שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אין עומדין · דף לב.
ע"א גמר' אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו וכו'. פי' אלמלא אילו לא כתיב (עי' תוס' מגילה כ"א ע"א ד"ה אלמלא) ואחד מג' מקראות הללו וכו', דהא להעיד ולהכריע לכף זכותם של ישראל, גם פסוק א' די, דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף, וכעין דדרשינן (שבת ל"ב ע"א) אפילו ט' מאות וצ"ט באותו מלאך לחובה, וא' לזכות ניצול עיי"ש ודו"ק:
ר' פפא אמר מהכא ואת רוחי אתן בקרבכם וגו'. י"ל שבפסוק ואת רוחי וגו', מפורש טפי מפסוק והסירותי, לכן חולק ר"פ:
משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' וכו'. פי' הפסוק הזה כתיב במתאוננים (במדבר י"א ב'), ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה', הלא כתיב סתם ויצעק העם אל משה, ולא נאמר שאמרו חטאנו, כמ"ש בפ' חוקת, וע"כ ג"כ מתרגמינן וצוח עמא על משה, היינו שהיו עומדין ומת עמי' וצועקין למה בערה בם האש, וא"כ מה היה לו להתפלל, ואיזה זכות היה לו להזכיר, ע"כ דרשו שהטיח וכו', ודרשו ויתפלל שעשה פלילית עם קיני, לומר כביכול אתה גרמת להם, ועל זה מסיים שכן דבי ראב"י קורין לאלפין עיינין, פי' מצינו באנשים שהם כבדי פה קורין לאלפין עיינין, והנה משה רבינו היה כבד פה, רק במתן תורה נתרפא, אבל כעת הזאת שהטיח דברים נשאר בלשונו הקדום (מג"ת):
דבי ר' ינאי אמר מהכא וכו'. פי' מהכא מוכח דמשה הטיח דברים וכו':
כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די וכו'. פי' דדרשינן (לעיל ט' ע"ב) "וישאילום, בעל כרחם של ישראל, אתה אומר אחד, טול שנים וצא (פרש"י שמות י"ב ל"ו), ואח"כ גדולה ביזת הים מביזת מצרים, הרי שאמרו ישראל די בכסף וזהב אחד, (עי' בשפ"ח לגמר' לעיל ט' ע"ב ד"ה בע"כ). א"ג דאית בתנחומא פ' בא סי' ח' וינצלו את מצרים, אפילו ע"ז סל כסף וזהב נתכת וחזרה כבתחלה ונטלו את הכל וכו' עיי"ש, הרי אף כסף וזהב של ע"ז נטלו, ואע"פ שבהיתר נטלו, מ"מ גורם כל היוצא נטמא טמא, והיינו כסף וזהב שהשפעת להם וכו', הוא גרמה להם שעשו את העגל:
ארי נוהם שאגת ארי, נקרא בל' עברית "נוהם, (משלי י"ט י"ב, כ"ח ט'). וז"ל רש"י (חולין נ"ג ע"א) לשון צעקת ארי לחוד, ול' צעקת כל בהמה לחוד, כינו בל' עברית נוהם לארי, וגיעה לשור, וערוג לאיל, וצהל לסיס, וצפצף לעופות, וחרץ לכלב עכ"ל:
ובעלת אברים. פי' כחושה כ"כ שלא נראה עליה, רק האברים, העור על העצמות במעט בשר:
כרשינין (וויקקען בלע"ז) והוא טוב למאכל בהמה, (ובתרומות פי"א מ"ט) משמע שחזי' קצת ג"כ לנאכל אדם עיי"ש הרחיצו וסכו והאכילו והשקוהו ותלה לו כיס על צוארו והשיבו על פתח זונות וכו'. ואפשר שמשל דומה לנמשל כנגד הרחיצו "וסכו, היה "יציאת מצרים "והכנסת "לברית "בטבילה, וכנגד "האכילו והשקהו, הוה "הען "והשלו "והבאר, וכנגד ותלה "לו "כיס על "צוארו, הוה ביזת "מצרים "וים, וכנגד והשיבו "על "פתח "זונות, היה "שישבו "ועברו "בין עובדי "ע"ז:
א"ר ששת היינו דאמרי אינשי מלי כריסי' זני בישי שנאמר כמרעיתם וישבעו וגו'. ויותר מסתבר גירסת נוסח כתב יד שגורס היינו דאמרי אינשי מלי כריסי' זני בימי איבעית "אימא "מהכא שנאמר כונרעיתם וישבעו וגו', דלפי גירסתינו על מאי קאי "שנאמר ודו"ק:
וכיון שאמר הרף ממני ואשמידם וכו'. הנה הוא פסוק (דברים ט' י"ד) והוי לי' לומר וכיון שאמר ועתה הניחה לי שהוא פסוק (שמות י'), וכמו שדריש לקמן מפסוק זה, וכן פרש"י שם (שמות ל"ג) ודו"ק:
נתחזק בתפלה ובקש רחמים. פי' בתחלה נתחזק בתפלה של שבת, כעבד שמסדר שבת לפני רבו, ואח"כ בקש רחמים, כעבד שמבקש פרס וכו', וכעין (דלקמן ל"ד ע"א) לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות וכו' עיי"ש, וכן מוכיחי' הפסוקים (שם שמות ל"ב י"א י"ב)
עד שתמחול ותסלח להם. ויש לדקדק דמשמע שצ"ל בתפלה מחילה ואח"כ סליחה, אבל במגן אברהם תקפ"ד סק"ג כתב צ"ל "סלח ומחל, כי מחילה גדולה מסליחה עיי"ש, ודרך לבקש על הקל תחילה עיי"ש לבושי שרד במחצית השקל ודו"ק:
אלא שיש בי בושת פנים, מאבותי עכשיו יאמרו וכו'. והא דאמר שיש "בו בושת "פנים מאבותי, וכן מה שאמר עכשיו יאמרו, בדרך דרש י"ל דהנה האבות התפללו לטובת בניהם על העתיד לאחר זמן הרבה, באברהם אבינו כתיב ויעבור אברם בארץ עד מקים שכם, להתפלל על בניו כשיבואו ללחום בשכם (בראשית י"ב ו'), ביצחק אבינו כתיב כי אתה אבינו וגו', ודרשינן לפי שהציל על בניו ואמר פלג' עלי ופלגי עלך (שבת פ"ט ע"א), ביעקב אבינו אף שהבטיחו המלאך, ראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים (בראשית ל"א), אבל הניח מעשה ניסים לבניו כשיצטרכו, והוא עשה טבעיות במקלות אשר פצל ברהטים, והיינו שמתפללים בהושענא רבה, בפייט תענה אמונים, "למען "חלק "מפצל "מקלות "בשקתות "המים "והצליחה נא (רב חיד"א), ולפי"ז הכי קאמר אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, כי "עכשיו יאמרו, ר"ל אפילו על שעכשיו לא התפלל עליהם, אנו התפללננו על העתיד לבוא לאחר זמן הרבה, ופרנס זה אפילו על עכשיו לא ביקש רחמים עליהם, ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים. ומה שאמר "כסא "של "רגל "א' "עאכ"וכ, יש מדקדקים והא גם למשה יש לו כסא ג' רגלים של זכות אבות, י"ל היינו דאמר "ולא "עוד "אלא "שיש "בי "בושת "פנים "מאבותי וכו', ועי' בפני יהושע:
ורבא אמר עד שהפר לו נדרו וכו' ואמר מר הוא אינו מיחל וכו' י"ל רבא לשיטתי' דאמר רבא (חגיגה י' ע"א) על האי דרשה דשמואל הוא אינו מיחל וכו', הא דשמואל עדיפ' מכולהו דרשה דתנאי התם, דכולהו אית להו פירכ', בר מדשמואל דלית לה פירכ' עיי"ש, ולפי"ז ניח' גירס' רבא אמר וכו', ואין צריך להגי' רב במקום רבא:
עד שהפר לו נדרו. ובנוסח הכתב יד עד "שהותר לו נדרו, עיין בהגהת הש"ס אמר משה לפני הקב"ה חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. פי' ובאברהם אביהם, כשבא לבקש על "סדום ועמור' וכו', ואמר כעין חולין הוא לך מעשות כדבר הזה, נתרצית לו (בראשי' י"ח כ"ה) ואם לסדום ועמורה כך, לישראל בני אברהם וכו' על אכ"וכ, והיינו דאמר מיד זכור לאברהם וגו', (ומיושב בזה קו' הבע"הט בפסוק זכור לאברהם עיי"ש). (ועיין במהרש"א):
כשם ששמים וארץ בטלים. עיין אבן עזרא (בראשית ח' כ"ב) "עוד "כל "ימי "הארץ וגו', לאות כי יש לה קץ קצוב וכו', וכן (ישעי' ס"ה י"ז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וגו' עיי"ש בפרש"י. ועיין (דברים ל' א') האזינו השמים וגו', ופרש"י העיד בהם שמים וארץ שהם קיימים לעולם, והוא בספרי ודו"ק:
ועכשיו נשבעת להם בשמך הגדול. ואפשר מכאן למד יהושע שאמר בתפלתו, ומה תעשה לשמך הגדול, בענין כשנפלו על העיר עי כשלשים וששה איש, דכתיב שם (יהושע ז' ט') וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ וסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול עיי"ש, פי' שנשבעת להם בשמך הגדול כדאית' כאן. ולמד כן ממשה רבו:
מבלתי יכולת ה' וכו'. עד כאן מפרש ודרש הש"ס לתפלה (בס' שמות) שהתפלל משה על ישראל, במעשה העגל, ומכאן מפרש ודרש הש"ס לתפלה (בס' במדבר), שהתפלל משה על ישראל, בחטא מרגלים:
תשש כחו כנקבה וכו'. וכעין זה פרש"י (דברים ה' כ"ד) ואת תדבר אלינו וגו', ופרש"י התשתם את כחי כנקבה וכו' עיי"ש, פי' מדכתיב "ואת ל' נקבה, ולא כתיב ואתה תדבר אלינו:
והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים. פי' ושם נאמר ה' איש מלחמה, ועי' פרש"י (שמות כ' ב') לפי שנגלה בים כגבור מלחמה וכו', היפך תשש כחו כנקבה:
כדבריך עתידין האומות לומר כן. כדבריך פי' לפי שמשה צדיק כמותו אמר והוציא בשפתיו, ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה' וגו', ודאי היו אומרים כן, ולא יאמרו לפי שחטאו נענשו, ע"ד ותגזר אומר ויקם לך, כמהרש"א לקמן נ"ג ע"ב ד"ה חד (כן למדתי לפרש מס' קדושת לוי). והיינו דמסיים הש"ס דוק' כאן, ולא מסיים לעיל כשהיד' לי למשה שנאמר וכסף וגו'), אשרי תלמיד שרבו מודה לו, ר"ל שהוא במדרגה כזו:
דף ל"ב ע"א רש"י ד"ה דכתיב ואשר הרעותי. נא' רישא דקרא אוספה הצולעה וגו' ואשר הרעותי אני גרמתי להם ובא שבראתי יצה"ר עכ"ל:
א רישא דקרא אוספה וגו'. בנחמות שניבא מיכה כתיב (שם ד' ו') ביום ההוא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי:
ב שבראתי יצ"הר. מלשון הרעותי קדריש:
רש"י ד"ה אין ארי נוהם. שמח ומשתגע ומזיק עכ"ל, כאן משמע דארי מזיק כשאכל ושבע, ועיין (לקמן ל"ג ע"א) נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, ופרש"י שפעמים אין האריות רעבים ואין אוכלין איתו עיי"ש, די"ל דמזיק דהכא, היינו מחמת זחית הדעת, וכפרש"י לקמן ל"ג ע"א בד"ה ביומי ניסן, גבי שור עיי"ש:
רש"י ד"ה שלש רגלים. אברהם יצחק ויעקב עכ"ל, וכעין זה דזכות אבות נקרא בל' רגלים, דכתיב (דברים ל"ב ל"ה) לעת תמוט "רגלם, ופרש"י כשתתום זכות אבותם שהן סמוכין עליו עיי"ש:
רש"י ד"ה שהחלהו. הפציר בו אנויי"ר בלע"ז עכ"ל, פי' כאדם שמרבה דברים לבקש דבר מחבירו, עד שמרוב דברים שהטריח עליו, עושה בקשתו (מצאתי):
רש"י ד"ה שמסר עצמו למיתה. ויחל ל' חלל עכ"ל, ואין לומר א"כ למה מביא שמואל "שנאמר "ואם "אין "מחני וגו', די"ל דהך שנאמר, ר"ל וכן הוא אומר, לפי שבפסוק "ואם "אין "מחני מפורש וכולל יותר מתיבת ויחל ל' חלל ודו"ק:
רש"י ד"ה אשתא דגרמי. מוליי"ר בלע"ז (פריזעל):
רש"י ד"ה אשר נשבעת להם בך. שנאמר בעקדת יצחק בי נשבעתי עכ"ל, ואפשר שיש להוסיף בפרש"י, מה שנאמר עוד בעקדת יצחק, אחר פסוק בי נשבעתי, "כי "ברך "אברכך, ופרש"י אחת לאב אחת לבן, והרבה ארבה, אחת לאב אחת לבן עיי"ש. ועיין בפרש"י בחומש (שמות ל"ב) תוסיף לפרש, לאברהם נאמר בי נשבעתי וגו', וליצחק נאמר והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר אני אל שרי פרה ורבה נשבע לו באל שדי עיי"ש. והנה כאן אית' נשבעת להם "בשמך "הגדול, והא ליצחק וליעקב לשניהם נשבע בשם "אל "שדי, וא"כ משמע מכאן דשם "אל "שדי נקרא "שם "הגדול ודו"ק:
רש"י ד"ה עד כאן. עד ככוכבי השמים עכ"ל, פי' אבל סיפ' דקרא "וכל "הארץ "חזאת "אשר "אמרתי וגו', דברי השי"ת הם:
רש"י ד"ה מכאן ואילך דברי הרב. אמר לו אעשה כדבריך עכ"ל, לאו לישנ' דקרא הוא כך, אלא שהסכים הקב"ה לדבריו. וז"ל מהרש"א ח"א ולמאי דקאמר מכאן ואילך דברי הרב, היינו שעכשיו דבר לישראל כך, "וכל "הארץ "הזאת "אשר "אמרתי כבר לאבות "אתן "לזרעכם, והוד' לדברי משה שלא לכלותם, ומ"ד אלו אלו דברי התלמיד וכו', בדרך ויכוח אמר לקב"ה, ותדבר אליהם וגו', וגם אני אמרתי להם בשעך בהבטחת הארץ, עכשיו מה אומר להם עכ"ל:
רש"י ד"ה דברים שאמרת לי. בסנה אמרת לי אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג') עכ"ל, המעיין בפסוקים, יראה שרש"י נקט כאן ערבוב פסוקים, "אעלה "אתכם "מעני "מצרים כתיב (שמות ג' י"ז). "אל "ארץ "טובה "ורחבה כתיב (שם ג' ח') ודו"ק. והא דנקט רש"י אעלה אתכם מעני מצרים, י"ל הטעם משום דכתיב פסוק זה, אחר שאמר לו הש"יתו כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם וגו', שא"ל לך אמור להם לישראל בשמי, אבל הא דסיים רש"י "אל "ארץ "טובה "ורחבה, מה שלא נאמר בפסוק זה, ולא סיים רש"י במה שנאמר בפסוק זה "אל "ארץ "זבת "חלב "ודבש, לא זכיתי להבין ודו"ק:
רש"י ד"ה החייתני. בפני האומות עכ"ל, רמז לדבר "החייתני' בגמטרי' כמנין "מאומות":