שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אין עומדין · דף לג.
ע"א גמר' שהיום כאן ומחר בקבר. ומזה יקבל גם השר תוכחתו, שגם הוא כך מידתו, ולא יתגאה:
ומחר בקבר. יש מחר לאחר זמן:
אני שהייתי עומד לפני ממ"המ הקב"ה וכו'. פי' אני שהתפללתי בכוונה, והייתי ממש עומד לפני ממ"המ הקב"ה שהוא חי וקים וכו' הרי אם הייתי פוסק, אז הייתי עובר על ונשמרתם לנפשותיכם, אבל עכשיו שלא הייתי פוסק, קיימתי בעצמי ונשמרתם מאד לנפשותיכם:
ונפטר וכו' לשלום. לפי שהתחסד בענין "השבת "השלום, לכן מכ"מ זכה ונפטר וכו' לשלום. ויש עוד פירושים אחרים:
א"ר ששת ל"ש וכו'. וכדרך שפי' ר' יוסף לעיל, אפילו המלך שואל בשלומו וכו', כך פי' ר' ששת אפילו נחש וכו':
לגוב אריות. תרגום בור, גוב (שמות כ"א ל"ג) וגוב אריות, רחב הוא, ואין עומד עליהן, משא"כ חפיר' מלאה נחשים ועקרבים (עיין רש"י יבמות קכ"א ע"ב):
ראה שוורים וכו'. ה"ה שור אחד:
נתן עקבו על פי החור וכו'. והא שהכניס עצמו לסכנה (עיין מהרש"א ח"א), וי"ל מאחר שהדבר תלוי במי שמקדים למים, כפרש"י, ור' חנינ' היה למוד שמים באים על פי דיבורו, כדאית' (תענית כ"ד ע"ב) רחב"ד הוה קא אזיל באורחא, אתא מיטרא, אמר לפניו רבש"ע וכו' פסק מיטרא, כ' מטא לביתי' אמר לפניו רבש"ע וכו', אתא מיטרא עיי"ש, לכן שפיר נתן עקבו וכו':
נטלו על כתפו והביאו לב"המד. ולא התגאה בזה, שלא עשה כן אלא שילמדו תוכחה, ראו בני בעיניכם ותבינו בלבכם אין ערוד ממית וכו'. בדרך דרש י"ל ינטלו על "כתיפו, פי' כל ההזיקות שהזיק הערוד עד עכשיו, נטל על עצמו ועל כתפו שהוא בחטאו, שלא למד לבריות, ולא מנעם מעבירות, וכעין ואשימם בראשיכם, שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות, ולכוון אותן לדרך הישרה (רש"י דברים א' י"ג), לכן מיד והביאו "לבית "המדרש אמר להם וכו':
מזכירין גבורת גשמים וכו' "ושאלה בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת. ולא נקט כסדר הברכות, הבדלה ואח"כ ושאלה, י"ל מילי דגשמים נקט בהדדי, א"נ משום דבברכת הבדלה איכ' פלוגת', לכך נקט לבסוף, א"נ משום דהבדלה אינה אלא במוצאי שבת ויו"ט, משא"כ שפלה:
מזכירין גבורת גשמים מ"ט. כאן קיצר הש"ס, ולא נקט מזכירין גבורת גשמים בתחיית המתים מ"ט, כמו שנקט באחרינ' ושאלה בברכת השנים מ"ט וכו', הבדלה בחונן הדעת מ"ט ודו"ק:
מתוך ששקולה כתחיית המתים. פי' כמו שמפתח של תחיית המתים, לא נמסר לשליח, אלא הוא ביד הקב"ה, כך הוא מפתח של גשמים, כדאית' (תענית ב' ע"א) עיי"ש שמסיק גשמים היינו פרנסה קבעוה בברכת חכמה. ואע"ג דבברכת אתה חונן, לא נמצא תיבת "חכמה, אלא דעה "בינה והשכל, והש"ס נקט כאן דברכת "חכמה, ולא נקט ברכת דעה וכו', ונראה מכאן קצת ראי' לנוסח הרמב"ם בסדר תפלה שלו, דז"ל וחננו מאתך דעה חכמה בינה והשכל עיי"ש:
מתוך שהוא חול. פי' שע"י הבדלה נעשה חול, דהא קודם שהבדיל, אע"פ שהוא לילה, אסור לעשות שום מלאכה, קודם שיבדיל (ש"ע רצ"ט ס"י):
לפיכך קבעוה בברכת חול. פי' בתפילת ברכת פול:
גדולה דעה וכו' כי אל דעות ה'. ובירושלמי קאמר אית דשמעי לה מן הדין קרא, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, וה"נ מצי למימר (דגדולה תפלה ותחנה) שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח (תרי"ח):
וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. ועי' (סנהדרין צ"ב ע"א) הוא מימר' בפני עצמו, ובשם ר' אליעזר גרסינן לה התם, ועוד התם אית' דיעה ביו"ד עיי"ש, ולפי גרסתינו דהכא, י"ל דקאי אדלעיל וה"ק ועוד גדולה דעה, שהרי וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. ובדרך רמז י"ל מילת "דיעה במלואה, דלי"ת יו"ד עי"ן ה"י, עם הכולל שהוא ד' אותיות, בגמטרי' תרי"ג, כמנין תרי"ג מצות, לרמז "דיעה קנית מה חסרת, ולהיפך בגולם, ולכן מי שאין בו ממנין דיעה, דהיינו מתרי"ג מצות כלום, אסור לרחם עליו, שהרי יצא מכלל ישראל, שמידתם אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרימון:
כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה ב"המק בימיו וכו'. י"ל דאית' (במגילה י"ב ע"ב) מיום שחרב ב"המק ניטל עצה ממנו וכו' עיי"ש, ועל לעתיד כשיבנה ב"המק כתיב (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', לכן אדם שיש בו דעה, הרי לפניו כאילו נבנה ב"המק בימיו:
שתי נקמות הללו וכו'. פי' בפסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, דכתיב בי' ב' נקמות למה, ומשני אחת לטובה לישראל, היינו סיפ' דקרא, דכתיב אל נקמות הופיע, והיא טובה לישראל, וכדכתיב הופיע מהר פארן, שהופיע ממונם לישראל, ואחת לרעה, היינו רישא דקרא, דכתיב אל נקמות ה', והיא רעה לאו"הע, להנקם שלא קבלו התורה. אלא דלפי"ז לא שייך לומר לרעה דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, לא הל"ל סיפ' דקרא, אלא הכי הל"ל אחת לטובה, דכתיב אל נקמות הופיע, וכתיב הופיע מהר פארן, ואחת לרעה דכתיב אל נקמות ה' ודו"ק:
מכדי אנשי כ"הג תקנו לישראל ברכות תפלות קדושה והבדלה וכו'. ועי' בשפ"ח לעיל כ"ו ע"ב לרש"י ד"ה כנגד עיי"ש היטב, וכעין זה (לעיל כ"ב ע"ב) מכדי כולה תנאי ואמוראי בדעזרא פליגי נחזי עזרא היכא תיקן עיי"ש:
קדושות והבדלות. פי' אחת של תפלה, וא' של הכוס:
נחזי היכן תקון. פי' אקדושות והבדלות קאי:
הענו חזרו וקבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. פי' בתחלה קבעו עזרא ובית דינו שהם אכנ"הג בתפלה, ואח"כ כשהעשירו עדיין היו מאנשי כנ"הג קיימי' דקבעו על הכוס, ואח"כ כשהענו עדיין היו מאנשי כנ"הג קיימי' כמו שמעון הצדיק היה משיירי כנ"הג, חזר וקבעוה בתפלה, אלא ששכחו מקום שקבעו' בתפלה בראשונה, והם אמרו המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל על הכוס אם אפשר לו (מג"ת) אנשי כנ"הג תקנו לישראל ברכות תפלות קדושות והבדלות בתחלה קבעוה בתפלה וכו'. פי' בתחלה קבעוה וכו' קאי רק על קדושות "והבדלות. ומסתבר דקדושות (היינו קידוש היום), בתחלה לא בתפלה בלבד תקנו, אלא בתפלה ועל הפת (עיין ש"ע ער"ב ס"ט), וכשהעשירו תקנו על הכוס, אי נמי בתחלה תקנו בתפלה בלבד, ואח"כ על היין או על הפת, והראשון מסתבר, דהא פת היו להם אף כשהיו עניים, והבדלה בתחלה תקנו בתפלה לבד, וכשהעשירו לא תקנו אלא על היין, ולא על הפת (עיין ש"ע רצ"ו ס"ב) ודו"ק:
הענן חזרו וקבעו בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. פי' אם אפשר לו שיהי' לו כוס, הם אמרו צריך שיבדיל ג"כ על הכוס, ועיין בשפ"ח לעיל לגמר' ד"ה הענו:
והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. ולענין קידוש היום משמע דפשיט' לי' להש"ס, המקדש בתפלה צריך לקדש על הכוס, עיין לקמן ריש עמוד ב', מה קידוש אע"ג דמקדש בצלות' מקדש אכסא וכו' עיי"ש ודו"ק:
לא תימא מפני שיכול וכו'. משמע דרבא דאמר ומותבינן אשמעתיה, איהו גופי' אמר הך תירוצא לא תימ', עיי' בשפ"ח לגמר' לקמן ריש עמוד א' ד"ה א"ל:
ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא. ובנוסח הכתב יד לא גרס "או לא:
המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה. פי' מי שיש לו יין להבדיל, מהו שיבדיל בתפלה, ולא יסמוך על מה שיבדיל על הכוס. א"נ כגון שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת, כגון ללכת למול תינוק, ולא יהי' לו יין להבדלה, אם לא יקדים (כתוס' לעיל כ"ז ע"ב ד"ה צלי), הרי דזה הבדיל על הכוס, קודם שהתפלל, ופריך מהו שיבדיל אח"כ בתפלה, וכפי' זה נראה ממגן אברהם רצ"ד ס"א עיי"ש:
תפלה דעיקר תקנת' היא. פי' שהרי בתחלה קבעוה בתפלה (כדלעיל). א"נ דהא משום עניים תקנו בתפלה, ובזמן ההוא רוב עניים הוה כמו שכ' הרא"ש במגילה פ"א ס"א עיי"ש:
המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. ועיין באור"ח סי' רט"ו ס"ד ובמגן אברהם שם אי דאוריית' או אסמכת' בעלמ' עיי"ש:
טעה בזו ובזו וכו'. פי' שטעה ולא הבדיל בתפלה, ואח"כ טעה ואכל קודם שהבדיל על הכוס, חוזר לראש פי' צריך לחזור ולהבדיל בתפלה ולהבדיל על הכוס (ועי' בטור אור"ח סי' רצ"ד). והטעם כיון שהוא טעה בשני דברים, שלא הבדיל לא בתפלה ולא על הכוס, לכן צריך לחזור לתפלה (תוס' ר"י חסיד):
דף ל"ג ע"א רש"י ד"ה אבל עקרב פוסק. (א) ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן ובא לעקוץ (ג) יותר משנחש מוכן לישך עכ"ל:
א ונוטלו. פי' נוטלו מרגלו ומרסק' מגופו, ועי' בספ"ח לרש"י ד"ה ומת אות ג' עיי"ש:
ב לעקוץ. דשל עקרב נקרא עיקוץ, כדאית' (אבות פ"ב מ"י) ועקיצתן עקיצת עקרב:
ג יותר משנחש מוכן לישך. פי' ועוד דעקיבת עקרב קשה מנשיכת נחש (ר' עובדי' שם):
רש"י ד"ה אגב איצצא. כשנפל עליהן ודוחקן וכו' עכ"ל, "איצצא פי' דוחקין (ערוך):
רש"י ד"ה ושדי דרגא. לאו דוק' וכו' עכ"ל, פרש"י כן לפי אין דרך השור לעלות בסולם, ולמה יקח הסולם מתחתיו. ועיין ברשב"ם (פסחים קי"ב ע"ב) דז"ל ריש תורא בדיקולא, רבותא היא אפילו כשראש השור בתוך הסל שהוא אוכל בו, וטרוד באכילתו, שדי דרגא, פן יעלה אחריך עכ"ל, משמע שדוק' קאמר ודו"ק:
רש"י ד"ה יומי ניסן. מתוך שעברו ימי (א) הסתיו (ב) שהארץ יבשה וכו' (ג) ונכנס בו יצ"הר עכ"ל:
א הסתיו. תרגום חורף סתוא:
שהארץ יבשה. פי' יבשה מדשאים, וכעין דכתיב ונפשינו יבשה אין כל (במדבר י"א ו'):
ג ונכנס "בו "יצ"הר. פי' דאית' (לקמן ס"א ע"א) אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר, לית לה יצרא, והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא עיי"ש, והיינו שפרש"י כאן ונכנס בו יצ"הר. והנה בגמר' קאמר "שהשטן "מרקד "לו "בין "קרניו, והרשב"ם פי' (פסחים קי"ב) מפני שהשטן מרקד, לאו דוק' אלא "משוגע עיי"ש ודו"ק. ודע דרש"י פי' רק פירושו דיומי ניסן, אבל על הא דאית' שור שחור לא פי' כלום. ועיין בשפ"ח לרש"י לעיל ו' ע"א ד"ה לראות בענין שלא להרוג חתול שחור עיי"ש:
רש"י ד"ה ערוד. מן הנחש והצב בא וכו' ויוצא משניהם ערוד (חולין קכ"ז ע"א) עכ"ל, "ערוד ב' מיני ערוד הן, חדא זה שבא מן הנחש והצב, הוא מין נחש, ונקרא ג"כ חברבר (עיין בשפ"ח לקמן בד"ה ומת), ושנית, ערוד מין חיה, והוא חמור הבר (כלאים פ"ח מ"ו):
רש"י ד"ה ומת הערוד. מצאתי בה"ג אמרי במערב' וכו' עכ"ל, והלכות גדולות הוא בה' ברכות פ"ה, ומביאו בשם ירושלמי, ובירושלמי אית' מפורש יותר מבה"ג, לכן אעתיק מהירושלמי, דגרסינן בירושלמי דפרקין סוף הלכ' א', אפילו נחש, כרוך על עקבו לא יפסיק, ר' חונא בשם ר' יוסי ל"ט אלא נחש, אבל עקרב מפסיק למה א) דמחייא וחזרא ומחייא, ר' אילא אמר לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו, הרי זה מסתיר מלפניו, ב) ובלבד ג) שלא יפסיק את תפילתו, תני היה עומד ומתפלל ד) באסרטיא או בפלטיא, ה"ז מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את, תפלתו, אמרינן עליו על ר' חנינא בן דוסא, ה) שהיה עומד ומתפלל, ובא חברבר והכישו, ולא הפסיק את תפלתו, והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו, אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את ר"ח בן דוסא, ו) מה עיסקיה דהדין חברבריא, כד הוות נכית לבר נשא, אין בר נשא קדים למיא, חברברתא מיית, ואין חברברתא קדים למיא, בר נשא מיית, אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת, אמר להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה, אם הרגשתי, א"ר יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו, לקיים מה שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם:
פי' פני משה:
דמחייא וחזרא ומחייא. מכה ונושך וחוזר ונושך כלומר דרכו לנשוך תמיד:
לא אמרו אלא. נחש כרוך אבל אם רואה שמרתיע ובא כנגדו לנשכו הרי זה הולך מן הצד להסתיר מלפניו אבל לא יפסיק בפיו מתפלתו:
תני. בתוספתא:
חברבר. הוא ערוד הבא מן הנחש והצב שנזקקין זה עם זה והוא מסוכן מאד:
מעיין תחת כפות רגליו. שיקדים הוא למים:
ואת שועתם ישמע ויושיעם. ובשבילו שנשמע שועתו שכיון בה הושיע בנס הזה:
א) דמחייא וחזרא ומחייא. עיין פני משה, ולפיכך חילק הרמב"ם, בין מקומות שדרכן להמית, למקומות שאין דרכן להמית (כסף משנה):
ב) ובלבד שלא יפסיק את תפלתו. דהילוך לא הוה הפסק כדיבור, ועיין בט"ז סי' ק"ד סק"א שלא מצינו הליכ' הוה הפסק בשום מקום עיי"ש:
ג) שלא יפסיק את תפלתו. בפיו (פני משה), ר"ל פוסק דגבי נחש ועקרב לא הוי פי' כמו ברישא גבי מלך עכו"ם שפוסק, דהתם פי' פוסק בדיבור כדי לשאול או להשיב שלום, אבל גבי נחש ועקרב פי' פוסק שנוטלו מגופו כמו שפרש"י ד"ה אבל:
ד) סרטי' או פלטיא. סרטי' הוא דרך הילוך בני אדם, פלטיא הוא רחוב לשווקים (רש"י עירובין ז' ע"א):
ה) שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר וכו'. והנה לפי דברי הירושלמי, לא הכניס ר' חנינ' בן דוסא את עצמו בסכנה, אבל לפי דברי ש"ס שלנו, נתן עקבו ע"פ החור, סמך רחב"ד עצמו על הנס (עיין במהרש"א ח"א, ועיין בשפ"ח לגמר' ד"ה והניח עקבו וכו'):
ו) מה עיסקי' דהדין חברבריא וכו' אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית וכו'. ובזה י"ל (דברים ח' ט"ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש, ולכאור' בשלמ' דכתוב בסדר א' נחש שרף ועקרב, הטעם לפי שכולם מין נחש, אבל למה מכ' כאן ענין דנחשים עם וצמאון אשר אין מים וגו', ולפי ענין ירושלמי דהכא, י"ל דסיפר הכתוב גודל הניסים שנעשו לישראל, "המוליכך "במדבר וגו', שהיו שם "נחש "שרף "ועקרב כל מין נחשים, וממילא גם ערוד ביניהם, ולא הזיק אחד מהם אותך, וא"ת לפי שמהרת למצוא ולקדם למים, לכן אמר שאין כן, שהרי וצמאון "אשר "אין "מים בדרך הטבע, אלא "המוציא "לך "מים "מצור "החלמיש:
רש"י ד"ה מזכירין גבורת גשמים. (א) משיב הרוח. (ב) שאינו לשון בקשה אלא ל' הזכרה ושבח עכ"ל:
א משיב הרוח, פי' משיב הרוח ומוריד הגשם, כפרש"י ריש מס' תענית עיי"ש, ואפשר שחסר כאן בפרש"י תיבת וכו':
ב שאינו ל' בקשה. ובריש מס' תענית מפורש למה נקרא גבורת גשמים:
רש"י ד"ה (א) ושואלין (ב) ותן טל ומטר ל' בקשה עכ"ל:
א ושואלין. רש"י גורס ושואלין, והגירס' במשנה שלפנינו ושאלה, ונראה גירס' רש"י מדוייקת טפי, דהא לפי הגירס' במשנה, הלוא קאי על מזכירין, ואין דרך לומר ומזכירין שאלה בברכת השנים, ובנוסח כתב יד ג"כ גורס ושואלין. והא דתנ' בסיפ' והבדלה בחונן הדעת, יש לומר דקאי על מזכירין, ועל שואלין, דעל אתה חוננתנו למדע תורתיך וכו' שייך ל' מזכירין, ועל אבינו מלכינו החל עלינו הימים הבאים לקראתינו וכו' שייך ל' שואלין ודו"ק:
ב ותן טל ומטר. והא דלא הזכיר רש"י לברכה, אפשר משום דבקיץ נ"כ אומרין ותן "ברכה. ודע דתן טל ומטר, בני ארץ ישראל מתחילין לומר בתפלת ערבית של ז' במרחשון, ובני חוצה לארץ מתחילין בתפלת ערבית של יום ס' אחר תקופת תשרי, ויום התקופה הוא בכלל ס', ושואלין עד תפלת המנחה של עיו"ט הראשון של פסח (שם קי"ז):
רש"י ד"ה והבדלה באונן הדעת. במוצאי שבת אתה חוננתנו עכ"ל, וה"ה מוצאי יו"ט, ואפילו מוצאי יו"ט לחול המועד:
רש"י ד"ה מתוך שהיא חכמה. החכם יודע להבדיל בין "קודש לחול ובין טמא לטהור עכ"ל, וכעין שפי' ר' עובדי' בשם הירושלמי, הטעם דקבעו הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעה הבדלה מנין עיי"ש. והנה בנוסח הבדלה איכא ד' דברים, בין "קודש "לחול, בין "אור "לחושך, בין "ישראל "לעמים, בין "יום "השביעי "לששת "ימי "המעשה, ורש"י ז"ל נקט כאן רק ב' דברים, י"ל בדיוק נקט כן, שהרי בין "אור לחושך, בין "יום "השביעי "לששת ימי המעשה, אף אינו חכם יודע להבדיל, אבל בין "קודש "לחול (כרש"י ויקרא י' י') ובין "טמא "לטהור רק החכם יכול להבדיל. ופרש"י לישנ' דקרא נקט, דכתיב (ויקרא י' י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור:
רש"י ד"ה בין שתי אותיות. בין שתי הזכרות עכ"ל, ונקראו הזכרות אותיות, לפי שאותיות השם, אינן כמו תיבה אחרת, שמורה על דבר מה, שהוא מחוברת, אבל השם שהוא האחדות הגמור, לכן אותיות של השם הם כאות אחת (כך למדתי ממהרש"א). ומכאן י"ל היינו ענין גדול שעשה בן קמצר, שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו, והיה כותב תיבה של ד' אותיות, והיינו שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א בבת אחת (יומא ל"ח ע"ב), ולפי מה שכתבנו כאן י"ל שעשה כן כדי להראות שהשם הוא האחדות הגמור, שאין בו פירוד כלל, שאפילו נכתב שמו ב"ה בבת אחת, כאילו הוא אות אחת:
רש"י ד"ה במילת' מיהא גדולה היה. במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא עכ"ל, וראי' לדבר מפינחס (במדבר כ"ו י"א י"ב) לפי שקנאו את קנאתי, פרש"י בנקמו את נקמתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום:
רש"י ד"ה שתי נקמות הללו וכו'. להנקם מן האומות שלא קבלו את התורה עכ"ל, פי' כדאית' (ע"ז ב' ע"ב) שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה עיי"ש:
רש"י ד"ה קבעוה על הכוס. ואז נשתכח תקנת "עזרא וכו' עכ"ל, ובש"ס קאמר "אנשי כנסת הגדולה, ובשפ"ח לרש"י (לעיל כ"ו ע"ב ד"ה כנגד) מבואר קצת בס"ד:
רש"י ד"ה בתחלה כשעלו מן הגולה והיו דחוקים עכ"ל, עיין עזרא א' ד', ושם ו' ח'. ודע דכעין זה אית' (בר"ה כ"ד ע"ב) בענין מעשה המנורה, כשגבר' ידם של חשמונאים על היונים, והיו עניים, עשו מנורה של עץ העשירו עשאה של כסף וכו' עיי"ש:
רש"י ד"ה קדושות. קדוש היום עכ"ל, והנה דתוס' (פסחים ק"ו ע"א) ד"ה זכרהו על היין נסתפקו, אי קידוש על היין היא דאוריית', או דרבנן עיי"ש, ומכאן משמע קצת דמתקנת עזרא ובית דינו הוא, ואפשר לומר שכאן קאי על הנוסח' ודו"ק:
תוס' ד"ה אבל עקרב פוסק. בירושלמי קאמר וכו' עכ"ל, והעתקתי ושפ"ח לרש"י ד"ה ומת הערוד עיי"ש. ודע דכאן כתבו התוס' ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש וכו' אבל לתחלת הברכה מיהא יחזיר וכו' כדאמרינן לקמן ליד ע"א עכ"ל, והנה לקמן אית' באמצעיות חוזר לאתה חונן וכו' עיי"ש, ועיין בש"ע סי' ק"ד ס"ה, שכתב כמו שכתבו התוס' כאן, ועיין בש"ע סי' קכ"ו ס"ב ודו"ק: