שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אין עומדין · דף לא:
ע"ב גמר' לא אדון אתה בדבר זה. פי' דאית' (ביומא בפ"ק) החושד בכשרים לוקה בגופו, ופירשו המפרשים היינו שנמצא בגופו אותו דבר, שכל הפוסל במומו פוסל, ולכן עלי שחשד לחנה לשכורה שלא כדין, לכך אמרה לי' "לא "אדון "אתה "בדבר "זה שאתה חושדני דייק', היינו אין אתה נקי בדבר זה (מעין הברכות):
לאו איכ' שכינה ורוח הקודש גבך וכו'. והא אתה נושא הציץ וחושן ואורים ותומים (מפרשים). והא דאמרה תרתי, ושכינה ורוח הקודש, י"ל משום דאין שכינה שורה בישראל בפחות מכ"ב אלף (רש"י במדבר י' ל"ו), אבל רוח הקודש שורה אף על יחיד, לכן לא זו אף זו אמרה, לא השראת שכינה איכ' גבך, אלא אפילו השראת רוח הקודש לאו איכ' גבך. ודע שכינה, כתב רמב"ן (דברים י"ב ה') פי' כבוד ה', "לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו עיי"ש, ותרגום לשום ישמו שם, תרגומו לאשראה "שכנתא תמן:
שדנתני לכף חובה. דאית' (לעיל כ"ט ע"ב) לא תשתכר ביין ולא תחטא, הרי המשכר נקרא חוטא:
שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי. הא דאמרה הכפל שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, י"ל דהא כתיב (משלי ל"א ו') תנו שכר לאבד ויין למרי נפש, והיינו דאמרה חנה אפילו הייתי שותה יין ושכר, לא היה לך לדונני בזה השתי' לכף חובה, דהיינו לשכורה לבד, בלי דונני ג"כ לכף זכות, מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי, ושמא הייתי שותה, רק משום קשת רוח ויין למרי נפש. ומדויק בזה הפסוק ט"ו "ותען "חנה "ותאמר "לא "אדני "אשה "קשת "רוח "אנכי, ר"ל אף שאשה קשת רוח אנכי, וכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אפילו הכי "ויין "ושכר "לא שתיתי, ואף ששכור אסור להתפלל, אבל אני לא שתיתי, לכן בדין ואשפוך "את "נפשי "לפני ה', ונפשי היינו תפלתי (רש"י לעיל ה' ע"ב):
בא עני א' ועמד על הפתח אמר להם וכו' דפק ונכנס אצל המלך. כדי שיהי' המשל דומ' לנמשל, י"ל שחנה קודם שהתפללה אל ה' כאן במקדש, ביקשה מצדיקי הדור, שיבקשו עליה רחמים, כיון שראתה שלא הועיל לה, דחקה ונכנסה בעצמה לפני המלך מהמהקב"ה:
הניח' למ"ד אם היתה עקרה נפקדת שפיר אלא למ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריות וכו'. ואין לדקדק באשה שנעשה סוטה מיד אחר שנשאת, א"כ בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיב', מאי ונקתה ונזרעה זרע, ש"ל דאם היתה ראוי' להיות עקרה, או ראוי' להוליד בצער, או שחורות, או קצרים, תהי' יולדת בריות, או לבנים, או זכרים:
שרשה אמתות הללו למה. פי' ובפרט בחד פסוק למה:
שרש דבקי מיתה בראת באשה וכו' ואלו הן נדה חלה והדלקה כלום עברתי על אחת מהן. י"ל לפי שלא זכתה להריון, אמרה אי אפשר שטוב לי להיות עקרה לא ילדה, כדי שלא לבוא לידי סכנת לידה, שהרי אין לי לפחוד מזה, דג' דבקי מיתה, שהאשה נבדקת בהן בשעת לידה, נדה חלה והדלקה, דהא כלום עברתי על אחת מהן, אלא אדרבה נזהרתי לקיימם, והייתי בזה אמתך הכשרה, ומצוה מגינה (כשבת מ"ט ע"א כסוטה כ"ח ע"א):
מאי זרע אנשים אמר רב גבר בגוברין וכו' ורבנן אמרי זרע שמובלע בין אנשים. י"ל ששאלה כך, לפי שנדרה ונתתיו לה' כל ימי חייו, וידוע איש שהוא גבר בגוברין וראוי לכל ענייני עוה"ז, ובכל זה אבותיו וכן הוא בעצמו מניחין כל הצלחות וגדולות עו"הז, ומוסר עצמו לתורה ולעבודה, ודאי דבר גדול הוא, היפך מה שצעק הנביא וכי תגישו פסח וחולה אין רע וגו' (מלאכי א' פ' עיי"ש פסוק י"ג), לכן בקשה חנה, "ונתת לאמתך יזרע אנשים, גבר בגוברין, ומובלע בין אנשים לכל ענינים, ובכל זה אני מניח ושכלו ורק ונתתיו לה' שכל "ימי חייו. וכעין זה פי' משנה סוף קידושין, ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו' ומדקדק במהרש"א מאי "מניח "אני, פמי' במהרש"א שעושה מלאכתו רק טפל, שמניח אומניות, כדי לעשות תורתו עיקר עיי"ש, ולפי דרכינו י"ל דלשון מניח שייך דוק' בדבר שיש ביד האדם. ולפי"ז אמר ר' נהוראי, אלמלא לא היה בני ראוי' לענייני עו"הז, לא היה רבותי' כ"כ, שאני מלמדו תורה אבל בני ראוי' לכל אומניות שבעולם, וכולם בידי ללמדו, ולפי הנראה היה איש מצליח בהצלחות עוה"ז, אבל מניח אני מידי כל אומניות שבעולם שבני ראוי' להם ואיני מלמדו אלא תורה:
לא גוץ. פי' קצר, ולא קטן פי' דק ביותר, ולא אלם. פי' עב ביותר, לשון ואלים (הב"ח):
א"ל עלי קראו כהן ליתי ולישחט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כתן למישחט שחיטה בזר כשרה. י"ל דעלי ושמואל פליגי, אי הידר מצוה קודם לזירוז מצוה, או זירז מצוה קודם להידר מצוה, דעלי סבר דאי כהן שוחט הקרבן, הוא הידור מצוה יותר מזר ששוחט, (יומא כ"ה ע"ב וזבחים ל"א ע"ב), ולכן אמר להו "קראו "כהן "וליתי "ולשחוט, אע"ג דמת"כ איכ' שיהוי מצוה, ושמואל סבר דזירוז מצוה קודם להידור מצוה, ומדויק הל' אמר להו שמואל "למה "לכו "לאהדורי "בתר כהן "למישחטי דמתוך כך איכ' שיהוי מצוה, הא איכ' זר כאן, ושחיטה בזר כשירה, ושמואל איכוון בזה כהלכת', דז"ל המ"א סי' כ"ה סק"ב, כל שהויי מצוה לא משהינן, אע"פ שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר עיי"ש, והיינו דא"ל עלי לשמואל "מימר שפיר "קאמרת:
אמר להו שמואל למה לכו וכו'. ואע"ג דהיה אז רק בן ב' שנים כפרש"י בפסוק, מ"מ אין זה תמיהה, כיון ששקול כמשה, והיה לו פתחון פה בשעה שנולד מיד, כדאית' ברבה פ' וילך, וכן בשמואל ששקול כמשה (עיון יעקב):
א"ל אימר שפיר קאמרת מיהו מור' הלכה בפני רבך את. "מימר, פי' ודאי אי היית אומרת כן בלשון מימרא, (וכש"ע יור"ד רמ"ב ס"ז וס"ח), "שפיר "קאמרת, מיהו אתה לא כן אמרת, אלא מעשה שבא לפניך, וא"כ מור' הלכה בפני רבך את וכו', ולשון מימר שפיר קאמרת מדויק בזה:
ובעינ' רחמי ויהיב לך רבה מיני' א"ל אל הנער הזה התפללתי. פי' דהא התפללתי "ולא "חכם "יותר "מדאי כדלעיל, והאיך קאמרת ויהיב לך רבה מיניה. א"נ לפי שאמרה בתפלתה, קשה בעיניך ליתן לי "בן "אחד כדלעיל, הרי דלא בקשה רק על בן אחד. ובס' מגיד תעלומה פי' פעמים הצדיק נענה אפילו בדיבור בעלמ' בלא תפלה, רק כשאומר יהא כך וכך, אבל אז אינו בטוח שיהי' דבר המתקיים, משא"כ אם נענה ע"י תפלה, הוא דבר המתקיים, והיינו דכתיב (תהלים ס"ט י"ד) "ואני "תפלתי "לך "ה' "עת "רצון, פי' תפלה ממש אני מתפלל לפניך בשעת עת רצון, לכך "אלקים "ברב "חסדך יענני באמת "ישעך, היינו שתהי' ישעך באמת, דבר המקוים לעד, דקושטא קאי, ולפי"ז היינו שהשיב' חנה, "אל "הנער "הזה "התפללתי, תפלה ממש ולא דבור בעלמ', הנה מוכרח הוא שתהי' דבר המתקיים:
כל מה שבראת "באשה לא בראת דבר א' לבטלה. לאו דוק' באשה, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו לבטלה, אלא לכבודו:
חוטם להריח ופה לדבר. לאו דוק', וכן כ' בחובת הלבבות שער הבחינה פ"ד, חוטם נברא לנשימת הרוח ולהריח, ופה לדבר ולהכניס המאכל:
"דדים הללו שנתת על לבי. לאו דוק':
תן לי בן אחד ואניק בהן. ואע"ג דאם יתן לה יבת ולא בן, ג"כ תניק בהן ולא יהי' הדדים לבטלה, י"ל דאעפ"כ שאלה בנבואה כן:
אע"פ כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת וכו'. וכדי לרמז גודל עונג שבת, וגדול דין המבטלו ומתענה בשבת, לכן אעתיק מס' מצות השם בסדר תקוני תשובה, וז"ל מי שירצה למהר בתשובתו, כי לא ידע מה יולד יום, יכול הוא להשלים תעניות של תקוני תשובה, ע"י הפסקות, דהיינו הפסקה של ב' ימים, עולה לכ"ז תעניות, וכשיפסיק עוד יום השלישי יעלה למ' יום, והפסקה של ד' ימים, עולה לכ"ז פעמים מ' יום, והוא מספר אלף ושמנים תעניות, והפסקה של חמשה ימים, עולה לי"ג פעמים מ' יום. ועם אלף ושמונים תעניות של יום ד', עולה אלף ת"ר, והפסקה של ששה ימים, עולה מ' פעמים אלף ת"ר, ועם אלף ת"ר דיום החמישי, עולה ס"ה אלפים ושש מאות תעניות, ויום השביעי שהוא שבת, אף אם התענה כמשה רבינו, שהתענה ארבעים יום רצופים, אינו עולה ומפסקת, ועיין משנת חסידים מס' תשובה פ"א עכ"ל:
הטיחה. ל' זריקה (רש"י לקמן ל"ב), ואפשר שפרש"י דלקמן שייך לכאן:
שנאמר ותתפלל "על "ה' וכו'. י"ל ר' אלעזר לשטתי', דלעיל א"ר אלעזר דאמרה ואם לאו אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ומסקו לי מי סוטה וכו' עיי"ש, לכן התפללה יעל השם הנכבד הוי"ה ב"ה, שלא תצטרך לגרום מחיקת השם על המים (מג"ת):
דף ל"א ע"ב רש"י ד"ה שצריך להודיעו וכו' שאין בו אותו דבר מגונה עכ"ל, נקט פרש"י "דבר "מגונה, שמיירי מאיסור דרבנן, דבדבר דאוריית' כבר נלמד מפסוק והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל"ב כ"ב) ועי' בתוס' ד"ה דבר:
רש"י ד"ה ואסתתר. אתיחד עם אחרים וכו' עכ"ל, בדיוק פרש"י עם אחרים, ור"ל אסתתר עם איש אחר ובפני עדים, ואחר שאסתתר בפני בעלי ויחשדני ויקנא לי (ועיין מהרש"א):
רש"י ד"ה פלסטר שקר עכ"ל, בל' יון פלססון, דבר שקר ומזויף (ערוך):
רש"י ד"ה בדקי מיתה. (א) שהאשה נבדקת בהן (ב) בשעת סכנה שאם ימצא בה (ג) א' מהם תמות עכ"ל:
(א) שהאשה נבדקת בהן. היינו כרבנן דאמרי (בשבת ל"ב) על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואמרי לה ג' דבקי מיתה, ס"ל כר"א דפליג התם ארבנן, וס"ל נשים מתות ילדות, ולשון "דבקי, משמע שנדבק בהן מהרה, ומקרבין מיתה לפני זמנה (ערוך ותרי"ח):
י"ח):
ב בשעת סכנה. פי' באשה היולדת הואיל ואיתרע מזלה, מזומנת פורענותיה לבוא (שבת ל"א ע"ב):
ג א' מהם. דהך נדה חלה הדלקה, או או קתני:
רש"י ד"ה נדה וחלה והדלקת נר. (א) של שבת על ג' עבירות הללו נשים מתות לבא וטעמ' יליף (בשבת ל"א) עכ"ל:
א של שבת. משמע קצת דוק' נר של שבת חמור כ"כ על המבטלם, אבל של יו"ט לא, ועיין בש"ע סי' רס"ג ס"ה ודו"ק:
ב וטעמ' יליף וכו'. לכאור' ל' יליף, שייך היכא דיליף לי' מקרא, והנה הא דהכא לא יליף לי' מקרא, דהכי אית' (בשבת ל"א ע"ג) נדה ע"ט, א"ר יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה, תינת נדה, חלה והדלקת הנר מאי איכ' למימר, כדדריש ההוא גלילאת אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם וכו' עיי"ש (ועי' שבת כ"ה ע"ב דיליף התם נר של שבת חובה) ודו"ק:
רש"י ד"ה צחור. רו"ש (ראטה בלע"ז), גיחור שהוא לבן יותר מדאי עכ"ל, ובערוך פי' צחור, לבן, גיחור, אדום ביותר עכ"ל, ורש"י לקמן נ"ח ע"ב, פי' ביחור, אדום הרבה עיי"ש, וא"כ בדברי רש"י נתחלפו כאן הב' פירושים (מפרשים):
רש"י ד"ה ולא חכם. יותר מדאי וכו' ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע עכ"ל, ואין להוכיח מכאן דעין הרע שולט אף ברחוק מקום, ועיין בפרש"י שבעין יעקב, שהוסיף בפרש"י דהכא, וזה לשונו ואולי יאמר שלרוב חכמתו יבעט באמונה כאלישע אחר עכ"ל ודו"ק:
רש"י ד"ה הנצבת עמכה. משמע אף הוא עמה בעמידה עכ"ל, פי' דהא כתיב שם בהאי עניינ' ועלי הכהן יושב על מזוזת היכל ה' (והעתקתי בשפ"ח לגמר' ד"ה וחנה לעיל ע"א), משמע קודם שהתפללה ועלי הכהן יושב, ובשעה שהתפללה, עמד עלי הכהן, לפי שאסור לישב בתוך ד' אמות של המתפלל. אלא דיש לדקדק דהא ויחשבה עלי "לשכורה, וכי אף בתפלת שכור הדין כן (ועיין בט"ז סי' ק"ב סק"א):
רש"י ד"ה תענית' לתעניתא. יתענה למחר עכ"ל, פי' מדלא קאמר ר' נחמן ליתיב יום א' בתענית ואמר לשון "תענית "לתענית", משמע מיד אחר השבת יתענה (מג"ת). ובדרך דרש י"ל הטעם דאי מתענה בשבת, ולמחר בחול יאכל, יקטרגו עליו למעלה, דמהפך עונג שבת לעונג חול, לכן יתענה ג"כ מיד למחר:
רש"י ד"ה ותתפלל שעל ה'. כך כתוב הוא במקרא ולא גרסינן הכא אל תקרי עכ"ל, פי' לפי (שלקמן ל"ב ע"א) אמר ר"א ג"כ כעין זה, משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר ויתפלל משה "אל ה', אל תקרי אל ה' אלא "על ה' וכו' עיי"ש, לכן פרש"י דגבי משה כתיב "אל ה', לכן צריך לומר אל תקרי, אבל גבי חנה בפירוש כתיב על ה', ולא גרסינן הכא אל תקרי, (ועי' בשפ"ח לגמר' לעיל ע"א ד"ה וחנה שם העתקתי):
רש"י ד"ה שחזר והודה לאליהו. לדבריו הודה לאחר זמן "בנבואת "נביאים "אחרים עכ"ל, פי' "למיכ' שאמר לו ואשר הרעותי, "לירמי' הנה כחומר וכו'. "ליחזקאל והסירותי וגו', כדלקמן:
תוס' ד"ה דבר שאינו הגון. פי' אע"ג דליכ' איסור' דאוריית' וכו' עכ"ל, דלשון "דבר "שאינו "הגון, משמע כן. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה' דעות ה"ז, הרואה חבירו שחטא, או שהלך בדרך חלא "טוב, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו' עיי"ש, והנה לשון "שחטא, משמע באיסור דאוריית', ולשון "שהלך "בדרך "לא "טוב, משמע "דבר "שאינו "הגון, כי הכא, אבל א"כ למה הביא רק מפסוק הוכח תוכיח, ולא תביא מתך דהכא דעלי הכהן ודו"ק:
תוס' ד"ה מכאן ששכור אסור להתפלל. ירושלמי וכו' עכ"ל, וגרסינן בירושלמי דמס' תרומות פ"א להלכ' ד', אבא בר ר' הונא אמר שתויי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תחנונים, שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו גידיופי', איזו שתוי, כל ששתה רביעית, שיכור ששתה יותר, תמן אמרי כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, ר' זעיר' קעי קומי ר' איסי שיכור מה שיברך, א"ל ואכלת ושבעת וברכת, ואפילו מדומדם, לא צורכה דלא מהו שיקרא שמע, אמר אבא בר אבין חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, ערום מהו שיקרא שמע, א"ל ולא יראה בך ערות דבר, ערות דיבור, תני חזקי' בין לקרות בין לברך:
פי' פני משה:
תמן בבבל אמרי דשיכור הוא כל שאינו יכול לדבר לפני המלך:
שיכור מהו שיברך. ברכת המזון:
ואפילו מדומדם. שהוא מבוסם ושיכור דושבעת כתיב אע"כ שאתה שבע ושתוי ביותר וברכת:
לא צורכה דלא מהו שיקרא שמע. לא צריכא למיבעי לן אלא שיכור מהו שיקרא שמע:
ערות דיבור. קרי בי' ערות דיבור בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה:
תני חזקי' בין לקרות בין לברך. אסור כשהוא ערום. ותוס' כאן ציינו ולא העתיקו מירושלמי לענין שיכור להתפלל ודו"ק:
תוס' ד"ה מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפלה. בין מלפניו (א) בין מלאחריו ובין מן הצדדין (ב) ופירשו בתשובת הגאונים וכו' עכ"ל:
(א) בין מלאחריו ובין מן הצדדין. עיין מהרש"ל דמוחק בין מלאחריו, וצריך לומר בין מלפניו בין מן הצדדין, וכן הוא לי הטור סי' ק"ב, דז"ל שנאמר "הנצבת עמכה, שהיה עומד כמותה, "בזה בגמטרי' תריסר, דהיינו י"ב לשלשה הרוחות, דהיינו רוח א' לפניו, וב' רוחות לב' צדדיו עכ"ל, והב"ח כתב למאן דגרס בין מלאחריו, וא"כ איכ' ט"ז אמות, י"ל דמנ' רק כמנין "זה, דהיינו י"ב אמות, משום דלאחריו הוא בכלל הצדדים, ובאור זרוע תירוץ דשני צדדים חדא נחשבים:
ב ופי' בת"הג. דז"ל תשובת הגאונים בשם רב ברצלוני, א' יושב וב' מתפללין סימן רע ליושב, אלא מרחיק ד' אמות ומתפלל, דכתיב אני האשה הנצבת "עמכה בזה, מלא ה', והני מילי כד יתיב במילי דעלינ' ובטיל, אבל יתיב וקרא ק"ש או במילי דצלותא לית לן בה, ומאן דבעי מתרחק ה' אמות ד' לשכינה וא' לדידיה. ועוד לגאון ז"ל אסור לישב בצד ד' אמות מפני שד' אמות של תפלה מקום שכינה הוא, לכן שכשיפטר אדם מתפלתו צריך לפסוע ג' פסיעות לאחריו, ואח"כ יתן שלום, ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל, וכל כך למה מפני כבוד השכינה עכ"ל במנ"המ סי' ק"ג:
תוס' ד"ה עמכה. משמע בתוך ד' אמות משום דכתיב עמכה ובלא בה"א כלומר שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי עם בה' עכ"ל, פי' עמך משמע בתוך ד' אמות, אלא משום דכתיב "עמכה מלא בה"א, משמע שהיה יושב בה"א, ולפי"ז "הנצבת לאו ללמד על עלי אתא, שהרי עלי יושב היה, שמפני כך הוצרך להרחיק ד"א, שאם היה עומד כפרש"י לא היה צריך להרחיק (בית יוסף סי' ק"ב):
תוס' ד"ה מורה הלכה בפני רבך את. ואע"פ שלא למד עדיין בפניו מ"מ (א) גדול הדור היה (ב) ובא ללמוד לפניו עכ"ל:
א גדול הדור הוה. פי' וגדול הדור, דינו כרבו מובהק, ואע"פ שלא למד ממנו כמפורש בש"ע (יור"ד רמ"ד ס"י) עיי"ש, ולרווח' דמילת', אעתיק ל' הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה, וז"ל מ' דורות ממשה רבינו עד ר' אסי, שקיבלו איש מפי איש, משה רבינו קיבל תורה מפי הגבור' בסיני, יהושע מפי משה, פינחס מפי יהושע, עלי הכהן מפי פינחס, "שמואל "מעלי וכו' עיי"ש, ועיין רש"י מגילה י"ד ע"א ד"ה נבואה שהוצרכ' לדורות נכתבה, שמנ' שם עלי הכהן בכלל מ"ח נביאים שעמדו להם לישראל עיי"ש:
ב ובא ללמוד לפניו. ז"ל תרומת הדשן סי' קל"ח, מה שכתבו התוס' מ"מ גדול הדור היה, ובא ללמוד לפניו, נראה דתרי שינויי נינהו, דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי עכ"ל. והא דמשעה שבא רק ללמוד לפניו נחשב לדבר מה, י"ל בדרך דרש כעין שמצינו בעובד' דר"ל (בב"מ פ"ד ע"א) דמשקבל עליו ללמוד תורה בלבד, מיד תשש כוחו, עיי"ש רש"י ד"ה ולא מצי:
תוס' ד"ה כל היושב בתענית בשבת. פי' ר"ח בתענית חלום וכן אית' במדרש תהלים וכשיושב בתענית חלום בשבת פי' בה"ג שאומר ענינו באלהי נצור וכו' עכ"ל. וז"ל בעל הלכות גדולות בסוף הלכות תענית, אדברי' ר' יהוד' לר' יצחק בריה, ודרש יחיד שקבל עליו תענית, מתפלל תפלת תענית, והיכן אומרה וכו' איר יצחק בשומע תפלה, ואי אישתלי ולא אידכר א"ל ביהיו לרצון אמרי פי, כי מסיים שים שלום ואומר תחנונא, אומר עננו וחתים ביהיו לרצון אמרי פי, והיכא דיתיב בתעניתא בשבת' דליכ' שומע תפלה, היכן א"ל בתחנונא ושפיר דמי עכ"ל בה"ג. ומה שכתבו התוס' בשם מדרש תהלים, וכ"כ בתוס' ר"י חסיד עיי"ש, אבל לא מצאתי במדרש תהלים שלפני: