אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף יא.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף יא.

דף י:

ע"א גמר' לכדתני' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' ובתוספתא שלפנינו פ"א הכי גרסינן, בשבתך בביתך פרט לחתנים, ובלכתך בדרך פרט לעוסקין במצות עיי"ש. ולפי פי' רש"י ד"ה ובלכתך בדרך, משמע דנוסח שלנו מדויק טפי, אבל לפי דרז"ל בפ"ק דיומא, בית זו אשה, משמע טפי כנוסח התוספתא, בשבתך בביתך, פרט לחתנים, שעוסק להיות לו בית זו אשה:

בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה חייב וכו' לכאור' מאי מכאן אמרו, וי"ל דה"ק התנא המסדר הבריית', היה קבלה בידו מדורות הקודמי', דדרשי' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן סתם, ואפשר אפילו כונס אלמנה, ובאו דור האחרון, ודקדקו בדברי הראשונים, והוכיחו דע"כ דוק' הכונס את הבתולה, דאילו היה הדבר סתם גזירת הכתוב דכל העוסק במצוה פטור מק"ש, הנה חתן ג"כ עוסק במצוה הוא, ול"ל לימוד מיוחד לחתן, אלא ע"כ דוק' במצוה שיש עמה טרדה פטור, ותרוייהו בעינן מצוה וטרדה, ממילא סד"א דחתן אפילו כונס הבתולה לא יהי' בכלל הזה, דהמעשה בזה אינו טרדא, רק טרדא דמחשבה, וסד"א טרדא דמחשבה לא יקרא טרדא, ע"כ צריך לימוד מיוחד, דגם טרדא המחשבה טרדא היא, ועכ"פ תרוייהו בעינן מצוה וטרדא אפילו במחשבה, ממילא מכאן אמרו הדור האחרון, והוכיחו הכונס את האלמנה חייב, דאין כאן שום טרדא אפילו במחשבה, רק מצוה, וקחזינן דמצוה בלא טרדא אינ' פוטרת, מדלא קא מסגי ליה בחד פסוקא, ואי קשי' על החכמים הראשונים, כיון דקא דרשי בשבתך, בשבת דידך, משא"כ במצוה, מהיכן שפטו דבעינן דוקא מצוה שיש עמה טרדא, דילמא גזירת הכתוב הוא בכל מצוה, י"ל דדרשי מיתורא דביתך, להורות בשבת דידך בביתך, שיש לאדם טרדת הבית קא מיחייבת, וכי האי גוונ' במצוה פטירת, ובזה מתורץ מה שפירש"י אלא מיעוט' בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך, דלכאור' דבריו תמוהין, דהא לא דרשינן כלל "מביתך, רק משבתך ובלכתך, ולפי דברינו ניחא (מג"ת). ודע הא דכתיב ב' פעמים בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בפ' שמע ובפ' והיה, עיין בצל"ח שתירץ דבפ' שמע, צריכי פרט היכ' דכבר עוסק בענין המצוה והחתן, ודפ' והיה, צריכי פרט היכ' הולך לעסוק בענין עיי"ש:

א"כ לכתוב רחמנ' בשבת ובלכת וכו'. הנה לעיל יליף ר' פפא פרט לעוסק במצוה מבדרך, ועכשיו חזר מתירוצו של ר' פפא, א"כ הל"ל "אלא א"כ לכתוב וכו' ודו"ק:

חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר פארך חבוש עליך. פי' ותרגום פארך, טוטפתך. ודע הא דתפילין נקראו פאר לישראל, הטעם משום שהקב"ה מניח תפילין, להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל, כדלעיל ו' ע"א (מהרש"א שם). א"נ לפי שתפילין צריכין למשמש בהו כל שעה, ק"וח מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה והיה על מצחו תמיד, ק"וח תפילין שיש בהם כמה אזכרות (שבת י"א ע"א), ולפי"ז ציץ שנקרא נזר הקודש, אע"ג שאין בו אלא אזכרה אחת, ק"וח תפילין שיש בהם כמה אזכרות, שהם נזר ותפארה לישראל. א"נ הטעם כמו שהארכתי בשפ"ח לגמר' לעיל ו' ע"א ד"ה שהתפילין:

וב"ש ההוא מבעי להו פרט לשלוקי מצוה. ויש מוחקין הני שבע תיבות, וכן בנוסח כתב יד ליתא, ובהג' מהרש"ש כתב לפי שהאריך הרבה בדרשה דפרט לעוסק במצוה, ועכשיו חזר לענין הראשון, בטעם פלוגתתן, חזר וכפל הענין שהפסיק בו, ובתנ"ך נמצא הרבה כיוצא בזה:

ת"ר בית הלל אומרים עומדין וקורין וכו'. והנה דברי ב"ש לא נזכרו כאן, ובתוספתא שלפנינו, לא נמצא שם ב"ה אומרים וכו', אלא מתחיל מעשה בר' ישמעאל וראב"ע שהיו שרוין במקום א', והיה ר' ישמעאל מוטה וכו' עיי"ש. והנה גירסת התוספתא שהיו שרוין, יותר ניח' מגירס' שלפנינו שהיו מסובין, דהא מאחר שהיו מסובין, האיך אמר והי' ר' ישמעאל ומוטה ור"א זקוף ודו"ק:

ארא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. ובתוספתא גרס ויקבעו כדבריך הלכה לדורות עיי"ש, ובדיוק נקט "כדבריך, דידעו דלית הלכת' כב"ש, אבל יסמכו על דבריך, א"נ שיסמכו על מעשה רב:

ה"מ דמטי ואתא מעיקר'. וכן משמע מדנקט עומדין וקורין וכו' ומטין וקורין, ולא נקטו קורין ועומדין, קורין ומטין, כדתנן (מגילה כ"א ע"א) הקורא מגילה עומד ויושב וכו':

ב"ש פוסלין. בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה, משום גזירה שמא ימשוך אחר שולחנו:

א"ל ב"ה לב"ש מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה וכו'. הקדימו ב"ה בעצמם את ב"ש לפי שהיו נוחין:

לבקר את ר"י בן החורני. ר"י בן החורני. ר"י בן התורני היה מתלמידי ב"ש יבמות ט"ו ע"ב (מפרשים). ודע דאית' התם ואע"פ שר"י בן החורני תלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כדב"ה עיי"ש ודו"ק:

דף י"א ע"א רש"י ד"ה ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא, אי לאו קרא יתיר' לא נפק' לן (א) מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדי' (ב) אלא מיעוט' בעלמא דקא (ג) דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכ' טרדא (ד) אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמ' הוא שמחשב על עסק בתולים וכו' עכ"ל:

(א) מקרא קמא. כלומר מרישא דקרא, דהא חד קרא הוא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך:

ב אלא מיעוט' בעלמ' הוא וכו'. ואע"ג דדבר הנלמד ממיעוט' דקרא, הוי כדרש גמור, ואפשר דיש חילוק בין מיעוט שנתמעט מג' לשונות של מיעוט, והם "אך, "רק, "מן, בין מיעוט אחר, ועיין בל"ב מדות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מדה ב', במיעוט כיצד עיי"ש בסוף מבוא התלמוד:

ג דקא דרשינן מביתך. הסוגי' מוכח דלא מביתך דרשינן פרט לעוסק במצוה, אלא מדכתיב בשבתך, ולא כתיב בשבת, עיין בשפ"ח לגמר' ד"ה בשבתך ודו"ק:

ד אבל חתן דטרד' דמחשב' בעלמ' הוא שמחשב על עסק בתולים. פי' שמא לא ימצאנ' בתולה, (רמב"ם פ"ד מהק"ש), ויש קצת להוסיף בפרש"י, דהנה כל שאר עוסק במצוה המצוה היא הטרד', והיא פוטרת אותו, אבל גבי חתן הטרד' הוא, שמא לא ימצא בתולים, ויהי' מקחו בטעות, ואין כאן מצוה, וא"כ הטירד' מחייבות אותו, ובזה מדויק ל' רש"י ז"ל אבל חתן דטרד' דמחשב' בעלמ' הוא, ר"ל הטרד' היא אינ' מחשבת מצוה אלא מחשבה בעלמ':

רש"י ד"ה מאי משמע. פרט לעוסק במצוה עכ"ל, וכן מאי משמע פרט לחתן, ומוכח כן מדברי רש"י ד"ה כי דרך, בשבתך ובלכתך הקשו לדרך:

רש"י ד"ה מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה וכו'. כלומר מנלן דבדרך רשות לחודא איירי קרא וכו' עכ"ל, רצה ליישב האיך שייך לומר על מקרא שכתוב מי לא עסקינן וכו':

רש"י ד"ה אלמא א"ר אבא. כמו למה אמר אבל אע"פ שטרוד בצערו וכו' ואבל מתגולל בצערו בעפר וכו' עכ"ל, דברי רש"י ז"ל ואבל מתגולל בצערו בעפר, נלקחים מל' הקרא (איוב ט"ז ט"ו) שק תפארתי עלי גלדי ועוללתי בעפר קרני, ופי' רש"י גלדי, מכה יבשה, ועוללתי, ולכלכתי, ל' בזיון וגנאי, קרני, זיוי וענין זוהר עיי"ש. והיינו שכתבו התוס' ד"ה שנאמר, פי' רש"י ואבל מעולל בעפר קרנו. ועיין (קידושין ל"ז ע"א) רש"י ד"ה ונוהגין בין בארץ בין בח"ל, תפלין אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין וכו' עכ"ל, ויש לדקדק מאחר דמבואר שם (ביחזקאל כ"ד) דפרשה זו פארך חבוש עליך וגו', נאמר ליחזקאל בשעה שהיה בארץ כשדים עיי"ש, הרי מפורש ממאמר השי"ת ליחזקאל, דבח"ל חייב, במצות תפילין, ורש"י ז"ל מבי' רק לפי שרבנן אמוראי דבבל מנחי תפלין ודו"ק:

רש"י ד"ה ועוסקין במלאכתן וקורין. לקמן דף ט"ז ע"א מוקמינן לה בפרק שני עכ"ל, בפרק שני, פי' בקריאת פ' והיה אם שמוע, אבל בקריאת פרשה ראשונה אין עוסק במלאכה, ועיין ברא"ש, (וכתבתי כן לפי שיש נוסחות הנדפסים בטעות):

רש"י ד"ה לאחד שא"ל וכו', א"ל יהי' זה כנגד המשחיתים וכו' הגדול הזה יהי' נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו עכ"ל, וברשב"א גורס כמו בירושלמי, מה לך זקנך מגודל, והוא אומר כנגד המשחיתים, פי' להלוך נגד דעת המשחיתים זקנם, וכן הוא בערוך. והנה מסוגי' הש"ס כאן דאמר, עכשיו כשאני הטתי אתה זקפת, משמע קצת כפרש"י:

רש"י ד"ה בשחר מברך לפני' וכו' כדאמר בברכות ירושלמי וכו' עכ"ל, דברי הירושלמי העתקתי בשפתי חכמים לתוס' לעיל ב' ע"א ד"ה מברך עיי"ש. ודע דברשב"א לקמן י"ב ע"ב ד"ה מתניתן אר"א בן עזרי', אחר שכתב דברי הירושלמי הנזכר כאן, כתב הרשב"א וז"ל ובמדרש תהלים מצאתי, במזמור שגיון לדוד, זה שאמר הכתוב שבע ביום הללתיך, אריב"ל אלו ז' מצות ששבכ"ש, יוצר אור ואהבה רבה שמע והיה ויאמר, ואמת ויציב, וגאל ישראל, ולפי שאין מצות ציצית ערבית, מוסיף פורש סוכת שלום, ר' אבין בשם ר' נחמיה אומר אלו ז' מצות שאדם עושה בכל יום, קורא ק"ש ב' פעמים, ומתפלל ג' פעמים, ואוכל ומברך ב' פעמים עכ"ל (וצ"ל חוץ ביום ההענית). והנה לפי גירסת הרשב"א הרי המדרש דרש כן, על מזמור שגיון לדוד, שהוא ג"כ פרשה שביעי שבתהלים, ומילת שגיון, משמע שזה אחד משמות הזמר, על ששם הכלי עיי"ש בפרש"י שבתהלים, אבל במדרש שוחר טוב שלפני, דרש המדרש כך בפרשה ו' שבתהלים, דז"ל למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד, זש"הכ שבע ביום הללתיך, אריב"ל אלו ז' מצות שבק"ש יוצר אור וכו' ודו"ק. ודא דתנא כאן שתים לאחריה, והם אמת ואמונה והשכיבנו ולא הזכיר ברכת ברוך ה' לעולם וכו' בסיום יראו עינינו, לפי שפסוקים הללו וחתימתם נתקן אח"כ, מפני שב"הכנ שלהם היו בשדות (ראש יוסף), ועיין לעיל ב' ע"א תוס' ד"ה מברך, ודף ד' ע"ב תוס' ד"ה דאמר, ורש"י שבת כ"ד ע"ב ד"ה משום:

תוס' ד"ה שנאמר וכו' כי היכי דלא נילף שאר מצות מתפילין מקל וחומר וכו' עכ"ל, פי' מדאיתקש כל התורה לתפילין כדאית' סוף פ"ק דקידושין (מלא הרועים):

תוס' ד"ה אחת ארוכה וא' קצרה. פרש"י ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו ותימא השכיבנו נמי ארוכה ותדע מדלא חשיב (א) בתוספתא בהדי קצרות וכו' (ב) ועוד פעמים ש מאריכין הרב' בתוספ' (ג) כמו אור יום הנף, ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן בפרק היה קורא דף י"ד ע"ב וכו' עכ"ל:

א בתוספתא דז"ל התוספתא פ"א א) למה אמרו א' ארוכה וא' קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך אלו ברכות שמקצרין בהן ב) המברך על הפירות ועל המצוה ג) וברכת הזימון ד) וברכה אחרונה שבברכת המזון, אלו ברכות שמאריכין בהן ה) ברכת תענית ו) וברכות של ר"ה וברכות יו"כ עכ"ל התוספתא:

א) למה אמרו. כמו במה אמרו, ר"ל באיזה ענין אמרו א' ארוכה וא' קצרה (ערלה פ"ב מ"ו):

ב) המברך על הפירות ועל המצות. מכאן ראי' לתוס' ד"ה מקום, ועיין רש"י שלא לחתום:

ג) וברכת הזימון. ר"ל נברך שאכלנו משלו, ולקמן מ"ו ע"א אית' עד היכא ברכת הזמון ר"נ אמר עד נברך ור' ששת אמר עד הזן עיי"ש, ודברי התוספתא הן כדברי ר"נ לקמן ועיין בש"ע סי' ר' ס"ב:

ד) וברכה אחרונה שבברכת המזון. כפי הנראה הוא ברכת הטוב והמטיב עד אל יחסרנו:

ה) ברכת תענית. הן שש ברכות שמוסיפין בתפלת תענית כמפורש (בתענית פ"ב מ"ב) ואומר לפניהם כ"ד ברכות, י"ח שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש:

ו) וברכות של ר"ה. הן ט' ברכות של מוסף שבכללם מלכות זכרונות שופרות שהן ארוכות, א"נ אף תפלת שחרית ומנח' וערבית שמאריך בברכת אתה קדוש, וכן תפלת יו"כ הוי בכלל ארוכות, אבל הא דמאריכין בתפלת יו"כ בוידוי הוי אחר ברכת שים שלום ודו"ק:

ב ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספ', י"ל כוונתם דיש מקומות שאומרים בני אשכנז בליל ב' דשבועות פיוט גדול, מפורש בו סדר הבאת הבכורים (כמו בליל ב' של פסח שמפורש במערבית סדר הבאת העומר), המתחיל אשריך ישראל, הנדפס בקצת מחזורים, וכן שמעתי ג"כ, בקובץ גדול הנדפס על קלף דפוס זולצבאך, נדפסו פיוטים גדולים לברכת השכיבנו:

ג כמו אור יום הנף. הוא בתפלת מערבית לליל ב' של פסח, לברכת השכיבנו:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה