שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף י:
ע"ב גמר' אפילו בעל החלומות א"ל לאדם למחר וכו'. פי' ולמחר חרב חדה מונחת על צואריו, א"נ להיפך אפילו רק בעל החלומות א"ל למחר הוא מת, נמי יחוש לדבר, ואל ימנע עצמו מלבקש רחמים (מפרשים). ולפי מה דאית' (לקמן נ"ה ע"ב) לא קשי', כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד עיי"ש, י"ל פי' קמא של מפרשים קאי אפילו בחלום ע"י מלאך, אל יתיאש מן הרחמים, ופי' שני של מפרשים קאי, בחלום ע"י שד. אל ימנע עצמו מלבקש רחמים, ולפי"ז פי' בעל החלומות שד או מלאך:
את אלקים ירא מיד ויסב חזקי' וכו'. ובנוסח ש"ס כתב יד (בדקדוקי סופרים וכן בעין יעקב) הכי גרסינן את אלקים ירא, לסוף יהיב לי' ברתיה נפק מיני' מנשה ורבשקה, יומא חד ארכבינהו אכתפי' וקא מטי להו לבי כנישתא, חד אמר יפא קרחא דאבא דמיתבר בה אמגוזי, וחד אמר למטווי בה נונא לאקרובי עלה תקרובתא לע"ז, חבטינהו שדא להו לארעא, רבשקא מת, מנשה לא מת קרא עלייהו וכילי כליו רעים וגו' (ישעי' ל"ב):
מיד ויסב וגו' כך מוכח מקרא (מ"ב כ' ב' וישעי' ל"ח):
ויתפלל אל להשם. אין דרך הש"ס לינקט "השם באותיות הללו ודו"ק:
מקירות לבו. פי' בכל לבו (מפרשים), ול' מקירות לבו פי' מכותלי לבו, לפי שהלב יש לו דפנות וחללים (מצודות ירמי' ד'):
ומה השונמית שלא עשתה אלא וכו' החיתה את בנה אבי אבא שחפה ההיכל וכו'. ואע"ג דתנן במנחות א' המרבה וא' הממעיט וכו' ולפום גמלא שכנא, ומאי כל שכן דקאמר, י"ל דה"ק ומה השונמית וכו' החיית את בנה, דהתם כבר מת היה, והחיית אותו, כל שכן שחזקי' עדיין בחיים וצריך רק לרפואה על אחת כ"וכ שתתרפא אותו:
אלא קיר אחת קטנה. ר"ל הקיר וכל אשר שם, כמפורש (מ"ב ד' י') נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה וגו'. ודע דר' לוי דהכא, ע"כ ס"ל כונ"ד לקמן, אכסדרה גדולה היתה וחלקוה לשנים ודו"ק:
שחפה את ההיכל כולו בכסף וזהב וכו'. הא דחפה שלמה המלך את ההיכל בזהב מפורש (מ"א ו' כ"ב) ואת כל הבית ציפה זהב עד תום כל הבית וגו', והא דחפה בכסף מפורש (ד"ה ב' כ"ט ה') ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים, ואיתא שם ברד"ק וארז"ל וכי כסף היה והלא זהב היה, אלא למה קורין אותה כסף, שהיה מכסף כל בעלי זהבים עיי"ש:
באמת ובלב שלם. הנה לעשות דבר טוב ואמת, בלא לב שלם משכחת לה, אבל לעשות דבר טוב בלב שלם בלי אמת אינו, לפיכך התפלל בדיוק ואמר בתחלה, מעט עשיתי מע"ט, אבל המעט באמת עשיתי, ואח"כ עשיתי בלב שלם, דהיינו כל שביכלתי:
שסמך גאולה לתפלה. פי' כוותיקין לקרות בנץ החמה ולא כדרכן של מלכים לעמוד בג' שעות, וכתוס' לעיל ט' ע"ב ד"ה כל, ורש"י ד"ה ותיקים (מפרשים). ומאחר שסמכתי גאולה לתפלה, עו"הז ועו"הב שניה בטוחים לי, וא"כ האיך קאמר לי ישעי', מת אתה בעו"הז, ולא תחי' לעולם הבא, והא אית' (לעיל ט' כ"ב), כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום וכו', ועוד שא"ר יוחנן איזה בן העו"הב, זה הסומך גאולה לתפלה, והיינו שהתפלל, והטוב בעיניך עשיתי:
שגנז ספר רפואות. פי' ואי לא הייתי גונזו, מסתמ' הייתי מוציא משם רפואה למכתי, ועכשיו עשיתי לכבוד ה', כדי שיבקשו רחמי שמים, וא"כ בדבר שציער אדם עליו לכבוד ה', ודאי לא יכשול בו:
ספר רפואות. ועיין (ב"מ פ"ז ע"א) עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ונתרפא, אתא אלישע בעא רחמי ונתרפא, ועיין תוס' ב"ב ט"ז ע"ב ד"ה שכל:
כתת נחש נחושת. מפורש (מ"ב י"ח ד'), ועיין ברמב"ן (במדבר ל"ג מ"א) שכתב שסרה מהם נחש נחושת כשחנו באובות עיי"ש, ודו"ק:
בתת נחש נחושת והודו לו. אע"ג דמפורש שם במלכים ב', דהיו טועי' אחריה, וא"כ מאי רבותי' דהודו לו, ושמא י"ל לפי שהי' מונח זה הנחש, לזכרון הנס, כמו צנצנת המן, והוא גונזו לגמרי ועיין רד"ק (מ"ב י"ח ד'):
גירר עצמות אביו וכו'. ובמכות כ"ד ע"א פי' (רש"י) רבינו יהוד' ד"ה שגוררו, גמר' היא ולא קרא עכ"ל, ולישנ' דקרא (ד"ה ב' כ"ח כ"ז) וישכב אחז עם אבותיו ויקברוהו בעיר בירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל וימלך חזקיהו בנו תחתיו. והנה גירר "עצמות "אביו, משמע אחר שמת ימים רבים, ועיין (תיו"ט פסחים פ' מ"ט, מ"ק ח' ע"א) מלקט אדם וגו' ודו"ק:
קצץ דלתות היכל ושגרם וכו'. מפורש (מ"ב י"ח י"ד ט"ז):
תולין לו בזכות אחרים. ר"ל אם עושין בקשתו, תולין לו בזכות אחרים, ועיין (איוב מ"א) מי הקדמני ואשלם:
מר הוא לו. פי' מדתלה לו בזכות אחרים, הוה לי' כנהמ' דכיסופי, כנצרך לבריות, דהוי כאילו נדון בשני דינין באש ובמים (לעיל ו' ע"ב), והיינו דאמר חזקי', מר לי מר, מכפל מר, דרש כב' דינין (ועיין מהרש"א):
נעשה נא עלית קיר. משום דאיירי לעיל מענין קיר דחזקי', נקט לה הכי, ובזה מיושב הא דמפרש הש"ס ברישא, פסוק י' נעשה נא וגו', ואח"כ מפרש פסוק ט' ותאמר אל אישה וגו':
מעולה שבבתים. המשובח, וקמ"ל שקיימ' הכנסת אורחים בצד היותר טוב, ולא היתה עינה צרה באורחים, כי האי דאית' (ב"מ פ"ז ע"א) א"ר יצחק שאשה צרה עיניה באורחים:
ונשים לו שם מטה שלחן כסא ומנור'. הקדימ' מטה ואח"כ שלחן, דגדולה נתינת מקום שינה לעוברי דרכים, יותר מאכילה, וראי' (ממשנה פאה פ"ח מ"ז, ומשבת כ"ה ע"ב) נשיתי טובה, זו מטה נאה עיי"ש. ובס' תורת משה מהגאון בעל הח"ס זיע"א פ' כי תשא, ת"ח נקרא משכן, ר"ת "מטה "שלחן "כסא "נר, שעשתה השונמית לאלישע וכו':
יהנה כאלישע. פי' דאתייקור' דמתייקר' בי', דכתיב שם (במלכים ב' ד') ותחזק בו וגו', (וכחולין מ"ד ע"ב) דליכא משום שונא מתנות יחי' (ועיין במפרשים):
שכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ועיין (לקמן מ"ח ע"ב) כי הוא יברך הזבח, משמע קצת שהיה אוכל מקרבן שלמים של אחרים ודו"ק. ודע דדוק' כשמואל שאינו צריך כ"כ לאחרים, כי כ"מ שהלך שם ביתו, לכן אל יהנה, אבל אם צריך ליטול ואינו נוטל ה"ז שופך דמים, וכדאית' בירושלמי סוף מס' פיאה (סמיכות חכמים). א"נ דוק' כשמואל לפי שהלך לשפוט את ישראל, לכן לא רצה ליהנות משום אדם, משום דנראה כשוחד (מס' עיון יעקב). ואין לדקדק והא גם אלישע היה פרנס לישראל, כמפורש ברמב"ם בהקדמה ליד החזקה שכתב, אלישע ובית דינו קיבלו מאליהו ובית דינו עיי"ש, די"ל דשאני שמואל שהוא הלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה והגלגל לשפוט את ישראל, לכן הי' צריך ליזהר ביותר אפילו מדבר שנראה כשוחד, משא"כ אלישע שהוא לא הלך בכל המקומות. ויש לרמז הדברים בלישנ' דקרא שם (ש"א ז' ט"ז י"ז) וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו, והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה', ולפי מה שכתבתי ששמואל היה נזהר ביותר מליהנות משום אדם, לפי שחזר בכל המקומות לשפוט את ישראל, וא"כ בקל יבואו לחושדו על השוחד, לכן נזהר בזה, לפי"ז הכוונ' לפי וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו והלך וגו' וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה, לכן ותשובתו הרמתה, חזר למקומו רמתה, כי שם ביתו, ר"ל מזה הטעם כל מקום שהלך שם ביתו עמו, שלא לקבל הנאה משום אדם, מת"כ ושם שפט את ישראל, ר"ל היה דבריו נשמעים בדין ובמשפט, ויבן שם מזבח לה':
קדוש הוא מנא ידע'. בשלמ' דקאמר' איש אלקים, משום דנביא היה, ונביא נקרא איש אלקים, אבל דקדוש הוא מנא ידע'. ודע דמכאן משמע דקדושה הוא יותר במעלה מנבואה, ויש לדקדק דאית' (בע"ז כ' ע"ב) קדושה מביא לידי רוח הקודש עיי"ש, ובפרט לפי משנה במשניות סוף מס' סוטה, פרישות מביא לידי קדושה, קדושה מביא לידי ענוה, ענוה מביא לידי יראת חטא, ויראת חטא מביא לידי חסידות, וחסידות מביא לידי רוח הקודש וכו' עיי"ש, ויש ליישב במה שפרש"י שם לידי רוח הקודש להשרות עליו שכינה עיי"ש, דמשמע שזה עוד יותר מנבואה, ונבואה והשראת עליו שכינה ב' עניינים הם ודו"ק:
שלא ראתה זבוב וכו' ולא ראת' קרי עליו. והיינו דקאמר' עובר עלינו תמיד, דאלמל' רק פעם ושתים היה עובר, אינו ראי' כ"כ, אבל עובר עלינו תמיד, ובכל זה כזאת וכזאת לא ראיתי אצלו, ע"כ איש אלקים קדוש הוא:
שלא ראתה זבוב עובר וכו'. והוא כעין מי' ניסים שהיו במשכן ומקדש, שלא נמצא שם זבוב, ומסתבר שדרש כן "מאיש "אלקים. ומ"ד שלא ראתה קרי כליו, דרש מדכתיב "קדוש "הוא, וכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (רש"י ויקרא י"ט), א"כ קדוש הוא. ואפשר בדיוק קאמר שלא נראתה זבוב עובר, דאפילו עובר זבוב על שולחנו לא נראה, כ"ש שלא נראה שעומד שם. ודע דכאן פליגי בהא מילתא רב ושמואל, ולא נתפרש מאן דאמר שלא ראתה זבוב עובר וכו', אבל לפי מה דאית' (לקמן ס"א ע"א) רב אמר יצ"הר דומ' לזבוב וכו' (עיי"ש דשמואל פליג), לפי"ז י"ל בדרך דרש דרב לשיטתי' הוא דאמר כאן, שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו, זה יצ"הר שדומ' לזבוב, וכת דילי' לא היו יכולין למיקרבי' לי', אלא שלחנו דומ' למזבח, וכדאמר ר' יהוד' תלמיד דרב (לקמן נ"ה ע"א), ומזה ידעה דאיש אלקים קדוש הוא:
הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש. פי' והוא חידוש, דהא מושל מקשיב לדבר אמת משרתיו צדיקים (חולין ד' ע"ב). ומצאתי בהגה' מלוא הרועים, שאמרה כן, כדי לייחד לו לאלישע מקום מובדל ומוצנע לעצמו, לפי שבבית ששם יושבים נשים, יכול לבוא לידי יחוד, והוא קדוש הגודר עצמו מערוה, אך דהא היה נערו עמו, ועל זה אמרה ומשרתו אינו קדוש, שהוא חשוד לאותו דבר, ובחד פרוץ ג"כ אסור, דדוק' תרי כשרי עכ"ל. ודע הא דידעה ומשרתו אינו קדוש, על זה מביא הש"ס ראי', שנאמר ויגש גחזי להדפה, שאחזה בה בהוד יפיה, ולפי"ז קשה קו' האחרונים, דהא ויגש גחזי להדפה, נעשה זמן רב אחר שאמרה הוא קדוש, כמפורש שם במלכים, וא"כ עדיין קשה מנא ידעה דמשרתו אינו קדוש, וצריך ליישב מ"מ מדעשה כן לבסוף, מכלל דנתן עיניו בה מתחלה, כדרכו של נואף, והרבה עמה שיחה, ומשם ידעה שגחזי אינו קדוש. ויש שמוחקין תיבת "שנאמר, אלא ויגש גחזי להדפה, הוא דרש בפני עצמו, ולפי"ז מנא ידעה דמשרתו אינו קדוש, צריך לומר "דשלחן וסדין של גחזי לא היה נקי לא מזבוב ולא מקרי (ועיין בס' ע"י):
במקום גבוה. כסא ושרפרף, דוק' בגבו' ג' טפחים, ואיכ' מ"ד בכסא וכלים אפילו אינן גבוהי' ג' (ש"ע סי' צ'). שרפרף, הוא כסא הנתון תחת רגלים:
ולא במקום גבוה. על דבר שהוא גבוה, שידאג שמא יפול ממנו, ולא יוכל לכוין תפלתו, ועוד שנראה שרוצה לקרב עצמו למעלה לשכינה (נ"י):
אלא במקום נמוך. כלומר על הארץ כשאר העם (נ"י), וכן מותר לקרות באילן, משום דדינו כעלייה, לקמן ט"ז ע"א תוס' ד"ה לפי עיי"ש:
לפי שאין גבהות לפני המקום שנאמר ממעמקים קראתיך ה'. אבל גירסת הרי"ף והרא"ש לפי שאין גבהות לפני המקום, ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ממעמקים וגו' עיי"ש. ודע דמסתבר גירס' זו, דהא לפי גירס' שלנו יש לדקדק האיך אמר בתחילה טעם לפי שאין גבהות לפני המקום, ואח"כ מביא מקרא:
וכתיב תפלה לעני כי יעטוף. פי' וכתיב בסיפ' דקרא ולפני ה' ישפוך שיחו, דהיינו אם הוא עני, עומד לפני ה' בלי מחיצה מבדלת (מעין הברכות). א"נ לפי דמפסוק ממעמקים וגו', יליף במסדר שבחו של מקום, צריך מקום נמוך, לכן מביא מפסוק תפלה לעני, דבשואל צרכיו ודאי צריך מקום נמוך (מס' עיון יעקב):
המתפלל צריך שיכון רגליו שנאמר וכו'. עיין בב"י סי' צ"ה הטעם:
לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. פי' ענין דהכא שייך וקאי בתפלת שחרית דוק', והא דלקמן כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל קאי במנחה, דבי' ליכ' לאו דלא תאכלו, רק איסור' משום ואותי השלכת וגו' (מלוא הרועים) כל האוכל ואח"כ מתפלל וכו' קבל עליו מ"ש. פתח בתפלה ומסיים בקבלת עול מלכות שמים ודו"ק:
אלא גאד. לשון גאוה (ועיין במהרש"א):
אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים. בתמי', והא להמתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם (סוטה ה' ע"א), וא"כ אין קבלתו דעול מ"ש, קבלה. ולפי"ז אין סתיר' מהכא להא דמס' סוטה:
כל אדם יטה וכו'. נקטו כל אדם, עיין (דלקמן י"ג ע"ב) מצינו חילוק גבי בעל בשר לענין מטה על צדו (ועיין לקמן ט"ז ע"א) גבי אומנין:
והטתי לקרות כדברי ב"ש. עיין יבמות ט"ו ע"א, גבי צרת הבת, דר"ט מתלמידי ב"ש הי' לכן סיכן א"ע כדברי רבו (הגר"א לאנדא). והא דאית' (לקמן נ"ג ע"ב) תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא עיי"ש, י"ל התם ב"ה מוד' דנכון לעשות כב"ש, משא"כ כאן בק"ש כתוס' לקמן י"א ע"א ד"ה תני (תוס' ר' עקיב'):
אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דב"ה. ואע"ג דר"ט עבר ג"כ על הא דרב, דיכנס אדם בכי טוב (תענית י' ע"ב) שיכנס בערב בעיר בעוד החמ' זורחת עיי"ש, די"ל דהא חמיר' סכנת' מאיסור', ומילת' דרב משום סכנת דרך הוא, לכן אמרו לו, בלא זה שעברת על הא דרב, אלא בזה בלבד "כדי "היית לחוב בעצמך, במה שעברת על דברי ב"ה:
דף י' ע"ב רש"י ד"ה אבי אבא שקפה ההיכל כולו בכסף וזהב. שלמה עכ"ל, מפורש (מ"א ו' כ"ב וד"ה א' כ"ט ד'), אלא שבמלכים שם, מפורש ששלמה עשה, ושם כתיב וכל הבית צפה "זהב, ובדברי הימים מפורש גבי דוד שהכין "כסף וזהב, וארז"ל וכי כסף היה, והלא זהב היה, אלא למה קורין אותה כסף, שהיה מכסף כל בעלי זהבים, עיי"ש ברד"ק, וכאן ג"כ נקט כסף וזהב ודו"ק. ודע שבדיוק פרש"י כאן אבי אבא שלמה, לפי שלעיל בעמוד א' על מבית אבי אבא, פרש"י דוד:
רש"י ד"ה שגנז ספר רפואות. כדי שיבקשו רחמים עכ"ל, ורמב"ם פי' ספר רפואות ספר המודיע מעניני צורת הכוכבים והטלסמאות, שצורה פלונית העשוי' בזמן ועת ידוע, מרפאת מחולי פלוני, וזה היה קרוב להטעות הבריות אחר עכו"ם, ולכך גנזו (ר' עובדי' ועיין תוס' יו"ט פסחים פ"ד מ"ט):
רש"י ד"ה גירר עצמות אביו. לפי שהי' רשע בזהו וכו' שלא להוציא כהוגן במטות זהב וכסף עכ"ל, ובפסחים נ"ו ע"א פרש"י גירר, משום כפרה, ולא קברו בדרגש ומטה נאה, ומפני קידוש השם, שיגנה על רשעו ויווסרו הרשעים עיי"ש. ודרגש הוא ממיני כסאות והמטות והוא גדול מספסל (רמב"ם סנהדרין פ"ב):
רש"י ד"ה סתם מי גיחון.
(א) מי שלוח (בד"ה ב' ל"ב ל') (ב) ולמה כדי שלא יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות (ג) ולא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בא"י הוא וכו' עכ"ל.
(א) מי שילוח. לישנ' דקרא (בד"ה שם) והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון וגו'. ולכאור' למה קראו רש"י מי שילוח, ומת"כ צריך רש"י להאריך, ומתרגמינן ותחתון יתי' לשילוחא, מאחר שבמקרא וכן בש"ס נזכרו בשם מי גיחון, ולא נזכר מי שלוח ודו"ק:
ב ולמה כדי שלא יבואו מלכי אשור וימצאו מים וכו'. מפורש (בד"ה ב' ל"ב ב' ג' ד'):
ג ולא זהו גיחון הנהר הגדול, ר"ל הנזכר (בראשית ב' י"ג) ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש, דזה הנזכר שם בבראשית, לאו בא"י הוא. והא דכתב רש"י הנהר הגדול, י"ל נגד גיחון דא"י, שהוא רק מעין קטן, נקרא זה נהר גדול. א"נ לפי שכתוב שם והיה לארבעה "ראשים, וגיחון מהם הוא. ודע דבאבן עזרא שם כתב בשם הגאון, וז"ל וידוע כי גיחון קרוב לארץ ישראל הוא, כי כן כתוב והורדתם אותו אל גיחון, והוא בא מפאת מזרחית דרומית וכו' עיי"ש, וכבר עמד בזה הרב חיד"א בס' כסא רחמים באבות דר"נ פ"ב, דהאיך הביא ראי' לגיחון שהוא קרוב לא"י, מפסוק והורדתם אותו אל גיחון, דהא זה הוא סמוך לירושלים והניח בצ"ע עיי"ש:
רש"י ד"ה כי שם ביתו. לעיל מיני' כתיב וכו' עכ"ל, ובספ"ח לגמר' ד"ה שכל מקום שם העתקתי עיי"ש, והנה רש"י ז"ל קיצר כאן בל' הכתוב. ולפי פי' רש"י י"ל נקרא שפיר שמואל הרמתי, לפי שבכ"מ שהלך ביתו וכלי תשמישו עמו, וא"כ בכ"מ היה כעין "רמה ממש, וזה ג"כ שבחו:
רש"י ד"ה תפלה לעני. דרך עניות עכ"ל, פי' היינו ג"כ ממעמקים מעומק הלב (נ"י):
רש"י ד"ה יכוין את רגליו. זו אצלזו עכ"ל, פי' לעמדם יחד כאילו הם רגל אחד כמו המלאכים וככהנים (נ"י) עיין טוב"י סי' צ"ה:
תוס' ד"ה גדול הקורא ק"ש בעונתה וכו'. וי"ל דהכי קאמר, יותר מהעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק"ש וכו' עכ"ל, פי' דהכי קאמר אפילו מי שתורתו אומנתו, גדול כשקורא ק"ש בעונתה יותר משעוסק בתורה פעם אחרת שלא בשעת ק"ש, כך למדתי לפרש מהגהת אשרי עיי"ש, וראי' לדבר שהרי אפילו מי שתורתו אומנתו, פוסק מתורתו בשביל ק"ש, ואינו פוסק לתפלה כדאית' בשבת י"א ע"א, ועיין ברשב"א ד"ה הא דאמר, ובשפ"ח לרשב"א שם העתקתי דברי הירושלמי בזה עיי"ש: