אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק אין עומדין › דף לד:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק אין עומדין · דף לד:

דף לד.

ע"ב גמר' מפרשא לי וכו'. ר"ל לדידי פירשו לי הך בריית' דת"ר אלו ברכות שאדם שוח' בהן וכו', משם ריב"ל בדרך אחר, הדיוט כמו שאמרנו וכו':

המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. פי' שוב אינו זוקף עד שגמר תפלתו:

ת"ר קידה על אפים וכו'. פי' כפיפות הראש, ועיין בשפ"ח לתוס' ד"ה קידה, שכתבתי ד' עניינים בזה. ורמ"א סי' קל"א ס"ח כתב וז"ל, אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידים ורגלים, אפילו אם אין שם אבן משכית, אבל אם ונטה קצת על צידו מותר, אם אין שם אבן משכית וכו' עיי"ש, ועיי' רש"י ד"ה דמצלי. ועי' רמב"ם פ"ה מה' תפלה הי"ג:

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף וכו'. והראב"ד פי' דרבא לא בכריעת ש"צ ויחיד המתפללין מיירי, אלא בכריעות מודים דרבנן הוא (ת' הרא"ש):

בהודאה דברכת המזון. פי' נודה לך ה' אלקינו וכו', א"נ ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך וכו':

ואם ש"צ הוא סימן רע לשולחיו. וה"ה שהוא עצמו בכלל:

מפני ששלו של אדם כמותו. והוי כאילו הצבור טעו בעצמן. ואע"ג דאית' (קידושין מ"ב ע"ב) שיכול המשלח לומר לשליח, לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואית' בח"מ סי' רפ"ב ס"ב, עבר השליח על דעת משלחו לא עשה כלום, ולכן אם טעה השליח וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא, המקח בטל, שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עיי"ש, ועי' פרש"י שם אין שליח לדבר עבירה, וא"כ בשליח זה שטעה נימ' ג"כ הכי, די"ל דמ"מ סימן יש בדבר, דדומ' לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיטון על פניו (סוכה ל"ג ע"א) ודו"ק:

ר' חנינ' בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה וכו'. מסתבר לזמר דר"ל אף "שבתפלה לות הזכיר והתפלל על כמה חולים, ואפילו הכי אמר זה חי וזה וכו', ודבר זה ניח', לפי מה שפרש"י שהוא מטורף פי' החולה, אבל ללשון אחר שקאי על התפלה עיי"ש, משמע קצת שעל כל חולה התפלל תפלה בפני עצמו:

ואומר וכו' וזה מת. ואע"ג דאית' (לעיל י' ע"א) אפילו נגזרה גזירה עליו, ובעל החלום אמר לו למחר הוא מת, ולמחר חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים עיי"ש, וי"ל דלעיל קאמר רק שלא יתייאש מלבקש רחמים. אלא מ"מ יש ליתן טעם למה הוציא מפיו ואומר זה מת ודו"ק:

יכוין את לבו באחת א"ר חייא וכו' באבות. ורמז לדבר, "באחת" בגמטרי' כמנין "באבות". ובאגדה י"ל דהיינו טעמ' דיכוין לכל הפחות באבות, משום דמזכיר בה זכות אבות, ולא יהי' עליו קטרוג, וכעין שפרש"י (עובדי' א' א') עיי"ש:

מנא הני מילי וכו'. כלומר מנא לי' לר"ח בן דוסא כך:

א"ר חיי' ב"א א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח וכו'. ואע"ג דבסמוך אמר איהו גופא כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ואלא לבעלי תשובה, י"ל דר' יוחנן לשיטתי', דאמר (קידושין ל"ד ע"א) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ עיי"ש, הכי נמי "אלא דקאמר, לאו דוק':

משיא בתו לת"ח וכו'. בדרך דרש י"ל משיא, דהיינו שמגדל בתו ביראת שמים, כדי שתהי' ראוי' לאשת ת"ח, ומוסיף על זה כל שכן מי "שמשיא "בתו "לת"ח, ולא אמר לו קח אשתך וצא ותתפרנס בעצמך, אלא אף הוא "ועושה "פרקמטיא "לת"ח, ולא זה בלבד, אלא אף שמהנהו לת"ח זה מנכסיו, ודייק' מהנהו, שנותן לו בסבר פנים יפות, עאכ"וכ:

אין בין עו'הז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. עיין רמב"ם פי"ב מה' מלכים ה"א וב' עיי"ש:

שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב. הנה דרש כן מדמקדים בקרא לרחוק, ואח"כ לקרוב, ולא לקט כסדר. ודע דמנין גמטרי' לרחוק, וגמטרי' ולקרוב שווי', ויש דרש לדבר:

מאי עין לא ראתה אריב"ל זה "יין המשומר וכו'. ואע"ג שהוא עין לא ראתה דלא נראית ולא נגלית לשום נביא (רש"י), י"ל דכלל הענין נודע לנביא, רק הפרטיות הדבר הוא עין לא ראתה ודו"ק. ועוד נגנז מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבוא, "האור (כרש"י בראשית א' ג'), ולויתן (כרש"י שם כ"א), ויין המשומר בענבי', "ושור הבר (אקדמות דשבועות):

עין לא ראתה וכו' יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. י"ל דיין זה הוא הענבים שנבראו ביום ג' מששת ימי בראשית כדכתיב (בראשית א' י"ב), והאדם נברא בע"ש, ובשעה ה' עמד על רגליו (סנהדרין ל"ז ע"ב), לכן לא ראתה אותם עין כל אדם, והא דפרש"י (בראשי' ב' ה') אלא פתח קרקע עמדו עד יום ששי וכו' עיי"ש, אין סתיר' לדברינו:

כיון שראה אותם עלה לעלייה וכו'. פי' כשראה אותם עדיין מרחוק, מיד עלה לעליי' וכו', וכעין זה אית' (בתענית כ"ג ע"א) גבי אבא חלקי' בר ברי' דחוני מעגל, זימנ' חדא אצטריך עלמא למיטרא, ואבא חלקי' שאל למיטרא, מיד כשראה לרבנן, ולא המתין עד שאמרו לו שיתפלל על הגשמים, ומפרש שם שעשה כן כדי שלא נחזיק טיבותא לנפשי' עיי"ש, והכי נמי כן:

אמרו לו וכי נביא אתה. פי' מניין היית יודע למה באנו קודם שאמרנו לך, ועוד מנין אתה יודע שחלצתו חמה, וכי נביא אתה בתמי', והשיב דכך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי וכו', אבל על שאלה מנין היית יודע למה באנו קודם שאמרנו לך, על זה לא היה צריך להשיב כלום, דאפשר דכבר שמע שבנו של ר"ג חולה קודם ששיגר אצלו ר"ג ודו"ק:

וכי נביא אתה. פי' והלא כבר נפסקה הנבואה, מפטירת נביאים אחרונים (מג"ת). א"נ וכי נביא אתה כאברהם, דכתיב בי' כי נביא הוא ויתפלל בעדך "וחיה (מהרש"א):

כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי וכו'. אמר סתם כך מקובלני, ולא אמר ממי קיבל, ודרכן של התנאים לומר ממי קיבל, כדתנן (פאה פ"ב מ"ו) אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאש' וכו', (בר"ה כ"ה ע"א) אמר רבן גמליאל מקובל אני מבית אבי אבא וכו' עיי"ש. ויש לדקדק מה שאמר כך מקובלני אם שגורה "תפלתי "בפי וכו', דבשלמ' אי הוה אמר, כך מקובלני אם שגורה "התפלה "בפה, הוי ניח', אבל לשון זה דאית' הכא, משמע שעל עצמו קיבל כן, וזה לא מסתבר ודו"ק:

ישבו וכתבו וכונו אותה שעה וכו'. מסתבר דר"ל ישבו וכונו אותה שעה וכתבו וכו':

חנינ' בני בקש עליו רחמים. לפי הפשוט "בני, קאי על חנינ' שקראו בלשון חיבה. ובדרך דרש י"ל משום בת קול שאומרת העולם כולו ניזון בשביל חנינ' "בני (כדלעיל י"ז ע"ב). ועוד י"ל שקאי על בנו החולה:

הטיח. ל' זריקה (רש"י לעיל ל"ב ע"א) ודו"ק:

וכי חנינא גדול ממך. בתמי', והא בא ללמוד תורה ממך, וא"ל לאו, פי' בתורה אני גדול ממנו, אלא הוא דומ' כעבד לפני המלך, פי' שהוא בעל עבודה, וחסיד, שעושה לפנים משורת הדין, לכן מדה כנ"מ הוא ויוצא ונכנס תמיד אף לפנים משורת הדין, ואני דומה כשר לפני המלך, פי' כשר גדול בתורה, (עי' סוכה כ"ח ע"א והעתקתי בשפ"ח לעיל כ"ח ע"ב לגמר' ד"ה וכשחלה):

וא"ר חיי' אר"י אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות וכו'. עיין בשפ"ח לגמר' (לעיל ל"א ע"א) ד"ה א"ר חיי', וד"ה לעולם, וד"ה בבית שם העתקתי:

מאן דמצלי בבקתא. פי' בשדה במקום פרוץ והפקר שעוברי דרכים יבלבלו (עי' מ"א סי' צ' סק"ו):

מאן דמפרש חטאי'. פי' דמפרש חטאיה לרבים, שנראה כאינו נכלם בדבר (רש"י סוטה ז' ע"א), ועיין יומא פ"ו ע"ב, כתיב אשרי נשוי פשע וגו', וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח, לא קשי' כאן בחטא מפורסם, וכאן בחטא שאינו מפורסם עיי"ש, וברמב"ם פ"ב מה' תשובה ה"ה:

סליק פרק אין עומדין דף ל"ד ע"ב רש"י ד"ה כה"ג בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו עכ"ל, ומלך הוא למעלה מכ"הג, עי' תוס' סנהדרין י"ח ע"א ד"ה והא:

רש"י ד"ה קם וכו' רישא דקרא ויהי ככלות שלמה וכו' עכ"ל, בענין כשהתפלל שלמה בחנוכת הבית לאחר שגמר תפלתו, כתיב (מלכים א' ח' נ"ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת קם מלפני מזבה ה' מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמים. והא דכתיב כשהתחיל להתפלל לחנוכת הבית (שם מלכים א' ח' כ"ב) ויעמוד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרש כפיו השמים עיי"ש, ולא נזכר שם בפסוק זה מכרוע על ברכיו. כבר הרגיש בזה רא"י עי"ש:

רש"י ד"ה ארצה. לשון משתטח משמע עכ"ל, דבמקום למ"ד בתחילתה הטיל הכתוב ה"א בסופה (יבמות י"ג ע"ב), וא"כ הוי לי' כאילו כתיב להשתחות לך לארץ:

רש"י דיה שהוא מטורף. החולה וכו' עכ"ל, ובערוך פי' מל' טרפה ממש כמו י"ח טרפות, דבאותו שעה כשהיה מתפלל על זה שמת, כבר היה טרפה, ובודאי שימות כמ"ד (חולין נ"ז) טרפה אינה חיה (מהרש"א), ועי' רש"י לעיל ה' ע"ב ד"ה טורף:

רש"י ד"ה אהייא. בהיכא ובאיזה מן הברכות הוי טעות "בסימן "רע עכ"ל, כלומר הוי בטעות "סימן "רע ודו"ק:

רש"י ד"ה באבות. שהוא תחלת התעלה רמז הוא שאין חפץ בה עכ"ל, פי' דהא בתחלת התפלה יכול אדם לכוון דעתו יותר מן האמצע (רש"י לעיל כ"ט ע"א), לכן טעות באבות, הוי יותר רמז שאין הקב"ה חפץ בה:

רש"י ד"ה בורא ניב שפתים. כשהניב בריא באדם וכו' עכ"ל, ניב, הוא ענין דיבור, והוא מלשון תנובת שדי (דברים ל"ג), כי הדיבור הוא פרי הלשון (מצודת שם):

רש"י ד"ה רחוק. שהיה רחוק כל ימיו מן העבירה דהיינו צדיק מעיקרו עכ"ל, ואע"ג דכתיב (קהלת ז' כ') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, י"ל דמ"מ אף בשעה שיצרו של צדיק גובר עליו וחוטא בשוגג, רחוק הוא מהעבירה:

רש"י ד"ה חלצתו חמה. שלפתו ניטלה מגופו החמה וכו'. חלצתו לשון חלץ מהם (הושע ה' ו') עכ"ל, חלץ, ענין השמטה והסרה כמו צדיק מצרה נחלץ (מצודות):

רש"י ד"ה לא חסרתם. שעה עכ"ל, פי' אף שפעמים אדם טועה יותר משעה אחת (פסחים י"ב ע"א), אבל אתם לא טעיתם, לא חסרתם ולא הותרתם אפילו שעה אחת:

רש"י ד"ה חלונות וכו' שהוא מסתכל כלפי שמים וכו' עכ"ל, עי' במהרש"ל ובמ"א סי' 'נ ס"ק ד' אי מותר להסתכל כלפי שמים בשעת התפלה עיי"ש:

תוס' ד"ה קידה על אפים, ומייתי קרא אע"ג דאשכחן נמי בענין אחר וכו' עכ"ל, פי' דאשכחן קידה בלא אפים כדכתיב ותקוד בת שבע ותשתחו למלך (מהרש"ל). א"נ הכי פי' דהא כתיב (בראשית י"ט א') וישתחו אפים ארצה, וכן (שם מ"ח י"ב) וישתחו לאפיו ארצה, ועוד הרבה פעמים בנביאים וכתובים, וא"כ הרי "דעל אפים, נקרא "השתחו', ולא "קידה, ועיין תוס' (מגילה כ"ב ע"ב) ד"ה קידה, מביא להקשות מפסוק (ישעי' מ"ט) אפים ארץ ישתחוו לך עיי"ש, ולא הביא מפסוקי תורה ודו"ק. ודע דאית' במדרש תנחומ' פ' כי תבוא סי' א', וז"ל היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו', זש"הכ בואו "נשתחוה "ונכרעה "נברכה לפני ה' עושינו (תהלים צ"ה) והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחוי' בכלל כריעה, ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה וכו' עיי"ש, והנה לפי מה דאית' כאן בגמר', בשלמ' הא דכריעה בכלל השתחוי' ניחא, אבל מה שאמר במדרש השתחוי' בכלל כריעה, לא משמע כן ודו"ק. ועיין במצודות שם תהלים צ"ה, שפי' וז"ל "נשתחוה, הוא שיטוח כל הגוף בארץ, "נכרעה, הוא כפיפת הראש וקצת הגוף, נברכה, הוא כריעת הברכיים על הארץ עכ"ל. ולפי"ז איכ' ד' דברים א) קידה, והוא כפיפות הראש בלבד, ב) כריעה, הוא כפיפות הראש וקצת הגוף, ג) ברכה, הוא כריעת הברכיים על הארץ, ד) השתחו', והוא פישוט ידים ורגלים, דהיינו כל הגוף על הארץ:

תוס' ד"ה חצוף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת והכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (ואמרינן לעיל כ"ו ע"ב ואין שיחה אלא תפלה), וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרינן (בפסחים פ"ח ע"א) לא כיצחק שקראו שדה וכו' עכ"ל, ר"ל ולפי שגדול קדושתו של המקום ההוא, לכן התפלל שם, כמו שפרש"י שם בפסחים, וז"ל הר המורי' דאברהם, ושדה דיצחק, ובית אל דיעקב, כולם בהר הבית התפללו עכ"ל, וז"ל הרמב"ם פ"ב מה' בית הבחירה ה"ב, מסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח, ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התבה, הוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא עכ"ל. ויש לדקדק בל' הרמב"ם שם, שלא הזכיר כלום מיעקב אע"ה ודו"ק:

סליק פרק אין עומדין:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה