שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף יב.
ע"א גמר' ומאי אין ברכות מעכבות זו את זו סדר ברכות. ואפילו במצוה גופ' פעמים אין הסדר מעכב, כדאית' בתוס' מנחות ל"ח ע"א ד"ה ואם הקדים תכלת ללבן יצא וכו', דעל הסדר לא הקפיד הכתוב, דככה לעיכוב', לא קאי אלא אחסרון מעשה עיי"ש, וברמב"ם בפ"א מה' ק"ש ה"ח כתב, הקדים ברכה שני' לברכה ראשונה שבק"ש יצא, לפי שאין סדר בברכות עכ"ל, משמע דאי הוה סדר בברכות לא יצא, ודו"ק:
וקורין י' הדברות שמע והיה ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. כאן חסר וברכו את העם ג' ברכות:
אף בגבולין בקשו לקרות כן. בגבולין הוא חוץ למקדש, והא דלא נקט במדינה בקשו לקרות כן, עיין תוס' יו"ט שקלים פ"א מ"ג בענין שיטות רש"י ורמב"ם בפירש מדינה, ומכאן קצת ראי' לשיטות הרמב"ם ודו"ק:
אלא שכבר בטלום וכו'. ואע"ג דלשון זה שייך על דבר שהיה ונתבטל, אבל כאן לא הניחו מפני תרעומות וכו', כבר תירוץ בס' מגיד תעלומה דהכי פי' שכבר בטלום גם בב"המק משקלקלו המינים היינו הנוצרים, לכן לא רצו לומר בגבולים גם במקום שאין נוצרים, מפני שכבר בטלום בביהמק, ובפי' זה מתורץ מה שכתבתי לדקדק מנהרדעאי בדיבור שאחר זה עיי"ש ודו"ק:
אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א"ל רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין. לכאור' הא אית' בפסחים נ"ו ע"א אמר ר' אבהו התקינו שיהיו אומרים ברוך שכמל"ו בקול רם מפני תרעומת המינין, שלא יאמרו שמוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי ובנהרדעאי דליכ' מינין עד השתא אמרי לה בחשאי עיי"ש, הרי בנהרדעא לא חיישי אתרעומת המיני', ואפשר י"ל דאמימר ור' אבהו לא היו בזמן אחד, א"נ דלתרעומת דהכי חיישינן טפי, דהוי כנגד כל התורה ח"ו ודו"ק:
משמר היוצא אומר למשמר הנכנס וכו'. הא דברך דוק' היוצא לנכנס, אפשר להראות שאין בלבם כלום עליהם על שצריכי' לפנות להם בב"המק:
מי ששכן שמו. בדיוק אמרו מי ששכן "שמו, משום כבודו של מעלה, וכן הוא לישנ' דקרא בכמה מקומות לשכן שמו שם (דברים י"ב י"א):
הוא ישכין ביניכם אהבה ואחו' וכו'. אפשר שברכו ברכה זו, משום דכתיב (הושע ד') ועמך כמריבי כהן, ואית' שבת קמ"ט ע"ב ובב"ב קס"א, כהנים קפדנים ובעלי וכו' הם עיי"ש בפרש"י. ובמהרש"א כ' ואפשר ברכה זו נתקנה, קודם שנתקן הפיוס במקדש, שהיה באים לידי קטטה עיי"ש. וברמב"ם בפ"ז מה' תמידין, כתב הפיוס, וכתב ברכה זו, וצ"ל דאף אחר שנתקן הפיוס, לא נתבטל ברכה זו:
בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימ'. הא דלא נקט בתר פתיחת ברכה אזלינן, כמו שמסיים או בתר חתימה, י"ל לפי שאין לילך אלא בתר הזכרת השם, והוא עיקר ברכה, ולא פתיחת הברכה:
שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. ה"ה בערבית שאני דקאמר ברוך המעריב ערבים:
לא לאתויי נהמא ותמרא ה"ד אילימ' דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל וכו'. אפשר דפריך הש"ס היכי דמי וכו', משום דל' לאתויי נהמא ותמרי, משמע דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל, דלפי מאי דמסיק הש"ס, הל"ל לא לאתויי תמרי ונהמי:
דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא וכו'. וכבר דקדקו המפרשים לפי"ז קשה הלשון הכל הולך אחר החתום, כיון דאפילו אם סיים כעין הפתיח' נמי יצא, וי"ל דהכי קאמר אף שבאמצע הזכיר לחם ממש, והא ודאי תמרי לאו לחם הוא, רק מזון מיקרי, מ"מ בחתימתה לא הזכיר לחם והיינו דאמר הכל הולך אחר החתום, והנה מזה משמע דנהמא דאית' כאן היינו לחם גמור, והוא לא כפי' מהרש"ל בדיבור שאחר זה:
דתמרי נמי מיזן זייני. ואין לדקדק דא"כ ליברך תמיד לאחריהם על התמרים שלש ברכות, די"ל משום דלא קבעי אינשי סעודתיהו עלויה, וכדאית' (לקמן ל"ה ע"ב) גבי חמרא. א"נ דג' ברכות מברכין רק על נהמא משום דסעיד, דהוא טפי ממזייני, כדפרש"י לקמן ל"ה ע"ב ד"ה סעיד. ובזה מתורץ דלא קפריך הכא לי הכי נבריך עליו ג' ברכות, כי הא דפריך התם לקמן ל"ה ע"ב. אלא שבמהרש"ל פירוש דהך נהמא דאית' כאן, לאו בלחם גמור מיירי, שצריך ברכת המזון, אלא כגון דייס' שצריך ברכת על המחי' ועל הכלכלה, והוכיח כן מפרש"י בד"ה היינו בעיין, דהא ברכת התמרים על העץ ועל פרי העץ אינו עולה לברכת הלחם עיי"ש, ומדלא פרש"י ברכת המזון, אלא ברכת הלחם, משמע שהוא ברכת המחי' והכלכלה, וכן פרש"י של הרי"ף עיי"ש:
המתפלל כשהוא כורע וכו'. צ"ל דסמך על הא דלקמן ל"ד ע"א, ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחלה וסוף, דאל"כ הכי הל"ל המתפלל כורע בברוך של אבות תחלה וסוף וכו':
אמר שמואל מ"ט דרב. כאן פי' שמואל טעמי' דרב:
מתיבי ומפני שמי ניחת הוא. פריך מתיבי מקרא, וכן לקמן נ"ב ע"ב ודו"ק:
ומפני שמי נחת הוא. פי' קודם עד שלא הזכיר שמי כבר נחת הוא, והיינו דקמשני ומפני שמי כתיב (יפ"ע בשם ירושלמי). ועיין רש"י ד"ה כשהוא כורע וכו', וזוקף עצמו כשהוא מזכיר את ה' עיי"ש, משמע מפרש"י בשעה שמזכיר ומוציא את ה', הוא זוקף, ומל' הירושלמי משמע שכבר הוא זקוף, כשמתחיל להזכיר ולהוציא את ה' ודו"ק:
דף י"ב ע"א רש"י ד"ה ואי מכללא מאי וכו'. יש מקומות שפריך הש"ס ואי מכללא מאי, ויש מקומות בש"ס דלא פריך ואי מכללא מאי, ועיין מסורת הש"ס, ומצאתי כתוב דבמקום שאית' הא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, ומהך מכללא נשמע הענין היטב, שם פריך הש"ס ואי מכללא מאי, והיינו שפרש"י כאן היכא אמר לאו בפירוש אתמר, הא שפיר מצי למשמע מכללא וכו':
רש"י ד"ה מפני תערומות המינין וכו'. ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני עכ"ל, ואע"ג שקורין שמע "והיה "ויאמר, שלא נאמרו מפי הקב"ה עצמו בסיני, י"ל שיאמרו אלו קורין משום שיש לו תפילין וציצית עליו שכתובין בפרשיות אלו (עיון יעקב). א"נ י"ל לפי מה שכתבו התוס' לקמן ע"ב ד"ה בקשו, בשם הירושלמי, דבאותן ג' פרשיות, בהן עשרת הדברות, עיי"ש בשפ"ח, א"כ מאמרו המינין הא דאומרי' שמע והיה ויאמר, הוא ג"כ משום דבהם כלולים מה ששמעו מסיני:
רש"י ד"ה בתר עיקר ברכה אזלינן וכו'. ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן עכ"ל, שאין השכר מן הגפן, י"ל משום דמצינו שכר ג"כ דהוי מן הגפן כדמשמע קרא (במדבר ו' ג') מיין ושכר יזיר וגו', עיי"ש בתרגום ובויקרא, לפיכך רצה רש"י ז"ל לרמז דשכר דהכא לא מן הגפן, אלא כמו יין ושכר אל תשת (ויקרא י' ט') וכדר' יהוד' (כריתות י"ג ע"ב):
רש"י ד"ה מאי איכ' למימר. היכי נפיק משום חתימתה הא אין מלכות בחתימת' עכ"ל, ולכאור' מוכח דמתניתן (לעיל י"א), מקום שאמרו לחתום בברוך שאינו רשאי שלא לחתום, לר' יוחנן דס"ל דאין ברכה אלא בשם ומלכות, משמע דחתימת ברכה ג"כ צריך בשם ומלכות, וצריך לחתום ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם יוצר המאורות. וראי' לדברי מרש"י (תענית ו' ע"ב) ד"ה אלא כך חותם (בברכת הגשמים) בא"י אמ"ה אל ההודאות וכו' עיי"ש, והקשיתי לכמה גדולים, היכן מצינו מאן דס"ל הכי לסיים בנוסח זה, ואין משיב לי דבר, אבל מאחר דהתם אליב' דר' יוחנן קאי יפה פי' עיי"ש, (ועיין בש"ע סי' רי"ד בט"ז ובמ"א שם) וא"כ משמע דלר"י איכ' מלכות בחתימת' ודו"ק:
רש"י ד"ה הכי גרסינן אלא כיון דאמר וכו'. דהא כי פתח בשחרית אדעת' דמעריב ערבים הוה דעתו לאדכורי בה מידת היום בלילה, כגון גולל אור עכ"ל, י"ל כונת רש"י כגון וחושך מפני אור, שבזה מידכר מידת היום בלילה, ואפשר שחסר תיבת וכו', ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל י"א ע"ב ד"ה אלא:
רש"י ד"ה כל מי שלא אמר. ברכת אמת ויציב כמו שתיקנוה:
וכו' עכ"ל, ר"ל דאי לא אמר כלל פשיט' דלא יצא, דהא צריך לברך אחר ק"ש כדאית' במשנ' (לעיל י"א ע"א), ועיין בכ"מ פ"א מהק"ש ה"ז, דים מפרשים לא יצא אפילו ידי ק"ש:
רש"י ד"ה כשהוא כורע. באבות ובהודא' (כדלקמן ל"ד ע"א) כורע בברוך וכו' עכ"ל, בהודא' אינו מתחיל בברוך, אלא מודים אנחנו לך ושם הוא כורע דדינו כמו ברוך ודו"ק:
תוס' ד"ה משום דלא מטא וכו'. דנהי דשחיטת התמיד משיעלה עמוד השחר (יומא כ"ח ע"א) פירש"י מיהו לא הוה שעה לומר יוצר אור כדאמר בהקורא וכו' עכ"ל, כדאמר בהקורא, ר"ל הא אית' יומא ל"ז, הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא, לפי שאנשי משמר מקדימין לקרות קודם עמוד השחר. ומה שכתבו התוס' ויכול לסבור הבריית' כותיקין, עיין לעיל ט' ע"ב רש"י ותיקים, ושפ"ח שם:
תוס' ד"ה לא לאתויי נהמא. לאל ופי' רב אלפס וכו' (ב) ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ומיהו היה אומר ר"ח (ג) אם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו שאמר ב"פ העץ תחת פרי הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו וכו' והקשה הר"י מקינון מאי קא מבעי' לי' (ד) והא ודאי מצות אינם צריכות כונה והיה אור"י (ה) דהיינו בשומע תפלה אחורי ב"הכ ולא נתכוון לצאת (ו) אבל היכא דנתכוון לברך על היין ונמצא שכר לא מהני עכ"ל:
א ופי' ר' אלפס וכו'. ז"ל הרי"ף והיכא דנקיט כסא דשכר' בידי' וקסבר דחמר' הוא פתח בחמרא וסיים בדשכר' מאי בתר פתיח' אזלינן או בתר חתימה אזלינן ולא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן לי' דספיקא דרבנן לקולא עכ"ל:
ב ור"י היה אומר לחומר' דצריך לברך פעם אחרת. וכבר עמדו המפרשים והא ספק ברכות להקל, ובס' מצפת איתן תירוץ, די"ל כמ"ש רש"י ותוס' (שבת ל"ד), דגבי ספק דעירובי תחומין, מחמירין, שלא לערוב ולקנות שביתה בין השמשות, משים דאסמכוה רבנן אקראי עיי"ש, וכעין זה כתב בחיי אדם כלל ט"ז ס"א, דז"ל אפילו מי שהתחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק, אע"ג דבכל דבר דרבנן בהתחיל בהיתר א"צ להפסיק, הכא שאני כיון שסמכוהו על לאו דלא תאכלו הוי כדאוריית', והכי נמי ברכת הנהנין אסמכיה אקראי (לקמן ל"ה) דאסור להנות בלא ברכה, וא"כ איכ' בברכה תרתי, משוה מצוה, ומשים איסור, ומש"הכ מחמיר הר"י בספק. ובמהרש"א פסחים ק"ב ע"א בפי' רשב"ם ד"ה להודיעך כתב, דלא אמרי' ספק ברכות להקל, אלא בברכת המצית, דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין, דאסור לאכול בלא ברכה, ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה, דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות (מפרשים) ומצאתי סבר' זו ג"כ בס' מגיד תעלומה:
ג אם היה יודע שטעה בדיבורו שאמר ב"פ העץ תחת פרי הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ובתשובת גינת ורדים אור"ח סי' ק"ט תמה למה לא מהני ברכת פרי העץ ליין, דדוק' בשאר פירות, דהוי המשקה זיעה בעלמ', כדאית' (לקמן ל"ח ע"א) בדובשי דתמרי דמברכין שהכל, אבל יין עיקרו פרי העץ, אלא משום חשיבותו קבעו בפ"הג, וכ"ה (לקמן נ' ע"ב) דיין עד שלא ניתן לתוכו מים, מברך פרי העץ, ומסיק להלכה דיצא, ובמ"א סי' ר"ח סקכ"ב כתב דלא יצא עיי"ש. ודע מדברי התוס' כאן, לא נתברר אי ס"ל כמ"א, או כגינת ורדים, משום דמאחר דבתוך כדי דיבור הוא עומד, לכן ס"ל התוס' דיחזור ויברך כה וגן ודו"ק. ועיין בשפ"ח לקמן ריש פ' כיצד מברכין, בסדר המעלות וקדימה בברכות:
ד והא ודאי מצות א"צ כונה. פי' במצות דרבנן כגון ברכה (מפרשים):
ה דהיינו בשומע תפלה אחורי ב"הכ וכו'. עיין ר"ה כ"ט ע"א היה עובר אחורי ב"הכ וכו' ושמע קול שופר או קול מגילה ודו"ק:
ו אבל היכא וכו'. דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונ' לברכה אחרת, דהיינו היפך כוונה (הרא"ש). ועיין בנוד' ביהוד' מהד"ת סי' ע"ד, וז"ל אין לפסול ס"ת בדיעבד דהיינו היכ' שהוציא כבר ס"ת בשבת לקרות בו, משום שינוי צורת תמונת אות, רק היכי שנשתנה האית לצורת אות אחר, וכמ"ש בגמר' חתי"ן ההי"ן או טתין פיפין עיי"ש, ומכאן קצת ראי' להתם:
תוס' ד"ה להגיד בבקר חסדך. (א) א"נ ע"ד המדרש רבה וכו' עכ"ל, דז"ל המדרש רבה (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך, א"ר אלכסנדרי על שאתה מחדשינו בכל בקר ובקר, אנו יודעין שאמונתך רבה לתחיית המתים, (ב) א"ר שמעון בר אבא על שאתה מחדשינו בבקרן של מלכיות, אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלינו:
פי' יפ"ע:
על שאתה מחדשינו בכל בקר. פי' שאנו מפקידים נשמתינו בידך בלילית כשהן עייפות ואתה מחזירם לנו חזקים כאלו הן חדשות:
בבקרן של מלכיות. כלומר בהתחלות כל מלכות שדוחה המלכות שקדמה לה ועוקרת אותה ומאבדת שמה, אבל ישראל יעמדו לעולם בעמדם ולא יכלם מזה אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלינו:
א א"נ ע"ד המדרש רבה וכו'. ר"ל א"נ כדרך שפי' המדרש הפסוק חדשים לבקרים וגו', הכי נמי י"ל הקרא להגיד בבקר חסדך, לפי שכל בקר ובקר מגיד חסדך, שמחזיר לנו נשמתינו, ע"כ ואמונתך בלילות, ר"ל אמונתך רבה לתחיית המתים:
ב א"ר שמעון וכו'. אפשר לפי שיש רשעים שלא יזכו לעמוד בתחי', ואפ"ה נשמתם מוחזר להם בכל בקר, לפיכך דרש ר"ש בענין אחר, ור' אלכסנדרי ס"ל שגם רשעים הללו יעמדו, אם לא לתחיה, יעמדו לחרפה ולדראון עולם ככתוב (דניאל י"ב ב'):
תוס' ד"ה אמת ויציב וכו' אלא (החמשה עשר תיבות ויציב עד וטוב ויפה) קאי אהדבר הזה עלינו לעולם ועד אמת ואמונה חוק ולא יעבור וכו' ואית' בירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי בפרק הרואה להלכה א', ר' יוחנן ור' יונתן אזלין מיעבד שלמא באילן קרייתא דדרומה, עלון לחד אתר, ואשכחון לא' לחזנא דאמר (ב) האל הגדול הגבור והנורא (ג) האביר והאמיץ, ושיתקו אותו, אמרו לו (ד) אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות, ר' חונא בשם רב (ח) שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב ל"ב), לא מצינו כח וגבורתו של הקב"ה, ר' אבהו בשם ר' יוחנן היסופר לו כי אדבר כי אמר איש כי יבולע (שם), אם (ו) יבא אדם לספר גבורותיו של הקב"ה, מתבלע מן העולם, א"ר שמואל בן נחמן מי ימלל גבורות ח' (תהלים ק"ו (ז) כגון אני וחבירי, א"ר אבהו מי ימלל גבורות ה' תרגום יעקב כפר גוברייא בצור, לך דומיה תחלה אלקים בעיון (תהלים ס"ח), נח) סמא דכולא משתוקא, למרגליות דלית לה טימי, כל שמשבח בה (ט) פגמה:
פי' פני משח:
אזלין למיעבד שלמא. לעשות להם סדר ושיהא שלום ביניהם לאלו עיירות שבדרום:
לא מצינו. למלל ולספר כחו וגבורתו של הקב"ה:
כגון אני וחבירי, כלומר דדריש להכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, מי שיכול להשמיע כל תהלתו, הוא ימלל, כגון אני וחבירי כך אמר דוד, ור' אבון אמר כמשמעות פשט הכתוב מי ימלל מי יוכל למלל גבורות ה' ומי יכול להשמיע כל תהלתו:
תרגום יעקב כפר נובריי' בצור. להמקרא לך דומי' תהלה, סמא דכולא סוף כל דבר משתוקא, השתיקה היא תהלה לך, משל למרגליות דאין לה ערך, וכל שאתה משבח לה כך וכך ערכה אתה, פוגמה:
א לחזנא שליח ציבור:
ב האל הגדול וכו' האביר והאמיץ. בתחלת תפילת שמונה עשרה כשאמר האל הגדול וכו' הוסיף ואמר האביר והאמיץ, וכן מוכח ממה שאמרו לו אין לך רשות להוסיף בברכות:
לג' האביר והאמיץ. ולא שתקו אותו מיד כשאמר האביר, לפי שסברו שמא טעה שלא מדעת, עד שהוסיף והאמיץ, ראו קצת שבמתכוין מוסיף, ושתקו אותו, ובגמר' דילן (לקמן ל"ג ע"ב) המתין "עד "שסיים, ועיין שם שהעתקתי משם בעל הטורים בפ' בהעלותך ע' שמות של הקב"ה עיי"ש ודו"ק:
ד אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות וכו'. בדיוק אמרו לו אפילו להוסיף אין לך רשות. הנה מלשון זה משמע בברכות דוק' אסיר, אבל מסוגי' דהכא משמע אפילו שלא בשעת ברכה, אלא בתפלה שהיא בלא ברכה אסור להוסיף ודו"ק:
ה שדי וכו' לא מצינו כח וגבורתו וכו'. אמר שם "שדי, לפי שנקרא בשם זה, ע"ש שאמר לעולמי די, עד פה תבוא, וידוע דאנו אך ורק ממעשיו הכרנוהו, כדמוכח ל' שיר היחוד מיום החמישי עיי"ש, ולפי"ז הכונה, "שדי שאמר לעולמו ידי, ולא הניח לרקוע הארץ כמידת גבורתו, אפ"ה "לא "מצאנוהו "שניא דכח, לא מצינו להשיג מכח וגבורתו של הקב"ה, כל שכן אם היה מניח לרקוע הארץ יותר, עיין (יומא נ"ד ע"ב) ושתיה היתה נקראת:
ו בא אדם לספר גבורותיו של הקב"ה מתבלע מן העולם. דלספר גבורותיו של ענין אחד, צריך לידע ולהכיר הענין, וגבי קב"ה כתיב כי לא יראני האדם וחי, ופני לא יראו, וכעין פרש"י (שמות ט"ו י"א) נורא תהלות, יראוי מלהגיד תהלתך פן ימעטו וכו':
ז כגון אני וחבירי. ואפשר שחבירי קאי, על עשרה בני אדם שאמרו ספר תהלים, כדאית' (בב"ב י"ד ע"ב) "אדם "מלכי צדק "אברהם משה "דוד "שלמה "אסף "שלשה בני קרח עיי"ש, ועיין רש"י ריש תהלים, והא דקרא דוד המלך לראשונים ממנו חבירי, י"ל חבירי באמירת ס' תהלים קאמר:
ח סמא דכולא משתוקא. מבחר כל הסממנים, היא השתיקה, שלא להרבות בדברים (רש"י מגילה י"ח ע"א). ופני משה פי' "סמא סוף כל דבר:
ט פגמה. שהניח משבחה יותר ממה שסיפר: