שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק היה קורא · דף טו.
ע"א גמר' כל הנפנה ונוטל ידיו וכו' דכתיב ארחץ בנקיון כפי וכו'. מדאמר "כל הנפנה ונוטל ידיו וכו', י"ל שדרש "בנקיון על נקיות הגוף, ור"ל ארחוץ על בנקיון הגוף, כפי וכו':
והקריב עליו קרבן. ומעל' הטור אור"ח סי' כ"ה, משמע שצ"ל והקריב עליו כל הקרבנות עיי"ש, ואפשר שמרומז כן בלשון הקרא "ואסובבה "את "מזבחך "ה', שהרי המזבח מסבב הקרבות כל הקרבנות:
א"ל רבא לא ס"ל מר כאלו טבל דכתיב ארחץ וכו'. פי' וכי לא ס"ל מר כאלו טבל בתמי', והא כתיב ארחץ בנקיון ולא כתיב ארחיץ כפי, וא"כ משמע כאלו טבל כמו שפרש"י, ויש גורסין א"ל רבה (ועיין באבק סופרים):
לא ס"ל מר כאילו טבל. ר"ל כאילו טבל ובנה מזבח והקריב קרבן, ור"ח בר אבא דלא אמר כאילו טבל, י"ל דס"ל דמעלה עליו הכתוב רק לדבר שאין בידו, כגון לבנות מזבח ולהקריב קרבן, אבל טבילה בידו היא:
צורבא מרבנן. בחור חריף (רש"י תענית ד'):
א"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב וכו' דהא ר' חסדא לייט וכו'. אע"ג דדרש מקרא, מבי' הא דר' חסדא, לומר דאפילו איסור יש בדבר אמאן דמהדר בעידן צלותי':
פרס'. ד' מילין, וכל מיל אלפים אמה:
הקורא למפרע. כגון בשעריך ביתך מזוזות (רש"י לעיל י"ג ע"א), א"נ שמקדים פסוק שלישי לשני (מפרשים), אבל כשמקדים הפרשיות בדיעבד יצא (ש"ע ס"ד). ודע מלת למפרע, הוא מל' לא אפרע, דכתיב (ביחזקאל כ"ד י"ד) אני ה' דברתי באה ועשיתי לא אפרע וגו' (קול רמז):
מ"ט דר' יוסי, והא דלא פריך מ"ט דת"ק, אפשר דמשום דרבנן סברי לעיל י"ג ע"א נמי כת"ק דהכי, לכן פריך מ"ט דר' יוסי, שמא אית לי' סבר', או טעם למה סבר כרבי דלעיל:
משום דכתיב וכו'. היכא דאמרינן בש"ס שנאמר או דכתיב, היא דרש גמור, והיכא דאמרינן "משום "דכתיב או "משום "שנאמר, אינו רק אסמכת', ובס' משנת חכמים מאריך להביא ראי' להיפך (שב שמעתת' שער השני), עיין פסחים כ"ט, ועיין משנה (פסחים פ"ה מ"ג) שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים וכו' משמע דרש גמור:
א"ר חסדא ר' יוסי היא וכו'. ה"ה דהמ"ל רבי היא דס"ל לעיל י"ג ע"א, שמע השמע לאזנך וכו', אלא משום דדברי ר' יוסי מפורשים במשנה, נקט ר' יוסי היא:
אבל תרומה משום ברכה וכו' ולא בברכה תלי' מילת'. דהא עשה מעשה ונתן תרומה, ולא אתי' חסרון דיבור אמירת ברכה, ליפסל מעשה, ועיין רבינו יונה לעיל י"א ע"א בשם רב האי גאון ז"ל:
וממאי דר' יוסי דילמ' ר' יהוד' היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא. ר"ל וא"כ מתניתן דתרומ' דאמר דיעבד, שפיר ר' יהוד' היא. ואין להקשות א"כ לר' יהוד' מתניתן דתרומה למה לי, הא פשיטא השת' בק"ש דאוריית'. בדיעבד יצא, כל שכן בתרומ', דברכה דרבנן היא, די"ל דרישא אתא לאשמעינן, דלכתחלה לא יתרום, אף משום ברכה ברבנן. ועוד דיש לחוש דאתי' לאחלופי האי חרש, בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, כעין דאית' שבת קנ"ג ע"ב עיי"ש:
אלא הא דתני ר' יהוד' ברי' דר"ש בן פזי וכו' מני לא ר' יהוד' ולא ר' יוסי וכו'. משמע דר' יהוד' ברי' דר"ש בן פזי לאו תנא הוא, דאי תנא הוא מאי פריך מני ודו"ק:
אלא לעולם ר' יהוד' ולכתחלה נמי. לעולם ר' יהוד', ר"ל דר' יהוד' ברי' דרשב"פ דמתיר לתרום לכתחלה, ר' יהוד' היא. ולכתחלה נמי, ר"ל וגבי ק"ש דאמר יצא היינו אפילו לכתחלה:
הא דרביה. פי' הא בריית' דברכת המזון, משום רביה דהוא ר' אלעזר בן עזרי' קאמר לי':
א"ל ר"מ הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב וכו'. משמע מכאן דר"מ ס"ל דעד כאן צריך כונ', ולעיל י"ג ע"ב אית', ת"ר שמע ישראל ה"א ה' אחד, עד כאן צריכות כונת הלב ד"ר מאיר ודו"ק:
ולא קשיא הא ר"מ. ר"ל ר' יהוד' ברי' דרשב"פ דתני חרש ששומע ואינו מדבר תורם לכתחלה ר"מ היא. ואין להקשות ל"ל לרשב"פ לאשמעינן דתורם לכתחלה, השתא ק"ש דאוריית' לכתחלה יצא, בלא השמיע לאזנו, כל שכן תרומה משום ברכה דרבנן, פשיטא דתורם, די"ל דאשמעינן דלא חיישינן דילמ' אתי' לאחלופי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר, כדלעיל ד"ה וממאי. א"נ לפי דברי הט"ז אור"ח סי' תרפ"ט סק"א, שכתב דחרש שאינו ראוי לשמוע, גרע ממי שראוי לשמוע רק שלא השמיע לאזנו, כעין שאית' כל הראוי' לבילה אין בילה מעכבת בו עיי"ש, א"כ לא הוי כל שכן:
דף ט"ו ע"א רש"י ד"ה ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפי לדרשה אתא וכו' עכ"ל, וז"ל הראש יוסף הנה ארחץ פועל עומד, ארחיץ ביו"ד פועל יוצא, אני ארחיץ לידים, אבל ארחץ עצמי כל הגוף כאלו טבל, וה"פ ארחץ עצמי אם בנקיון כפי, מעלה עלי כאלו רחצתי עצמי כל גופי, אבל מדכתיב בנקיון יתירא, הא אומר רבא גופא לומר כל מידי דמנקי עכ"ל:
רש"י ד"ה לק"ש. בעידנ' דק"ש שזמנו קבוע וכן יעבור הזמן עכ"ל, כדאית' במשנ' (לעיל ט' ע"ב, ובש"ע סי' נ"ח). ומסתבר' בק"ש דערבית אע"ג דזמנ' עד חצות ויותר (ש"ע רל"ה), וא"כ היא דומה לתפלה שאין זמנה עובר' כ"כ, מ"מ אין לומר דבלילה ליהדר אמיא, ואפילו מיל אינו מחזיר אחר מיא, משום ביעתות' דלילא. ובמנחה כשמים מזומנים צריך ליטול ידיו, עיין ש"ע סי' רל"ג ס"ב:
רש"י ד"ה אבל לתפלה דכל היום זמנה וכו' עכ"ל, לאו דוק', אלא חצי היום ובספרים אחרים אינו (מהרש"ל). ועיין ברשב"א שכתב הטעם משום דתפלה דרבנן, ואפשר דכונת פרש"י משום דקביע זמנה לאו דאוריית', ע"כ לא חששו שמא יעבור זמן תפלה (מצאתי). א"נ משום דפפלה יש לה תשלומין (כדלקמן כ"ו ע"א) טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים, לכן מיקרי תפלה כל היום זמנה (מג"ת):
רש"י ד"ה ולא דקדק באותיותיה. לפרשן יפה בשפתיו עכ"ל, ולקמן ע"ב פרש"י שמגמגם. א"נ שאינו מפריד האותיות הדומות כגון על לבבך (מפרשים):
רש"י ד"ה וברכה דרבנן היא. דאמרו רבנן (פסחים ז' ע"ב) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל, הנה שם בפסחים לא רצה הש"ס לאשמעינן דעיקר ברכה דרבנן היא אלא התם קאי לענין דצריך לברך עובר לעשייתן עיי"ש. ועיין ברמב"ם פ"א מה' ברכות, ושם מבואר דמן התורה הוה רק ברכת המזון (וברכת התורה לפני'), אבל שאר ג' מיני ברכות, והם ברכת הנייה, וברכות המצות, וברכת ההודאה, כולן עזרא ובית דינו תקנו נוסחתם עיי"ש באריכות, ויש מפרשים כתבו בשם הירושלמי ר"פ כיצד מברכין, הא דכל המצות טעונות ברכה, דילפינן מברכת התורה, דכתיב ואתנ' לי התורה והמצוה, מה תורה טעונה ברכה וכו' עיי"ש, ועיין בפני יהושע ד"ה אבל תרומה. ודע שפרש"י כאן דאמור רבנן, והיא מימר' דר' יהוד' אמר שמואל שם בפסחים ודו"ק:
רש"י ד"ה בלבו. שלא השמיע לאזנו עכ"ל, אולי פי' כן כדי שלא יקשה, דילמא הא דמכשיר ר' יהוד' לכתחלה בק"ש משום דקרא בפה, רק שלא השמיע לאזנו, דהוא עדיף מאם בירך רק בלבו, משום הכי פירש"י בלבו לאו דוק':
תוס' ד"ה להודיעך. וא"ת לאשמעינן כחו דר' יהוד', דכח דהתיר' עדיף (לקמן ס' ע"א) וכו' עכ"ל, פי' ור' יוסי דסבר לא יצא, וצריך לחזור ולקרות, חומר' היא (כתוס' לקמן כ"ו ע"ב ד"ה איבעיא) גבי תפלה, ואף דיש לחלק בין ק"ש לתפלה, דבק"ש הוי כקורא בתורה, מ"מ לא מסתבר לחלוק, ועיין תוס' (ע"ז מ"א ע"א) ד"ה אמר שמואל, היכא דהאיסור הוא יותר חידוש, שהיה לנו טעם גדול להתיר', כח דאיסור' עדיף לאשמעינן: