציאת מצרים (הגהת אשר"י):
היינו דאהדר רבי אשמעת' דאית בה י"מ. דבכל הזכרה שמזכיר י"מ יוצא בה:
בפסוק' קמא צערן טפי לא תצערן. פי' בפסוק' קמא צערן, הקיצוני משנתי עד שאוכל לכוון, טפי לא תצערן, אף אם אקרא בלא כונ' לא תצערני להקצני, אבל מילת' פשיטא היא שצריך לקרות כולה (הרא"ש). א"נ בפסוק קמא צערן, פי' מאחר דצערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון (כפרש"י), א"כ ממילא טפי לא תצטרך לצערני, דכשאני מנוער יפה בפסוק ראשון לקבל עול מ"ש כראוי, ודאי לא יגבר עלי השינה עד שאגמור ק"ש:
מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור. ולפי תירוץ זה הא דא"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש, לאו שוכב על גבו ממש קאמר, אלא ששוכב על גבו קצת, וקצת מטה על צדו, ואפ"ה רק לישן מותר, אבל לקרות ק"ש אסור, דנראה כגאוה, אבל מוטה לגמרי על צדו מותר לקרות, ופריך והא ר"י מטה מעט וקרא, ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוה, והיה מצטער לשכוב על צדו לגמרי (כסף משנ'):
דף י"ג ע"ב רש"י ד"ה שתהא שימה כנגד הלב. דהא ושמתם דכתיב וכו' בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קיבורת הזרוע עכ"ל, הש"ס מקצר כאן בדברי ר' יצחק, ורש"י ז"ל פי' הענין, אבל במנחות ל"ז ע"ב אית' מפורש אמר מר ידך זו קיבורת, מנלן ר' יצחק אומר הרי הוא אומר (בחד פסוק) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם, שתהא שימה כנגד הלב עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה ובדלי"ת. ולא בחי"ת וכו' (א) אבל (ב) בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולד' רוחותיה עכ"ל:
א אבל בדל"ת יאריך עד וכו'. ובלבד שלא יאמר הדלי"ת כאילו יש נקודה תחתי' כגון קמ"ץ ד או פת"ח ד, רק יוציאה מפיו, וכן הדין בכל אות האחרון שאין נקודה תחתיו וצריך להאריכו (נ"י):
() בדל"ת יאריך וכו'. הכי לרש"י וכן לרמב"ם בפ"ב מהק"ש יכוון כונת ק"ש בדל"ת, אבל בש"ע פסק, וז"ל צריך להאריך בחי"ת, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרת שבאמצע הגג דחי"ת, ויאריך בדל"ת, שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם, ולא יאריך יותר משיעור זה עכ"ל, והוא מדברי רבינו יונה עיי"ש. ואע"ג דדרכו של הש"ע במקום שרש"י ורמב"ם קיימ' בחדא שיטה לפסוק כרש"י וכרמב"ם, כמבואר בב"י בכמ' מקומות, מ"מ פסק כאן כשיטת רבינו יונה, די"ל דמסתבר טפי שיכוון ג"כ בחי"ת, עמה שיכוון הכל בדל"ת, שאז צריך להאריך בה מאד, א"נ משום רמז החטוטרת, עיי' מנחות כ"ט ע"ב חטריה לגבי דחי"ת ח כלומר חי הוא ברומו של עולם:
רש"י ד"ה ובלבד שלא יחטוף בחי"ת וכו' שלא יקראנה בחטף בלא פת"ח וכו' עכ"ל, פי' בשו"א בלא קמ"ץ, וכעין זה כתב רש"י לקמן מ"ז ע"א ד"ה אמן חטופה עיי"ש, וכן בפרש"י (שמות כ"ב י"ט) זובח לאלהים יחרם, שרש"י בכ"מ קורא לחט"ף שו"א, ולפת"ח קמץ (מעדני יו"ט), וכן הוא קריאת הקמ"ץ לספרדים (ר"י עמדין). וה"ה שלא יאריך באל"ף, דהוה משמע אי חד, כלומר אין חד חס ושלום (תוס' ר"י חסיד):
רש"י ד"ה דקא מהדר. לשנות לתלמידים שמעת' דאית בה י"מ במקום פ' ציצית ואמת ויציב עכ"ל, ר"ל במקום פ' ציצית, שהזכרת י"מ היא דאוריית', ובמקום אמת ויציב, משום דאית' (לעיל י"ב ע"א) כל שלא הזכיר אמת ויציב שחרית לא יצא עיי"ש:
רש"י ד"ה בזמנה. בזמן ק"ש עכ"ל, ואפשר שנכון להזכיר י"מ בזמן ק"ש, לפי שי"מ בשחרית היה, שמה"ט מצוה להסמיך גאולה לתפלה בשחרית (רש"י לעיל ד' ע"ב ד"ה זה הסומך) עיי"ש:
רש"י ד"ה פרקדן. שוכב על גבו ופניו למעלה עכ"ל, והטעם דנראה כדרך גאוה, אבל ברמב"ם ובש"ע סי' ס"ג כתבו פרקדן היינו שפניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה עיי"ש. והטעם דאסור לקרות כשפניו טוחות בקרקע, לפי שהוא מגונה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד שמא יבוא לידי חימום ויוצא זרע לבטלה (דברי חמודות). וז"ל רבינו יונה פרקדון, הוא מלשון פורי הקדקוד, כלומר שהוא שוכב על קדקדו, ואית דאמרי פורי הקדן, ומפרשין קדן, כמו קדל, ור"ל ששוכב על ערפו, מלי קשי עורף, דמתרגמינן מחזרי קדל והכל עולה לדרך אחד עיי"ש:
רש"י ד"ה חסור' מחסר'. דהל"ל בתרוייהו אין צ"ל וכו' עכ"ל, עיין פני יהושע שפי' למה נקט חסורי מחסר':
תוס' ד"ה אשר וכו'. ומ"מ איצטריך האלה דאי לאו הכי הוי אמינ' דאף פרשת שני' בכלל עכ"ל, מכאן משמע דאף קריאת פרשה שני' היא מן התורה (מלא הרועים), וכן כתב בפרי חדש סי' ס"ז, אבל בשאגת ארי' סי' ב', מסיק שקריאת פרשת והיה, מדברי סופרים עיי"ש:
תוס' ד"ה עד לבבך בעמידה. (א) בירושלמי מפרש וכו' (ב) וכן אית' בתנחומ' וכו' עכ"ל:
א בירושלמי מפרש וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א' ר' חונה ר' אורי ר' יוסף ר' יהוד' בשם שמואל, צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד, מה אם היה יושב עומד, לא א) אם היה מהלך עומד, ב) תני עריך להאריך באחד, ר' נחמן בר יעקב אמר ובלבד בד', סומכוס בר יוסף אמר כל המאריך באחד ג) מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה, ר' ירמי' הוה מאריך סגין, א"ל ר' זעירא לית את צריך כל הכין, אלא כדי תמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם:
פי' פני משה:
מה. שאלה היא וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד וקאמר דלא כן הוא אלא אם היה מהלך צריך הוא לעמוד ובלבד בד'. אבל בא' לא יאריך כלל וכן בחי"ת לא יאריך כ"כ:
היה מאריך סגין. הרבה יותר מדאי:
א) אם היה מהלך עומד. קצת משמע שאם היה עומד, מותר לו לישב, מדלא משני לא כשהוא עומד עומד, ואפשר דלא משני הכי דהיה פשיט' לי' דאסור ודו"ק:
ב) צריך להאריך באחד. ולא נקט צריך לכוון באחד, וכן יש לדייק בגמר' דידן, ואפשר ללמד שלא יסיים אחד ואח"כ יכוון ודו"ק:
ג) מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. בש"ס בבלי לא גרסינן בטובה, ואפשר משום דפשיט' דאריכת ימיו הוין ברכה כשהם בטובה ושמח בחלקו:
ב וכן אית' בתנחומ' וכו' עכ"ל. ז"ל מדרש התנחומא פ' לך לך סי' א', ילמדינו רבינו איש מישראל מאי שיקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, ר"א ור"ה בשם ר' יהוד' ור' יוסי בשם ר' שמואל אמרו אסור לקבל עליו, עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיעה ביחוד השם ויקרא שמע ישראל א) כל א' וא' בכוונת הלב, ואח"כ בדוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ב) וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד רצה יושב, שכך כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך:
א) כל א' וא'. רצה לומר כל תיבה ותיבה של פסוק ראשון (עץ יוסף):
ב) וכשמתחיל ואהבת וכו'. מפורש כאן דדין של ברוך שכמל"ו שוו' לענין עמידה לפסוק שמע, ומשמע וכן לענין כונה, דהא טעמ' של עמידה הוא משום כונה, ומסתבר שגם לענין הפסק שוין. וא"כ מכאן ראי' כשיטות הלבוש במ"א סי' ס"א סקי"א עיי"ש, ועיי' בשפ"ח לגמר' ד"ה איכ' דמתני':
תוס' שואל מפני הירא'. ר"מ ור' יהוד' הלכה כר' יהוד' (עירובין מ"ו ע"ב) וכו', וא"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש וכו' עכ"ל, וה"ה ברכו, ומודים, ואמן אחר האל הקדוש ואחר שומע תפלה (ש"ע ס"ו ס"ג). ודע מה שכתבו התוס' אבל באמצע י"ח אסור דמשמע (לקמן ל"א ע"א) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכו', כונת התוס' להא דאית' לקמן ל"א ע"א, אין אומר דבר, אחר אמת ויציב, אבל לאחר התפילה אפילו כסדר וידוי יו"כ אומר (מפרשים):