אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק אלו דברים › דף נג.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק אלו דברים · דף נג.

דף נב:

ע"א גמר' אור של חיה ושל חולה מברכין עליו. דהא שבת לגבי דידהו כחול דמי (בית יוסף), ואם יש בו סכנה אפי' ע"י ישראל, ואם אין בו סכנה דוק' ע"י עכו"ם (מ"א רצ"ח סק"ז):

מלאכת עבירה. פי' מלאכת איסור (טור רצ"ח), ור"ל שהדליקו עכו"ם בשבת, כיון שאם היה מדליקו ישראל, היה עובר, לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי (ש"ע):

ת"ר היה מהלך חוץ לכרך וראה אור וכו' אם רוב ישראל מברך. נראה דמיירי שלא היה סמוך לשקיעות החמ', דאי סמוך לחשיכ', הא אמרינן לקמן דמוכח מילת' דכותי הוא ודו"ק:

בדין הוא אפילו מחצה על מחצה נמי מברך. פי' דאע"פ דבשאר מקומות ספק ברכות להקל, ובפרט בברכת נר, דאמרינן (לקמן ע"ב) דא"צ לחזור לאחריה עיי"ש, אפ"ה בדין הוא אפילו מחצה נמי מברך. וה טעם משום דגם בכותי איכ' נמי דהיתר' דחייב לברך, כגון בכותי ב' ועמוד ב' (מפרשים) (עיין מ"א רצ"ח סק"ג). וכעין זה עירובין ט"ז ע"ב ופסחים ע"ט ע"ב (מהרש'"ש):

ראה תינוק ואבוקה בידו בודק אחריו וכו'. אע"ג דאמרינן (לקמן ע"ב) אין מחזירין על האור עיי"ש, והכא אמרינן דבודק אחריו, י"ל כיון דראה התינוק ואבוקה בידו, נראה כאילו מעלי' עין מן ה ברכה, לכן בודק אחריו, וכעין זה כתבו המפרשים ז"ל דלכן צריך לבדוק בריאה, לפי כשפותח הבהמה הריאה לפניו, ועלולי היא להיות בה סירכי, וא"כ הוה כמעלים עין מן הטרפות. ואבוקה בידו, בכ"מ נקט "נר או "אור, וכאן נקט "ואבוקה בידו ודו"ק:

ובה"א א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. והכי קיי"לן (ש"ע רצ"ח), וז"ל חיי אדם כלל ה' סי"ז, כל הברכות כולן יכול א' לברך ולהוציא את האחרים, ומצוה מן המובחר הוא, דברוב עם הדרת מלך, ואפשר דלא נהגו עכשיו כן, מפני שאין הכל בקיאין להתכוון להוציא, כדאמרינן שיתכוון השומע ומשמיע, וישמע הברכה מתחלה ועד סוף עיי"ש. ואין לדקדק לב"ש איכ' תרתי, זירוז מצוה שמברך כל א' מיד כשרואה הנר, ועוד דליכ' ביטול ב"המד ואפ"ה הלכ' כב"ה, א"כ משמע דברוב עם עדיף מהני תרתי, ובמגן אברהם סי' כ"ה ס"ק ב' כתב דזירוז מצוה עדיף מהידור מצוה, וכן כ' בס' חיי אדם כלל ס"ח ס"ו, זריזין מקדימין למצוה, למשל דבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה, וראוי להתפלל מיד ביציאת הכוכבים, ואפילו אם ימתין, אזי יעשה ברוב עם, מ"מ מוטב להיות מן הזריזין ומקדימין וכו' עכ"ל, וי"ל משום דבברכת נר במ"ש שאני, דאפוקי יומא כמה דמאחרין עדיף (כדלעיל נ"ב ע"א). א"נ די"ל הטעם כסברת הש"ך יור"ד רמ"ו סקט"ז, לענין אמירות רפואה בב"המד, דדוק' בימיהם שלא ראו חוץ לספריהם, א"א רפואה בב"המד, מפני ביטול ב"המד, אבל בזמנינו דאין נזהרין כ"כ, שרואין חוץ לספריהם כשלומדין, אומרים רפואה ג"כ בב"המד, ולא חיישינן בזה משום ביטול ב"המד עיי"ש, לכן ג"כ מברך א' לכולן, דעדיף ברוב עם, מביטול ב"המד. ועי' בפני יהושע שכתב ואע"ג דקיי'"לן דחילוק ברכות עדיף וכו' עיי"ש ודו"ק:

משום שנאמר וכו'. עי' בשפ"ח (לעיל ט"ו ע"א), לגמר' ד"ה משום:

אלא ב"ש מ"ט קסברי מפני ביטול בית המדרש. פי' דיש ביטול יותר כשאחד מברך לכולן, שיעור שהיית תיבות "אמן, יותר ממה שהיו מברכין כל א' לעצמו (ובזה מבואר פרש"י ד"ה מפני), ואם נפשך לומר וכי חששו על ביטול שהיית תיבה אחת דהיינו "אמן, לכן מבי' הש"ס, תני' נמי הכי של בית ר"ג לא אמרו "אסותא בב"המד, דהוא ג"כ רק תיב' אחת (מעין הברכות). וקמ"ל כאן, ללמוד מזה מוסר גדול שאין לבטל מלימודו אפילו "רגע "כמימרא תיב' אחת, ואפילו לדבר גדול כזה לומר ולדרוש "רפואה:

תני' נמי הכי של בית ר"ג לא היו אומרין מרפא בבהמ"ד וכו'. לכאור' מאי ראי' מהתם דליכ' ברכה, משום הכי לא היו מפסיקין, אבל כאן לענין לברך ברכה בשם ומלכות, דילמ' כב"ה ס"ל דמפסיקין, וא' מברך לכולן ובדרך דרש י"ל לפי מה שפי' א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ר"ל כשא' מברך לכולן, מוכח דאחדות ושלום ביניהם, וזה הדרת מלך היא, שנאמר ויהי בישורון מלך וגו' יחד שבטי ישראל, והנה הכי נמי דאחדות ושלום ביניהם כשאומרים ז"לז רפואה, וא"כ ע"כ דשל בית ר"ג כב"ש ס"ל:

כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו. מל' רש"י משמע דלא גרס תיבת "ובלילה, וכן משמע מל' הטור סי' רצ"ח, וכן משמע מס' דקדוקי סופרים:

נכנס ויצא נכנס ויצא. ואין דעתו לחזור לאלתר (ש"ע):

ת"ר היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב ע"ז אינו מברך. אפשר דבריית' זו וכן בריית' דלקמן היה מהלך בשוק של ע"ז וכו', קאי על הא דתנן במשנה, אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז, אלא דהש"ס ממעט לציין להזכיר ע"ז, לכן לא ציין לי', כמו שציין שאר ענינים כולם השנוים במשנה:

והריח ריח אם רוב ע"ז אינו מברך. לא במ"ש בלבד קאי, אלא כל השנה כולה:

אם רוב ע"ז אינו מברך אם רוב ישראל מברך. הכא לא פריך הש"ס, הא גופ' קשי' אמרת אם רוב וכו' הא מחצה על מחצה מברך וכו', כדפריך לעיל על בריית' היה מהלך וראה אור עיי"ש, ועיין במעדני יו"ט שכתב ה"נ מחצה על מחצה מברך כדלעיל, א"נ יש לחלק דהכא משום חשש ע"ז יש להחמיר עיי"ש:

מקטרות לכשפים. כלומר מקטרות כדי להבריח הכשפים שלא יזוקו:

ת"ר היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח ה"ז חוטא. אפילו בלא אפשר לו לילך בדרך אחר, דכיון דנתרצה להריח ה"ז חוטא, דהוי כעין לא אפשר וקמיכוון דאסור (פסחים כ"ה ורמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב), כאן נקט "נתרצה להריח, ולא נקט "נתכוון להריח כמו (בפסחים כ"ה), י"ל לרבותי' אפילו לא שנתכוון, אלא נתרצה ה"ז חוטא:

דף נ"ג ע"א רש"י ד"ה עששית. לנטירנא, עיין רש"י (לעיל כ"ה ע"ב) ד"ה עשישות ובשפ"חנא רש"י ד"ה שהיתה דולקת והולכת. מע"ש "ובבית "ישראל עכ"ל, משמע דבבית עכו"ם, אף על הדולקת מע"ש אינו מברך ודו"ק. והנה בנר שהדליק עכו"ם בשבת מפורש הטעם (בש"ע רצ"ח ס"ה) שלא שבת ממלאכת עבירה מיקרי, כיון אם הישראל היה עושה המלאכה זו אצל הנר, היה עובר, לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי, ואף דישראל מותר להשתמש באור הנר זה שהדליקו עכו"ם לצורכו, מ"מ לענין ברכה שאני שצריך שלא יהי' שום צד עבירה (ט"ז סק"ג):

רש"י ד"ה המוציא שלהבת לר"ה. בשבת חייב ומוקמינן לה בביצה ל"ט ע"א כגון דשייפי לחרס משחא וכו' ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעור' עכ"ל, מפורש שם במס' ביצה דהך חרס, לאו כלי חרס קאמר, אלא חספ' קאמר דלית בה שיעור', דלית לי' כדי ליתן בין פצים לחבירו לר' יהוד', או כדי לקבל בו רביעית לר' יוסי (שבת פ"ב ע"א). ודע דלפי מה שפרש"י שם ד"ה אביי אמר, אי נמי רבותא אשמעינן אביי דאפילו בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ"כ חשיב' הוצאה עיי"ש, מיושב מה שיש לדקדק בדברי רש"י כאן, הא דהבי' רק הא דאביי כגון דשייפי לחרס וכו', ולא הבי' כאן מילת' דרב ששת דהתם, כגון שהוציא בקיסם דלית לי' שיעור' כדי לבשל ביצה קלה, בחרס הוא חידוש טפי:

רש"י ד"ה מה שעקר לא הניח. והוצאת שבת לא מחייב' עד דאיכ' עקיר' מרשות זו והנחה ברשות זו עכ"ל, ומפורש בש"ע שמ"ז ס"א, מן התורה אינו חייב, אלא כשעוקר חפץ מר"הי והניחו בר"הר, או איפכא עיי"ש:

רש"י ד"ה גדול מוכח' מילת' דכותי הוא. וא"צ לבדוק אחריו וכו' עכ"ל, ר"ל אף דאפשר לבודקו, אפ"ה א"צ, מטעם דאית' (לקמן ע"ב) אין מחזרין על האור וכו':

רש"י ד"ה בסיף וכו' למרק שרפת אבנים וכו' עכ"ל, למרק פי' לגמור, כמו (יומא ל"א ע"ב) ומרק אחר השחיטה על ידו. א"נ למרק פי' לחזק, כמו (מקואות פ"ט מ"ב) ר' יוסי מטמ' בשל מרקא (עי' ערוך מרק) רש"י ד"ה של תנור וכו' לאחר שהוסק התנור והפת בתוכה מדליקין קסמין דקין בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו עכ"ל, הנה פרש"י ז"ל הזכיר רק "תנור, אבל לא הזכיר "כריים ודו"ק. ומה שפרש"י "וכיון דמשתמש "לאורו וכו', ר"ל כיון דמשתמש "נמי לאורו מברכין עליו, וכמו שפרש"י בד"ה בסוף עיי"ש, וכן משמע מגמר לקמן אין להריח נמי הוא דעביד עיי"ש. ולפי"ז לקמן בפרש"י ד"ה אורו של בית הכנסת בדאיכ' אדם חשוב, וכן בפרש"י לקמן הא והא בדאיכ' חזנא, צריך לומר דהך נר הדליקו רק לכבודו לבד, ולא להאיר כלל, ובאופן דליכ' חושך, דאי איכ' גם להאיר קצת, א"כ איכ' נמי לאורו, ומברכין ודו"ק:

רש"י ד"ה מרפא. לאדם המתעטש שרגילין לומר אסותא עכ"ל, ענין מרפא מבואר (במ"א ר"ל סק"ו) דז"ל מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא, יאמר לו ברוך תהי', ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' עיי"ש. והעיקר הוא (באיוב מ"א ט') עטישותיו תהל אור, ואית' פרקי דר"א פרק נ"ב מיום שנבראו שמים וארץ, לא נמצא אדם חולה, אלא בכ"מ שהיה הולך אם בדרך אם בשוק היה עוטש נפשו יוצאת, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זו וכו', וסיים לפיכך חייב אדם להודות כשמתעטש וכו', ועיין בתוספ' שבת פ"ח (הגהת הגאונים). ודע מה שפרש"י שרגילין לומר אסותא לאדם המתעטש, יותר מפורש במדרש ילמדנו (מובא בערוך ערך עטש), וז"ל ויהי כי זקן יצחק, עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת, תדע לך שכך הוא, אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים, מכלל שהיה מת מעיקרא, עמד לו יעקב ובקש עליה רחמים וכו' עיי"ש (אסותא, הוא לשון רפואה, דבל' תרגום רופא, אסיא):

רש"י ד"ה ושמן העשוי וכו'. שמביאין בסוף הסעודה וכו' עכ"ל, כמבואר עמוד ב' סוף פרקין:

רש"י ד"ה אין מברכין עליו. בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אם שמן של אפרסמון הוא וכו' עכ"ל, ומדיני ברכת הריח כתבתי בשפ"ח ריש פרק כיצד מברכין בסדר מעלות וקדימ' בברכות אות ט' עיי"ש, ר"ל שמן העשוי להעביר את הזוהמ', דהיינו לסוך בו הידים אחר האכילה, אין מברכין עליו כלל, אבל אם שמן אפרסמון (בלע"ז באלס"אם), אפילו הוא עשוי להעביר את הזוהמ', אפ"ה מברכין עליו בורא שמן ערב, משום חשיבותו ומעלתו של אפרסמון, ומוכח כן ממה דאית' (לעיל מ"ג ע"ב) ת"ר הביאו לפניו שמן והדס וכו' עיי"ש, ומבואר במחצית השקל סי' רי"ז סק"ה עיי"ש, ומה שפרש"י והא דאמר (לעיל מ"ג ע"א) האי משחא כבישא וכו', עי' בשפ"ח לעיל מ"ג ע"א לגמר' ד"ה משחא, ובשפ"ח לרש"י שם ד"ה שמן ארצינו:

רש"י ד"ה בטברי'. היו רגילים לגמר ערבי שבתות ובצפורי במוצאי שבתות עכ"ל, ועיין בהגהת ר"י עמדין כ' טעם לדבר עיי"ש. א"נ י"ל דאנשי טברי' סברי "הידור "מצות יעדיף, לכן מגמרין ע"ש, שאז הכלים מריחים יותר בשבת, משגמרן במוצאי שבת, ואנשי ציפורי סברי "זירוז "מצוה "עדיף לכן מיד במ"ש מגמרין לשבת הבאה, ובזה התנחמו מצערם, שהיה להם מפרידת שבת, כי כבר הכינו על שבת הבאה, וטעם זה עולה כהוגן לפי דברי רבינו יונה כאן עיי"ש, (ועי' מזה אי הידור מצוה או זירוז מצוה עדיף מ"א סי' כ"ה סק"ב).

ואפשר לזה כיון המגן אברהם סי' ש"ל ז"ל מהרי"ל היה לו טלית של שבת, וכופלו בכל מו"ש, כדי להתעסק במצוה מיד עכ"ל, "וכן "היו "עושין "אנשי "צפורי עכ"ל. ובדרך זה י"ל היינו דא"ר יוסי (שבת קי"ח ע"ב) יהי חלקי ממכניסי שבת בטברי"ג ר"ל שהיו מהדרין במצוה, וממוצאי שבת בציפורי ר"ל שהיו זריזין במצוה, ואמר שיהי' חלקו עם אותן שעבדי תרווייהו, מהדרין וזריזין במצוה:

תוס' ד"ה אין מברכין עליו. פרש"י מיהו מברכין וכו' ולא מיירי בתוך הסעודה עכ"ל, ז"ל סמיכות החכמים, מה דמוסיפין התוס' על פרש"י, י"ל כי תוס' לשיטתם אזלי, שפירשו (לעיל מ"ג ע"ב) ד"ה שמן והדס, דהא דאמרינן כאן אין מברכין עליו, היינו שאין מברכין כלל, ולא כפרש"י שפירש שאין מברכין בורא עצי בשמים, אלא בורא שמן ערב, והתוס' כאן לשיטת' אזלי, עיי"ש:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה