שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף י.
ע"א גמר' כל פרש' שהיתה חביב' על דוד פתח באשרי וסיים באשרי. בפרשה החביב' אמר החתימ' מעין פתיח' (תוס'), והטעם י"ל דדבר החביב לאדם אין לה סיום וסוף, דתמיד חושב והלואי בפתיח' הייתי עומד, לפי שקשה עליו פרידתו מדבר החביב:
פרשה שהיתה חביבה על דוד. ואע"ג דלא יאמר אדם שמומה זו נאה ושמועה זו אינו נאה (עירובין ס"ד ע"א), וי"ל דהיינו דוק' כשאומר זו נאה וזו אינה נאה, אבל שמועה זו נאה ודאי מותר, וכעין שפרש"י (במדבר ט"ז א') פרשה זו יפה נדרשת בתנחומא, וכן (שם כ"ו כ"א) עיי"ש:
בשובבותי' דר"מ. בשכונתו דר"מ, ומפרש הש"ס כן, משום להודיע דשכן רע כמה קשה:
כי היכי דלימות. פי' שהתפלל שלא יאריך הקב"ה להם אפו (ע"י), וימותו זכאי ולא ימותו חייב, והיינו דקאמר בעי ר"מ רחמי עלייהו, ולא אמר שקללם (צל"ח):
בעי רחמי' עלייהו דלהדרו בתשובה. וקשה בשלמ' על עצמו מהני תפלה לתשובה, משום דהבא לטהר מסייעין לו, אבל על חבירו מה מועיל, דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וי"ל דהא דאמרינן חוץ מיראת שמים, היינו יראה השכליות ואהביות שהיא תלוי בבחירה, אבל יראה הטבעית היא בידי שמים, ליראו בעונש אחרים, ועל זה מועיל בקשה להחזיר הרשע בתשובה, ע"י עונש אחרים ליראו שזהו בידי שמים (מהרש"א ובאר אברהם). א"נ י"ל מצד ערבות, שישראל ערבין זה בזה. א"נ מתוך שיכול לבקש על רפואת הגוף של חבירו, כך מבקש על רפואת הנפש, ועיין (תענית כ"ג ע"א) הנהו בריוני וכו':
שלא ילדה בנים לגיהנם. פי' דעיקר תולדות של צדיקים מע"ט, והיינו "עקרה ר"ל, מבני גהינם שהם עקרים מתורה ומע"ט, כאותן "לא "ילדה, לפיכך "רני, ועיין גירסת רש"ל:
וכתיב תהלים נ"ז לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה וכו'. והא דלא פריך ממזמור קמ"ב, משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה, שהיה במערה שכרת בה כנף מעיל דשאול, די"ל במזמור נ"ז מפורש בברחו מפני שאול, משא"כ במזמור קמ"ב:
אתון דלא דרשינן סמוכין וכו'. הנה כל מדרש חכמים אין דורשין הצדוקים, אלא כדי לומר אנן שדרשינן סמוכין וכו' א"ל כן:
לפרשת גוג ומגוג. הוא מזמור ב' למה רגשו גוים, ואחריו פרשת אבשלום, וצ"ל שהש"ס קאי לפי מדרש רבותינו שפרש"י שם בתהלים, שדרשו הענין על מלך המשיח, ולא לפי המשמעו, שנכון לפותרו על דוד עצמו עיי"ש:
למה נסמכ' פ' אבשלום. לאו מדברי ר' יוחנן אלא כל זה ר' אבהו א"ל לצדוקי:
שדר בה' עולמי' ואמר שירה וכו' והש"ס מפרש לה' עולמי', א) דר במעי אמו, ב) נסתכל בעכומ"ז, ג) יונק משדי אמו, ד) ראה במפלתן דרשעים, ה) נסתכל ביום המיתה, ויש לדקדק האיך שייך ל' דר על יינק משדי אמו, וראה במפלתן דרשעים, ועיין בפני יהושע:
נסתכל בכוכבים ומזלות. והא דלא הזכיר חמה ולבנה, ולפי' המצודות, שפי' כל צבאיו, כוכבים ומזלות ניח', אלא לפי"ז למה הביא הפסוק ברכו ה' מלאכיו, ותירוץ בס' מעין הברכות לפי שראה שכוכבים ומזלות המה רק כמלאכי ושלוחי המקום לעשות רצונו:
כל גמוליו וכו'. אפשר שדרש גמוליו, ל' כגמול עלי אמו (תהלים קל"א), ופרש"י גמול יונק שדים:
דדים במקום בינה. במקום הלב, ולא כשאר בעלי חיים, שהם במקום ערוה וטנופת:
נסתכל ביום המיתה ואמר שירה וכו'. משום דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכעין שפי' בזה בס' מעין הברכות, תוסף רוחם יגועון (תהלים ק"ד כ"ט) ופי' כשצדיקים יגועון, אז תוסף רוחם, מוסיף כוחם (ועיין במהרש"א) לכן אמר שירה:
מסיפא דעניינ'. מסיפא דפרשה:
א"ל מאי דכתוב וכו', לא נתברר אי ר"ש בן פזי, או ריב"ל או מר עוקב' או ר' שימי היה השואל ודו"ק:
מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכו'. השת' סבר דשאל מ"ש קרבים דנקט, עד לקמן שפירש לו שלא על הקרבים שאל, אלא על חמשה ברכי נפשי, ואפשר שסבר השת' כן משום שהזכיר גם סיפ' דקרא וכל קרבי וכו':
ומטיל בה רוח ונשמה. הא דהקדים רוח, ואח"כ נשמה ניח', אבל הא דמשמע כאן דרוח ונשמה בא בולד כשעדיין במעי אמו, ובס' פני יהושע כתב וז"ל מבואר בזו"הק ובמקובלים שחמשה מיני נשמות מצינו באדם, והן נפש רוח, ונשמה, חיה, יחידי, ג' מהם נפש רוח ונשמה, ישנן בכל מיני בני אדם, דהיינו נפש התנוע הנתונ' בו משעת העיבור, שבאותו הזמן מתחיל הולד להתנועע, וחלק נשמת הרוח באה לכל אדם משעת הלידה, וחלק נשמת הנשמה ממש באה לו משעת היניקה עיי"ש, ועיין במהרש"א לקמן י"ח ע"ב ד"ה רוחות, ועיין בס' סמיכות חכמים י' ע"ב ד"ה בגמר' א"ר יצחק שמבי' י"א שהנשמה ניתן באדם משעת יציאה לאויר העולם עיי"ש ודו"ק. ולפי דברי פני יהושע, י"ל היינו דכתיב במסית (דברים י"ג ט') "לא תאבה לו "ולא תשמע אליו "ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול "ולא תכסה עליו, עיין בפרש"י, הרי דכתיב בפסוק זה חמשה דברים, נגד ה' דברים, שהפסיד מסית זה, והם "נפש "רוח "נשמה "חיה "יחידי' רוח ונשמה. ולא נקט נפש, לפי דברי המהרש"א, ש פי' נפש הוא החומר, ניח' קצת, אבל לפי דברי פני יהושע, דנפש הוא נפש התנוע' הנתונ' בו משעת העיבור, עייי למה לא הזכיר נפש ודו"ק:
קרבים ובני מעי'. מדנקט תרתי משמע דבכלל בני מעי', לא הוה אלא כרס ודקין, ולא כל הקרבי', כגון לב וכבד וריאה, ומכאן ראי' לשיטות התוס' חולין נ"ד ע"ב ד"ה אילימ', ולא כשיטות רש"י שם דכולם בכלל בני מעי' בל' אמוראי' ודו"ק:
מאי אין צור כאלקינו וכו' מאי כי אין בלתך. הא דמאוחר בקרא מפרש ברישא, י"ל משום דהך מאי כי אין בלתך רק אגב נקט הכי, ועיין (במגילה י"ד ע"א) נקט כסדר עיי"ש ודו"ק:
ב"וד מעשה ידיו מבלין אותו. פי' מעשיו של אדם נשארין כשהוא מת (נ"י):
נשמה מלאה כל הגוף. ולקמן אמר הנשמה יושבת בחדרי חדרים, וצ"ל יושבת היינו עיקר מושבה:
פשרה. עיין רמב"ם פי' משניות כתובות פ"י, פשרה, ענין ביצוע ר"ל תיקון, כמים שאינם קרים ולא חמים נקראין פושרין. ובדברי הרמב"ם י"ל מדרש רבה בראשית, ויצא קין מלפני ה', פגע בו אדם הראשון, א"ל מה נעשה בדינך, א"ל קין עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת עכ"ל, והנה אמר קין על כוחה התשובה, ונתפשרתי, דמשמע רק מחצה, כפשרה זו, אבל שמירת שבת מצינו דמכפר כולה, כדאית' (שבת קי"ט ע"ב) המשמר שבת כהלכתה, אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו וכו' עיי"ש, לכן כששמע אדם, שקין אומר אונתפשרתי, דמשמע מחצה, אמר אדם כך היא כוחה של תשובה, דרק פשרה היא, ואני לא הייתי יודע דבר זה, מיד עמד אדם ואמר מזמור שיר ליום השבת, הרי אני משמר שבת, דמכפר על כולה:
דהכי אשכחן באליהו דאזיל לגבי אחאב. ר"ל דהכי אשכחן דהי צוה לאליהו דליזל לגבי אחאב, כמפורש (מ"א י"ח א'), ורש"י הבי' מקרא וילך אליהו וגו' ודו"ק:
דהכי אשכחן ביהורם דאזיל לגבי אלישע. והנה מפורש דבע"כ אזלו, שהיו קרובים למות בצמא, הם ומחניהם כמפורש (מ"א ב' ג' י"ב) ודו"ק:
לך ובקר את החולה, ואע"ג דמצות ביקור חולים הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך (רמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א), ולמה לא הלך ישעי' עד שנצטוה בפירוש, ובפרט שהיה כבר יום שלישי, ועיין מזה ביור"ד סי' של"ה ואפילו הגדול ילך לבקר הקטן, ודוחק לומר דבמלך שאני, וי"ל משום דת"ת כנגד כולם:
א"ל משום דלא עסקת בפר"ור. והיינו דא"ל ג"כ בדיבור ראשון, מת אתה בעו"הז, ר"ל לפי שמת אתה בעו"הז, שלא עסקת בפ"ור (כבב"ב קט"ז ע"א), לפיכך מת אתה בעו"הב. והנה בשלמ' מת אתה בעו"הז, י"ל דאתי' כר"א (ביבמות ס"ד ע"א), כל שאינו עוסק בפ"ור חייב מיתה, (ואף שבטור א"ה סי' א' לא הביאו כבר הקשה בב"י שם), אבל הא דאינו בן עו"הב עיין:
עסקת בפ"ור. בדיוק א"ל דלא עסקת בפ"ור, דאין ביד האדם רק לעסוק ולה שאדל ולחזור אחרי' ולקיימ':
דחזי' לי ברו"הק דנפקי מינאי בנין וכו'. ולכאור' א"כ ע"כ כך צריך להיות לו בנים, ומצאתי בנוסח' אחרת שגרס דא"ל חזאי כוכבים:
בנין כי שנים היו, רבשקא ומנשה, כמו שהעתקתי לקמן בעמוד ב' ד"ה את דלא מעלו. לא הראה לו שיהי' רשעי', אלא דלא מעלו. א"נ שלא רצה לפתוח פיו להרע לעצמו כ"כ כבשי דרחמנ'. עיין רש"י (סוכה מ"ג ע"ב) ד"ה וכבשום. והנה הא אמר דחזאי לי' ברו"הק, וא"כ תו לא הוי מסתרי דקב"ה ודו"ק:
אפשר דגרמ' זכות דידי ודידך וכו'. והא דאית' (מ"ק כ"ח ע"ב) חיי בני ומזוני לא בזכות' תלי' אלא במזלא תלי', י"ל היינו לענין אי יהי' לו הרבה בנים, אבל בנין מעלו, פעמים דבזכו' תלי', כפי' בעין יעקב, וכדאית' (שבת כ"ג ע"ב) מאן דרחים רבנן הוין לי' בנין רבנן וכו':
אפשר דגרמי' זכותי' דידי וזכות' דידך וכו'. דהא רק עלי חזאי, ולא עליך:
א"ל כבר נגזר' עליך גזיר'. פי' ואית' (בר"ה י"ז ע"ב) צעקו לאחר גזר דין אינן נענין עיי"ש, וצ"ל וחזקי' שהשיב כך מקובלני וכו', דלעולם לא יתייאש אדם מרחמים, ס"ל כר' יצחק שם, דיפה צעק' לאדם בין קודם ובין אחר גזר דין, עיי"ש, ומלך יש לומר כציבור הוא.
ובזה מיושב דלכאור' חזקי' אמר כך מקובלני מבית אבי אבא וכו', דוד המלך ע"ה כפרש"י, והא דוד המע"ה רמז בתהלים ק"ז, עשה להן סמניות בין פסוק לפסוק, לומר לך דוק' צעק' קודם גזר דין נענין כדאית' בר"ה י"ז ע"ב ודו"ק:
א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא וכו'. בן אמוץ, הזכיר אותו בשם אביו, ומרש"י (תהלים ד' ג') משמע דמחזי קצת כגנאי בן ישי עיי"ש, י"ל שרמז לו כשם שאתה מתייחס אחר אביך, שאתה בן אמוץ, כך אני מתייחס אחר אבי אבא, בית דוד, ומשם מקבלני "אפילו "חרב וכו' אל ימנע מן הרחמים, וכעין ויצילני מחרב פרעה:
כלה נבואתך וכו'. פי' גומר נבואתך, דנביא הכובש נבואתו חייב מיתה (רמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה ה"ג), אבל אחר שתגמור מיד וצא, לפי שאני מ"מ אל אתיאש מן הרחמים. ורמז לדרש "צוארו" בגמטרי' "הרחמים":
דף י' ע"א רש"י ד"ה פתח באשרי וסיים באשרי. אלמא חדא היא דאשרי כל חוסי בו סיומא דלמה רגשו גוים הוא עכ"ל, לפי הנראה הוי לי' לפרש, דאשרי כל חוסי בו סיומא דאשרי האיש הוא, דהא עכשיו מסיק דחד' פרשה הוא, ודוחק לומר דרש"י פי' לפי הס"ד דב' פרשיות הן ודו"ק:
רש"י ד"ה בריוני. פריצים עכ"ל, ובל' יוני אלמים עושקים ואנשי מלחמה (ערוך):
רש"י ד"ה חטאים כתיב. קרי ביה חטאים וכו' עכ"ל, פי' חטאים כתיב והם החוטאים, וקרי בי' חטאים בחטף פת"ח שהוא הרבוי מן חטא, והכונ' שיכלה היצ"הר שהוא סיבת החטאים (מצאתי בפי' מחזור מיו"כ שחרית, וכן בפי' ר"י עמדין ז"ל):
רש"י ד"ה כלום יש עבד שמורד ברבו. ויבא להכחיש את דברי הנביא עכ"ל, פי' דברי דוד שניבא במזמור ב' למה רגשו גוים, על גוג ומגוג. ואע"ג דתהלים מכתובים הוא, מ"מ דברי נביאים הם, ודוד המע"ה ממ"ח נביאים היה שעמדו לישראל (מגילה י"ד ע"א):
רש"י ד"ה ואמר שירה. כנגד כולם אמר שירה לכששרתה רוח הקודש עליו עכ"ל, ומצינו כעין זה דאפילו שבמעי אמו אמר שירה, וכדאית' (לקמן נ' ע"א) אפילו עוברין במעי אמן אמרו שירה על הים וכו' עיי"ש, וכאן משמע דהכי קאמר כשהגדיל ושרתה עליו רו"הק, אמר כנגד כולם שירה:
רש"י ד"ה חמשה ברכי נפשי. לעיל חשיב להו עכ"ל, והם ג' במזמור ק"ג, וב' במזמור ק"ד, וש"ס מנה להו לעיל:
רש"י ד"ה ומי יודע פשר דבר משום דאיירי בסופ' וכו' עכ"ל, פי' (לקמן עמוד ב') הטוב בעיניך עשיתי, שסמך גאולה לתפלה:
רש"י ד"ה יהורם. כשהלכו על מואב הוא ויהושפט (מ"ב ג' י"ב) וכו' עכ"ל, הזכיר רק יהורם ויהושפט, ולא הזכיר מלך אדום, ובפסוק מפורש וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום ודו"ק:
רש"י ד"ה נגזרה גזירה. שתמות עכ"ל, רצה לומר דלא נטעה דקאי על הא קא"ל דחזא ברו"הק דנפקי מיני' בנין דלא מעלו, לכן פרש"י כן:
רש"י ד"ה מקובלני מבית אבי אבא. דוד שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר (ש"ב כ"ד ט"ז י"ז) ולא מנע עצמו מן הרחמים עכ"ל, ויש מן המפרשים שציינו (לדברי הימים א' כ"א ט"ז י"ז), והנה באמת בס' שמואל לא כתיב וחרבו שלופה בידו, אבל בדברי הימים כתיב לישנ' דקרא, וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפלו דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, ויאמר דוד אל האלקים הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי וגו' ואלה הצאן מה עשו ה' אלקי תהי נא וגו', הרי מפורש ג"כ שלא מנע עצמו מלבקש רחמים על ישראל:
תוס' ד"ה כל פרשה. וא"ת מאי כל פרשה וי"ל דלאו דוק' פתח באשרי וסיים באשרי אלא חתימ' מעין פתיח' כמו תהלה, וכן הרבה פרשיות שמתחילות ומסיימות בהללוי' עכ"ל, והנה פרשיות תהלים שחתימהם מעין פתיח', הם ט"ו מזמורים, ואלו הן ק"ג ק"ד ברכי נפשי את ה', קי"ח הודו לה' כי טוב וגו', קל"ו הודו, קמ"ה תהלה לדוד, ק"ו, קי"א, קי"ג, קי"ז, קל"ה, קמ"ו, קמ"ז, קמ"ח, קמ"ט, ק"נ, ותוס' כאן לא הזכירו מברכי נפשי, והודו לה' ודו"ק: