שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ט.
ע"א גמר' ובלבד שלא יאמר השכיבנו. וכן ל' הרמב"ם וש"ע, וכונתם שלא יאמר ברכת השכיבנו, דהא כול' ברכה לא שייך למימר בשע' זו, ועיי' בשפ"ח לפיל ד' ע"ב לתוס' ד"ה אמר, בשם ר' עמרם גאון:
לאו בפי' אתמר אלא מכללא איתמר. בקצת מקומות בש"ס פריך הש"ס ואי מכללא מאי, ובקצת מקומות לא פריך, ועיין מסורת הש"ס (לקמן י"ב ע"א) ודו"ק:
כדאי הוא ר' שמעון. ר"ל כדאי הוא ר"ש שאמר כאן משום ר' עקיב'. וממה דנקט הש"ס כאן סתם ר"ש, מוכח ג"כ דסתם ר"ש הוא רשב"י (כרש"י חולין מ"ט ע"ב):
ועד השתא לאו שמיע' להו להא דר"ג. פי' בתמי' והא משנה ידוע לכל:
רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים. פי' ואתה בעצמך לימדתנו דיחיד ורבים הלכה כרבים (כדלקמן ל"ז ע"א) דא"ל ר"ע לר"ג למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים:
ואילו אכילת פסחים לא קתני. ר"ל מאחר שדקתני ענייני שאר קרבנות וזמן אכילתן הל"ל גם זו (ועיין בשפ"ח לעיל ב' כ"א לרש"י ד"ה א"כ, ועיין פסחים דף ע' ע"א, חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה). ובזה מתורץ דלא פריך הש"ס, ואילו הלל בלילי פסחים לא קתני ורמינהו וכו', א"נ לפי שסמך על משנה (פסחים פ"ט מ"ג) דטעון הלל באכילתו, הרי שזמן ההלל כזמן אכילה ועיין בצל"ח:
ק"ש ערבית הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים. י"ל הקדים ק"ש משום דתדיר, והקדים הלל בליל פסח משום דנוהג בז"הז. א"נ הנה הרמב"ם בפ"ח מה' קרבן פסח הי"ד כתב, וטעון הלל באכילתו והוא ל' המשנה (פסחים פ"ט מ"ג) עיי"ש, וצ"ל פי' בשעת אכילתו, שמתחיל הלל קודם אכילתו, ופוסק באמצע, ולאחר אכילת פסח גומר הלל, (כעין שאנו נוהגין להפסיק את ההלל במצה שהוא במקום פסח), ולפי"ז שמתחיל הלל קודם אכילתו, לפיכך הקדים בבריית' אמירת הלל לאכילת פסח:
הא ר' עקיב'. ואין להקשות האיך מוקים בריית' דקתני מצותן עד שיעלה עמוד השחר כר' עקיב', הא רשב"י אומר לעיל משום ר' עקיב' דיוצא עד הנץ החמ', די"ל דדוק' בדיעבד כעין שעת הדחק קאמר עד הנץ החמ', משא"כ בבריית' מצותן קאמר (ועיין תוס' ד"ה לעולם תרי תנאי אליב' דר' עקיבא):
מה להלן עד חצות. ואע"ג דבקרא כתיב כחצות הלילה אני יוצא וגו', ומאי עד חצות דקאמר, ועיין בספר סמיכות חכמים דתירוץ דכאן ר"א לענין סוף זמן אכילתו קאי ודו"ק:
סד"א הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים מה שלמים נאכלין לב' ימים וכו'. ואין להקשות דהל"ל הואיל ופסח קדשים קלים, ובכור ומעשר קדשים קלים, מה בכור ומעשר נאכלין לב' ימים וכו', דהא בכור ומעשר ופסח שווין להזאת דמן, שכולן צריכין מתנה אחת, משא"כ שלמים שדמן טעון ב' מתנות שהן ד', כמפורש בפרק איזהו מקומן, די"ל לפי דהא גופ' דבכור ומעשר נאכלין לב' ימים, משלמים יליף, כמפורש שם בזבחים, לפיכך נקט הש"ס סד"א משלמים:
אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא ל' בקשה וכו'. הא דאין נא אלא ל' בקשה, בריית' היא (בסנהדרין מ"ג ע"ב), ולאו דבי ר' ינאי אמרי אלא מביאין לה להכא, להך דרשה, וכעין (סנהדרין פ"ט ע"ב):
א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך וכו' בבקשה מכם וכו'. ב' בקשות איכ' כאן בקשה למשה, בקשה לישראל, אע"ג דפ"א כתיב נא, די"ל כעין (פסחים כ"א ע"ב) ה"נ נדרש למעלה דבר נא בקשה ממך, ונדרש למטה נא באזני העם, של' בקשה דבר באזני העם:
לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. ויש מדקדקים למה היה צריך בקשה לזה לשאול וליקח כסף וזהב, הלוא נפשו של אדם חומד ובהול על הממון, וי"ל משום דיראו כי מת"כ ירדפו פרעה ומצרים אחריהם, ובאמת כן היה כפרש"י (שמות י"ד ה') ויהפך לבב פרעה ועבדיו, ופרש"י עכשיו נהפכו לרדוף אחריהם, בשביל ממונם שהשאילום.
ודע שישראל לקחו בדין כסף וזהב ממצרים, משום דשכר עבודה של ס' ריבוא הוא דלקחו, כדאית' (סנהדרין צ"א ע"א). והיינו סמיכות הפסוקים (שמות י"ב ל"ו ל"ז) וינצלו את מצרים, ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים וגו', פי' הא כתיב (לעיל א' י"א) ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס, ומרעמסס זה נסעו, וינצלו את מצרים בשכר עבודה של ס' ריבוא. ומכאן י"ל (שמות ל"ט כ"ד) כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש וגו', ופירוש בעל הטורים, וז"ל כל הזהב, ה' מיני זהב, חח ונזם וטבעת וכומז וכל כלי זהב, כנגד העשוי להם ה' ענוין, פרך, מרור, ענוי, לחץ, עבודה קשה עכ"ל, ולפי"ז אף שהקב"ה שונא גזל בעולה, אפ"ה היה כשר הזהב של ישראל לבנין המשכן, לפי כל הזהב העשוי למשכן, למלאכה, פי' היה בא ליד ישראל שכר למלאכה ועבודה, לכן בדין נעשה ממנו בכל מלאכת הקודש. א"נ שהרי כל כסף וזהב בא להם מיוסף שצבר הכל בז' שני הרעב, ולתכלית זה היה שני הרעב, כדי שיצאו ישראל אח"כ ברכוש גדול (מפרשים). וכעין שפי' בזה בס' נועם אלימלך (בראשית כ"ג מ"ג) ויאמר שלום לכם אל תיראו וגו' כספכם בא אלי, פי' למה לכם להחזיר למצרים, הכסף הנמצא באמתחותיכם, הא כל כסף וזהב הבא אלי, הוא כספכם ממש עיי"ש. והיינו דכתיב (שם מ"א נ"ז) וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף וגו', ופרש"י ורשב"ם כאילו הוה כתיב אל יוסף לשבור, מדהל"ל לשבור מן יוסף עיי"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא שתכלית הרעב היה, כדי שכל הארץ יבוא לשבור להביא שבר כסף וזהב אל יוסף:
שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וא"ל והא צריך לקיים מאמרו, אף אם לא יאמר אותו צדיק, די"ל דאית' בשם מהר"ש מאסטרופולי' ז"ל, ויוציאם בכסף וזהב וגו' (תהלים ק"ה ל"ז) פי' בב' שמות שכסה' "בפז" ע"י יצאו ממצרים, והם אתוון כסף זהב עכ"ל, וא"כ הרי בכלל רכוש גדול שנאמר לאברהם הוה כסף וזהב, וא"כ כביכול קיים דברו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ביציאתם לבד, דהא י"ל כוונתו יתברך היה לב' שמות הללו, אבל אברהם אבינו יכול לטעון רכוש גדול ממש, והיינו שלא יאמר אותו צדיק וכו':
דף ט' ע"א רש"י ד"ה דאשתכור. וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר עכ"ל, פירש"י כן משום שאין מסתבר לומר דאשתכרו כ"כ, עד שהיו אסורין מן הדין לקרות ק"ש ולהתפלל כל הלילה (כש"ע צ"ט ס"א).
א"נ דמל' הרא"ש כאן משמע דאונס שיכור לא שמי' אונס, וריב"ל אמר להם כדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, דהיינו באונס, לפיכך פרש"י דלא אונס שיכור היה להם, אלא אונס שינה, דשמי' אונס.
ומצאתי ראי' לדברי ממה שכתב הבית יוסף סי' צ"ט, ליישב הא דקשה למה היתר ריב"ל לההוא זוגא דרבנן לקרות אף אחר שעלה עמוד השחר, ור"ג במתניתן היתר לבניו לצאת רק עד עמוד השחר, וכתב ליישב משום דבניו של ר"ג היה אונס שיכור, ולא שמי' אונס כ"כ, לכן א"ל רק עד שעלה עמוד השחר, משא"כ ההוא זוגא דרבנן עיי"ש:
רש"י ד"ה שעת חפזון. שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות י"ב כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר עכ"ל, והש"ס הביא לקמן שיצאו בשחרית בשעת חפזון, פסוק (במדבר ל"ג ג') ממחרת הפסח יצאו בנ"י ביד רמה ודו"ק:
רש"י ד"ה יכול יהי' נאכל כשאר קדשים וכו' שאף היא זמן אכילתה יום אחד ואוכל והולך כל יום שחיטתה וכו' עכ"ל, שאף היא, פי' הפסח זמן אכילתו יום אחד, ואוכל והולך, ר"ל יכול שגם הפסח יהי' אוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה וכו':
רש"י ד"ה שם תזבח וכו' אלא לפי שאין שורפים קדשים ביו"ט ממתינין לו עד בקר שני עכ"ל בשבת כ"ד ע"ב יליף חזקי', מדכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, דאין שורפי' קדשים ביו"ט עיי"ש, ולפי אביי ורבא ור"א דילפי התם מקרא אחרינא, ניח' טפי ל' רש"י ז"ל כאן ודו"ק: