אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) פרק אין עומדין › דף לד.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

פרק אין עומדין · דף לד.

דף לג:

ע"א גמר' מחינן וכו'. מכה רבה (דברים כ"ה ג') מתרגמינן מחא רבא. והא דנקט הש"ס שמכין אותו "במרזפתא "דנפחא, פי' בס' מגיד תעלומה מכה בפטיש הוא גמר מלאכה, לכן נקט מחינן לי בפטיש ללמדו, דאין חברותא כלפי שמיא, ואין לו תקנה לחזור ולומר, כי כבר נגמרה מלאכתו, ומהיום והלאה יכוון דעתו מעיקרא עיי"ש:

יעבור אחר תחתיו. בדרך דרש י"ל שלא יתגאה על הראשון, על שהיה צריך לכך, כדרך השוטים, אלא יהי' נכנע "תחתיו:

סרבן פי' איש מרי, כלומר אין לו להמנע יותר מדאי (רפ"מ):

לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. וגם אם מובטח לו שלא תתבלבל דעתו, אפ"ה אסור לו לענות אמן, דדוקא נשיאות כפים שרי כשמובטח, שלא תתבטל נ"כ לגמרי, אבל אמן לא יענה (ב"ח בשם המרדכי), ומגן אברהם קכ"ח סקכ"ט מתיר לענות אמן, ומכ"ש האידנ' שמתפללין מתוך הספר:

טירוף. השכחה (רפ"מ), ומל' רש"י (לקמן ע"ב ד"ה שהוא) משמע טירוף, הוא ל' טירוד עיי"ש:

ואם הבטחתו. פי' מנהגו רפ"מ):

ג' רובן קשה ומיעוטן יפה וכו'. ובמהרש"א בשם ירושלמי אית', רובן ומיעוטן רע, ובנינתן יפה עיי"ש, ואפשר בגמר' דידן לא תני לה הכי, משום דבשאר ענייני' ג"כ הכי הוא, דרק הבינוני יפה:

באמצעיות חוזר לאתה חונן. ומסתבר בשבת וביו"ט חוזר לאתה בחרתנו, ובר"ה וביו"כ חוזר לוכן תן פחדך:

מתיב ר' ששת מהיכן הוא חוזר וכו'. ובמשנה נקט מהיכן הוא מתחיל, דל' מתחיל שייך היכ' שאיש אחר עומד ומתפלל, ול' חוזר שייך היכ' שהטוע' בעצמו נזכר וחוזר. ומוכח כאן דאין חילוק בין שהש"צ חוזר, או אדם אחר עומד במקומו ודו"ק:

אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו. ואפשר דהיינו טעמ' דהא כשמתפלל הביננו, אינו מברך אלא ברכה אחת של בקשה, שכוללות כל הבקשות, והיא ברכת שומע תפלה בכל הי"ב ברכות שבין ג' ראשונות לג' אחרונות (כדלעיל כ"ט ע"א רש"י ד"ה הביננו):

אחרונות דומ' לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו. ומתוס' ד"ה אמצעיות, שכתבו על האחרונות וטעמ' "דכיון "שכולה "שבח "הוו וכו' עיי"ש, משמע שגם ג' האחרונות שבח הן, כמו הג' הראשונות ודו"ק, פרס פי' מתנה, (שמואל ב' ק') תרגומ' "נושאי "מנחה "נטלי "פרס (ערוך). פרס. הוא מתנה שאדם נותן למי שעבד אותו, אבל אינו חייב בדין ליתן לו (ר' עובדי' אבות פ"א):

מעשה בתלמיד א' וכו' בפני ר' אליעזר והיה מאריך יותר מדאי וכו'. פי' שהוסיף בתפלות ובתחנונים, ור' אליעזר לשיטתי' ניח' (דלעיל כ"ח ע"ב) אמר ר' אליעזר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ומפרש הש"ס כל שאינו יכול לחדש בה דבר, והיינו לשון קבע, כהיום כן אתמול, כן מחר עיי"ש. אלא לקמן גבי והיה מקצר יותר מדאי, יש לדקדק דדוחק לומר שהיה מקצר כל ברכה וגם דוחק לומר שהיה מקצר, ולא אמר כולה י"ח ברכות, ואפשר דלאו בתפלת י"ח קאי, אלא בשאר תפלה של תחנונים:

א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב אל נא רפא נא לה. ואע"ג דהטעם דלא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה (רש"י במדבר י"ב י"ג), וא"כ אין ללמוד משם, וי"ל מ"מ מוכח דאף קיצור תפלה, תפלה היא:

המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים. מדהאריך הש"ס "ולא "קמדכר "שמה "דמרים, לכן י"ל דהכי קאמר שאין צריך דוק' לפרש השם לגמרי, שלא יהי' איזה קטרוג, אבל רמז לדבר צריך, דהא מצינו העמלקי לבש לבושי הכנעני בכדי שלא יהיו יודעין ישראל איך להתפלל עד שהוצרכו להתפלל אם נתן תתן את העם הזה בידי (במדבר כ"א א' ב'), ואף כאן איכ' רמז למרים בת יוכבד, הנה "רפא "נא בגמטרי' "מרים "יוכבד (מג"ת). א"נ יש לרמז "רפא "נא "לה בגמטרי' כמנין "דמרים "הנביאה:

אלו ברכות שאדם שוחה בהן וגו'. וז"ל הרמב"ם פ"ה מה' תפלה ה"י, כריעה כיצד, המתפלל כורע שחמשה כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה תחלה וסוף, ובהודיה תחלה וסוף, וכשגומר התפלה, כורע ופוסע ג' פסיעות לאחוריו וכו' עיי"ש, והש"ס כאן לא הזכיר מהכריע' של גמר התפלה ודו"ק:

באבות תחילה וסוף. שכן דרך א רץ כשבאים לפני המלך שמשתחוין. ויש דורשין אותו מן הפסוק, דכתיב ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלקי אדני אברהם (תרי"ח):

ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וכו'. או או קתני, וכן הוא בש"ע. והש"ס נקט בסוף ואח"כ בתחלה ודו"ק:

הדיוט כמו שאמרנו. "כמו "שאמרנו כלומר כדאית' כאן בשם התוספתא, ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף וכו' ודו"ק:

דף ל"ד ע"א רש"י ד"ה חברות' כלפי שמי'. מנהג שנוהג אדם בחבירו וכו' עכ"ל, פי' דבבני אדם מצינו פעמים כופל דבריו, אולי לא כיון היטב בפעם אחת לכך כופל הדברים, משא"כ כלפי שמי' צריך לכוון בפעם אחת (ע"י):

רש"י ד"ה ולא יהא סרבן וכו' (א) צריך לסרב פ"א כל ומר איני כדאי לכך וכו' אבל זה לא יסרב (ב) מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כ"כ עכ"ל:

א צריך לסרב פ"א כלומר איני כדאי לכך. פי' אע"ג דמצוה צריך לעשות בזריזות, אבל בדבר שנראה לגדלות, צריך לסרב בו, וש"צ שצריך שיהא הגון, וריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהי' עניו וכו' (ש"ע נ"ו ס"ד), ואם לא יסרב ודאי נראה לגדלות, לכן צריך לסרב פ"א, דמי זוטר הא דכתיב גבי משה רבינו (שמות ד' י"ג) שלח נא ביד תשלח:

(ב) מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כ"כ. והא דלא פרש"י דאם ישהה הרבה יהי' הפסק כדי לגמור את כולה, ויהי' צריך לחזור לראש (כמבואר בש"ע סי' ק"ד ס"ה ושם סי' קכ"ו ס"ג), וגורם למרבה בברכות שלא היו צריכין, ושמא י"ל דדבר של גנאי חמור יותר מדבר של איסור, וכעין גדול כבוד הבריות שדוח' ל"ת שבתורה (לעיל כ' ע"ב), כל שכן כבוד שמים ודו"ק:

רש"י ד"ה מתחלת ברכה שטעה זה וכו'. אם דלג אחד מן הברכות וכו' יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה וכו' עכ"ל, לאו בכל הברכות אמרינן כן, אלא אם היה הטעות "באמצעיות, אבל אם הי' שבג' "ראשונות מתחיל בראש, ואם בג' האחרונות מתחיל ברצה, כדאית' לקמן בגמר', וכן בש"ע קכ"ו.

ודע דברי רש"י מתיבות "אם וכו' עד "ולאחוז "סדרו, ענין זה הל"ל על העובר לפני התיבה וטעה ודו"ק:

רש"י ד"ה לא יענה אמן אחר הכהנים. הש"צ בסוף כל ברכה וברכה עכ"ל, פי' בסוף כל פסוק ופסוק, דהיינו כשמסיימין הכהנים "וישמרך, "ויחונך, "שלום. וז"ל הטור סי' קכ"ח אין הש"צ רשאי לענות אמן, אחר ברכ' של כהנים, שמא תתבלבל דעתו, ולא ידע איזו ברכ' יש לו להקרות, יפסוק ב' או ג' עכ"ל, ומל' הטור משמע דאחר ברכה ג', דהיינו "שלום, מותר לש"צ לענות אמן, דהא לא יקרא עוד לפני כהנים, אבל מל' רש"י כאן משמע, דאף אחר שלום לא יענה, ומסתבר שהטעם, דהא צריך לו להתחיל ברכת שים שלום, ועיין בט"ז קכ"ח סקי"ד, שמתיר לש"צ לענות אמן אחר ברכת הכהנים בראשונה שהיא לברך את עמו ישראל באהבה עיי"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה שהקדיחתו. ל' שריפה וכו' עכ"ל, וכעין זה פרש"י (גיטין צ"א ע"א) הקדיחו תבשילו, שרפה, או על ידי אור, או במלח, כמו אש קדחה באפי:

רש"י ד"ה מהבהב. כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד עכ"ל, וכעין זה (חולין נ"א ע"ב) ננערה לעמוד, ופרש"י אע"פ שלא פשטה רגלה, אלא נתחזקה ורצתה לעמוד עיי"ש, ולפי"ז היינו דקתני הכא "ובג' "פושט "את "רגליו "ויורד, כי בב', עדיין לא פשט את רגליו. ובערוך פי' מהבהב נענע בראשו עיי"ש:

רש"י ד"ה אין להן סדר. ואם דלג ברכה אחת וכו' עכ"ל, פי' דודאי לא פליג ר' אסי על הא דשמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה (לעיל כ"ח ע"ב), אלא לענין שאם דלג ברכה אחת וכו', לענין זה אמר ר' אסי אין להן סדר:

רש"י ד"ה מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע וכו' אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה עכ"ל, פי' ותיובתא דר' אסי, דאמר אמצעיות אין להן סדר וא"צ לחזור ואומרה אפילו שלא במקומה, ומסיק הש"ס דר' אסי תיובתא, ואח"כ פריך לימא תהוי תיובתא דר' הונא, דהא לר' הונ' צריך לחזור לאתה חונן, ובמתניתן אית' מתחלת ברכה שטעה זה, ומשני אמר לך ר"ה אמצעיות וכו'. ולפי"ז לרש"י הכי גרסינן, תיובת' דר' אסי תיובת' לימא תיובתא דר' הונא, ולרבינו חננאל ורי"ף והגאונים והתוס' הכי גרסינן, בשלמ' לר' אסי ניחא, דהא ר' אסי ג"כ ס"ל דבאמצעיות אין להם סדר, וא"צ לחזור לאתה חונן, אלא לברכה שטעה, אלא לר' הונא קשיא אמר לך ר' הונא, (וכעין זה בנוסח הכתב יד):

רש"י ד"ה א"צ להזכיר שמו. של "חולה עכ"ל, ובש"ס נקט "כל "המבקש "רחמים א"צ להזכיר שמו, משמע כל ענייני בקשת רחמים, ואפשר שפרש"י כן, משום דיליף לי' מפסוק שנאמר על רפואה.

וז"ל ז"הק פ' לך לך דף פ"ד ע"א, פנה אלי וחנני וגו' והושיעה לבן אמתך (תהלים פ"ו), והושיעה לבן אמתך, וכי לא הוה בריה דישי איהו, עד דאיהו אמר בשמא דאמיה, ולא בשמא דאבוי, אלא הא אוקימנא דכד ייתי בר נש לקבל מלה עלאה לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהו ודאי ועל דא אדכר לאמיה ולא לאבוי וכו' עכ"ל, וכתדייק בדברים תמצא שאין סתירה מהתם להכא ודו"ק:

רש"י ד"ה תחלה וסוף. במודים ולך נאה להודות עכ"ל, ותחלה וסוף של האבות לא פרש"י, משום דידוע הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר מודים מודים משתקין אותו. ירוש למי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ג', מודים מודים משתקין אותו, א"ר שמואל בר רב יצחק כי יסכר פי דוברי שקר (תהלים ס"ג) א) הדא דאמר בציבורא, ב) אבל ביחיד תחנונים הם:

פי' פני משה:

כי יסכר וגו'. אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם:

א) הדא אמרה בציבור'. פי' ש"צ (ואפשר שדרש כן מדכתיב ל' רבים "דוברי) אבל כשמתפלל ביחיד תחנונים הם, ובש"ע סי' קכ"א כתב סתם, משתקין אותו, ולא חילוק בין יחיד לציבור עיי"ש ודו"ק:

ב) אבל ביחיד תחנונים הם. על מודים מודים, קצת דחוק לומר תחנונים הם, ובפרט שהוא בג' ברכות האחרונים, ויותר נראה לומר כן על קן ציפור וכו', ועל טוב יזכר שמך. ועיין במראה פנים שכתב ג"כ כדרך זה ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר פסוקא פסוקא וכפלי'. פי' בקונטרס וכו' ואז ובהלכות גדולות ובפר"ח מפרש איפכ' וכו' (ב) אך לשון הגמר' לא משמע כפירוש' וכו' אך (ג) מה שאומרים ז' פעמים ה' הוא האלקים ביו"כ (ד) ויום ערבה (ה) כנגד ז' רקיעים (ו) משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' מנהג כשר הוא (ז) וגם מצינו בקרא שתי פעמים ה' הוא האלקים גבי אליהו (מלכים א' י"ח, ועיי' בשפ"ח לעיל ו' ע"ב לגמר' ד"ה ענני) עכ"ל:

(א) ובה"ג וכו' מפרש וכו'. דז"ל בה"ג בהלכות ברכות פרק שני, האומר שמע שמע משתקין אותו, דא"ר זירא כל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים ומשתקין אותו, ואי אמר פסוקא פסוקא כוליה ותנייה הרי זה מגונה, מגונה הוא דהוי שתוקנ לא משתקין לי', דאמרינן הקורא שמע וכופלה הרי זה מגונה עכ"ל:

ב אך ל' הגמר' לא משמע כפירוש'. ועי' במהרש"א שכ' לא ידענ' משמעו. ויש לפרש לפי דגבי מילתא מילתא, נקט הגמר' לשון נקבה, "ותני "לה, וגבי פסוקא נקיט לשון זכר, "ותני "ליה ובריית' נקט ג"כ לשון נקבה "וכופלה (משם הגרא"וו ז"ל):

ג מה שאומרים ז' פעמים ה' הוא האלקים ביו"כ ויום הערבה וכו'. וז"ל הש"ע סי' תרכ"ג ס"ו, בסוף הסליחות ביו"כ, אומרים פ"א שמע ישראל, וג' פעמים בשכמל"ו, וז' פעמים ה' הוא האלקים עיי"ש, וכתב בדברי חמודות הא דאמרינן ג' פעמים בשכמל"ו, אין בזה שום פקפוק שאינו אלא מברך, וכתב רמ"י שהוא על שם ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, היה הוה ויהיה עכ"ל. וז"ל בס' מגיד תעלומה מה שאומרים ז' פעמים ה' הוא האלקים ביו"כ וביום הערבה, הוא לבטל תתק"ג מיני חולאים (וכדאית' לעיל ח' ע"א תתק"ג מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר למות תוצאות, תוצאות בגמטרי' הכי הוא עיי"ש), ועל ידי מספר ז' פעמים "ה' "הוא "האלקים, שגמטרי' תתק"ג, המה נתבטלו, ולכן להגן שאני עכ"ל:

ד ויום הערבה. אפשר בימי בעלי תוס' ז"ל הי' המנהג כן, אבל בש"ע סי' תרס"ד בסדר יום הושענא רבה לא כתב מזה, וכן המנהג דמדינתינו שלא לאמר' ביום הערבה. ומצאתי בספר מחזור וויטרי סימן שפ"ג, וז"ל ביום שביעי של ערבה, מנהג לומר זמירות של שבת, ועל הכל בקול רם וכו', ומתפללין כמו שמתפללין בחולו של מועד, הושענ' ומקיפין ז' פעמים ואומר' פזמונים בעמידה לפני התיבה, ונהגו לומר בקול רם ז' פעמים ה' הוא האלקים, כעין מוצאי יום כפור, לפי שביום כיפור נחתם לחיים דיננו, והיום נתקיים בחתימת החיים, ושכינה עולה למעלה בערבות, ועוד אומר שמע ישראל וגו', ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, קדיש, שלא תקנו לומר אין כאלהינו אלא ביום שאין אומר י"ח ברכות, ובא אין כאלהינו להשלים הי"ח, כאשר פי' ר' עמרם גאון בתחילת המחזור שלו וכו' עכ"ל המחזור ויטרי, הרי דדברי התוס' כאן, הם לפי דברי המחזור ויטרי:

ה כנגד ז' רקיעים וכו'. וענין ז' רקיעים אית' (בחגיגה י"ב ע"ב) א"ר יהוד' ב' רקיעים יש, שנאמר הן לה"א השמים ושמי השמים, ר"ל אמר שבעה ואלו הן וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות עיי"ש:

ו משבחים לבורא שהוא דר "למעלה "מז'. ועיין מזה (חגיגה י"ג ע"א) מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, וכן הוא עבי' של רקיע, וכן בין כל רקיע ורקיע, למעלה מהן חיות הקודש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולם, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צווארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, למעלה מהן כסא הכבוד, רגלי הכסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם עיי"ש:

תוס' ד"ה מהיכן הוא מתחיל וכו'. ירושלמי בטיטי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ג', בטיטיי אישתתק באופנייה, אתון ושיילון לר' אבון, אמר לון רבי אבון בשם ריב"ל זה שעובר תחתיו, יתחיל ממקום שפסק, אמרין ליה א) והא מתחלת הברכה שטעה זה, אמר לון מכיון דעניתון קדושתא, כמו שהוא תחילת ברכה:

פי' פני משה:

בטיטיי. כך שם ש"צ אחד, ועבר לפני התיבה ונשתתק באופניי' בסדר קדושה של ברכת יוצר אור דהיינו בהאופנים וחיות הקודש וכו' (וכבר ענו הצבור ברוך כבוד ה' ממקומו אז נשתתק הש"צ ולא היה יכול לגמור) ואתון ושאלון לר' אבון מהיכן יתחיל זה שעבר תחתיו:

א"ל מכיון דעניתון קדושתא, כשפתח הראשון באופנים כבר ענו הציבור קדושה בתחילה והוי השתא מלאל ברוך נעימות יתנו ממקום זה ואילך כמי שהוא תחלת הברכה (לענין זה, אבל לענין להפסיק בדיבור, הוי ברכת יוצר כולה, רק ברכה אחת כדלעיל י"ג ע"א):

א) והא מתחילת הברכה וכו'. פי' והא תנן במתניתן, מהיכן הוא מתחיל זה העובר תחתיו, מתחילת הברכה שטעה זה. ומשמע מכאן דאין חילוק בין ברכות תפלת י"ח בין ברכות ק"ש לענין זה, וכן לענין הפסקה מפני כבוד ומפני היראה, אין חילוק בין תפלת י"ח לברכת ק"ש כמבואר בש"ע סי' ס"ו ס"ה ודו"ק. והטעם שתקנו קדושה בברכת יוצר, ובנוסח ובא לציון, מבואר בטור וב"י סי' נ"ט עיי"ש:

תוס' ד"ה לא יענה אמן וכו'. תימא תיפק לי' וכו' והא דאמרינן (בסוטה ל"ח ע"א) לשנים קור' כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן (א) כדתני' בספרי בפרשת נשא וכו' אמנם רבינו יהוד' פי' דבהדי' (ב) יש במדרש טעמי יתרות וחסרות וכו' עכ"ל:

(א) כדתני' בספרי פ' נשא וכו'. זה לשון הספרי פ' נשא, כח תברכו את בני ישראל אמור להם וגו'. כה תברכו את בני ישראל, שיהי' כל הקהל שומע, או בינו לבין עצמו, ת"ל, אמור להם, שיהי' כל הקהל שומע, ומנין שחזן צריך לומר אמרו, ת"ל אמור להם עכ"ל הספרי:

ב יש במדרש טעמי יתרות וחסרות. ז"ל המדרש הנקרא מדרש חסר ויתר, אמור להם (במדבר א' כ"ב) מלא וי"ו, ללמדך ששליח צבור צריך לומר ברכת כהנים על כל דבור ודבור, ועל כל אמירה ואמירה, ולמה ברכת כהנים ראשונה שלשה תיבות, כנגד ג' אבות אברהם יצחק ויעקב, שנייה חמש, כנגד חמשה ספרי תורה, שבזכות אבות ניתנה תורה, שלישית שבע, כנגד ז' רקיעים עכ"ל. ובס' מנחת שי נקרא שם המדרש כתוס' כאן:

תוס' ד"ה אמצעיות אין להם סדר. פי' בקונטרס וכו' ולא נהירא דהא תנן (במגילה י"ז ע"א) (א) הקורא המגילה למפרע לא יצא ותני' וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה וכו' וראי' (ב) מדתני' בתוספתא וכו' (ג) והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית (ד) ובהלכות גדולות פסק וכו' (ה) או שלא הזכיר בין ר"ה ליו"כ בברכת אבות זכרנו וכו' בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה וכו' (ו) ותענית ציבור שש"צ קובע ברכה לעצמו שאומר ענינו בין גואל לרופא וכו' עכ"ל:

(א) הקורא המגילה למפרע וכו'. עי' בשפ"ח לעיל ט"ו ע"א למשנה ד"ה הקורא למפרע, ועי' תוס' במגילה י"ז ע"ב ד"ה הסדיר, מקשין קו' זו על פי' רש"י דהכא, מהא דאית' התם, שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו' עיי"ש ודו"ק:

ב וראי' מדתני' בתוספתא וכו'. ז"ל התוספתא ברכות פ"ב, הקורא את שמע למפרע לא יצא, וכן בהלל, וכן בתפלה, וכן במגילה, הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד, לא יחזיר ויקרא את הפסוק בפני, עצמו, אלא מתחיל באותו פסוק וגומר עד סוף, וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה עכ"ל:

ג והתם משוי תפלה למגילה לענין הך מילת' כדפרישית. פי' דהא הביאו התוס' הא דאית' התם (במגילה י"ז ע"א) על מתניתן הקורא המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה, וקצת יש לדקדק הא מפורש כן בלשון התוספתא, שהעתקתי לעיל ודו"ק:

ד ובה"ג פסק וכו'. ז"ל הלכות גדולות בהלכות ברכות פ"ה, א"ר הונא טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באמצעיות חוזר לאתה חונן, באחרונות חוזר לעבודה, ר' אסי אמר באמצעיות אין להם סדר, א) דאי שבק ברכה, ואמרה בתר הבירתה שלא במקומה שפיר דמי, ולא צריך למיהדר לאתה חונן, ובג' ראשונות ואחרונות לא פליג ר' אסי, ומתיב ר' ששת לר' הונא, לסיועי' לר' אסי, מאין הוא מתחיל, מתחילת ברכה שטעה בה, בשלמ' לר' אסי כדקאמרינן אמצעיות אין להם סדר, אלא לר' הונא קשיא, ומפרקינן אליב' דר' הונא דאמר אמצעיות כולהי כחדא ברכה דמיין, ומאי מתחלת ברכה, אתה חונן, ואע"ג דקא משנינן, הא אמרינן בעלמא דאשינוי לא סמכינן, וקמו להו ר' ששת ור' אסי כחדא שיטתא, ומתניתא מסייעא להון הילכך טעה באמצעיות, חוזר למקום שטעה, באחרונות, חוזר לעבודה, דר' אסי לא פליג על ר' הונא אלא באמצעיות, אבל בראשונות ואחרונות מודה ליה עכ"ל בה"ג:

א) דאי שבק ברכה ואמרה בתר חברתה שלא במקומ' שפיר דמי וכו'. משמע כפרש"י ולא כפי' רשב"ם ורי"ף, ובסוף דבריו כתב הבה"ג הלכך טעה באמצעיות חוזר למקום שטעה, משמע שפי' כפי' רשב"ם ורי"ף ודו"ק:

ה או לא הזכיר בברכת אבות זכרנו וכו' עי' לעיל י"ב ע"ב תוס' ד"ה והלכת' וכו' ודו"ק. ומה שכ' התוס' כאן בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים וכו', הנה כתבו שלא כסדר, והקדימו המאוחר:

ו ותענית צבור שש"צ קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא. תענית י"ג ע"ב, ומבואר בטוש"ע סי' תקס"ו:

תוס' ד"ה אל ישאל וכו' לכך אנו אומרים זכרינו וקרוב"ץ וכו' עכ"ל, וקרובץ הוא ראשי תיבות 'קול רינה 'וישועה 'באהלי 'צדיקים (ב"י סי' ס"ח).

ובערוך גרס "קרוב, ונראה שכוונתו לפרש לשון קריבה, כלומר שמקריבין על ידי הפייט אל הש"י בשבח והודיות, ויש גורסין "קרובה, שהצר"י נשתבש בלשון, שכן הרגל הלשון, להוסיף אות לסימן הריבוי (מעדני יו"ט עיי"ש):

תוס' ד"ה מלמדין אותו שלא ישחה וכו' שלא יבוא לעקור דברי חכמים וכו' וחיישינן ליוהרא עכ"ל, פי' וחיישינן ליוהרא הוא תירוץ בפני עצמו, וכלומר שמחזיק עצמו בגאוה יותר משאר הציבור, וביאור תירוץ ראשון של התוס' י"ל דכל מה שהאדם עושה חומר' מחמת עצמו, אינו חמור עליו כ"כ, ופעמים מיקל בה, ונמצא אם יבא לשחות בשאר ברכות תחילה וסוף, לא ידעו שהשחיות של אבות והודאה הוא מצד תקנת חכמים, ויסברו שהכל הוא חומרת האדם מחמת עצמו, וע"י כן יבוא לידי קולא (ט"ז קי"ג סק"א):

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה