שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אלו דברים · דף נג:
ע"ב גמר' אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה. ר"ל כל שאילו עומד בקרוב "ויאותו לאורה. ומה שמביא עלה, וכן א"ר אשי בריחוק מקום שנינו, פי' אפילו בריחוק מקום שנינו:
לא דעמיא ואזלא. "דעמיא, הוא מלשון הכתוב, גחלים לא עמומוהו (יחזקאל ל"א), שהוא לשון הסתר וכיסוי (מצודות שם), ור"ל כגון ראה שלהבת, וקודם שבירך נסתר וכיסוי ממנו. והא דתני' בסיפ' עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה, היינו שיהי' ראוי להשתמש לאורה (עיין מלא הרועים):
ת"ר גחלים לוחשות וכו'. ז"ל ש"ע רצ"ח ס"ט, גחלים בוערות כ"כ שאלו מכניס קיסם ביניהם היא נדלק מברכין עליהן והוא שעשוי להאיר עכ"ל:
ורבא אמר יאותו ממש וכו'. רבא קאי ופליג אדר' יהוד' א"ר ור' אשי דלעיל, והא דמפסיק בין הפלוגת' והביא להך דת"ר גחלים וכו', י"ל משום ענין דעמיא ואזלא, סמך דין דגחלים עוממת:
בין איסור לפונדיון. עי' ערוך שכ' פונדיון הוא מטבע של שני איסרין, והוא של נחשת. "מלוזמא, פי' מטבע:
אביי מברך אדבי בר אבהו. לפי פרש"י ד"ה ר' יהוד' וד"ה רבא, לא נתפרש אביי כמאן עבד, אי כר' יהוד' ס"ל, ורחוק מביתו היה בי בר אבהו, או כרבא ס"ל, וקרוב לב"תו היה. אבל הרז"ה והרשב"א גרסו, רבה מברך וכו', ומפרשו דכולהו ברחוק מקום הוה, וכולהו ס"ל דלא כרבא עיי"ש:
אין מחזרין על האור. לפי שאין מברכין אלא לזכר שנברא האור (דהיינו האש) במ"ש, וכל שכן שאין מחזרין על הבשמים, דאינו אלא להשבות נפשו (רא"ש). ובס' מגיד תעלומ' פי' טעם דאין מחזרין על האור במ"ש, לפי שאור הראשון נגנז כשחטא אדם, ולא גנזו הש"ית בע"ש, מפני כבוד השבת, והיה משתמש בו ל"ו שעות (וע"כ המדקדקים מדליקים ל"ו נרות וכן נירות חנוכה שהיו ניסים מאור הגנוז הם ל"ו ובמ"ש גנזו ויצא אור מב' אבנים, לכן מברכין על האור במ"ש, דהא ודאי טובה היא מהש"ית, משא"כ לחזור על זה במ"ש, שמרמז על האור השני הזה, ודאי מוטב היה שלא היו צריכין לאור השני הזה, אלא האור הראשון, ובה ג"כ תורה ומצוות, והיינו שאמר כדרך "שמחזרין "על המצות עיי"ש:
כדרך שמחזרין על המצות. ר"ל דבכל המצות מצוה לברך על שלו, יותר מעל של חבירו, אבל בברכת האור במ"ש, אין מחזרין לברך על שלו דוק', לפי שהיא רק לזכר בעלמא, והיינו טעמ' דברך ר' יהוד' אדבי אבא דיילא, וממילא משמע דאין מחזרין עליו:
א"ר זירא מריש וכו' כיון דשמענ' להא וכו'. וכעין זה (לעיל ו' ע"ב):
מהו דתימ' ה"ה אפילו במזיד וכו'. ואע"ג דהילל גופ' אמר (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנ' אשנה שמא לא תפנ', ואין לומר דהיינו ממידת החסידות, דהא זריזין מקדימין למצוה, מצד דינא הוא, ועיין לעיל ע"א ד"ה בה"א אחד מברך לכולן, והיינו הלל לשיטתי' ודו"ק:
תני' א"ל ב"ה לב"ש וכו'. ולפי גירס' ירושלמי לא ב"ה אמרו לב"ש, אלא תרין אמורין חד אמר טעמ' דב"ש, וחד אמר טעמ' דב"ה פועל האוכל בראש הבירה, או דקל, או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך וכו' עיי"ש, ור"ל הא ודאי לא מטריחין כמו שאין מטריחין לירד בתפלה (לעיל נ"ז ע"א). ובס' מגיד תעלומה כתב דה"ק ב"ה לב"ש יחזור לראש הבירה בתמי', והא שמא בת"כ יתעכל המזון שבמעיו, וב"ש ס"ל מאחר שחוזר בשביל לברך בר"המז. לכן לא חיישינן אף אם בת"כ יתעכל המזון שבמעיו:
א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה וכו'. לכאור' שפיר קאמרי ב"ש לב"ה, וי"ל דס"ל לב"ה דלא דמי לגמרי, דהתם כשלא יעלה להוריד הארנקי יאבד ממנו, משא"כ כאן הלא יכול לברך כאן בר"המז:
מי ששכח ארנקי וכו'. ארנקי, פי' בל' יון עור כבש בעוד צמרו עליו, נקרא ארנקי, ולכן נקראו כן הכיסים הנעשים ממנו (ערוך). ולפי"ז הא דאית' לקמן ארנקי דדהבא, צ"ל ארנקי מלא דהבא. ואמרו בל' זה י"ל לפי שיצתה בת קול ואמרה כוס של ברכת המזון שוה ארבעים זהובי' (חולין פ"ז ע"א):
מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה בתמי'. והא חייב לעלות אף שהוא לכבוד עצמו משום איסור בל תשחית, דהא התורה חסה על ממונם של ישראל (חולין מ"ט ע"ב), והתורה למד לחוס על היפה (רש"י שמות כ"ו י"ג) והתורה חסה על כלי חרס של צרי עין (רש"י ויקרא י"ד ל"ו). הבירה, פי' הארמון ובל' תרגום פלטרין (ד"ה א' כ"ט):
חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנק" דדהבא. לקיים דברי ב"ש מי ששכח ארנקי דדהבא בראש וכו', וע"ד ותגזר אומר ויקם לך (מהרש"א), וכעין זה כתבתי לעיל כ"ח ע"א בשפ"ח לגמר' ד"ה וראב"ע חדא בתנאי עיי"ש:
וחד עביד במזיד כב"ה ואכלי ארי'. דהא ב"ה מוד' דבמזיד יחזור למקומו ויברך:
אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא. דהא כל הנהנה בלא ברכה, גוזל לכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין (לעיל ל"ה ע"ב), והכי נמי כשלא יברך כהוגן, גוזל הוא לכנסת ישראל, שנמשלה ליונה. והיינו דקמסיים מאי שנא יונה דאמתלי כנ"י ליונה:
דאנשאי יונה דדהבא. או דילי' או דאחרים:
אזיל ובירך ואשכח יונה דדהבא. ואי לא הוה אשכח, אף דהוה שלחו אחד מהם לחזור בהדי', לא הוה מצי למימר לי' דשקרת בן, דהוה אמר להו שכבר נאבדה (ועי' במהרש"א ח"א):
מה יונה אינה ניצולת וכו', הא דמסיים הש"ס בזה, לומר שלא שיקר בזה שאמר ששכח יונה דדהבא, שכוונתו היה על המצוה, ששכח מלברך ב"ה, שתגינה על ישראל ככנפי יונה, ודדהבא כוונתו על התורה והמצות שיקרים מזהב. ועי' (סוטה כ"א ע"א) דה"ה תורת מגינה ומצלת עיי"ש. ורמז לדבר "ממצות" בגמטרי' "נצולת":
שהרי גוליירין וכו'. "גוליירין, נקראו בעלי מלחמה החלשין והם מתגברין במלחמה תחילה, ואח"כ גיבורי' באין ונוצחי', אף כאן העונה אמן בא לאחר המברך, ומנצח לומר שהעונה אמן משובח מן המברך (רש"י סוף נזיר). השמים, ל' שבועה, על שם וירם ימינו על השמים וישבע בחי העולם (שם ודניאל י"ב):
אחר הכל עונין אמן. ז"ל (ש"ע רט"ו) השומע א' מישראל, מברך אחת מכל הברכות, אע"פ שאינו מחויב באותו ברכה, ואע"פ שלא שמע כולה מתחלה עד סופה, חייב לענות אחריו אמן עכ"ל:
כשם שמזוהם פסול לעבודה. כדאית' (כתובות ע"ה ע"א ורמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש הי"ג עיי"ש):
אר"נ בר יצחק אנא לא "זילאי ולא "זיואי ולא "זהומאי ידענ'. הנה רנב"י לא הזכיר ר' "אחא, שאמר שמן טוב מעכב, בין שאר תנאי שהזכיר ודו"ק:
אנא לא זילאי וכו' ידענ' וכו'. פי' אנא לא ידענ' דין זה דצריך שמן לברכת המזון, משם זילאי, אלא במתנית' תני':
אלא מתניתא ידענ' דא"ר יהוד' אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכו'. ואין לה קשות מאחר דאיהו גופא אמר, דא"ר "יהוד' "אמר "רב, ואמרי לה במתניתא תנא, א"כ האיך אמר בפשיטות אלא מתנית' ידענ', די"ל דר"נ בר יצחק סברי כאמרי לה ודו"ק:
תנא והתקדשתם וכו' והייתם קדושים וכו' כי קדוש וכו' אני ה' אלקיכם וכו'. עיין מסורת הש"ס שציין פסוק והתקדשתם (ויקרא כ' ז'), ופסוק כי קדוש ציין (ויקרא י"א מ"ד), ועיין במהרש"א ח"א שציין בדרך אחר עיי"ש. והנה מאחר דסוף סוף צריכי' לחלוק הפסוקים, ולדרוש מקודם המאוחר בקרא, לכן אפשר לומר דמתנית' דרש מחד פסוק' (ויקרא י"א מ"ד) דאחר שמנ' הטהורים והטמאים כתיב כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו' והכי קאמר כי אני ה' אלקיכם, זו ברכה, וזה צריכי' אתם, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן, ומתנית' נקט כסדר המעשה. ומה שדרש כי קדוש זה שמן, אני ה' אלקיכם זו ברכה, רמז לדבר. כי "קדוש "אני "ה' "אלקיכם בגמטרי' תשכ"ח. כמנין "ללמד אשמן וברכה:
סליק פרק אלו דברים
דף נ"ג ע"ב רש"י ד"ה בפנס. בעשישות עכ"ל, עי' רש"י לעיל כ"ה ע"ב ד"ה עשישות, ובשפ"ח. ועי' כאן ברשב"א, שכ' דפנס אינו כעין עשישות, דבעומד בעשישות ורואה השלהבת מתוך העשישות, הרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאורה, ומברכין עליו, וג' חלוקין קתני:
רש"י ד"ה ר' יהוד'. היה מברך וכו' ר' יהוד' לטעמי' דלא בעי סמוך עכ"ל, היינו ר' יהוד' אמר רב דלעיל:
רש"י ד"ה חד עבד במזיד. נעקר וכו' במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך עכ"ל, הוסיף רש"י הני ב' תיבות שהוצרך "לילך, לפי שב"ה מודי' שבמזיד שאין לו צורך לילך יחזור ויברך, וא"כ לכאור' אף אדבית הלל עבר האי גברא, לכן פרש"י שהאי גברא "הוצרך לילך, וא"כ לא עבר האי גברא אבית הלל, אלא אבית שמאי (עץ יוסף):
רש"י ד"ה אכילה מרובה. ד' מילין עכ"ל, והוא שעה וי"ב חלקי שעה, משעה שנחלק לס' חלקים (מ"א קפ"ד סק"ט):
רש"י ד"ה בא להם יין אחר המזון. הא פריש לה בגמר' בריש פרקין (לעיל נ"ב ע"א) לב"ש אין בר"המז טעונה כוס וכו' עכ"ל, ר"ל שמסיק שם הש"ס תרי תנאי אליב' דב"ש, ואליב' דב"ה לא נתפרש, ועיי"ש רש"י ד"ה הכי גרסינן (ובמהרש"א לעיל נ"א ע"ב לרש"י ד"ה נר ומזון) ודו"ק:
רש"י ד"ה חטוף ובריך. כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך עכ"ל, ר"ל שלא א"ל לחטוף וליקח הכוס מעצמו, אלא כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך, ואח"כ תברך. ואפשר משום דבברכת התפלה תני' פעם ראשונה יסרב (לעיל ל"ד ע"א), לכן א"ל, כאן לא יעשה כן. ובס' מצפה איתן פי' חטוף ובריך, פי' דחטוף ליטול ידיו קאמר, דהנוטל ידיו תחלה, מזומן לברכה עכ"ל. וצ"ל דלא חיישינן, דאם כל א' מן המסובין יעשה כן, שיבואו לידי מחלוקת, וכעין זה י"ל בדברי דרכי משה אור"ח תנ"ה אות ב', דז"ל כתב בא"ז בה' פסח, דרבים העושין מצות ביחד, מצוה לזרז נפשו להיות מן הראשונים, וראי' לדבר (מפסחים ס"ה) הפסח נשחט בג' כתות זה אחר זה, והכת הג' נקרא עצלנית, ואמרינן בירושלמי א"ר בון מה אם דבר שמצותו כך, אמרת שקרוי' כת עצלנית, מי שהוא מתעצל במצות עא"כוכ עכ"ל:
רש"י ד"ה במשמע. (א) העונה והמברך במשמע (ב) קומו ברכו את ה' אלקיכם וכו' מפורש במס' תענית היינו ברכה (ג) ויברכו את שם כבודך היינו במקום עניית אמן שבמקדש אומר בשכמל"ו עכ"ל:
(א) העונה והמברך במשמע וכו'. ועיין רש"י סוף נזיר ד"ה א' העונה וא' המברך במשמע דקרא, שנאמר (תהלים ל"ד) גדלו לה' אתי "ברכה, ונרוממה שמו יחדיו "אמן עכ"ל, וכאן פרש"י מפסוקי נחמי' ודו"ק:
ב קומו ברכו וגו', ועיין רש"י ושפתי חכמים לקמן נ"ה ע"א ד"ה כל חותמי, אות ב', ולקמן ס"ג ע"א רש"י ושפ"ח ד"ה ויברכו:
ג ויברכו את וגו'. ולישנ' דקרא (נחמי' ט' ה') ויאמרו הלוים וגו' קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה. והא דפרש"י ספר "עזרא, וכתב מס' "נחמי', כבר כתבתי מזה בשפ"ח (לעיל ל"ג ע"ב) לרש"י ד"ה ותקנינהו אות ג' עיי"ש, וכן בשפ"ח סוף פרק מאימתי עיי"ש:
רש"י ד"ה שממהרין למברך. ליתן שכר עכ"ל, י"ל הטעם בזה, לפי שהמברך עשה מצוותו, קודם שעשה העונה, שהרי העונה צריך להמתין לענות, עד שסיים ברכתו, וכמו שקידם במצוה, כן קודם בשכר:
רש"י ד"ה אבל בעידן מפטרייהו. כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא וכו' עכ"ל, עיין (מגילה כ"ב ע"א) מפורש דקטן עולה אפילו למנין שבעה קרואים, ועיין ברא"ש שכתב פשטים אחרים בזה, ואפשר שפירשו כן משום דדייקו, למה נקט הש"ס דוק' בעידן מפטרייהו ודו"ק:
רש"י ד"ה שמן מעכב את הברכה. שמן וכו' להעביר את זהומתן. משמע מכאן, וכן מל' רש"י לעיל מ"ג ע"ב ד"ה שמן והדס, ולעיל ע"א ד"ה ושמן, דשמן ג"כ להעביר הזהומ' בא, אבל מל' הרמב"ם פ"ז מה' ברכות הי"ב, וכן מל' ש"ע קפ"א ס"ג, משמע דמים אחרונים מעבירין את הזהומ' ודו"ק:
סליק פרק אלו דברים
תוס' ד"ה והייתם קדושים אלו מים אחרונים. דוק' להם וכו' מפני מלח סדומית וכו' עכ"ל, עיין (חולין ק"ה ע"ב) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, שמלח סדומית יש, שמסמ' את עינים, ומשתכח כי קורטא בכורא וכו'. וז"ל הטור סי' קפ"א, והתוס' כתבו מה שלא נהגו בהן האידנ', אותן שאין מברכין, לפי שאין מלח סדומית בינינו, והמברך נמי, כיון שאין אנו עושין, כמו שאמר הפסוק, כי קדוש אני, זה שמן ערב, גם בנטילה לא נהגו, ולא מיקרי לדידן ידים מזוהמות, כיון שאין אנו רגילין ליטול, ואין אנו מקפידין בכך וכו' עיי"ש, ובתוס' חולין ק"ה ע"א ד"ה מים ודו"ק:
סליק פרק אלו דברים