אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף יב:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף יב:

דף יב.

ע"ב גמר' כרע כאיזרא. ז"ל הש"ע קי"ג כשהוא כורע כורע במהירות בפ"א, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תהי' עליו כמשאוי:

אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו י' ימים שמר"ה ועד י"הכ וקאמר האל הקדוש. הא דנקט "וקאמר האל "הקדוש, כלומר ואפ"ה קאמר הנבי' וכתב האל הקדוש. ובס' מגיד תעלומ' כתב, כאן נקט הש"ס י' ימים שמר"ה ועד יו"כ, הלשון הזה מדויק טפי, ממה דאית' (בר"ה י"ח ע"א) אלו עשרה ימים "שבין ר"ה ליו"הכ עיי"ש:

כר שאפשר לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא. לפי שביטל מלקיים מ"ע של ואהבת לרעך כמוך, ועוד מצות גמילות חסדים שבגופו, ועוד שכל המקיים נפש א' מישראל וכו'. ואין לדקדק הא דכתיב (במדבר כ"א ז') ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ולכאור' למה המתין משה עד שבקשו ממנו שיבקש רחמים, ובאמת במקומות אחרים התפלל מעצמו, י"ל כל שאפשר לבקש וכו' אית' כאן, אבל מאחר שהעם דברו במשה, למה העליתנו ממצרים למות במדבר וגו', הרי בעצמם אמרו, כאילו אי אפשר למשה לבקש רחמים עליהם, לפיכך היה צריך להמתין עד שבקשו ממנו, והאמינו שיש לו כח להתפלל עליהם. וגוף הפסוק יש לפרש דאית' (לקמן ל"ג ע"א) דא"ל רחב"ד ראו בני אין (הנחש) וערוד ממית אלא החטא וכו' עיי"ש, ולפי"ז הכוונה ויבא העם אל משה ויאמרו וגו' התפלל אל ה' "ויסר "מעלינו "את "הנחש, פי' שסברו שהנחש ממית, אבל ויתפלל "משה "בעד "העם, (כדלעיל י' ע"א) בעי רחמי דלהדרי בתשובה, ויהיו מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים, דהא באמת אין הנחש ממית אלא החטא:

גם אנכי חלילה לי וגו'. פי' כך אמר שמואל לישראל בתוכחתו, מאחר שתעשו אתם את שלכם, לשוב אל ה', גם אנכי וגו' (רש"י שם שמואל א' י"ב). והיינו דאמר רבא ואם ת"ח הוא וכו', שהרי אית' (לקמן י"ט ע"א) אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה עיי"ש, לכן אם ת"ח הוא, זה שצריך לרחמים, ודאי שב אל ה', וקיים מה שאמר שמואל לישראל בתוכחתו, לכן צריך שיחלה עצמו עליו:

ואם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו וכו'. י"ל לפי שהכל כקרוביו (שבת ק"ה ע"ב), וכתיב מבשרך לא תתעלם (ישעי' נ"ח). ולשון שיחלה פי' שיתאבל ויצער את עצמו בשבילו, כדמייתי מקרא ואני בחלותם לבושי שק, וכמו שאמר שאול "ואין "חולה וגו', וכה"ג פרש"י (ויקרא ו' י') ואחיכם כל בית ישראל וגו', מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל להתאבל בה כי ת"ח הכל הוא כקרוביו (ע"י):

מ"ט אילמ' משום דכתיב אין חולה וכו'. פי' שאול המלך אמר כן לעבדיו, כדכתיב (שמואל א' כ"ב ח') כי קשרתם כולכם עלי ואין גולה את אזני בכרות (ברית) בני עם בן ישי ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני וגו'. ופי' במצודות ואין חולה, ואין אחד מכם שיחלה ויכאב לבו בעבורי עיי"ש:

דילמא מלך שאני. דכרבים דמי:

אלא מהכא ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי. וכתב במהרש"א בהאי קרא אינו מפורש שיחלה על חבירו, אלא שיענה עצמו בחליו של חבירו עיי"ש, וי"ל לפי הרמב"ם פ"ה מה' תפלה ה"ב, הרעב והגמא הרי הן בכלל חולים וכן בש"ע סי' פ"ב עיי"ש, שפיר מפורש בקרא בת"ח יחלה עצמו עליו, ל' חולה, שהרי דוד המע"ה אמר "עניתי "בצום "נפשי:

העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו עונותיו. והיינו דאית' (לקמן י"ז ע"א) רבא כי הוה מסיים צלותי', אמר הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יר"מ שלא אחטא עוד ומה שחטאתי מרק ברחמיך הרבים וכו', פי' שהרי נתביישתי על ידי חטאתי ועבירותי, והיינו דאית' (נדרים כ"א ע"א) בעבור תהי' יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו וכו' עיי"ש. ודע מוחלין לו על כל עונותיו. פי' עונש בעו"הב (ע"י):

דילמא צבור שאני. דפסוק למען תזכרי וגו', יחזקאל לירושלים כולה אמר, כמפורש בתחלת סימן ט"ז, וביוש רבים שהוא גדול שאני, אבל ביוש יחיד מנלן:

ומנין דאחילו לי' מן שמי'. הא דנקט מן "שמיא, קצת מיושב ואינו נראה כיתר לשון, במה שאמרו רבנן "יצתה "בת "קול ואמרה בחיר ה':

משום דקטלי' לנוב עיר הכהנים. מפורש (שמואל א' כ"א כ"ב):

בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש וכו'. ויש להבין בהקדמ' מתשובת החתם סופר יור"ד סי' שנ"ו, וז"ל ויש לי לעורר וכו' שמבואר שם ע"י אמונת פ' בלק ובלעם, מקבל על עצמו ג"כ שתורה מן השמים עיי"ש:

ומפני מה לא קבעוה משום טורח ציבור. מזה משמע קצת דמה שבקשו לקבוע פ' בלק, לא הברכות בלבד קאמר, אלא כל הענין ודו"ק:

משום טורח צבור. ואין חילוק בזה בין ביחיד בין בציבור כידוע:

לימא פ' רבית ופרשת משקולת. והא דלא פריך לימא האי פסוקא, כדפריך לקמן בפסוק כרע וגו', י"ל משום דמכול' פרשה עדיף לי' למיפרך, דלימא כול' פרשת', ואית בה יציאת מצרים, ובכל זה ליכ' טורח ציבור. ודע דאו או פריך, לימא או פ' רבית, או פ' משקולת. והא דהקדים פ' רבית לפ' משקולת, ואע"ג דפ' משקולת מוקדם בקרא כמבואר בפרש"י, י"ל משום דמפ' משקולת הקושי' עדיפא, דבפ' משקולת כתיב משקולת ויציאת מצרים בחד קרא ממש, ודרכו של הש"ס להמתין בקושי' עדיפ' עד לבסוף, והיינו שפרש"י גבי פ' רבית "וסמיך "לי', וגבי פ' משקולת פרש"י "סיפ' דקרא:

גמירי כל פרשה וכו'. ובמגילה כ"ב אית' כל "פסוק דלא פסק משה לא פסקינן עיי"ש:

חמשה דברים. לבד יציאת מצרים (מלוא הרועים):

הרהור עבירה. פי' הרהור זנות. והא דקרא לזנות עבירה סתם, לפי שנעשית בהרגשת כל האיברים (אגר' דפרקא רכ"ה):

הרהור עבירה והרהור ע"א. פי' בשניהם עובר גם בהרהור ובמחשבה, הרהור זנות, כדאית' (יומא ע"ד ע"ב), טוב מראה עינים באשה, ונותר מגופו של עבירה, הרהור ע"א כדאית' (קידושין מ' ע"א), לכן נקט בשניהם ובעבירה ובע"ז, לשון "הרהור:

אחרי עיניכם זה הרהור עבירה וכו'. פי' דאשתו כשרה של אדם, היא פלג גופו, ובת קול מכרזת עלי' בת פלוני לפלוני, (סוטה ב' ע"א), אבל דזנות, עיני עצמו בוררין לו, והיינו אחרי עיניכם. זה הרהור עבירה, ומביא ראי' מלשון דאמר כי היא ישרה "בעיני:

ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, י"ל דאית' (קידושין מ"ה ע"ב) לא חציף אינש לשווי' לאבוה שליח לקדש לו אשה עיי"ש, אבל שמשון שוי' לאבו' שליח לזה, כי עבירה גוררת עבירה, כי היא ישרה בעיני:

אתם זונים זו הרהור ע"ז. והא דנקרא ע"ז בלשון זנות, י"ל וכעין דאית' (ע"ז ל"ו ע"ב) שגזרו על ייחוד בנותיהם משום ע"ז, והיינו נמי "ויזנו, ומאן דעבד הא בקל עבד הא, שהולך אחרי הבעלים, ומעשה דבנות מואב (במדבר כ"ה א' ב') יוכיח:

מזכירין י"מ בלילות. וברמב"ם פ"א מה' ק"ש ה"ג משמע שהיא מ"ע דאוריית' עיי"ש, אבל במנין המצו' לא הביא בחשבון, וא"כ לכאור' קשה א"כ לאיזה צורך מ"ע לספר ליל פסח, הא בכל לילה הו' מ"ע דאוריית', כבר תירץ בס' ראש יוסף, דהוא דרך אסמכת', כי פשט' דקרא למען בשביל אכילת מצה תזכור תהא זכור כל ימי חייך. ועוד כתבו במפרשים ז"ל דעיקר המצוה הוא בליל פסח, ובשאר לילות הוא כעין סניף. ונפק' מינה לענין אי הזכיר בין השמשות, דאי דאוריית' היא, לא יצא, ועיין בשאגת ארי' סי' א' ב':

ולא זכיתי. ולא נצחתי (מפרשים):

שנאמר למען תזכור וגו'. והא דלא הביא מפסוק המוקדם בתורה (שמות י"ב ג') ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ופרש"י למד שמזכירין י"מ בכל יום, י"ל משום דאית' במכילתא זכור את היום וגו', אין לי אלא שמזכירין י"מ בימים, בלילות מנין שנאמר למען תזכור את יום צאתך וכו' עיי"ש, וראב"ע כאן אלילות קאי. ואע"ג דמרבה כאן ימי חייך "הימים, וי"ל דתרווייהו צריכי דאי זכור את היום הזה וגו', הוי אמינ' זכור בלב שיהרהר בלב ודי, ואנן אית' בפוסקים, שזכירת י"מ אינו יוצא בהרהור, והיינו דתנן מזכירין ולא לקט זוכרין י"מ, דע"י הזכרה בפה שומעין אחרים ומזכירין (הגמהרש"ש), לכן כתיב למען תזכור וגו', דבפה דוק', וכעין (מגילה י"ח ע"א) זכור יכול בלב וכו' עיי"ש:

כל ימי חייך להביא ימות המשיח. והיינו דכתיב גבי קללת הנחש (בראשית ג' י"ד) ועפר תאכל כל ימי חייך, דהא אית' בילקוט (ישעי' ס"ה) ונחש עפר לחמו, א"ר לוי לעתיד הכל יתרפאו חוץ מן הנחש עיי"ש, וא"כ שפיר אמר בנחש ועפר תאכל כל ימי חייך, להביא אפילו לימות המשיח. אבל עיין הא דכתיב (יהושע א' ה') לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך ודו"ק:

כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות וגו'. י"ל "אשר "העלה, אמר נגד אותן שיבואו מארץ צפונה, זו בבל עמוקה, לא"י שהוא גבוה מכל הארצות, "ואשר "הביא, אמר נגד שיבואו מכל הארצות אשר הדחתים שם. ובמהרש"א כ' וז"ל ואמר במצרים ואשר העלה, ובלעתיד הוסיף אשר הביא, על שם המתים שיחיו לעתיד בגלגול מחילות, ולזה שינה בלעתיד "את "זרע בית ישראל, על שם ויציצו מעיר כעשב הארץ עיי"ש. ולפי דברי מהרש"א יש להוסיף, דלכן ג"כ כתיב "מארץ "צפונה, לפי שקאי על המתים שצפונים בקבריהם, ומשם הביא את זרע בית ישראל וגו':

אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר. ר"ל הגאולה והפדות משיעבוד מלכיות, ועיין בשכ"ח לקמן ד"ה אל תזכרו ראשונות:

דף י"ב ע"ב רש"י ד"ה כחיזרא. שבט ביד האדם וכו' עכ"ל, ועיין (לעיל ח' ע"א) רש"י ד"ה כחיזרא, ופרש"י כענפי הסירים עיי"ש, ועיין ערוך ערך חזר:

רש"י ד"ה כחיויא. כנחש הזה וכו' עכ"ל, ועיין (ב"ק ס"ז ע"א) שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים עיי"ש, וכתב הטור אור"ח סי' קכ"א, מדה כנגד מדה שהיה לו לכרוע ולזקוף כנחש, והוא לא עשה כן לכן נעשה שדרו כנחש עכ"ל. ואין לדקדק מאחר שד' כריעות של תפלת י"ח, דינם שוה, למה אמרו דוק' דלא כרע במודים, ולא אמרו כן בשאר כריעות דלא כרע, ואפשר משום דמודים חמור מכולם, ועיין טוב"י סי' קכ"ז ודו"ק:

רש"י ד"ה המלך המשפט. כמו מלך המשפט וכו' עכ"ל, והא דלא פי' כן על המלך הקדוש כמו מלך הקדוש, כתב בס' ראש יוסף ליישב לפי שב' ההי"ן ידיעה לא שייך, דנפק' מינה טובא דאם אמר מלך המשפט, יצא לרש"י, וכל בו בשם הראב"ד כ' דלא יצא, כי המלך הוא המשפט ג"כ, כמו חכם הוא וחכמה אחד, לא כב"וד שמקבל החכמה מאחר, ולפי"ז יש הבדל בין מלך אוהב צדקה ומשפט, ובין המלך המשפט כאמור, ויש גירס' בגמר', ור"א אמר האל הקדוש האל המשפט יצא, וזה גירס' מחזור וויטרי המובא בטור סי' קי"ח, ולגירסתינו דלא גרס ר"א רק האל הקדוש יצא, צריך לומר דהא המלך אוהב, רב ג"כ מוד' דיצא בדיעבד עכ"ל הראש יוסף. ועיין רש"י (שמואל א' ט"ז א') בית הלחמי, ופרש"י בבית לחם, וכן דרך כל דבר ששמו בשתי תיבות, כמו בית לחם, בית שמש, בית אל, קרית ארבע, אם בא להטיל בו ה"א, מטיל בין שתי התיבות, כגון קרית הארבע, בית האלי, בית הלחמי עיי"ש:

רש"י ד"ה בחלותם. על דואג ואחיתופל הוא אומר שהיו ת"ח עכ"ל, מה שפי' שעל דואג ואחיתופל קאמר, אין לומר משום דהמזמור מתחיל, לדוד ריבה ה' את יריבי לחם את לוחמי, דהא בכלל זה הוי' כל שונאי דוד, אפילו אותן שאינן ת"ח, ועיין רש"י תהלים ג' ב', ואפשר משום דכתיב בתרי', כריע כאח לי וגו', ומצינו שקראו דוד לאחיתופל אלופי ומיודעי. ומה שכתב רש"י שהיו ת"ח עיי' סנהדרין ק"ו ע"ב:

רש"י ד"ה למען. סיפ' דקרא וכו' עכ"ל, משמע קצת דלרש"י ז"ל לא הי' לפניו כגירס' שלנו:

רש"י ד"ה גם בחלומות גם בנביאים ולא א"ל גם באורים וכו' עכ"ל, ר"ל ואע"פ ששאל בהם כמו שפרש"י שם למעלה (רש"י ש"א כ"ח ט"ו). ודע מה שציין רש"י ד"ה גם בחלומות גם בנביאים, צריך להיות גם ביד נביאים גם בחלומות:

רש"י ד"ה והוקפנום. גבעונים אמרו לדוד (א) בסוף ימיו לבא שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (ג) שהרג את הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים לחם ומים לד' שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויאמר דוד אל הגבעונים וכו' עכ"ל:

א בסוף ימיו. בסדר עולם סוף פי"ד מבואר, שכן היה ה' שנים קודם מותו עיי"ש:

ב שהיה רעב ג' שנים. (ש"ב כ"א א):

ג שהרג הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים. דאית' (יבמות ע"ח ע"ב) וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים, אלא מתוך שהרג את נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקים להם מים ומזון, מע"הכ כאילו הרגן עיי"ש, ובירושלמי סנהדרין אית', כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהגבעונים שבעה, שני חוטבי עצים וב' שואבי מים, ושמש וחזן וסופר (רש"י שם ש"ב כ"א), ולפיכך אמרו יותן לנו שבעה אנשים מבניו:

ד שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח. למזבח לאו דוק', דהא מפורש (יהושע ט' כ"ז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה וגו' עיי"ש בפסוק כ"א, ואפשר דפי' כן מדכתיב (שם בפסוק כ"ג) ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, ועיין רש"י יבמות ע"ד ע"ב ודו"ק:

רש"י ד"ה כרע שכב. דדמי לבשכבך ובקומך, שהב"ה שומרינו בשכבנו ובקומינו לשכוב שלוים ושקטים וכו' עכ"ל, והא דפתח רש"י ז"ל בתרתי "בשכבנו "ובקומינו ומסיים בחדא "לשכוב וכו', י"ל משום דמי שיש לו לפחוד מדבר מה כשיעמוד, הרי זה אף בשעת שכיבה אינו שוכב שלו ושקט, א"כ הך חדא, תרתי היא:

רש"י ד"ה מזכירין י"מ בלילות. פ' ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית וכו' עכ"ל, תוס' לקמן י"ד ע"ב ד"ה ויאמר עיי"ש:

רש"י ד"ה כבן ע' שנה. (א) כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו ר"ג מנשיאותו וכו' ובא אותו יום דרש בן זומא מקרא זה עכ"ל:

(א) כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש וכו'. ועיין במכילתא לפ' בא פ' ט"ז, פעם אחת שבתו התלמידים של ר' יהושע ביבנה, ולא שבת שם ר' יהושע, וכשבאו תלמידיו אצלו וכו', אמר להם שבת של מי היתה, אמרו לו של ר"א בן עזרי', אמר להם אפשר ששבת שם ר"א בן עזרי', ולא חדש לכם דבר, אמרו לו כלל זה דרש, אתם נצבים היום כלכם טפכם, וכי טף יודע להבין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו, אמר להם הריני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום וכו' עיי"ש, ושם דוחק לפרש כמו שפי' רש"י כאן ודו"ק, ולפירוש הר"ם (מובא בראש יוסף) שפי' כי למד הרבה, ותש כוחו מקודם נשיאתו, וכשנעשה נשיא הלבינו שערותיו, וז"ש הריני כבן ע' בחלושו מחמת הרבה לימוד, ודבר זה לא למדתי עיי"ש, וכפירוש זה יש לפרש ג"כ דברי ר' יהושע. ודע דיש מן המפרשים שפירשו משום דר' אלעזר ביום שנעשה נשיא, היה בן י"ח שנה (כדלקמן כ"ח ע"א), והיה נשמתו נשמתו של שמואל הנביא, שחי' נ"ב כמנין ב"ן שנה, כדאית' (מ"ק כ"ח ע"א) וי"ח ונ"ב הוא ע', והיינו דאמר ר"א בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה וכו':

ב ואותו יום דרש בן זומא וכו'. לא מצינו היכן מפורש, שבאותו יום דרש מקרא זה, ואפשר משום דאית' (לקמן כ"ח ע"א) שבאותו יום נפשטו כל הספיקות, ואח"כ מצאתי כן בס' (מאורי אור):

תוס' ד"ה כרע כחיזרא. ולקמן וכו' אלא בעי נמי שיכוף הראש (א) וכן אית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקיו להלכה ה' אלו ברכות ששוחין בהן, באבות תחלה וסוף, ובמודים תחלה וסוף וכו'. תני ר' חלפתא בן שאול (ב) דכל, שוחין עם ש"צ בהודאה, ר' זעיר' אמר ובלבד במודים, ר' זיר' סבר לקורבה, כדי לשוח עמו תחלה וסוף, ר' יסא כד סליק להכא, חמתין גחנון ומלחשין, א"ל מדו דין לחישה, ולא שמיע דמר ר' חלבו בשם ר' סימאי, מודים אנחנו לך אדון כל הבריות, אלוה התשבחות, צור עולמים, חי העולם, יוצר בראשית, מחי' מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקרבתנו להודות לשמך לנא בא"י אל ההודאות, תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי, א"ר ירמי' ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא, אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וכו', ר' שמואל בר נתן מעשה בא' ששחה יותר מדאי, והעבירו רבי, ור' אמי א"ר יוחנן הוה מעביר, א"ל ר' חיי' בר בא לא הי' מעבירו לדא אלא גער בו:

פי' פני משה:

עם הש"צ בהודא'. כשאומר מודים וכדמפרש ר' זעיר' שהחוב' במודים בלבד הוא:

ר' זיר' סבר. מצפה. מלשון שמא תאמר אבד סברם הוא:

לקרובה, הוא הפייט שאומרים בשעת חזרת הש"צ במודים דלקמן מודים אנחנו לך וכו', כלומר דאע"ג דר' זעיר' אמר דאין החיוב כי אם במודים בלבד ולא בסוף הברכה מ"מ היה מחמיר על עצמו ומאריך בפיוט המודים שאומר כדי לשוח עם הש"צ תחלה וסוף:

כד סליק להכא. כשעלה לא"י וראה לציבור שהן שוחין ואומרים דבר מה בלחש כשהגיע הש"צ למודים אמר להו מה דין לחישה:

ולא שמיע. ומתמה הש"ס ומה היא השאלה מהו דין לחישה וכי לא שמיע' לי' מה דאמר ר' חלבו שנוהגין לומר כנוסח הללו:

כהדין חרדונא. כמו הצב הזה כשהוא שוחה ראשו זקוף אלא כל עצמותי תאמרנה וגו' ואף ראשו יהי' כפוף:

ר' אמי א"ר יוחנן הוה מעביר. ר' יוחנן היה מעביר אלו ששוחין יותר מדאי ור' חיי' בר בא אמר לא היה נוהג ר' יוחנן להעביר בשביל כן אלא גער בהם שלא יעשו כן:

א וכן אית' בירושלמי. י"ל הא דבעי שיכוף ראשו, אית' בירושלמי ובלבד שלא יעשה כחרדונא:

ב הכל שוחין עם ש"צ בהודאה. והא דתקנו דוק' בהודאה, י"ל ללמד שלא להיות כפוי טובה, אלא מכיר טובה, ועיין שפ"ח לרש"י ד"ה כחיויא, שמי שלא כורע במודים, נענש עונש נחש עיי"ש, ואפשר משום דע"י הנחש בא אדם הראשון שכפה בטובה (בראשית ג' י"ב):

ג בא"י אל ההודאות. ז"ל אור"ח קכ"ז וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם, וכתב בט"ז סק"ב הטעם דאית' (בסוטה מ') אין בה חתימ', ובירושלמי אית' דאית בה חתימ', ע"כ יש לחתום אבל בלא שם:

ד אלא גער בי'. הארכתי בהעתקה זו, לפי שהרא"ש ז"ל מביא עיי"ש, ותמצא ג"כ שלא העתיק כמו שלפנינו, ועיין בשפ"ח לרא"ש סי' ט"ו, העתקתי ערוך בשם רב האי גאון ז"ל מענין זה עיי"ש. וכן מה שכתבו התוס' כהדין חדרונא והיינו תרגום ירושלמי של צב (ויקרא י"א כ"ט) עכ"ל, הנה בתרגום ירושלמי שלפנינו ליתא, אלא בתרגום יונתן אית', והצב למינהו, והדרונא לזנוי עיי"ש. ועיין בשפ"ח לתוס' לעיל ח' ע"ב ד"ה ואפילו:

תוס' ד"ה והלכת' כותי' דרבה. דצריך לחתום המלך הקדוש וכו' דכל המשנה ממטבע וכו' (לקמן מ' ע"ב) אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירין אותו, כדאית' בירושלמי דתענית וכו', ור"מ כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן הדברים שלא פסק בספר ("בספר פי' בתלמוד) בפירוש והביא ראי' לדבריו עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דתענית פ"ק להלכ' א', תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר, א"ר יוחנן וא' כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מיכן ואילך מה שצורך יזכיר:

פי' פני משה תני. בבריית':

נתפלל בימות החמה או בימות הגשמים ואינו יודע מה הזכיר אם הזכיר גשם או לא:

כל שלשים יום. הראשונים חזקה מה שהוא למוד ורגיל הזכיר, וא"כ בימות החמה צריך הוא לחזור ולא יזכיר גשם, וכן בימות הגשמים במקום שאין מזכירין טל בימות החמה, א"כ חזקה שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם וצריך לחזור ולהזכיר גשם:

מיכן ואילך. לאחר שלשים יום חזקה מה שצריך לפי הזמן הוא מזכיר וא"צ לחזור (ועיין רמ"א אור"ח קי"ד ס"ח):

א כל ל' יום וכו'. ושלשים בכלל, דאיכ' צ' תפילות, ועיין מגן אברהם. ודע די"ל ר' יוחנן לשיטתי', דאמר (לקמן ט"ו ע"א) קרא וטעה בין וכתבתם וכתבתם, אם פתח בלמען ירבו ימיכם סירכ' נקט ואתי' עיי"ש, לפי"ז י"ל דר' יוחנן ס"ל, לענין משיב הרוח, ולענין וכתבתם בשניהם אחר הרגל לשונו הוא מזכיר. ולפי"ז היינו דאמרו ר' אמי ור' אסי על מימר' דר' יוחנן (לקמן ט"ו ע"א) אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו עיי"ש, ר"ל דבאמת שמעינן מהך דינ' דר' יוחנן דוכתבתם, דגם לענין מוריד הגשם אמרינן סירכ' נקט ואתי', לפיכך אמרו בלא דין של מוריד הגשם, אלו לא באנו אלא לבוא ולשמוע דבר זה של וכתבתם דק"ש דיינו:

תוס' ד"ה בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש וכו'. אית' בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות, ועיין בו ותמצא הכל עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ח', (א) מפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, ר' סימון אומר (ב) מפני שכתוב בהן שכיבה וקימ', ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, אנכי ה' אלקיך, שמע ישראל ה' אלקינו, (ג) לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, ה' אחד, לא תשא את שם ה"א לשוא, ואהבת את ה"א, (ד) מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמי' ומשקר, זכור את יום השבת לקדשו, למען תזכרו וגו', רבי אומר (ה) זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתיב נחמי' ט') ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית וגו', להודיעך שהיא שקולה כנגד מצותי' של תורה, כבד את אביך ואת אמך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם, (ו) לא תרצח, ואבדתם מהרה, (ז) מאן דקטל מתקטל, לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, (ח) א"ר לוי ליבא (ט) ועינא תרין פרסורין דחטאה דכתיב משלי כ"ג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תנצרנה, אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאנת לי, (י) לא תגנוב, ואספת דגנך, ולא דגנו של חברך, לא תענה ברעך עד שקר, אני ה' אלקיכם, וכתיב, (ירמי' י') וה' אלקים אמת, מהו אמת א"ר אבין שהוא אלקים חיים ומלך עולם, א"ר לוי אמר הקב"ה ליא' אם העדת לחברך עדות, שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ, לא תחמוד בית ריעך, וכתבתם על מזוזת ביתך, ביתך ולא בית חבירך:

פי' פני משה:

מפני מה קורין ב' פרשיות שמע והיה, שאומרין אותן בבקר ובערב דאלו פ' ויאמר פלוגת' היא לקמן אי מזכירין י"מ בלילות (ומדברי התוס' כאן מוכח דגירסתם היא בירושלמי מפני מה קורין ג' פרשיות הללו בכל יום):

מפני י' דברות כלולין בהן. כדמפרש ואזיל בכל הג' פרשיות, ורובן בב' פרשיות הראשונות הן, והנכון דגרסינן מפני מה קורין ג' פרשיות הללו וכאידך מ"ד:

למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. וזו היא מצות שבת כדדריש רבי:

כבד את אביך וגו'. למען יאריכון ימיך וזהו נרמז בפסוק למען ירבו ימיכם וימי בניכם שאם תקיימו מצוה זו ירבו ימיכם וימי בניכם:

כתיב תנה בני לבך לי ועיניך. דריש ועיניך אדלעיל שאם תתן לי לבך ועיניך אז דרכי תצרנה כדמסיים אמר הקב"ה וכו':

וכתיב וה' אלקים אמת. כלומר אחר שיאמר אלקיכם צ"ל אמת, ולא יפסיק, כדכתיב וה"א אמת, ובכאן נרמז שלא יעיד שקר כ"א אמת, כמו שהקב"ה הוא אמת, וכדמסיים ר' לוי לקמי', ואיידי דדריש מלת אמת, מייתי נמי להאי דר' בון, דדריש בפ"ק דסנהדרין הלכה א', על הא דאמר התם חותמו של הקב"ה אמת, ומהו אמת, ולמה חותמו של הקב"ה אמת, א"ר בון שהוא אלקים חיים ומלך עולם, ונוטריקון של אמת, אלקים מלך תמיד:

ביתך ולא בית חבירך. ובזה נרמז כל הדבור לא תחמוד, שאם חומד לבית חבירו סוף שיחמוד אשתו וכל אשר לו. (א"נ שאשה יקרא בית כדאית' בפ"ק דיומא, א"נ דרכו של אדם כל אשר לו, בבית הוא):

א מפני מה קורין ב' פרשיות וכו'. ואע"ג דק"ש דאוריית' ממנין תרי"ג, עיין רמב"ם ענין המצות סי' י', וכן מה שכתבו התוס' ל' שתקנו בק"ש, י"ל דמדאוריית' יוצא בפסוק ראשון, דז"ל החינוך סי' ת"כ, שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית, פסוק א' מן התורה שבסדר ואתחנן, וזהו שמע ישראל ה"א ה' אחד, ועל הפסוק הזה נאמר ודברת בם בשבתך וגו' ובשכבך ובקומך, וחכמים חייבוהו לקרות ג' פרשיות שמע והיה ויאמר וכו' עיי"ש, ועיין שאגת ארי' סי' ב', ועיין בפני משה שכ' שנכון לגרוס מפני מה קורין ג' פרשיות. ועיין מה שהעתקתי לתוס' (לעיל ט' ע"ב) ד"ה אחרים:

ב מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. ובמה שהעתקתי מס' החינוך שעל פסוק שמע ישראל נאמר ודברת בם ובשכבך ובקומך, יובן דברי ר' סימון דהכא:

ג לא יהי' לך א"א על פני ה' אחד. ר"ל על פני, פי' רש"י בנ"מ אשר אני שם, ובאמירת ה' אחד, צריך שאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם (כדלקמן י"ג ע"ב) א"כ מבואר דבכוונת אמירת ה' אחד, נכלל לא יהי' לך א"א על פני:

ד מאן דרחים למלכ' וכו'. היינו דכתיב (ויקרא י"ט י"ב) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך וגו', ר"ל כי כשתשבעו בשמי לשקר, אתה הראת שאין אתה אוהב לה', ובזה וחללת את שם וגו':

ה זו מצות שבת ששקולה כנגד כל מצותי' וכו'. עיין (חולין ה' ע"א) חוץ ממומר לע"ז ומחלל שבת בפרהסי', ופי' רש"י וחמיר' שבת כע"ז, דהעובד ע"ז כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו, ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית עכ"ל, ועיין פתיח' לס' שערי חיים. וז"ל ובירר הדין לאמיתו של תורה, שהמחלל שבת בפרהסי', כופר בכל התורה כולה, ומגעו יין נסך, ופסול לעדות ולשבועה, ואסור לצרפו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה, ואינו נאמן באיסורין, ואסור לחלל עבורו השבת להצילו לרפאותו ולהחיותו, ואין לקברו בין קברי הכשרים שבישראל, ואם כהן הוא אינו נושא כפיו וכו' עיי"ש:

ו לא תרצח ואבדתם מהרה. ר"ל ואבדתם מהרה קאי אדלעיל השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה:

ז ומאן דקטל מתקטל. כדאית' (בפ"א פ"ב מ"ז) על דאספת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:

ח א"ר לוי ליבא ועינ' וכו'. ור' לוי לשיטתי' דהא אליב' דר' לוי קאתינן לפרש דא"ר לוי לעיל מפני שי' הדברות כלולות בהן, וכן לקמן דא"ר לוי אמר הקב"ה וכו', ר' לוי לשיטתי' ניח':

ט ליבא ועינא תרי סרסורין דחטא'. על הטעם דנבראו תרי סרסורי', משום דכתיב על פי "שני "עדים יקום דבר (דברים י"ט), ואית' (בתענית י"א ע"א) איבריו של אדם מעידין בו עיי"ש, י"ל הם "ליבא "ועינא תרין סרסורין דחטא, ולפי ידוע שהסרסר לדבר יודע ומכיר בטוב להעיד בכל דבר יותר מכל אדם, לכן מסתבר שבכלל "איבריו 'של אדם דאחז"ל שמעידין, הם לבו ועיניו של אדם, שהסרסורין לדבר יודעין ומכירין להעיד. והיינו דפי' רש"י (בראשית כ"ח י"ג) כשכהו עיניו של יצחק יג"הר פסק ממנו עיי"ש, דהא אין לו עוד ב' סרסורי, והיינו דכתיב (תהלים ק"א) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, שהרי תרי סרסורי דחטא' מושלים עליו:

י לא תגנוב ואספת דגנך. והא דאית' (לקמן ל"ה ע"ב) ואספת "דגנך מת"ל וכו', וכאן אית' שמרמז ללאו דלא תגנוב, י"ל התם דריש מואספת, והכא דרש דגנך:

יא אם העדת לחברך עדות שקר וכו' כאלו העדת עלי שלא בראתי וכו'. שהרי כתיב (ישעי' מ"ג י') אתם עדי נאום ה' וגו' כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהי', הרי דכל אדם, הוא עדו של הקב"ה, ורק מי שמעיד עדות אמת יכול להעיד:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה