אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק היה קורא › דף טז.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק היה קורא · דף טז.

דף טו:

ע"א גמר' מה נחלים מעלין האדם מטומאה לטהרה וכו'. ר"ל כמו נחלים, שמעלין כל טומאת האדם, מטומא' לטהרה, ואפילו החמור שבטומאות, דהיינו זב שצריך מים חיים, או מי חטאת של פרה אדומה, טובל בנחל וטהור, אף אהלים, דהיינו בתי מדרשות, מעלין כל אדם, אף שחטא ונטמא הרבה, מכף חובה לכף זכות, ולפי"ז כתיב נחלים בדיוק, שנחל הוא מים חיים, לאפוקי מקוה ובור:

אף אהלים מעלין האדם וכו', ר"ל אהלים דהיינו ב"המד, מעלין לכל אדם לכף זכות, וכדאיתא (סוכה נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"המד אם אבן הוא נמוח' אם ברזל מתפוצץ:

גננא. פי' כילה, וכעין כילת חתנים (שבת קל"ח ע"ב). והנה כחתן יוצא מחופתו (תהלים י"ט), תרגומו כחתנא נפיק מגנוניה (ערוך):

קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לראש וכו'. וגירסת הב"ח כך הוא, קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה יחזור לראש, באמצע הפרק יחזור לתחלת הפרק, בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון, ועיין ברמב"ם:

אלו לא באנו וכו' דיינו. עיי' בשפ"ח לעיל י"ב ע"ב לתוס' ד"ה והלכת':

האומנין וכו'. וכן בה"ב שהיו עושה במלאכה בראש האילן קורא (ש"ע), אבל בטלין האומנין ממלאכתן, עד סוף פרשה ראשונה שהיא קבלת מ"ש שלא יהי' נראה כקורא ארעי (ב"י סי' ס"ח), וכדאמר ר' ששת לקמן:

מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה. ולא נקט ובתפלה צריכין לירד, לפי שלא כל האילנות שוות, כדלקמן ומתפללין בראש הזית:

חתן פטור מק"ש בלילה הראשון וכו'. לא נתפרש אי דלגמרי פטור, אף אם עשה מעשה ובעל, ועדיין לא עלה עמוד השחר, ואע"ג עדיין זמן ק"ש, והטרדה כבר עבר, למה לא יקרא ק"ש, וכמו שכתבו הפוסקים דביום חייב משום דליכ' טרדה עיי"ש, ואפשר דהטעם משום דבעל קרי הוא, וכדלקמן במשנה כ' ע"ב:

עד מוצאי שבת. שהם ד' לילות שנכנס לחופה בד' בשבת עם בחולה היא (ת"י). אבל בתוס' הרא"ש כ' דביום ג"כ פטור, אבל לאחר ד' לילות וימים, אע"ג דטריד וצעיר דלא מצי בעיל, מ"מ לא טריד כ"כ, כי כבר נתיאש קצת:

אם לא עשה מעשה. ר"ל שבעל, ואפשר דנקט בל' אם לא עשה מעשה, לאשמעינן דעד שלא גמר ביאה ממש, פטור עד מוצאי שבת. ואם היא נדה או לא בעיל משום חולי חייב לקרות (קול רמז):

למדתנו רבינו חתן פטור מק"ש וכו'. ר"ל וכל הפטור מדבר ועשאו נקרא הדיוט (ירושלמי פ"ב דשבת), א"נ דמאחר שפטור לפי שאין לבו פנוי לכוון, א"כ חברות' כלפי שמיא מי איכ' (כדלקמן ל"ד ע"א):

איני שומע לכם לבטל ממני עול מ"ש אפילו שעה א'. פי' אפילו רק לאחר הק"ש שעה א' עד אחר הבעילה, והטעם לפי שהוא יכול לכוון, ועיין רש"י לקמן י"ז ע"ב ד"ה לא כל הרוצה וכו', ועיין בס' ת"י כאן:

לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' אע"ג שיכול לכוון כגון בראש הזית, שענפיהם מרובים, מ"מ אין דעתו מיושבת עליו:

תנן האומנין קורין וכו' בראש הנדבך אלמא לא בעי כונה. מדקורין אפילו כשעוסקין במלאכה (רש"י), ואין לומר דמוכח מסיפא, דאמר מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה, והטעם דלא מצי מכונת, אלמא דק"ש לא בעי כונה, דא"כ לא הוה משני מידי ר' ששת והוא שבטלין וכו':

נדבך: עיין פרש"י, והוא לשון שורה או כותל, פעמים של אבנים, ופעמים של עץ, עיין (עזרא ו' ד') נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת וגו':

ת"ר הפועלים וכו' קורין ק"ש וכו' ואוכלין פתן וכו' ומתפללין תפלת י"ח וכו'. והא דלא קתני כסדר קורין ק"ש וכו' ומתפללין י"ח ואוכלין פתן כדקתני לקמן בפועלים וכו' קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין פתן, י"ל משום דבק"ש ובאוכלין פתן מברכין לפניהם ולאחריהם לפיכך קתני בהדדי. א"נ הא דקתני ומתפללין תפלת י"ח קאי ג"כ על מנחה שהיא בלא ק"ש:

אבל אין יורדין לפני התיבה. לעשות ש"צ (רש"י), משמע אבל בציבור מתפללין, אי איכ' אדם אחר ש"צ, שאינו פועל. וכן משמע מדאמר ואין נושאין כפיהם, דהוי רק בצבור, כדאית' (מגילה פ"ד מ"ג) ודו"ק:

ואין נושאין כפיהם. ר"ל אם הפועל הוא כהן אינו נושא כפיו, א"נ שאין ממתין עד אחר נשיאת כפים:

והתני' מעין י"ח. הוה מצי למיפרך דכאן אמר מברכין לפניה, ולקמן תניא ואין מברכין לפניה, ומדלא פריך הכי משמע קצת כגירס' הרי"ף לקמן, ומברכין לפניה, ועיין בהגהת הש"ס. א"נ דניח' לי' לגמר' טפי ליפרך מתפלת י"ח, מליפרך מברכות שלפניה ודו"ק:

הא ר"ג והא ר"י. והא דלא משני, הא בשגור' תפלתו בפיו (מתפלל י"ח), והא בשאין תפלתו שגורה בפיו, ור' עקיב' היא (לקמן כ"ח ע"ב), ובפרט שהלכה כר' עקיב' (ש"ע סי' ק"י), ועוד דעדיף לאוקמי כחד תנא, אפילו כשצריך לומר חסורי' ממסר', מלאוקמי כתרי תנאי כדאית' במס' שבת, וי"ל דבפועל אפילו תפילתו שגורה בפיו מתפלל מעין י"ח, משום שטרוד במלאכת הב"הב, וכ"כ בס' במלוא הרועים:

ברכה ראשונה כתקונה. שהחמירו על ברכת הזן, משום דמשה תקנה (שיטה מקובצת):

דף ט"ז ע"א רש"י ד"ה אף אהלים. פי' בתי מדרשות אהלים לשון נטיעה נופלת בהם וכו'. עיין (סוטה י' ע"א):

רש"י ד"ה יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון ויתחיל לומר והיה אם שמוע (הב"ח):

רש"י ד"ה וא"ר יוחנן. לתנא עכ"ל, רש"י לא הי' גירס' לפניו א"ל ר' יוחנן, כמו שאיכ' לפנינו:

רש"י ד"ה סרכי' נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וכו' עכ"ל, פי' כגון שמצא עצמו מלמען ירבו ולמשה, כגון ועשו להם ציצית, ואינו יודע אם קרא תחלת הפרשה אם לאו, אם הוא זכור שאמר למען ירבו, חזקה שקרא ג"כ תחלת הפרשה, לפי שכל אותה פרשה שגורה בפיו עד אמת ויציב, וכתב ברשב"א דה"ה בשאר פרשיות אם מצא עצמו בהן, שהוא חזקה שאמר מה שלמעלה ממנו, משום דסירכ' נקט, ולמען ירבו דנקט, משום דהכי קאמר, טעה בין וכתבתם לוכתבתם, שיודע שאמר וכתבתם, ואינו יודע אם ראשונה אם שני', על זה אמר אם אחריה אמר למען ירבו, חזקה מוכתבתם שני' סליק וסירכי' נקט, ועיין במהרש"ל:

רש"י ד"ה לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מבעתותו ואם הקלו אצל פועלים וכו' לא הקלו אצל ב"הב עכ"ל, פי' דאומנין מפני רגילותם אינם מתפחדין, משא"כ בע"הב שאינו רגיל כ"כ, לכן מתפחד ואין דעתו מיושבת עליו, ונ"מ באומנין העוסקין במלאכת עצמן (מהרש"ש):

רש"י דיה ברה דבת שמואל. בכמה מקומות קרי לי' בר רחל וכו' עכ"ל, עיין שבת קנ"ד ע"א ובתוס' שם, ובב"מ ע"ג ע"ב, ובסוכה מ"ו ע"א א"ר מרי ברה דבת שמואל חזינ' לי' לרבא עיי"ש, ועיין תוס' בבא בתרא קמ"ט ד"ה רב מרי. ובתוס' ר"י חסיד כתב על פירש"י ואינו נראה דאמרי' בירושלמי, בנתי' דשמואל לא הוו אלא תרתי, שנשבו, ונשא אותם ר' שמין בר אבא שהיה כהן, הרי ודאי לא בא עליהם כותי עיי"ש:

רש"י ד"ה קורין את שמע ומברכין לפני' ולאחריה. כתקונה וכן בזמן תפלה עכ"ל, אפשר כונת רש"י לומר אע"ג דזמן ק"ש הוא עד רביע היום, וזמן תפלה הוא עד שליש היום, אפ"ה אף כשהמלאכה נחוצה, לא יוכל הבעל הבית לומר לפועלים, שיקראו ק"ש ויתפללו בסוף הזמן, אלא מאחר שהגיע הזמן, רשות ביד הפועלים לקרוא ק"ש ולהתפלל במוקדם האפשר. ובמה שפי' כתקונה, י"ל דר"ל שמברך נוסח הברכה כתיקונה, ואינו מקצר מנוסחתה למשל (כדלעיל י"ד ע"ב) דאמר מודים אנחנו לך וכו', אלא מברכין הנוסח' כתיקונה:

רש"י ד"ה מעין י"ח. הביננו לדעת דרכיך וכו' (כדלקמן כ"ט ע"א) שכולל י"ח ברכות בברכה אחת וג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן עכ"ל, לכאור' מאחר שאומר ג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן, אינו כולל רק י"ב ברכות בברכה א', ורש"י כתב וכולל י"ח ברכות בברכה אחת ודו"ק:

רש"י ד"ה והתני'. בניחות' דיש חילוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן עכ"ל, פי' כן משום דלגמרי אינם דומי' הני תרי ברייתות, דהא לעיל אית' בעושין בשכרן מתפללין מעין י"ח, וכאן איתא בעושי' בשכרן מתפללין י"ח, אלא דלענין זה ראי' דיש חילוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן, דאין מברכי' לפניהם ולאחריהם, ונוסח ברכת המזון:

רש"י ד"ה ואין מברכין לפניה. שאינה מן התורה עכ"ל, ועיין תוס' לקמן ל"ה ע"א ד"ה לפני' וד"ה אלא (גהש"ס):

רש"י ד"ה אבל מברכין לאחריה. שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' עכ"ל, ומסתבר דוק' כשאכלו הפועלים כדי שביעה, דמחויבים מדאוריית' (כש"ע קפ"ו ס"ב). א"נ מאחר כשאכלו כדי שביעה הוי דאוריית', לכן מחויבים לברך אפילו כשלא אכלו כדי שביעה, דחמור הוא מברכה שלפניה, דהוי רק דרבנן ודו"ק:

רש"י ד"ה וכוללין וכו'. שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות עכ"ל, עיין בשפ"ח לתוס' ד"ה ואותם:

רש"י ד"ה בשבתך וכו'. כבר פי' לעיל י"א עכ"ל, ועיין בשפ"ח:

תוס' ד"ה אהלים לנחלים וכו'. ול"נ דאהלים דהאי קרא לאו ל' אוהל (א) אלא ל' בשמים (ב) אלא נראה מדסמך מה טובו אהליך לנחלים נטיו עכ"ל:

א אלא לא בשמים. וכתרגומו, כאהלים נטע ה', כבוסמיא דנציב ה', ורש"י בפי' החומש פי' ב' פשטים הללו עיי"ש, והוא לשון מור ואהלות (תהלים מ"ה), ועיין ברשב"א:

ובא אלא נראה מדסמך מה טובו אהליך לנחלים וכו'. ואין לדקדק לפי פי' התוס', הל"ל למה נסמכו נחלים לאהלים די"ל דהא מ"מ אהלים נסמך לנחלים לפנים ולאחור. ובס' יפה עינים ציין למדרש שוחר טוב סימן ה' עיי"ש:

תוס' ד"ה הקורא שמע וכו'. פי' מטעם וכו' אבל היה יודע מהיכן טעה שדלג תיבה או פסוק (א) אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך (ב) וכן בהלל ובמגילה עכ"ל:

א אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך. וראי' לדבר מענין זה גופ', דאמר כשטעה בין כתיבה לכתיבה, יחזור לכתיבה ראשונה, ואין צריך לחזור לראש:

ב וכן בהלל ובמגילה. בהלל מפורש בש"ע סי' תכ"ז ס"ו, ובמגילה, מפורש בש"ע סי' תר"צ ס"ו:

תוס' ד"ה וחותם בברכת הארץ. ואע"ג דמדאוריית' הם (כדלקמן מ"ח ע"ב), יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, הואיל וטרודים במלאכת ב"הב עכ"ל, ז"ל המגן אברהם קצ"א סק"א, כתבו התוס' אע"ג דמדאוריית' הם, יש כח ביד חכמים וכו', והרב בית יוסף כתב דאין מנין הברכות מן התורה, וכ' הב"ח שזה דעת הרמב"ם, אבל שאר פוסקים סוברים, דמנין ג' ברכות מן התורה, ול"נ שרש"י תירץ קו' זו, שכתב וז"ל שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות, כלומר דמאי דדרשינן מקרא, שיברך על שלשתן, אינו ר"ל שיחתום על כל א' בברכה, אלא מדאוריית' די כשיברך על שלשתן בברכה אחת, אך דרבנן תקנו לחתום על כל אחד, ובפועלים משום ביטול מלאכה, תקנו הזן בפני עצמו, וברכת הארץ ובנין ירושלים בברכה אחת כיון שדומות הם וכו' עכ"ל.

ודע על מה שכתבו התוס' הואיל וטרודים במלאכת ב"הב, ציין בגליון הש"ס עיין (לקמן מ"ו ע"א) תדע דהטוב והמטיב לאו דאוריית', שהרי פועלים עוקרים אותה ב"ע עכ"ל:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה