שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
פרק אין עומדין · דף לא.
ע"א גמר' כסא דמוקרא. פי' כוס זכוכית יקרה (מפרשים) ואין בזה משום בל תשחית (עי' רמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"י), לפי שעשו כן לרמז כמו שהכלי הזה חשוב מאד, ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו, כן האדם נוצר מעפר, ועומד למיתה, לשוב לעפר (מפרשים). ועוד כמו שהכלי זכוכית יש לה תקנה להיות חוזר ונעשה כלי, כן האדם אם ייטיב מעשיו יש לו תקנה בתחיית המתים להיות חוזר ונעשה אדם, לכן רבנן לקמן אעציבו על יום המיתה, על העדר המצות ומע"ט, שבהם יזכו לתחיית המתים (ע"י):
לישרי לן מר, א"ל ווי לן דמיתנן וכו'. פי' כששאלו רבנן מר' המנונא במשתה היין שישורר ויזמר לפניהם שיר, רצה ר' המנונא לזמר להם ולהחריד עצמם שלא יתגאו, וזימר לפניהם ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמר הכפל נגד מיתת עוה"ז ונגד מיתה נצחיית לע"הב, אלא שרצה ר' המנונא שגם הרבנן ינעימו השיר עמו כדרך המסייעין, ומאחר שר' המנונא שר ענין מיתה, שהוא המדרגה המבהיל ביותר מכל דבר לכן אמרו הרבנן מה נענה אבתרך להנעים ביותר, אמר להו יש יותר חרדה, כי הי תורה הי מצוה דמגני עלן, כי מיתה עם תורה ומע"ט אחר אריכות ימים אין כ"כ חרדה, ובשרו ישכון לבטח (פרי מגדים אור"ח ומס' עיון יעקב):
וילן דמיתנן. הוא זמר מענין נשואין, דע"י הנשואין צריכין לזכור יום המיתה, דאלו היה האדם חי לעולם, לא היה צריך לנשואין כ"כ, אבל מאחר מצודת המיתה פרוסה לכל חי, לכן מלבד מצות פ"ור, צורך הוא לנשואי איש ואשה, בכדי שיהי' עכ"פ קיום להמין, דור הולך ודור בא (מג"ת):
אסור לאדם שימלא שחוק פיו שבעוה"ז וכו'. ובטור אור"ח תק"ס כתב בגלות הזה, ורבינו יונה כתב מדאית' בש"ס "בעוה"ז, משמע אפילו שלא בזמן הגלות, דשחוק מביא לשכחת המצות, ועיין בט"ז תק"ס הכריע עיי"ש. ועי' בס' דברי שאול תניינ' כתב חילוק בין שמחה לשחוק, שמחה הוי דבר שיש לה גבול, שחוק הוי דבר שאין לה גבול, כמו טפח שיחק עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו דנקט הש"ס שחוק:
אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא וכו'. ואע"ג דר' יוחנן בשם רשב"י דינא קאמר ומאי רבותא דר"ל, די"ל דקמ"ל שרשב"י לא לגרמי' בלבד אמר שהי' מבני עלי', ויושבי מערה י"ד שנים (שבת ל"ג ע"ב), לכן הא קמ"ל ריש לקיש:
שמימי לא מלא שחוק פיו בעו"הז וכו'. יש מוחקין כאן תיבות "בעו"הז:
לא מתוך דין. הטעם י"ל דהא "אנשי "כנסת "הגדולה לאמרו "הוו "מתונים "בדין (אבות פ"א), פי' אע"ג שדין זה בא לפניך הרבה פעמים היו ממתינים קודם שתפסקו הדין, כי צריך עיון הרבה קודם שתפסקו לכן "כשתקנו "אנשי "כנ"הג "התפלה, שפיר תקנו לשיטתם שאין עומדין להתפלל לא מתוך דין, לפי שצריכ' עיון, ודילמא יהרהר בה בתפלתו:
ולא מתוך דבר הלכ'. לא מבעי' מתוך דין, שהוא פוסק דין להלכה למעשה, שפוטר לזה וחייב לזה, מטמ' לזה או מטהר לזה, אלא אפילו לא מתיך דבר הלכה לימודי בלבד:
בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. פי' לפי שתיקן רבי ראתה יום אחד תשב ששה והוא, ראתה שני ימים תשב ששה והן, ראתה שלשה תשב שבעה נקיים, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן יותר מתקנת רבי וכו' כדאית' (נדה ס"ו ע"א) עיי"ש:
טיפת דם כחרדל. לאו דוק' אלא אפילו פחות מחרדל:
רבא אומר כי הא דר' הושעי' וכו'. רבא מוסיף על אביי, דלא מבעי' הא דבנות ישראל החמירו וכו', שהיא לחומר', ודאי הוי הלכה פסוק' לענין תפלה, אלא אפילו הא דר' הושעיא, שהיא "קולא להערים, ג"כ הוי הלכה פסיקה לענין תפלה, ולא חיישינן לבלבול הדעת בתפלה, ואיבעית אימא מוסיף אפילו ממילי דקדשים, ג"כ הוי הלכה פסוקה לענין לעמוד להתפלל:
אסור בהנאה. אותו דם, שהקיז (רש"י מעילה י"ב):
ומועלין בו. הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה (רמב"ם ה' מעילה פ"ג הי"א):
אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. בדרך דרש י"ל שהמתפלל בכוונה, ויודע לפני מי הוא עומד, אי אפשר שיהי' בעצלות או בעצבות וכן בשחוק וכן האחרינא, אלא הוא בתיו שמחה של מצוה, כדרך כל עצמותי תאמרנה ה' וגו', ובבחינות אשרי לילוד אשה שזוכה לכך:
וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתיך "שיחה ולא מתוך "שחוק ולא מתוך "קלות ראש ולא מתוך "דברים בטלים וכו'. מנה כאן הנך "ד' דברים שמנה לעיל גבי אין עומדין להתפלל, אבל הנך ב' דברים דלעיל' לא מתיך "עצבות ולא מתוך "עצלות, לא מנה כאן, די"ל לפי כשאדם הולך מחבירו החביב, אי אפשר בלא עצבות ובלא עצלות, שהרי קשה עליו פרידתו:
דברים בטלים. אף שאינן של ליצנות (עץ יוסף):
שכן מצינו בנביאים ראשונים וכו". כבר דקדק במהרש"א, דאית' (סוטה מ"ח ע"ב) נביאים ראשונים, זה שמואל ודוד, וכאן נקט נביאים ראשונים, ומיירי גם משאר נביאים חוץ משמואל ודוד, וכתב במהרש"א נביאים ראשונים לאו דוק', אלא דורות ראשונים, קודם לדורות הללו עיי"ש. וכן יש לפרש הא דתנן במשנה חסידים הראשונים. ובנוסח כתב יד ליתא תיבות "הראשונים, ובזה ניח':
שמתוך כך זכרהו כי הא דר' כהנא וכו'. פי' שמתוך שבא הנפטר לומר דבר הלכה, נזכר גם חבירו בדבר ששמע כבר, כי הא דאמר הוא, הני צינית' דבבל איתנהו מאדם הראשון, נזכר גם חבירו ואמר אדכרתן מלתא דריב"ח (מהרש"א). והיינו דהביא להא דר' כהנא להכא. ועיין (בסוטה מ"ו ע"ב) שהביא הא דר' כהנא, וכן להא דלקמן ר' מרדכי אלוייה לר' שימי, כדי ללמוד עד כמה מצות הלווית אדם לחבירו, או תלמיד לרב, וא"כ לא היה הא דר' כהנ' דבר אגדה לבד אלא ג"כ ענין דין להלכ', ונפק' מינה דבזה ניחא מה שאמר לא יפטר מחבירו אלא מתיך "דבר "הלכה ובס' מגיד תעלומה פי' "שמתוך "כך זכרהו, ודבר גדול הוא כשהת"ח חקוקים בזכרונם וזוכרין זה את זה, דעי"ז מקבלין הארה זה מזה, גם בהיותם רחוקים בגיפותיהם זה מזה, עכ"ז הנפשות קרובות:
מפום שם הנהר:
מר ודאי דאמרי אינשי. בנוסח כתב יד ליתא תיבת "מר:
המתפלל צריך שיכוין לבו לשמים פי' שיכוון פי' המילות ויוציאם בשפתיו, כאילו מונ' מעות (טור סי' צ"ח). א"נ ה"ק אפילו במתפלל לצרכיו ולמזונותיו וגאולה, תהי' כונתו לצורך גבוה, כי כשישראל בצער, הלה בכל צרתם לי צר, וגם כשישראל בגלות, הנה כביכול שמו הגדול מחולל בגוים, וכעין זה כונת לשם יחוד קב"ה ושכינתי' וכו' (מג"ת):
סימן לדבר תבין לבם וגו', הא דאמר סימן לדבר, י"ל לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוין לבו לשמים, שהרי אומר תכין לבם, דמשמע דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אפ"ה סימן לדבר הוא, שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוין, כ אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים (ב"ח סי' צ"ח):
א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות וכו' יכול יתפלל אדם כל היום כולו וכו'. י"ל משום דר' חייא בר אבא תלמידו של ר' יוחנן היה, ור' יוחנן אמר (לעיל כ"א ע"א) והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו עיי"ש, לכן אמר ר' חייא בר אבא יכול יתפלל אדם כל היום כולו. וראי' לדבר מדלקמן ל"ד ע"ב גרסינן אר"ח בר אבא "א"ר "יוחנן לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות עיי"ש:
לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין וכו'. בענין כשמלך דריוש בבבל, והשרים בקשו למצוא על דניאל עלילה, ודברו על לב המלך דריוש, שיגזור גזרה, כל מי שיבקש בקשה מה, מן כל אליה, או אדם, מהיום עד שלשים יום, זולת המלך יהי' משפטו שיושלך אל בור האריות, שם כתיב (דניאל ו' י"א) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה:
בבית שיש בו "חלונות וכו'. ז"ל הרמב"ם פ"ה מה' תפלה ה"ו, ובש"ע סי' צ' ס"ד, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד לירושלים, כדי להתפלל כנגדו וכו' עיי"ש, ובש"ס לא הזכיר "נגד "ירושלים ודו"ק:
והנה היא מדברת וגו'. להבנת העניינים אעתיק הפסוקים שנאמרו בעניינים הללו, בענין כשחנה התפללה על שהיתה עקרה, וזכתה להפקד לשמואל בנה, והביאתה שילה בימי עלי הכהן, כתיב (שמואל א') ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתוה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכוה תבכה, ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו, והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה, וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכור ה, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך, ותען חנה ות אמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפך את נפשי לפני ה', אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, ויען עלי לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו וגו', ויהי לתקופת הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו וגו' ותעלהי עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותביאהו בית ה' שילו והנער נער, וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, ותאמר בי אדני חי נפשך אדני אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה', אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו, וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה' וישתחו שם לה'. ודע דהש"ס לא דרש הפסוקים כסדר שהם כתובים:
ויאמר אליה עלי וכו' א"ר אלעזר מכאן וכו'. עד כאן ר' המנונא קדריש לי' הלכתא גברוותא של תפלה ממקראות דחנה, מכאן ואילך ר' אלעזר קדריש לי' שאר ענייני ממקראות דחנה:
דף ל"א ע"א רש"י ד"ה כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה עכ"ל, צ"ל שרש"י פי' זה על "זוגיתא "חיורתא, וכך פי' התוס' (שבת כ' ע"ב) ד"ה אנן, אבל "כסא דמוקרא, פרש"י (לעיל כ"ח ע"א) כיס זכוכית יקרה (ע"י):
רש"י ד"ה הי תורה והי מצוה דמגנו עלן וכו' שיגינו עלינו מדינה של גהינם עכ"ל, כדאית' בהרבה מקומות דתורה ומצוה מגינה מדינה של גי הנם (כדלעיל ט"ו ע"ב), וכסוף (חגיגה כ"ז ע"א), וכגון הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם גיטין ז' ע"א) וכו':
רש"י ד"ה יושבת עלי' ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזיבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר (ויקרא ט"ו) ואין זבה אלא הרואה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום שבין נדה לנדה עכ"ל, להבנת הדברים אעתיק קצת מלשון רבינו יונה כאן, וז"ל דין תורה כך הוא, למשל אשה נשואה או פנוי' שהתחילה לראות דם בת י"ג או בת י"ד שנים, ז' ימים הראשונים, שראתה בהן דם, הם נקראים ימי נדותה, ומסוף אלו הז', עד תשלום י"ח יום, הם נקראים ימי זיבה, וכן דם שתראה בכל אלו הי"א יום, שמסוף הז' של נדות, עד תשלום י"ח אינו דם נדות, אלא דם זיבות ולאחר אלו הי"ח חוזרת לז' ימי נדותה, וכן היא הסדר לעולם, והדין הוא כך, שאם ראתה בימי נדותה ל"ש ראתה יום א' בלבד או ב' ימים ל"ש ראתה ה' או ששה ימים תשב ז' ימים בלבד, בין הכל ויהיו ימי ראיית הדם בכלל, ולאחר השבעה טובלת בלילה וכו' ומותרת לבעלה, ולאחר שעברו אלי הז' ימים, ונכנסה בי"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, שהם ימי הזיבות, יש לה דין אחר, שאם ראתה בכל אלו הימים יום א', או ב' ימים בלבד, היא זבה קטנה, ושומרת יום כנגד יום, כלומר יום נקי, כנגד יום טמא שראתה בו דם וכו', ואם בכל אלו י"א יום ראתה ג' ימים רצופים נקראת זבה גדולה, והיא חמורה יותר מן הנדה, שצריכה ל ישיבת ז' ימים נקיים, ואין ימי הראי' בכלל, כמו בנדה, ואם בתוך ז' ימים נקיים חזרה וראתה, כל הימים הראשונים יפלו, וצריכה אח"כ לחזור עוד ולמנות ז' נקיים וכו', ואינה עולה מטומאת הזיבות עד שתשב ז' ימים נקיים בלא שום ראי' כלל וכו', וכל זה הוא דין תורה, אבל בנות ישראל מפני שלא היו כולן בקיאין באלו החילוקין, ולא היו יודעות הפריש בין נדה לזבה, ובין זבה קטנה לזבה גדולה, החמירו על עצמן ויושבת על הכל ז' ימים נקיים, כמו בזבה גדולה, כדי לצאת מן הספק וכו' עיי"ש ברבינו יונה באריכות, וביתר ביאור עיין בחכמת אדם כלל ק"ז. ושמעתי מאדמ"ור הגאון המובהק מהו"ר נתן בנימין זצ"ל רב"ד דפה פרעשבורג בשנת תרל"ה שדברי רבינו יונה כאן, הם מפתחות למי שרוצה להתחיל להתעסק בהלכות נדה:
רש"י ד"ה במוץ שלה. קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית (כדלקמן ל"ה ע"ב) וכו' עכ"ל:
רש"י ד"ה אלא מתוך שמחה של מצוה וכו' כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד וכו' עכ"ל, נקט רש"י ז"ל כל ד' תפלות, דכגון "סמוך "לגאולת "מצרים, היינו תפלת שחרית, או "סמוך "לתהלה "לדוד, היינו לתפלת מנחה, או מוסף שאומרים תהלה לדוד קודם, כגון "מקראות "הסדורות "בתפלת "ערבית, ועיי' בשפ"ח לעיל ב' ע"א לרש"י ד"ה עד סוף:
רש"י ד"ה זמנין תלתא. שחרית מנחה ערבית עכ"ל, סידר רש"י כסדר הזה, ולא כלשון הקרא (בתהלים נ"ה) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קילי, ופרש"י ערבית שחרית ומנחה ג' תפלות, ועיין בשפ"ח לעיל ב' ע"א לתוס' ד"ה מברך, ובשפ"ח לגמר' לעיל כ' ע"ב ד"ה מהו דתימ':
רש"י ד"ה יכול משבא לגולה הוחלה התפלה הזאת הוחלה וכו' עכ"ל, ז"ל בהלכות גדולות ברכות פ"ה, ולא תימא דדניאל מן כדגלא לבבל הוא דצלי, אלא מן כדהוה בארץ ישראל ומקיים בית המקדש, צלי תלתא זימני, דאמרינן משבא לגולה החל, ת"ל כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא עכ"ל:
תוס' ד"ה במקום גילה שם תהא רעדה וכו' (א) והכי מפורש ג"כ בירושלמי ובא עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה כדתני' בספרי וכו' עכ"ל:
(א) והכי מפורש ג"כ בירושלמי. דגרסינן בירושלמי להלכ' א', אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ריב"ח אמר עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה א"ר אחא לכשיבא רעדה תגילו:
פי' פני משה:
עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא עבודה צריך שיהי' ביראה מקודם:
וגילו ברעדה. וסיפא דקרא דריש ר' אחא דה"ק אם תקיימו זה אז לכשיבוא יום רעדה יום הדין תגילו:
ב עבדו את ה' ביראה היינו תפלה דאיקרי עבודה א) כדתני' בספרי וכו' עכ"ל, דגרסינן בספרי פ' עקב (דברים י"א) והיה אם שמוע תשמעו וגו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולעבדו זו תפלה, או אינו אלא ב) עבודה ממש, ת"ל בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב הא מה ת"ל ולעבדו בכל לבבכם, זו תפלה, ג) וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמ"א) תכון, תפלתי קטורת לפניך וגו', ד) ואומר (דניאל ו' כ"א) וכמקרביה לגובא לדניאל, בקל עציב זעיק, ענה מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד אלהא היא אלהך די אנת פלח ליה בתדירא היכל לשיזבותך מן אריותא, ה) וכי יש פולח בבבל, הא מה ת"ל ולעבדו, זו תפלה, כשם שעבודת המזבח קרוי עבודה, כך תפלה קרויה עבודה עכ"ל הספרי
א) כדתני' בספרי וכו'. התוס' הבי' מספרי, אע"ג שהיא ג"כ בריית', כדתני' (בתענית ב' ע"א), י"ל משום דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין פ"ו ע"א), לכן עדיף לי' להבי' דברי התנא, משהביא מבריית':
ב) עבודה ממש. פי' עבודת מזבח:
ג) וכן בדוד הוא אומר תכון תפלתי קטורת לפניך. פי' הרי דתפלה וקרבן שווין, ואפילו כקטורת שהיא דבר חשוב בעבודת המזבח, חשוב תפלה:
ד) ואומר (דניאל ו' כ"א) וכמקרביה וכו'. והנה יכול להבי' הספרי ראי' מפסוק י"ז שם ודו"ק:
ה) וכי יש פולח בבבל. וכי היה עבודת מזבח בבבל, אבל בירושלים אפילו בזמן הזה מצד הדין היו רשאים להקריב קרבנות, וכתשובת החתם סופר יור"ד סי' רל"ו עיי"ש. (ובג' מלא הרועים כתב עבדו את ה' ביראה וכו', הוא דיבור בפני עצמו):
תוס' ד"ה ר' אשי עביד כבריית'. ירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', א) רב ירמי' אמר לא יעמוד אדם ויתפלל, ב) אלא מתוך דין של הלכה, רבי ירמי' אמר ג) העוסק בערכי עבור, ד) כעוסק בדברי תורה:
פי' פני משה:
אלא מתוך דין. פסק דין של הלכה ולא יהא ספק בו שמא יבוא לידי עיון ויהרהר בתפלה:
כעוסק בד"ת. ויכול להתפלל מתוך עסק זה אם אינו מטריד לבו:
א) רב ירמי' וכו'. כאן גרסינן "רב ירמי', ולקמן "רבי ירמי', לפי שאמור' של בבל נקרא רב, ואמור' של ארץ ישראל נקרא רבי (רש"י כתובות מ"ג ע"ב), לפי שאין סמיכ' בבבל:
ב) אלא מתוך "דין של הלכה. פי' יפסק דין, ובגמר' דידן מפרש, ודין היינו "פלפול ועסק הדין, לכן אמרו לא יעמוד מתוך דין. ונראה לפי שתיבת דין, תרגומו של תיבות "משפט הוא, ורש"י פי' (שמות כ"ח ט"ו) וז"ל "משפט משמש ג' לשונות, א' דברי טענות בעלי דינים, ב' וגמר הדין, ג' ועונש הדין עיי"ש, ולפי"ז גמר' דידן והירושלמי לא פליגי. והנה התוס' לא גרסו בל' הירושלמי מתוך "דין "של הלכה, וגרסו מתוך "דבר "הלכה. ואפשר היינו דברי ירושלמי שהעתקתי בדיבור שאחר זה, אלא מתוך "דבר "של "תורה עיי"ש. ועי' בשפ"ח לעיל ב' ע"א לרש"י ד"ה עד אות ג' עיי"ש:
ג) העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת דמי. עיין פני משה ז"ל הטור סי' צ"ג, (וכן בש"ע שם) ירושלמי העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי פי' לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי ציבור, ויש מפרשים לענין שא"צ להפסיק כדי להתפלל כמו שאין צריך להפסיק מת"ת להתפלל למי שתורתו אומנתו עכ"ל ומסוגי' הירושלמי משמע כפי' הראשון, דלפי פי' השני לא שייך הכא כלל:
ד) כעוסק בד"ת דמי. י"ל ירושלמי לשיטתי' אזיל, שאית' בירושלמי לעיל פ"א להלכ' א', למה קורין ק"ש בב"הכנ כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, והעתקתי בספ"ח לרש"י ריש המסכ', וזה כפי' הראשון שכתב הטור, שכתבתי בדבור הקודם:
תוס' ד"ה שכן מצינו בנביאים ראשונים וכו' (א) ומקשה בירושלמי וכו' (ב) ומיהו מההיא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי וכו' עכ"ל:
א ומקשה בירושלמי וכו' דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', תני לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה וכו', אלא מתוך דבר של תורה, וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה וכו', אלא מתוך דבר תורה, א) שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין את דבריהם, בדברי שבח ובדברי נחמות, א"ר אלעזר חוץ מירמי', שחתם בדברי תוכחות א"ל ר' יוחנן ב) עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר, ככה תשקע בבל, ג) לפי שהי' ירמי' חוזר ומתנבא על ב"המק, יכול בחרבן, ב"המק חתם, ת"ל עד הנה דברי ירמי', ד) במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות והכתיב והיו דראון לכל בשר, ה) בעכו"ם היא עסקינן, ו) והכתיב כי מאוס מאסתנו, ז) השיבנו תחת כי מאם מאסתנו, אף אליהו לא נפטר מאלישע, אלא מתוך דבר של תורה, ח) ויחי המה הולכים הלוך ודבר, במה היו עסוקין, ר' אחווא בר' זירא אמר ט) בק"ש היו עסוקין, היך מד דאמר ודברת בם, ר"י בן פזאי אמר בבריאות העולם היו עסוקין, היך מה דאמר, בדבר ה' שמים נעשו, ר' יודן ברי' דר' אייבו אמר י) בנחמות ירושלים היו עסוקין, כמה דאמר דברו על לב ירושלים, ורבנן אמרי במרכבה היו עסוקין היך מה דאמר והנה רכב אש וסוסי אש וגו':
פי' פני משה:
תני. בתוספתא פ"ג:
שחתם בדברי תוכחות. בנבואת דבריו בעצמו שכתב עד הנה דברי ירמיה ושם כתובים דברי פורעניות (לישנ' דקרא ירמי' סוף סי' נ"א ויאמר ירמיה אל שריה כבואך בבל וראית וקראת את כל הדברים האלה וגו' והיה ככלותך לקרא את דברי הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו עד הנה דברי ירמיה) והפסוקים שאחרי כן (ר"ל כל הסימן נ"ב מס' ירמי' והוא הסימן האחרון מס' ירמי') עד סוף הספר מספר מלכים הוא:
עוד הוא בדברי נחמות. גם זה הפסוק בעצמו דברי נחמות הן לישראל שכתב בו מפלת השונאים שחתם ואמר ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה וגו' עד הנה דברי ירמי':
חוזר ומתנבא. כלומר שהיה מתנבא וחוזר תמיד על בהמ"ק שיחרב:
והכתיב. בס' ישעי' בחתימתו והיה דראון לכל בשר ומשני בגוים הוא עסקינן ולא בישראל:
והכתיב. בסוף מגילת איכה כי אם מאוס מאסתנו ומשני השיבנו הוא אחר פסוק זה שחזר וכפלו לסיים בדברי נחמות:
והנה רכב אש וגו'. ודרש והנה רכב לרישא ולסיפ' הלך ודבר והנה רכב (מ"ב ב'):
א) שכן מצינו בנביאים וכו' ואף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה. ואע"ג דראי' מאליהו הוה יותר ראי' שצריך להפטר מדבר "של "תורה, דמנביאים איכ' רק ראי' לסיים בדברי שבח ותנתומי', י"ל מ"מ מקדים ראי' מנביאים, משום דמפורש סיום השבח ותנתומי', אבל גבי אליהו אינו מפורש כ"כ, אלא מדרשא יליף. א"נ גבי אליהו איכ' למימר לפי שנפטר ממנו לעולם כדאית' (מ"ק כ"ו ע"א), משא"כ הנפטר מחבירו לזמן:
ב) עוד הוא בדברי נחמות חתם וכו'. פי' שהרי חתם ירמי' בפורעניות השונאים, ואמר ככה תשקע בבל, וממילא ארץ ישראל תקום ותתנחם, דאי אפשר דשניהם יהיו נפונים, דהא כתיב אמלאה החרבה, ואית' (במגילה ו' ע"א) אם יאמר לך אדם שתיהן חרבו, אל תאמין, שנאמר אמלאה החרבה כשחרבה זו מליאה זו:
ג) לפי שהיה ירמי' חוזר ומתנבא וכו' במפולת של מחריביו חתם. עד כאן דברי ר' יוחנן הם, ונכי קא"ל לר' אלעזר, ושמא תאמר לפי שהי' ירמי' חוזר ומתנבא על חרבן ב"המק בסימן נ"ב, שגם בחרבן ב"המק חתם, זה אינו, שהרי מה"ט חתם בסימן נ"א, עד הנה דברי ירמ', לומר לך שסיום ספר ירמי', אינו סוף סי' נ"ב, אלא סוף סי' נ"א, ומכאן ואילך עד סוף הספר, אינם דברי ירמי', אבל המה ספור דברים מהחרבן (מצודות), ולומר לך שבמפולת מחריביו חתם, זה בבל, הרי דלא חתם ירמי' בדברי תוכחות לישראל, והדר קפריך מישעי', דהא סיים ישעי' בפורעניות, דכתיב סוף ספר ישעי' והיו דיראון לכל בשר:
ד) במפולת של מחריביו חמתם. ואע"ג דסיום הספר הוא בסימן נ"א, י"ל דהוסיף עוד הסימן נ"ב, שענין החרבן בו, הטעם כדאית' (בב"ב י"ד ע"ב) כיון דמלכים סופיה חורבנה, וירמיה כולי' חורבני', ויחזקאל רישי' חורבנ', וסופי' נחמתי', וישעי' כולי' נחמת", סמכינן חורבנ' לחורבנא ונחמתא לנחמתא:
ה) בעכו"ם היא עסקינן. אבל בישראל נאמר ועמך כלם צדיקים (שם ישעי' ס'). והא דלא משני בירושלמי, והיה מידי חדש בחדשו, תחת והיה דיראון לכל בשר, כדמשני לקמן על איכה, י"ל דעדיפ' קמשני. והא דנוהגין בהפטרת שבת ר"ח, לסיים והיה מידי חדש בחדשו וגו', י"ל משום דמוטב לסיים בטובת ישראל, מלסיים בפורעניות עכו"ם:
ו) והכתיב כי מאוס מאסתנו וכו'. סוף מגילת איכה. ואע"ג דירמי' כתב מגילת איכה קודם שכתב ספר ירמי', כדאית' (מ"ק כ"ו ע"א), א"כ הוי לי' למיפרך ברישא, מסיום אינה, די"ל כדפריך ר' אלעזר ואמר חוץ מירמי', היה כוונת ר' אלעזר על ב' ספריו על מגלת איכה, ועל ס' ירמי', אלא שר' יוחנן לא השיב אלא על חדא, והשת' קפריך מאידך ספרו, דהיינו ממגילת איכה:
ז) השיבנו תחת כי מאוס וכו'. מסתבר דכל נביא המתנבא קאמר ודו"ק:
ח) ויחי המה וגו'. לישנ' דקרא (מ"ב ב') ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויכל אליתו בסערה השמים:
ט) בק"ש היו עסוקין. אפשר לפי שלא ראוהו תור, ולגבי אלישע כמת דמי (כמועד קטן כ"ו ע"א), לכן קרא ק"ש, ועה"ס קרע אלישע בגדיו ג"כ (כדאית' שם במ"ק):
י) בנחמות ירושלים. וי"ל לפי שנחמות ירושלים תלוי בביאת אליהו, כדכתיב הנני שולח לכם את אליהו וגו'. לכן עכשיו בפרידתו, הבטיחו שיבוא במהרה בנחמות ירושלים:
ב) ומיהו מהני קראי דסוף תרי עשר וקהלת וכו' עכ"ל. הנה בדיוק כתבו התוס' מהנהו "קראי, לומר דלא על כל סיום פסוקי דתרי עשר מקשין התוס', אלא רק מאותן שסיימו בפורעניות, ואלו הן, סיום (הושע י"ד) מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם "ופושעים "יכשלו "בם, סיום (יואל ה') ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, סיום (נחום ג') אין כהה לשברך נחלה מכתך כל שמעי שמעך תקעו כף עליך כי על מי לא עברה רעתך תמיד, סיום (מלאכי ג') והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, עד כאן מתרי עשר. וסיום (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע. ולפי מה שהעתקתי מבואר דקו' התוס' מתרי עשר, שייך רק מסוף "הושע, "ויואל, "ונחום, ומלאכי, ועלה קמשני התוס' שפיר, דלא מיירי בפורענות ישראל:
תוס' ד"ה ומוצאו בזויות אחרת וכו'. וכשמגיע לסוף הברכה היה זוקף וכו' עכ"ל, ועיין לעיל י"ב ע"א כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם עיי"ש: