שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אלו דברים · דף נב:
ע"ב גמר' בש"א אסור להשתמש בשלחן שני וכו'. פי' שקבל טומאה ע"י משקין (ר"י עמדין):
אוכלי תרומה זריזין הם. והא דלא קאמר כהנים זריזים הם (כשבת כ' ע"א), י"ל לכלול אפילו זרים שאוכלי' חולין על טהרת תרומה, ג"כ זריזים הם:
דאין נטילת ידים לחולין מן התורה. משמע דגבי תרומה הוה נ"י מן התורה, ואינו כן, ועיין מה שהעתקתי לקמן בד"ה ידים עיי"ש, וכבר עמדו בזה במפרשים ודו"ק:
ומ"ש גבי ידים דלא חיישינן. ר"ל הוה לן למימר גזירה שמא יטמאו משקים במפה מחמת השלחן ויחזרו ו יטמאו את הידים:
ידים דלית להו עיקר מדאוריית'. דהא ידים מי"ח דבר הוא, משום דידים עסקניות הן גזרו בהו (שבת י"ד ע"א וע"ב), ומבואר היטב ברמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"א וב' וח', ובפי' המשניות לרמב"ם בהקדמ' למס' ידים עיי"ש:
אבל נ"י לב"ש תחלה לא סבירא להו מ"ט משום פירורין. הגהת הב"ח מוחק כל זה, שהוא כפל ויתור לשון, וכן בנוסח כתב יד ליתא:
ובה"א אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין וכו'. ואע"ג דהלל לשיטתו, אסור להשתמש בת"ח, כדאית' (מגילה כ"ח ע"ב) תנן התם הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה עיי"ש, וי"ל בתלמידו מותר, כפי' משניות הרמב"ם אבות פ"א מי"ג עיי"ש, ועיין יור"ד רמ"ג ס"ו ברמ"א שם, אסור לשמש במי ששונה הלכות, וכ"ש במי ששונה גמרא עיי"ש. ואפשר מהאי טעמ' נמי ר' אושעי' מתני איפכא, דב"ה סברי מכבדין תחלה, לפי שמותר להשתמש בשמש ע"ה, וניח' הילל לשיטתי' דמס' אבות:
נוטל פירורין שיש בהם כזית וכו'. משמע חתיכה אפילו היא גדולה כזית, גם בשם פירורין נקרא, ולא אחתיכה, ואפשר משום פירורין שאין בהם כזית, נקט נמי כן גבי יש בהם כזית:
אר"י בר חנינ' א"ר הונ' וכו'. עיין מעדני יו"ט אות ד':
א"ל מכדי ב"ש וב"ה אמאור לא פליגי וכו'. הענין מוכח דלא סיים ר"ה בר יהוד' לדבריו, לומר לרבא מ"ט בירך מר אבשמים ברישא, ואפשר משום דלא המתין רבא, עד שסיים ר"ה דבריו, לכן נקט הש"ס עני רבא בתרי'. "עני, לשון הרמת קול הוא (כרש"י גיטין פ"ג ע"א):
בברא ובורא כ"ע לא פליגי דברא משמע. ועי' (ישעי' ס"ה י"ז י"ח) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וגו' כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש עיי"ש, ובשפ"ח. לתוס' ד"ה בברא ודו"ק:
הרבה מאורות יש באור. באור במלאפו"ם גרסינן שהוא האש, כדאית' בגמר' נהורי טובא איכ' בנורא, ונורא הוא תרגומו של אש (ר"י עמדין). ז"ל בס' מגיד תעלומה טעמ' דב"ש שהם מבחינת הגבורות, ונהורא תכלא חדא גוונא איכ' בנור', וב"ה מסטרא דחסד, כמה גוונין איכ' בנור', דנהורא חיוורא שורה על נהורא תיכלא וכו':
הכא במסבת כותיים עסקינן דסתם מסבת כותיים לע"ז וכו'. ז"ל הש"ע אור"ח רי"ז ס"ו, מסיבה של עובדי כוכבים אין מברכין על בשמים שלהם דסתם מסיבתן לעכו"ם עכ"ל, וכן כתב בסי' רצ"ז ס"ב לענין נר שלהם להבדלה עיי"ש. והא דעונין אמן אחריהם, כששמע כל הברכה (לעיל במשנה נ"א ע"ב), די"ל מ"מ חושב לעושה שמים וארץ (עיין מגן אברהם רט"ו סק"ד):
א"ר חנינא מה טעם קאמר מ"ט אין מברכין לא על "הנר ולא על "הבשמים של כותיים מפני שסתם מסבת כותיים לע"ז. ואע"ג דטעם זה מפני שסתם מסבת כותי לע"ז צריך רק לבשמים, אבל לנר איכ' טעמ' דלא שבת, י"ל מ"מ קאמר טעם זה דסתם מסבת כותי לע"ז אף לנר, משום דטעמ' איסור דע"ז חמור, מאיסור דלא שבת, ועיין ביפה עינים שכ' שבירושלמי גרס מילת' דר' חנינ' רק לענין בשמים:
דף נ"ב ע"ב רש"י ד"ה תוכו ואוגנו אזנו וידיו טהורין. דכיון דטומאה זו מדרבנן היא עבדו בה היכרא דנדעו דמדרבנן היא וכו' והקילו בה וכן מפורש (בבכורות ל"ח ע"א) וכו' אזנו כמו אוזן החביות שקורין (אנש"א בלע"ז האנדהאב) וידיו וכו' עכ"ל. הא דפרש"י והקילו בה, ר"ל במה שאמרו אתוכו "ואוגנו "ואזנו טהורין. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' אבות הטומאה ה"ד, כבר ביארנו שהאוכלין אין מטמאין כלים, והמשקין מטמאין, ולמה עשו בטומאת משקין היכר זה, ואמרו שהכלי שנגעו משקין טמאין באחוריו, לא נטמא "תוכו לתרומה, להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם, שלא ישרפו עלי' תרומה וקדשים עכ"ל, והנה הרמב"ם הזכיר רק שתוכו שטהור, ולא הזכיר "אוגנו "אזנו "וידיו ודו"ק:
רש"י ד"ה גזרה משום ניצוצות. (א) שמא יתזו נצוצות מתוכה על אחוריו (ב) ויטמאו משקין שמאחריו מחמת אחורים וכו' עכ"ל:
(א) שמא יחזו ניצוצות מתוכה וכו'. מל' זה יש לדייק דב"ש אסרי להשתמש רק משקין, בתוך כלי כזה שנטמא אחוריו, אבל אוכלין מותר להשתמש בו, דלא שייך ניצוצות, ולפירש זה הכי קאמר הש"ס, ב"ש סברי אסור להשתמש משקין בכלי שנטמא אחוריו גזרה משום ניצוצות:
ב ויטמאו משקין שמאחוריו. פירש הנצוצות שנתזו לאחוריו, יטמאו מחמת אחורים, ויטמאו את הידים, ותלמידי רבינו יונה פי' גזרה משום ניצוצות, פי' שמא יתערבו טיפות מהמשקה שעומד אחורי הכוס עם מה שבתוך הכוס עיי"ש:
רש"י ד"ה הא עדיפא. למזוג הכוס תחלה ואח"כ נ"י תכף לסעודה וכו' ומפקעא הלכת' וזו מהלכות סעודה היא עכ"ל, מה שפי' רש"י וזו מהלכות סעודה היא, ר"ל, דצריך תכף לנ"י סעודה:
רש"י ד"ה משקין שבמפה. שמא יהא משק' שטופח עליה מחמת ניגוב הידים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיקנח בה יתמיד בתוך הסעודה עכ"ל, פרש"י משקה "טופח, ולא פירש אי צריך טופח ע"מ להטפיח (כדלעיל כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה ממתין, ובשפ"ח עיי"ש. והא דפרש"י כשיקנח בה "תמיד וכו', ה"ה בקינוח של פעם אחת נטמאו ידיו, ואפשר דנקט כן, לפי שדרכו בכך ודו"ק:
רש"י ד"ה אין כלי וכו' "והוא "יזהר "שלא "יגעו "ידיו "בכסת "אם "ראשונה "היא "לטומאה עכ"ל, פי' דהא דבר שנטמא באב הטומאה, דהוא נעשה ראשון לטומאה, מטמ' את הידים, כדאית' (ידים פ"ג מ"א ורש"י לעיל עמוד א' ד"ה אין כלי מטמ' אדם עיי"ש), וכן כתב הרמב"ם פ"ח מה' אבות הטומאה ה"א, דז"ל כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה, בין שהיתה אותו ראשון, אדם או כלי או אוכל או משקין, נטמאו ידיו בלבד עד הפרק עיי"ש, ושיעור דברי רש"י כך הם, דאף דכלי שאינו אב הטומאה אלא ולד הטומא' אינו מטמ' כלי ולא אדם, אבל הידים נטמאו, לכן יזהר שלא יגעו ידיו בכסת, אם היא ראשונה לטומאה:
רש"י ד"ה מפסיד את האוכלין. שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים עכ"ל, פי' פעמים לא יכול ליזהר ויהיו המים אחרונים נתזין עליהם. והא דלא פרש"י שנפסדו האוכלין מחמת "איסור "סכנת מלח סדומית, או מפני "רוח "רעה ששורה עליהם (חולין ק"ה ע"ב) עיי"ש, וחמיר' סכנת מאיסורי, די"ל דחששו שינתזו עליהם בשעת נטילה, קודם שיגיעו על הידים, דמיאוס איכ', וסכנה ליכ', ומאחר דאיכ' מיאוס, איכ' עוד משום דקשה לעניות, דשר של עניות נבל שמי', ושורה במקום מיאוס (רש"י שבת ס"ב ע"ב). ודע דגם זה שקשה לעניות, יש ולכל במה שאמרו ב"ש נמצא אתה מפסיד את האוכלין:
רש"י ד"ה הכי גרסינן בתוספתא וכו' עכ"ל, בריש פרקין העתקתי:
רש"י ד"ה דברא משמע. לשעבר ויפה לאומרו שעל בריאת האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמ"ש נברא כדאמרי' בפסחים נ"ד ע"א עכ"ל, יש לדקדק מפרש"י על "בריאת "האור "של "ששת "ימי "בראשית משבחין, משמע על הא דכתיב ביום הראשון ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, מברכין, (ועיין מעדני יו"ט סי' ג' סק"כ), אבל מה דמסיים לפי שבמוצאי שבת גברא היינו שמברכין על האש (לבושי שרד סי' רצ"ח סק"א) שהוציא אדם הראשון במ"ש, שהביא ב' אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן האש כמפורש שם בפסחים ובמחצית השקל רצ"ח סקי"ד עיי"ש (ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה אין מחזירין). ודוחק לומר שפי' כן על שעלה במחשבה ליברא את האור בע"ש, (כמפורש שם בפסחים) ודו"ק:
רש"י ד"ה בורא. דבר שהוא בורא תמיד וכו' עכ"ל, כוונת רש"י לדברי הירושלמי, דמקשה לב"ש מבורא פ"הג, ומשני יין מתחדש בכל שנה, ואין האש מתחדש וכו' עיי"ש (עץ יוסף). ובזה מיושב דהא בגמר' הכי גרסינן ב"ש סברי זבורא דעתיד "למברא. א"נ י"ל שכבר פרש"י (בראשית כ"ד מ"ה) דלשון הווה פעמים שהוא מדבר בל' עבר ופעמים שמדבר בל' עתיד עיי"ש, ועיין במהרש"א:
רש"י ד"ה הרבה מאורות. שלהבת אדומה לבנה וירקרקות עכ"ל, הא דפרש"י "וירקרקות, ולא נקנו סתם וירוק, י"ל לרמז שכמה מיני ירוקות יש בו, דהא בכלל "ירוק, הוי כמראה "שעות ומראה "זהב שנקרא (געלב), וכן ירוק "ככרתי וכעשבים שנקרא (גרין), וכן מראה שנקרא בלו"י (כיור"ד קפ"ח ס"א):
רש"י ד"ה משום דלא שבת, ממלאכת עבירה וכו' הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל, ומבואר לקמן נ"ג ע"א בשפ"ח לרש"י ד"ה שהיתה:
תוס' ד"ה תיכף לנ"י סעודה וכו' משום דשניי' במשנה לא חש למתניי' עכ"ל, הך "במשנה טעות סופר הוא, וצ"ל בתוספתא (מפרשים), ול' התוספתא העתקתי בשפתי חכמים בריש פרקין עיי"ש, ועיין רבינו יונה לעיל מ"ו, ועיין בתשובת חתם סופר חו"מ סי' ר"ה:
תוס' ד"ה פירורין וכו' מיהו קשה לעניותו וכו' עכ"ל, עיין (שבת ס"ב ע"ב) ג' דברים מביאין לידי עניות וכו', עיין שפתי חכמים לרש"י ד"ה מפסיד:
תוס' ד"ה נהגו העם כב"ה וכו' אבל הכא יכול להיות וכו' עכ"ל, כלומר "דנהגו דהכא, פירושו דלכתחלה נוהגין כן, מאחר דאין כאן אלא נהגו גרידא, ועי' לעיל ל"ג ע"ב רש"י ד"ה הלכה:
תוס' ד"ה בברא כ"ע לא פליגי. וא"ת הואיל ולא פליגי בל' ברא אמאי אומר בורא, וי"ל דל' דקרא עדיף עכ"ל, הנה "ברא ג"כ ל' דקרא הוא, בז' מקומות שבתנ"ך, בראשית א' א', א' כ"ז, א' כ"ז, ב' ג', דברים ל"ד ב', ישעי' מ' כ"ו, ירמי' ל"א כ"ב עיי"ש, ודוחק לומר משום דבורא כתיב י"א פעמים בתנ"ך, לכן עדיף לי' ודו"ק: