שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ט:
ע"ב גמר' משל לאדם וכו'. משל זה הש"ס נקט לי', ולא שהישראל אמרו למשה:
לאדם וכו' ואומרי' לו בני אדם. פי' דהא א' שיהי' חבוש, והמבטיחים הם הרבה, שהוא קל לפודאו, אפ"ה הא' ישוב לרבים כך, כל שכן כשהחבושים הם הרבה, וא' יאמר, שהוא קשה לפודאו, לפיכך נקט הש"ס משל שאינו דומ', ליישר תשובתם למשה והלואי שנצא בעצמינו:
וישאילם מלמד בע"כ. ברמז י"ל שדרש דרש "וי ישאילום, כעין שדרשו ויהי בשלח פרעה, מי צווח ווי פרעה:
בע"כ דישראל. כעין רש"י שם בחומש, אתה אומר א' טול ב' ולך.
וטעם לדבר י"ל, משום הבטחת רכוש גדול, דעד שאין המקבל מקבל בע"כ, אין ראי' שתאותו בידו, אבל כשממאן ליטול עוד, הרי שיש לו די והותר, וקיים בזה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
מ"ד בע"כ דמצרים דכתיב ונות בית תחלק שלל. פי' לפי שהיו כופין אותן בדברים, והיו מראין להם היכן ממונם והונם עמון, עד שהוכרחו לתת להם שאלתם, לכן קרי לי' שלל (הגמר"י עמדין). ודע דהמעיין שם (בתהלים ס"ח י"ג י"ד) ימצא שתרגום יונתן ורש"י וכן במכילתא פ' בא, על פסוק וינצלו את מצרים, לא דרשו דרש זה, מפסוק ונות בית תחלק שלל, כמו שדרשו כאן אלא מפסוק שאחר זה, דכתיב שם (בתהלים ס"ח י"ד) אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, ואית' במכילתא כנפי יונה נחפה בכסף, זה ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ (מין זהב טוב) זו ביזת הים, וכן כתיב (בשיר השירים א' י"א) תורי זהב נעשה לך, זו ביזת הים, עם נקודות הכסף, זו ביזת מצרים, עכ"ל המכילתא ודו"ק. והא דנקרא ביזת מצרים בשם כסף וביזת הים בשם זהב, י"ל משום דעל ביזת מצרים, באו בטענה על ישראל בימי אלכסנדרוס מוקדן, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, אלא שגביהא בן פסיסא נצחתם כדאית' (סנהדרין צ"א ע"א) עיי"ש, והיה כדמיון שדה שיש עליה עוררין, לכן קראו הפסוק רק בשם נקודות הכסף, אבל ביזת הים שרדפו מצרים מעצמן אחריהם, ונאבדו בים, ובדרך זה בא הביזה ליד ישראל, נקרא בשם תורי זהב, כשדה שאין לה עוררין:
א"ר אמי מלמד שעשאו' כמצודה שאין בו דגן ור"ל אמר עשאום כמצולה שאין בה דגים. פי' ר' אמי דרש וינצלו ל' מצודה, הלמ"ד "בדל"ת מתחלפים, וצודה הוא ל' מגדל וחוזק, כדכתיב וישב דוד במצודה, ומצודה שאין בו דגן ולחם לאכול לאנשי המלחמה אין לה חוזק כלל, וכך עשאו ישראל למצרים, ור' לקיש דריש וינצלו, ל' מצולה שאין בה דגים, לפי שעיקר גודל שבח מצרים היה בדגים, כדכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים קנס, ועכשיו ירדו מאותה גדולה (עיון יעקב פסחים קי"ט).
ובזה שעיקר גודל שבח מצרים היה בדגים, י"ל היינו דכתיב במכת דם (שמות ז' י"ח) והדגה אשר ביאור תמות וגו'. ומכאן י"ל היינו דכתיב (יחזקאל כ"ט) דבר ואמרת כה אמר ה' אלקים הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וגו', ופרש"י התנים הגדול, לפי שכל גדולת מצרים וכל שובע שבה ע"י יאור נילוס הוא, לפיכך הנביא מושל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור עיי"ש, ולפי דברי הס' עיון יעקב י"ל לפי שגדולת' ושבחה היה בדגים, לכן קראו הנביא התנין הגדול ודגת אורז:
אני הייתי עמכם. אע"ג דעדיין זמן שעבוד מצרים היה, אמר ל' עבר, יש לומר דלאו דוק' עכשיו שהם בקו' השיעבוד כביכול עמהם, אלא מתחלה אני הייתי עמכם:
בשעבוד מלכיות. פי' גלות ד' מלכיות (סמיכות חכמים), אבל ז"ל במדרש ילקוט תהלים רמז תרל"ד, למנצח על השמינית וגו' דבר אחר על ארבעה מלכיות שהם שמונה, והם בבל כשדים מדי פרס יון מוקדם אדום ושעיר (ובמדרש כתוב וישמעאל) ואדום היא השמינית עכ"ל (ועיין לקמן י"ב ע"ב) וכי מזכירין י"מ לימות המשיח וכו', אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר וכו':
די לצרה בשעתה. דאקדומי פורענות לא מקדמי (מגיל' ה' ע"א). א"נ דמרעה הקב"ה פעמים חוזר (רמב"ם ה' יסודי התורה פ"י ה"ד) וא"כ די לצרה כשהיא באה בשעת', אם לא נמצא מדה טובה לחזור מצרה, ולהפוכה לטובה:
למה אמר אליהו ענני ב' פעמים. פי' דמאחר שרצה לרפאות מזבח ההרוס ולקדש השם, ויותר נתקדש ה' אם בתפלה מעם הוא שומע כעין ירד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו, מיד נענה (תענית כ"ח ע"ב) ועיי"ש, ומתרץ לפי שביקש ב' דברים, ואמר על כל בקשה, ענני פ"א:
וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר ואתה. הסבות את לבם אחורנית, פי' ואתה הסבות את לבם אחורנית, מפרש שהוא עבר במקום עתיד, ור"ל מבקש אני ממך, שאתה תסבב את לבם אליך, אשר היה עד הנה אחורנית ממך, וכפרו בהשגחה ותלו הכל במקרים וכספים, ועתה תסבב את לבם שיאמינו שבדבריך עשיתי (ענף יוסף):
בין תכלת לכרתי. והוא מאוחר מבין תכלת ללבן:
גבבא דעמרא.
גבבא הוא לשון חבילי (ערוך ערך גב), ומפרש"י כאן וכן לעיל ח' ע"א ד"ה כחיזרא, משמע גבבא דעמרא, פי' גיזת צמר מרחל:
וגומר' עד הנץ החמה, יש דלא גרסי תיבת וגומר' (תוס' יו"ט), וראי' י"ל ממשנה ראשונה דלעיל, דגרסי' עד סוף האשמורה ראשונה, ולא אמר וגומרה עד סוף האשמורה ראשונה, ה"נ עד הנץ החמה. ודע לפי מה שכתבתי בד"ה תני', ולרש"י בד"ה ותיקין פי' קורין עיי"ש, יש לומר דהכי נמי, הכי פי' וגומרה עד הנץ החמה, פי' וקוראה עד הנץ החמה. אבל עד הנץ החמ' גרסינן, דהכי משמע (מלקמן כ"ה ע"ב) לימ' תנן סתמ' כר"א דאמר עד הנץ החמה עיי"ש, ולפי שיש ספרים שמוחקין הני ד' תיבות "וגומר' עד הנץ החמה", לכן כתבתי כן:
דרך מלכים לעמוד בג' שעות. עיין לעיל ז' ע"א בשעה שהחמה זורחת וכו' ודו"ק:
רמ"א משיכיר בין זאב לכלב ר' עקיב' אומר בין חמור לערוד. שדומין זה לזה, כדאית' (כלאים פ"א מ"ו), ועיין בשפ"ח לתוס' ד"ה אחרים, שהעתקתי שבירושלמי ס"ל דזאב וכלב, שיעור הכרה שלו, שווה לבין חמור לערוד ודו"ק:
לתפלין כאחרים. דזמן הנחתן משיכיר חבירו וכו', ורמז לדבר שתפילין תלוי' בראי' והכר"א דאית' (לעיל ו' ע"א) וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך, אלו תפלין שבראש, וקודם אור היום דלא שייך כן אינו זמנ' (ט"ז אור"ח ס' ל'):
תני' נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה וכו'. ועיין בשפ"ח לקמן כ"ו ע"א, לרש"י ד"ה מצותה, שם העתקתי לשון התוספתא, דלא גרסינן ותיקין עיי"ש, וכתבתי מזה בשפ"ח לגמר' שם ד"ה כי תני' ההיא ודו"ק. ודע תיבת גומרין, פי' התוס' (סוכה מ"ד ע"ב) גומרין פי' קוראין ולא לשון גומר, וכן מצאתי במחזור וויטרי שפי' כן הא דאית' לקמן ימים שהיחיד גומר בהן את הלל, גומר היינו קורא, וכתבתי בשפ"ח לתוס' לקמן י"ד ע"א, ועיין בשפ"ח לרש"י ד"ה ותיקין:
ותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה. מאי קרא ייראוך עם שמש וגו'. י"ל ותיקין עושין כן, משום דאית' (לעיל ז' ע"א) כשהחמ' זורחת ומלכי מזרח ומערב מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה עיי"ש, לפיכך מעט קודם שהטפשין עושין שטותן, ותיקין עושין להיפך, ומקבלין עול מלכות שמים, וכונתי בזה לדברי מהרש"א ז"ל, שמוסיף וכן מנחה לפני ירח, נגד עובדי לבנה עיי"ש. וע"ז קאמר מאי קראי, וייראוך צדיקים שלך ייראוך, עם שמש, עם עובדי החמה, אבל חילוק ביניהם אלה לחרפת עולם, וצדיקים לחיי עולם, (ועיין בשפ"ח לרש"י לקמן כ"ט ע"ב ד"ה שאינו, שפרש"י שבנץ החמה נקרא עת רצון) ויובן מהכא:
קהלא קדישא דבירושלים. מקום שנזכר קהלא קדישא, או עדה קדושה, והם ר' יוסי בן המשולם ור"ש בן מנסיא (ירושלמי מעשר שני פ"ב להלכ' ד'), ונקראו קהלא קדישא, לפי שהיו משלשין את היום, שליש לתפלה, שליש לתורה, שליש למלאכה, וי"א שהן יגיעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ (מדרש רבה קהלת סי"ז, ועיין בהקדמת הרמב"ם לזרעים בהג"ה). והנה לפי מה שהעתקתי בשפ"ח לעיל ד' ע"ב לרש"י ד"ה זה הסומך גאולה לתפלה, בשם ס' מגיד תעלומה עיי"ש, מובן שנקראו קהלא קדישא, לפי שידעו לכוון היחוד, עד שכל ניזוקין ברחין מינייהו:
דאמטיית אסא וכו'. שהולכית הדס:
מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא. לפי שכל מצוה שאדם עושה בחנם, תוכל הקליפה הנקרא חנם, לשלוט עליה, ורמז בפסוק "ויצאה חנם "אין כסף, פי' אם יצא י"ח בחנם אין במצוה כיסופא וחשקת. ולכן נוהגין אנשי מעשה כשמכבדין אותן באיזה כיבוד בס"ת בב"הכנ, או נבוא לסעודת חתונה ומילה וכדומ', נותנין לצדקה, שלא יהי' המצוה בחנם. וגם באזהרה דרבנן הכי הוא, ובפרט כאן שאם יזכה יבחין, והוי לאפרסומי ניסא שמוכר כסותו, כמו בנר חנוכה (מג"ת). וזה שאמר דוד כשקנה מקום דוד (ש"ב כ"ד) ולא אעלה לה"א עולות "חנם:
לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי וכו'. וכ' במ"א סי' רכ"ד סק"ז, דרק פ"א צריך להשתדל כ"כ ולבטל מלמודו עיי"ש, וצ"ל דר"ז עדיין לא ראה פני מלך. ודע דבנוסח כתב יד גרסינן דא"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לקראת פני מלכים ולא לקראת פני מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת פני מלכי או"הע:
לקראת מלכי ישראל וכו'. פי' טעם שישתדל לקראת מלכי ישראל, י"ל שאם יזכה למלך המשיח, יבחין וידע גודל שכר עושי מצוה (כמגן אברהם רכ"ד, ועיין פרש"י לקמן נ"ח ע"א), וטעם שישתדל לקראת מלכי או"הע, י"ל שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי א"ה ודו"ק:
שאם יזכה יבחין. בדרך דרש י"ל שאם יזכה ללב חכם, יבחין מיד באותה שעה, אם למלך ב"וד מכבדין כך, לממהקב"ה עאכ"וכ, צריך האדם לירא' ולכבדו, ומרומז כן בברכת המלך, ור"ל עד כמה "ברוך "אתה "ה"א, שאתה מלך העולם כולה, שהרי כבודו של מלך ב"יוד, רק חלק, מה שחלק "מכבודו "לב"וד, ובדרך זה פרשתי מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה' (ויקרא י"ט ל"ב) ואית' בספרים מי שזהיר במצוה הידור זו, זוכה ליראת שמים עיי"ש, וי"ל טעם הדבר משום דמי שעומד ומהדר ביראה לזקן ולעושר ולחכם, לפי שזקן ממנו בכמה שנים, או לחכם שגדול ממנו בחכמה מה, א"כ ק"וח לקב"ה שהזקנה דילי', אני ראשון, ולי הכסף, והחכמה דילי', לכן ודאי מיד ויראת מאלקיך אני ה':
דאדם גדול הוא ושמח במצות. ובנוסח כתב יד גרסינן דאדם גדול הוא בתורה ושמח במצות, פי' ותרתי אית ביה, גדול בתורה, וגדול בעבודה, כידוע שהשמח במצוה הוא בעל עבודה, והיינו דא"ל שידרוש בשלומו "במעמד כל "החבור", לפי שיש בהם כת בעלי תורה, וכת בעלי עבודה, ובר' ברונ' איכ' תרתי תורה ועבודה:
תהא הא דא"ר יוחנן בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח תהא בתפלת ערבית וכו':
והא א"ר יוחנן וכו'. סוגי' הש"ס דפריך אר' ברונ' היכי מצי סמיך, (ולעיל ד' ע"ב) פריך אר' יוחנן גופ' שאמר שצריך לסמוך, ואמר שצריך לומר ה' שפתי וגו' ודו"ק ה' שפתי תפתח. ונשפ"ח לעיל ד' ע"ב לגמר' ד"ה בתחלה כתבתי, דבפסוק כתיב שם אדני ובש"ס אית "ה', ועיין במהרש"א כאן ד"ה גמר' כיון, שכתב ב' פעמים אי"י ודו"ק:
מכדי האי לרצון משמע לבסוף ומשמע מעיקר' וכו'. והא דלא נקט משמע מעיקר' דבעינ' למימר, ומשמע לבסוף, י"ל משום דלבסוף תיקנו, לכן הקדים הש"ס ודו"ק:
ומשמע מעיקרא דבעינ' למימר. פי' היינו התפלה שבא להתפלל עכשיו, א"כ לימרו מעיקרא, ר"ל כיון דבעי למסמך גאולה לתפלה, ורש"י פי' לעיל דף ד' ע"ב, דעיקר סמיכות גאולה לתפלה, ילפינן מהאי קרא, ה' צורי וגואלי, וסמיך לי' יענך ה' ביום צרה, א"כ טפי הוה להו לתקן, שלאחר שאמר אדני שפתי תפתח, יאמר ג"כ יהיו לרצון, דבזה הוה סמיך שפיר גאולה לתפלה, דהא בהאי קרא, מסיים בי' ה' צורי וגואלי (פני יהושע):
אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשת' היא. ר"ל קודם שתקנו ברכת המינים, והיה התפלה י"ח ברכות, אבל כשתקנו ברכת המינים, א"כ התפלה י"ט ברכות, גם אשרי האיש ולמה רגשו גוים נחשבו לב' פרשיות (מהרש"א):
ק"ג פרשיות אמר דוד ולא הזכיר הללויה. ולא נקט ולא אמר שירה (כדלקמן י' ע"א) י"ל משום דשירה מצינו כבר בפרש' ז', שגיון לדוד אשר שר לה' וגו':
ולא אמר הללוי' עד שראה במפלתן דרשעים שנאמר יתמו וגו'. וקשה דאית' במדרש שא"א הלל ביום אחרון של פסח וכו', שמעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה, והכא אמרו בהיפך (מהרש"א), וי"ל דלקמן מפרש לקרא מי כתיב חוטאים וכו', אלא דלהדר' בתשובה, ועל מפלה כזו, שפיר אמר ברכי נפשי את ה' הללויה:
אלא ש"מ אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשת' היא. פי' דפתיחת המזמור למה רגשו גוים, ג"כ מוכח שאינו תחלת מזמור (שמעתי), דהא בכ"מ פתח בלשון מזמור, או לדוד, או למנצח, או שיר, או ברכי, או הללויה וכדומ', שהוא לשון התחלה, אבל לשון למה לא מצינו רק כאן בסימן ב' למה רגשו גוים, וכן בסימן י' למה ה' תעמוד ברחוק וגו', ומכאן מבואר פרש"י (מגילה י"ז ע"ב), דמשמע מפרש"י דמזמור ט' למנצח על מות לבן, ומזמור י' למה ה' תעמוד ברחוק, חדא פרשת' היא עיי"ש, יש לומר ג"כ מה"ט לפי שלשון למה, לאו לשון התחלת משמע. ודע דכאן מסיק הש"ס אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשת' הוא, ובמגילה י"ז ע"ב פרש"י אשרי ולמה רגשו ב' פרשיות הם, עיי"ש בתוס' שהקשה סתיר' מכאן, ותירץ הב"ח בסי' קי"ז דכאן בברכות, דאמרינן דאשרי ולמה רגשו חדא פרשת' היא, היינו למאי דתיקנו מעיקרא י"ח ברכות ותו לא, ותיקנו לומר יהיו לרצון לבסוף, דהשתא צ"ל דס"ל דאשרי ולמה רגשו חדא פרשת' היא, אבל לאחר שתקנו ביבנה ברכת ולמלשינים, א"כ י"ט ברכות נינהו, ואעפ"כ לא עקרו ממקומו יהיו לרצון וגו', אלא צריך לאומרו כדמעיקרא, א"כ צ"ל דתו לא אמרינן דחדא פרשת' היא, אלא חשבינן אשרי ולמה רגשו בתרתי, וכן מזמור ט' למנצח על מות לבן, ומזמור י' למה ה' תעמוד ברחוק, שתי פרשיות ממש נינהו, ודוק' לענין שהיה דוד מתפלל על אבדן של רשעים, לענין זה נחשבים שתי פרשיות אלו, כאילו לא היו אלא פרשה אחת (מגילה י"ז ע"ב), אבל לענין מנין הפרשיות, שתי פרשיות ממש נינהו, ויהיו לרצון אחר י"ט היא, לכן הניחוהו לומר יהיו לרצון אחר תפלת י"ח, שהוא עכשיו י"ט עם ברכת ולמלשינים, זו היא דעת רש"י ז"ל עכ"ל הב"ח:
דף ט' ע"ב רש"י ד"ה אותו צדיק. אברהם עכ"ל, והא דש"ס נקט כאן צדיק, ולא נקט שלא יאמר אברהם, י"ל דאיתא (נדרים כ"ד) האומר לחבירו קונם שאת נהנית לי, אם אי אתה נותן לבני כור חטים, חכ"א יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם, ואומר הריני כאילו התקבלתי, וכתב הר"ן דמיירי בסמוכין על שולחן אביהם, לכן מהני אמירת אביהם, אבל כשאוכלין בפני עצמן, צריכין שיאמרו הם הריני כאילו התקבלנו עיי"ש. והנה ידוע שאנו אוכלין וסומכין על זכות אברהם, וכמו שאבות מצטערין בצרתינו, כדכתיב וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ה"ה להיפך בשמחתינו, יש להם ג"כ שמחה, ולפי"ז היינו דקאמר שלא יאמר אותו צדיק, שסמוכין אנו על זכותו, כי צדיק יסוד עולם, זה אברהם, שכל העולם נשען על זכותו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, אבל בלא התרעומת של אותו צדיק, אין תרעומות אצל ישראל, כיון שהם לא היו רוצים ברכוש, שאמרו הלואי נצא בעצמנו, פשוט דהוה כאילו אמרו הרינו כאילו התקבלנו, משא"כ אותו צדיק יכול להתרעם על זה, היינו דמכנה הש"ס כאן אברהם, לאותו צדיק (ע"י). ובס' ליקוטי חבר כ' בשם הג' החתם סופר ז"ל בקשה מכם, פי' כי באמת אם לא יבקשו ישראל לשאול מהמצרים, כבר קיים הש"ית הבטחתו, דהו"ל כאומר הריני כאילו התקבלתי, אבל מאחר שביטל הש"ית בחירת פרעה, שרצה לשלחם, ובע"כ דפרעה, קיים הש"ית ועבדום וענו אותם, א"כ יאמר אברהם, למה לא ביטל ג"כ בחירת בני שישאלו בע"כ, וזה שאמר אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו, וכ"ת בקשה זו למה, שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם בע"כ של פרעה, ע"י שחיזק לב פרעה, ואח"כ יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם, לזה לא ביטל בחירתם של ישראל:
רש"י ד"ה כמצודה שאין בו דגן וכו'. וינצלו כתרגומו ורק"נו עכ"ל, וכן תרגום (לעיל ג' כ"ב) ונצלתם את מצרים, ותרוקינון ית מצרים. ועיין בצל"ח שמדקדק א"כ מהיכן בא ביזת הים, שהיתה ביזה גדולה יותר מביזת מצרים, ותירוץ בשעת שיעבוד היו ישראל בפיתום ורעמסס, ובשעת גאולה היו בעיר מלוכה, ומאותן מקומות לקחו בשעת יציאתם, אבל בשאר מצרים נשתייר לביזת הים עיי"ש. א"נ י"ל בשעה שרדף פרעה את ישראל בים, פתח אוצרות המלך, כמפורש בפייטן לשביעי של פסח עיי"ש, ומשם היה ביזת הים דהא ישראל ביציאתן רק וינצלו את מצרים:
רש"י ד"ה כמצולה וכו' שאין מצוין דגים אלא על שפת הים היכ' דאיכ' מזון עכ"ל, וז"ל רש"י ביצה כ"ג ע"ב, ד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות, דגים אפשר שהם בלא מזונות, שהם אוכלי' שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן ודו"ק:
רש"י ד"ה דיה לצרה בשעתה. דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה וכו' עכ"ל, והנה (שמות ג' י"ד) פי' רש"י אמר לפניו מה אני אזכיר להם צרה אחרת דיים בצרה זו עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה תכלת ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש עכ"ל, ז"ל תפארת ישראל, כרתי הוא הנקרא בלע"ז גרי"ן ובנשף דומה למראה בלוי"א, ואנן קיי'לן באור"ח סימן נ"ח, דמצוה לקרותה מעט קודם נץ החמה:
רש"י ד"ה ערוד. חמור הבר עכ"ל, פי' ב' מיני ערוד יש, א' חמור הבר והוא מין חיה, הנזכר (בירמי' ב') פרא למוד מדבר, תרגום יונתן כערודא דמדורה במדברא, ב' מין שרץ, (כדלקמן ל"ג ע"א) מן הנחש והצב בא:
רש"י ד"ה לתפילין. להניח תפלין שמצות הנחתן קודם ק"ש בפרק שני דף י"ד ע"ב עכ"ל, פי' כדאית' לקמן בפרק שני דף י"ד ע"ב רש"י ד"ה מ"מ תפילין קודם לק"ש עיי"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצוה עכ"ל, וברמ"א סי' נ"ח ס"א, פי' וותיקים תלמידים עיי"ש. ודע הא דאית' הכא, ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום, כבר האריכו בזה המפרשים (ובס' נברשת), וקצת אעתיק מדבריהם, הא שהפליגו חכז"ל במעלת המתפללים כוותיקין, לא משום שקורין ק"ש קודם נץ החמה בלבד, דבקל יכול ליזהר לקום ולקרות ק"ש משיראה חבירו ויכירנו, אלא עיקר העמל והיגיעה הוא לברר בכל יום מימי השנה נקודת הנץ החמה האמתיית, ולקרות ק"ש ולגומרה סמוך להנץ החמה ממש, וכשיגמור ק"ש, אז מתחיל נקודה הראשונה של החמ' לצאת ממעל לאופק הארץ, דהיינו סוף הק"ש יהי' בשעת נץ החמה (מס' שנות אליהו, אבל מל' הש"ע סי' נ"ח משמע דרק התחלה של קריאת שמע צריך להיות קודם הנץ, ובעוד שקורא את שמע וברכת אמת ויציב יגמור הנץ עיי"ש), ובעוד שיאמר ברכת אמת ויציב עד גאל ישראל, יגמור יציאת כל החמה ממעל לאופק הארץ, ונמצא מתחיל להתפלל תפלת י"ח אחר הנץ החמה מיד, ונמצא מתפלל ביום, דבתפלה לכ"ע לכתחילה דוק' אחר הנץ. וז"ל הרי"ף וכן הלכת' כוותיקין, אלא מיהו לית כל אינש יכול לכווני ולמיעבד כי הא מילתא, ואפ"ה מצוה למקרי קודם הנץ החמה מעט, כדי שלא יתפלל אלא לאחר הנץ החמה, שנמצא מתפלל ביום, ואע"פ שאינו עם הנץ החמה דוק' עכ"ל הרי"ף. ולשון הנץ החמה, הוא מלשון הנצו הרמונים, כלומר שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים (תר"י). ודע שבתפארת ישראל פי' נץ החמה הוא עשרה (מינוטען) קודם עלות כל גוף השמש על הארץ (ועיין בש"ע סי' נ"ח):
רש"י ד"ה מתפלל ביום. דהנץ החמה "לדברי "הכל יום הוא עכ"ל, ל' זה לד"ה ניח', אי הוה מצינו פלוגת' דתנאי או דאמוראי, והוה מ"ד דאינו נקרא יום עד הנץ החמ', אבל (במגילה כ' ע"א) מבואר דמעלות השחר יממא הוא, אלא לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין לכתחלה להמתין עד נץ החמה, דאז ודאי יום הוא, ודוחק לומר לדברי הכל, פי' לכל הדברים קאמר, כגון לתפילין ולציצית, ועיין תוס' לעיל ח' ע"ב ד"ה לא ודו"ק:
רש"י ד"ה ולפני ירח. אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה עכ"ל, וכן מפורש (לקמן כ"ט ע"ב) עיי"ש, ובש"ע סי' רל"א סק"א וסי' רל"ג פסק עיקר זמן מנחה מט' ומחצה עד שקיעת החמ' עיי"ש, והא דלא חיישינן להא להתפלל מנחה עם דמדומי חמה, דהיינו עם שקיעת החמה, ועיין במהרש"א כאן שהרגיש בדבר, שכתב וז"ל ולא מצינו בשום דוכתא שמצותה של מנחה עם דמדומי חמה עכ"ל, י"ל משום דילמ' מיטרפ' לי' שעת' (כדלקמן כ"ט ע"ב), ומ"מ היה להם להפוסקים להזכיר מזה כלום ודו"ק. ודע דמדומי הוא מלשון ערב (ערוך):
רש"י ד"ה תהא. הא דר' יוחנן בתפלת ערבית וכו' דגאולה ביממא הוה עכ"ל, ומבואר ברש"י לעיל ד' ע"ב ד"ה זה הסומך עיי"ש:
רש"י ד"ה דא"ר יהוד' בריה דר' שמעון גרסינן עכ"ל. פי' דלא גרסינן בן פזי, ואינו דר"ש בן פזי דלעיל עיני' דהאי מימר', דא"כ קשה מאחר דשני מימרת ר' יהוד' בדר"ש בן פזי אמרם, מאי אולמא דהך מהך, אלא תנא אחר, שאינו בן פזי, אמר להא מילת', ושפיר מבי' סייעת', דגם האי תנא סבר, דחדא פרשה היא, כמו האי תנא דלעיל (צל"ח):
תוס' אלא בין תכלת שבה ללבן שבה וכו'. ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה (א) בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן (ב) ועושין בו חולי' של תכלת וחולי' של לבן עכ"ל. (א) בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן, ר"ל ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן, ועיין תוס' מנחות ל"ט ע"ב ד"ה או גדיל, שכתבו דכיון דתרי מיני ביני רחמנ', סבר' הוא שיהיו שווים עיי"ש, ושיטות הרמב"ם שעושה ד' חוטין שהן בכפולים ח' וצובע חצי חוט תכלת, כדי שיהי' ז' חוטי לבן וחוט א' תכלת, דפתיל תכלת חד משמע (רמב"ם פ"א מה' ציצית) והראב"ד חולק, וכתב בכסף משנה ששיטת התוס' כשיטת הראב"ד עיי"ש, ועיין בבית יוסף סי' י"א:
ב ועושין ב' חולי' של תכלת וחולי' של לבן. וזה כעין שיטות הרמב"ם פ"א מה' ציצית ה"ז, ולוקח חוט א' מן הלבן, וכורך בו כריכה א', ואח"כ כורך ב' כריכות של תכלת בחוט התכלת, וכריכ' אחרונה של לבן, ומפני שהתחיל בלבן מסיים בו, ומתחיל בלבן כדי שיהי' סמוך לכנף מינה מעיי"ש:
תוס' ד"ה אחרים אומרים וכו' בירושלמי במה אנן קיימין וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' ב', משנה מאימתי קורין שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן, רא"א בין תכלת לכרתי וכו':
גמר' כיני מתניתן, בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן (א) וראיתם אותו כתיב, מן הסמוך לו, ומ"ט דר"א כדי שיהי' ניכר בין הצבועין, תני בשם ר' מאיר, וראיתם אותה אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו, מגיד שכל המקיים מצות ציצית, (ב) כאלו מקבל פני שכינה, מגיד שהתכלת דומ' לים, (ג) וים דומ' לעשבים, ועשבים דומ' לרקיע, ורקיע דומ' לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומ' לספיר, דכתיב (יחזקאל י') ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא, אחרים אומרים וראיתם אותו, (ד) כדי שיהי' אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו, ר' חסדא אמר (ה) כחדא דאחרים מה אתן קיימין, אם ברגיל אפילו רחיק כמה חכים לי', ואם בשאינו רגיל אפילו קרוב לי' לא חכים לי', אלא כי אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל, כדהא דאזיל כי' לאכסני' ואתא לקיצין אית תניי תני בין זאב לכלב בין חמור לערוד, ואית תניי תני כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו, הוא בעי מימר מן דמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד, כמן דמר בין תכלת לכרתן, ומן דמר כדי שיהא אדם דחוק ד"א ומכירו, כמן דמר בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום, א"ר זירא ואנא אמרית טעמא, ויראוך עם שמש, אמר מר עוקבא הוותיקין היו משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה, תני א"ר יהוד' מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי ר' אלעזר ב"ע ור' עקיב', והיו עסוקין במצוות, והגיע עונת, ק"ש, והייתי סבור שמא נתייאשו מק"ש, וקריתי ושניתי, ואח"כ התחילו הם, וכבר היתה ההמה על ראשי החרים:
עד הנץ החמה. רבי זבדי בד"ר יעקב בר זבדיה בשום ר' יונה כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים:
פי' פני משה:
כיני מתניתן. כן צריך לפרש בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית ממש כדמפרש ואזיל דמ"ט דרבנן דכתיב וראיתם אותו מן הסמוך לו משיבתין בציצית בין תכלת ללבן הסמוך לו לראותו אז הוא עונת ק"ש:
כדי שיהי' ניכר בין הצבועין. ר"א דריש וראיתם אותו דקאי אל התכלת דלעיל מיני' ומשיכיר תכלת בין שאר הצבועין הקרובין לגוון תכלת:
וראיתם אותה אין כתיב כאן. דהוה משמע דקאי על אותה מצוה:
אחרים אומרים וראיתם אותו. משמע על האדם העומד לנגדו וסתם ראי' ד' אמות היא וכדמפרש ר' חסדא כהדא דאחרים באיזו חבירו מיירי:
אם ברגיל. חבירו הרגיל עמו אפילו רחוק כמה ממנו מכירו בראי' בעלמא ואם בשאינו רגיל שלא ראה אותו אפילו קרוב לו ביותר אינו מכירו ומאי משיכיר דקאמרי:
ואתו לקיצין. לפרקים, לפעמים הוא בא והולך לו כאכסני' הזה וזהו רגיל ואינו רגיל:
לערוד. חמור הבר:
הוא בעי מימר. ר' חסדא דמפרש לעיל להא דאחרים הוא היה מפרש ג"כ להך פלוגתא דתנאי דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן במתניתן:
מן מר. מאן דאמר בין זאב לכלב וכו' ס"ל כמאן דאמר בין תכלת לכרתי דצריך שיאיר היום ביותר כדי שיכיר בין הצבע הקרוב כמעט לצבע אחר וזה השעור בעצמו משיכיר בין זאב לכלב או בין החמור לערוד:
ומאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק וכו'. ס"ל כמ"ד בין תכלת ללבן שהוא יותר קודם שבמעט אורה יכול להבחין ביניהם וכן להכיר חבירו הרגיל ואינו רגיל ברחוק ד' אמות:
ייראוך עם שמש. מוראך והיינו ק"ש שהן מקבלין עליהם מלכות שמים עם שמש עם הנץ החמה:
היו משכימין. מעט קודם הנץ החמה כדי שיסמכו לה התפלה עם הנץ החמה:
תני. בתוספתא פ"ק והתם קאמר שהיו עסוקין בצרכי ציבור:
שמא נתייאשו מק"ש. לפי שעסוקין במצות ופטורין מק"ש:
וכבר היתה החמה על ראשי ההרים. כשקראו הם:
מטפטפת, מתחלת לזרוח:
א וראיתם אותו כתיב וכו'. מבואר דג' תנאי דפליגי, בזמן ק"ש, כולהו מודין דנלמד מפסוק וראיתם אותו, אלא דבהא פליגי, דת"ק דריש וראיתם אותו קאי על הציצית, דהיינו על התכלת ולובן שבציצית, ולר"א קאי על התכלת שבציצית, ולאחרים קאי על חבירו שלפניו. ומכאן י"ל קצת טעם ורמז שפ' ציצית שייך לק"ש (עיין תוס' לקמן י"ב ע"ב ד"ה בקשו), לפי שבפ' ציצית רמז זמן ק"ש מתי מתחיל:
ב כאילו מקבל פני שכינה. ושמא הטעם משום דאית' (מנחות מ"ג ע"ב) תני' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן, ושני המימרות מרומזין בקרא, וסיפ' מפרש לרישא:
.(ג) וים דומה לעשבים. בגמר' דידן אינו, ואפשר משום דעשבים אינו מרומזין בקרא כמו האחרונ':
ד כדי שיהי' רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו. ורמז לדבר שמשעה זו נקרא בקר, דכתיב (רות ג' י"ד) ותשכב מרגלותיו עד הבוקר ותקם בטרם יכיר איש רעהו עיי"ש, וגם הד' אמות מרומזי', דכתיב "בטרום, וקרי בטרם, וי"ו יתירה, לב' אמות של שני בני אדם, וד' אמות שביניהם:
ה כהדא דאחרים וכו'. ובש"ס שלנו הלכה כאחרים, ומסתבר שפיר דכן הלכה, דהא שמי' גלי' דעתיד התכלת להתבטל, לכן ודאי ניתן הלכה לזמן ק"ש להכיר בדבר שאין שייך ביטול לעולם:
ו אית תני' תני וכו'. הארכתי בהעתקה זו משום דהרא"ש ובעל המאור והרמב"ן במלחמות, כתבו העניינים, לכן הארכתי בהעתקתם:
תוס' ד"ה לק"ש כותיקין. תימ' לעיל (דף ח' ע"א) פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד (ולקמן י' ע"ב) פסקינן כר' יהושע וכו', ומיהו קשה דאמרינן (ביומא ל"ז ע"ב) אף היא עשת' נברשת של זהב וכו' עכ"ל, פי' הילני המלכה עשתה נברשת והיא מנורה של זהב על פתחו של היכל, ומפני שההיכל גבוה ק' אמה ועומד בראש הר הבית, לפיכך כשהחמה עולה היה הנברשת שעשוי מזהב מוצהב מבריק ומתנוצץ, והיו יושבי ירושלים יודעין שהגיע זמן ק"ש, ועיי"ש בפי' המשניות. וזמנם של ק"ש כמה הם, העתקתי בשפ"ח לדף ח' ע"ב גמר' ד"ה פעמים עיי"ש:
תוס' ד"ה כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק. וא"ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותי' דר' ברונא וכו' עכ"ל, פי' ב' קושי' הקשה בתוס', חדא והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה, וא"כ מן הדין לא יכול לבוא שם נזק לעולם, ועוד קשה מאי רבותי' דר' ברונא לקמן וכו', ועל זה מתרץ התוס' דהך דהכא כל הסומך גאולה לתפלה, וכן הא דר' ברונא לקמן דזימנ' חדא סמך גאולה לתפלה, מיירי כותיקין: