אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף ח:

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף ח:

דף ח.

ע"ב גמר' שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. הא דאית' שמאריכין ימיו, איצטריך לומר ג"כ ימים, לזקן מופלג שבא בימים (מעדני יו"ט). ודע הא דנוהגי' קודם קריאת הפרשה שנים מקרא וא' תרגום, אומרי' פסוק ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, יש לומר משום דע"י קריאה זו זוכה לחיים, שמאריכין לו ימיו ושנותיו:

מאריכין לו ימיו ושנותיו. בדרך דרש י"ל, דבעיני הבריות ימי החורף קצרים, וימי הקיץ ארוכים הם, וכן בהיפך הלילות, ובאמת מי שמרבה בתורה ובמצות בחורף ביום ובקיץ בלילה, הלוא ארוכים הם, דפעמים יש קונה עולמו בשעה אחת, וכן בהיפך במי שממעט בתורה ובמצות, וכן הוא בענין השנים, פעמים בא בארוכה, פעמים בא בקצרה, הרי דיש מי שזוכה שמאריכין לו ימיו ושנותיו:

ר' ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשיית' דכולא שתא במעלי יומא דכיפורי. י"ל הטעם לפי שלמחר ביו"הכ ספרי חיים וספרי וכו' פתוחים, והמשלים פרשיותיו מאריכין לו ימיו ושנותיו, ור' ביבי בר אביי היה מבני עלי שנתקצר שנותם, לכן היה רוצה להשלים, כדי שיכתב לאלתר לחיים (עיון יעקב). א"נ י"ל הטעם, לפי שבעיו"כ הוא זמן פשפוש במעשים, ודיבור מביא לידי זכירה, לכן מתוך חזרת הדברים בתורה, ימצא דבר שלא נזהר בו, ויתקן וישלימנהו:

כאילו מתענה תשיעי ועשירי. ואע"ג דעשירי באמת מתענה, ולמה נקט הש"ס ועשירי, ולא קאמר כאילו מתענה אף תשיעי, י"ל דהכי קאמר שגם תענית עשירי נתעלה, דנחשב כאילו התענה אותו אחר יום התענית, והתענה ב' ימי' רצופים, שנחשב לכ"ה יום (הר"י פינטא ומג"ת ועיין בצל"ח):

א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. וכעין זה אית' (שבת כ"ג ע"ב). ודע הא דלא א"ל תנינא המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, י"ל לפי שרצה למימר לי' דגם איסור יש במקדים ובמאחר:

כדא"ל ריב"ל לבני' אשלימו פרשותייכו וכו' והזהרו בוורידין כר' יהוד' וכו' והזהרו בזקן ששכח תלמודו. ממה שאית' כאן הני תרי הזהרו וכו', דלא שייכ' כאן, משמע דהזכיר כאן כל מה שציוה ריב"ל לבני', וא"כ הל"ל ג"כ הא דאריב"ל קדמי' וחשיכ' לב"הכנ וכו', ודוחק לומר משום דאית' לה (לעיל ע"א) ודו"ק:

והזהרו בוורידין כר' יהוד'. מדאריב"ל לבניו שיזהרו, קצת ראי' לתוס' חולין כ"ז ע"א ד"ה השוחט, שכתבו דר' יהוד' דוק' לכתחלה קאמר עיי"ש, דאי דיעבד א"ש דאזהר להו על זה, יותר משאר איסורי, ותוס' דהתם לא הזכירו. ואפשר משום דבעוף בלבד הדין כן, אתי' לאשכוחי, לכן אמר להו הזהרו בזה:

בוורידין: פי' חוטי הצוואר שמהן יוצא הדם:

והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו. י"ל דאית' (סוף מס' קינים) זקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתישבת עליהם וכו' עיי"ש, וא"כ אם לא היה בא האונס לזקן זה, היה דעתו מתיישב ומוסיף חכמה, ולכן הזהרו לנהוג בו כבוד כזה כאלו הוסיף מעלתו בתורתו וביראתו. ומכאן י"ל פרש"י ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר ציוה ה' את משה (במדבר ל"א כ"א). ופירש"י אשר ציוה ה' את משה, תלה ההוראה ברבו עיי"ש, ולכאור' מאי רבותי' דאלעזר תלה ההוראה ברבו, וי"ל לפי דמשה רבו שכח מחמת כעס, וכפרש"י שם ויאמר אלעזר הכהן וגו', ולפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות עיי"ש, דאפ"ה תלה ההוראה ברבו:

דאמרינן לוחות וכו'. כאן נקט הש"ס סתם דאמרינן, (ובב"ב י"ד ע"ב) אית', תני ר' יוסף אשר שברת ושמתם, מלמד שהלוחות ושבר לוחות מונחי' בארון ודו"ק. ודע דהא דמדמ' זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, לשברי לוחות, י"ל לפי שהן דומין ממש, דהא בזקן זה היה בו תורה, ונשתכח ופורחת ממנו מחמת אונסו, ונשאר גוף ריקן, וכן היה בלוחות, שהיו עליהן י' דברות, וכשנשתברו היו האותיות פורחות מהם (כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה מ"ו לס' כי תשא) ונשארו גוף ריקן, ואפ"ה הם מונחין בארון עם הלוחות. ומכאן י"ל היינו דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו', ופי' ולא יהיו גדולים מן הראשונים, אלא שוה בגדולתן, ללמד אף שנשתברו הראשונים, אין השניים גדולים מהם לא בגדולתן ולא בערכן, אלא מונחים בשוה בארון:

אמר להו רבא לבניו וכו'. והנה דברים שהם לאזהרה בעלמ', כגון כשאתם חותכין בשר, ניח' דא"ל לבניו בלבד, אבל דברים שדיני' ואיסורי' הם, כגון אל תשבו על מטת ארמית, לא תגנו בלא ק"ש, ואל תעבורו אחורי ב"הכנ כשהציבור מתפללין, למה א"ל לבניו דוק' ודו"ק:

אל תשבו על מיטת ארמית לא תגנו בלא ק"ש. מל' אל תשבו וכו', משמע קצת דמיד כשיכנס לישן יקרא ק"ש, וכדברי כנ"הג, ולא כדברי סדר היום שכתב שלא יקרא ק"ש כשיכנס לישן אלא כשרואה שהשינה בא אליו (במ"א סי' רצ"ט סק"ג עיי"ש) אבל מלשון לא תגנו בלא ק"ש, משמט קצת כדברי סדר היום:

דלא תנסבו גיורתא. ואע"ג דיהושע נסב רחב ובועז רות, וכן אית' (הוריות י"ג ע"א) מפני מה הכל רצין לישא גיורת וכו' עיי"ש, וי"ל לפרש"י (חולין קל"ג ע"א) דרבא היה כהן, לכן הזהיר לבניו, להראות שהדין דכהן אסור בגיורת, וכדאית' בא"הע סי' וי"ו, ואף לתוס' שם דגרס רבה, י"ל דהכי נמי גרסינן רבה (ע"י). והגר"י עמדין כתב שאין מביאין ראי' מנביאים וחכמים ששימשו ברו"הק, והושע נצטוה לקחת אשת זנונים, משא"כ שאר בן אדם, והטעם משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש, וכל שכן כשכבר נבעלה לעכו"ם שקשה לפרוש ממנה עיי"ש:

מאי קרא וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, לפי דברי הש"ס כאן, פי' הקרא, יעקב הי' בשדה עם צאנו, ולשם קרא רחל ולאה:

בג' דברים אני אוהב את הפרסיים. קמ"ל בזה דכל כי האי גונ', שיש בו דרך ארץ וצניעות, עושים ג"כ, ולא חיישינן משום ובחוקותיהם לא תלכו, וכה"ג מבואר בטוש"ע יור"ד סי' קע"ח (ע"י):

אני אוהב את הפרסיים צנועים באכילתן. וצנועתן הוא חידוש, שהרי רעבתנים הם, (כדמגילה י"א ע"א) דוב שוקק אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב עיי"ש, והרעבתן אין דרכו בצניעות. וכן י"ל וצנועין בדבר אחר בתשמיש, ג"ז חידוש הוא, שהרי פרוצים הם, (כדמגילה י"ב ע"ב) הללו אומרי' עדיות נאות, והללו אומרים פרסייות נאות, אפ"ה הן צנועין, לפיכך אני אוהב אותן בזו:

וצנועין בבית הכסא. פי' כעין (דלקמן ס"ב ע"א) ת"ר איזהו לנוע זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום וכו', ולענין פרוע טפח וטפחיים ע"ש. וכן בתי כסאי גופא של פרסאי כדאית' (לקמן כ"ו ע"א), בתי כסאי דפרסאי בחפירה היו, ופיהם ברחוק ד' אמות מן הגומא, והוא בשיפוע, והרעי מתגלגל ונופל לגומא, ואע"ג דאית בי' צואת כסתומין דמיו לענין ק"ש עיי"ש, ובש"ע סי' פ"ג ס"ד עיי"ש:

המקודשין ומזומני' לגיהנם. ובנוסח כתב יד (מדקדוקי סופרים) המקודשין לגיהנם וניח' דאין כאן כפל ל':

פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים וכו'. הנה אלו הם זמנים של ק"ש להלכה, כמסקנת האחרונים, ד' זמנים לק"ש של ערבית, א) התחלת זמן ק"ש הוא צאת הכוכבים, ב) לכתחילה לא יעבור חצות, ג) בדיעבד אפילו הזיד עד עמוד השחר, ד) באנוס אף לאחר עמוד השחר קודם הנץ החמה. ולק"ש של שחרית ה' זמנים, א) קודם הנץ החמה, אחר עמוד השחר, לאנוס מותר לכתחילה, ואם הזיד יצא בדיעבד, ב) עם הנץ החמה לותיקין, ג) משיכיר את חבירו בריחוק ד' אמות זמן קיש לכל אדם לכתחילה, ד) נמשכת זמנה עד רביע היום, ה) בדיעבד עד שליש היום (מפרשים). ובזה יבואר קצת סוגי' הש"ס דהכא:

אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן י"ח א' של יום וא' של לילה. הל"ל ויוצא בהן י"ח, אחת של לילה וא' של יום, וכן יש לדייק' לקמן בלשון אחת קודם הנץ החמ', ודוחק לומר שהתחיל במה שסיים ודו"ק:

ויוצא בהן א' של יום וא' של לילה. קצת ראי' מל' זה לשיטת הרמב"ן, דמנ' ב' ק"ש של יום ושל לילה, לב' מצות, ובס' מצות השם סי' תכ"א מונה אותן למצוה א':

והדר תני יוצא בהן י"ח א' של יום וא' של לילה אלמא יממא הוא. הא דנקט וא' של לילה אגב נקט, והנה לקמן והדר תני יוצא י"ח א' של יום וא' של לילה אלמא לילה הוא, שם ניחא ודו"ק:

דף ח' ע"ב רש"י ד"ה מעלה עליו הכתוב וכו'. וה"ק קרא הכינו עצמיכם בט' לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כעינוי היום עכ"ל, מצינו למדין מכאן דהכנה לדבר מצוה, חשוב כמצוה גופ'. ורמזה כאן ביו"כ, י"ל ללמד ק"וח, אם הכנה שאינה של צער כאכילה ושתי' שהיא מקובלת בעיני כלו נחשב כמצות ענוי דיו"כ, כ"ש הכנה של צער שהיא נחשב כמצוה עצמה. ומכאן י"ל היינו דא"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין (פסחים פ' ע"ב), פי' דכמו מצוה גופ' אגוני מגין (סוטה כ' ע"א), כך שלוחי מצוה שהוא הכנה למצוה, ג"כ אגוני מגין:

רש"י ד"ה עד שישחט את הורידין. ולא אמר כן אלא בעוף וכו' עכ"ל, ר"ל ר' חסד' מפרש כן, דר' יהוד' אלא בעוף מיירי, שדרכו לצלות כולו כא', לפיכך צריך בשעת שחיט' לשחוט או לנקות הורידין (עיי' חולין כ"ח ע"ב):

רש"י ד"ה שברי לוחות מונחות בארון דכתיב אשר שברת וגו' עכ"ל. לישנ' דקרא (דברים י' ב') ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת ושמתם בארון:

רש"י ד"ה משום קלקול סעודה. אף בחבור' קטנה יצא דם וילכלך המאכל וימאיס המסובין עכ"ל, משמע דאיסור משום דם ליכ', ועיין יור"ד ס"ו ס"י, דם אדם שפירש ממנו, אסור משום מראית עין, לפיכך אם נשך הככר בשיניו, ויצא דם משיניו ע"ג הככר, צריך לגרדו וכו' עיי"ש, ואפשר י"ל דכוונת רש"י משום ב' דברים, חדא וילכלך המאכל, וא"כ אסור משום איסור דם, ועוד וימאיס המסובין, ואסור לעשות כן, כעין הרק לפני חבירו דאסור (עיין עירובין צ"ט ע"א), ועיין רש"י לקמן ד"ה על:

רש"י ד"ה אסור לעבור וכו'. מפתח ב"הכנ שבמזרח עכ"ל, עיין לעיל ו' ע"ב רש"י דיה אחורי ב"הכנ:

רש"י ד"ה על גב היד. את יד חבירו הוא נושק, ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק עכ"ל, פי' שאינו נושקו בפיו (מהרש"ל), והא דכתיב (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו וגו', שאני התם דמדבר מענין חתן וכלה (מפרשים):

רש"י דיה אלא בשדה. דאמרי אינשי אזנים לכותל עכ"ל, ז"ל בהגהת הגהרצ"ח, ענין זה אזנים לכותל, אית' בויקר' רבה לסדר אמור פ' ל"ב, ויצא בן אשה ישראלית, ר' לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל, (ויש לדייק בפרש"י שכתב כן בשם דאמרי אינשי) עכ"ל. וניח' פרש"י לפי דברי המדרש רבה, דז"ל במדרש רבה לסדר ויצא פרשה ע"ד, הכי אית' מתלא אומר בחקל דאית ביה איזגרין (פי' בשדה דאית בה גלים וגבשושות) לא תימר מלה דמסתירין (אל תאמר בו דברי ספר פן יש טמון שם אדם וישמע קולך). ודע מה שפרש"י דאמרי אינשי אזנים לכותל, הוא כעין דאית' (תענית י"א ע"א) אבני ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק עיי"ש:

רש"י ד"ה בדבר אפר. תשמיש עכ"ל, כדאית' (כתובות מ"מ ע"א) דמנהג פרסיים לשמש בבגדיהם (מלא הרועים):

רש"י ד"ה אני צויתי למקודשי. אני צויתי את מלכי פרס ומדי וכו' עכ"ל, רש"י כאן ושם (בישעי' י"ג ג') פי' פרס ומדי, ור' יוסף כאן הזכיר פרטיים בלבד, וי"ל משום דפרס ומדי שניהם הפילו לבבל, ובהגהת הב"ח מוחק כאן תיבת מדי עיי"ש, אבל מ"מ יש לדקדק לפרש"י (ישעי' י"ג ג') ודו"ק:

רש"י ד"ה דקיימי בההיא שעת'. הלכך זמן ק"ש דיום הוא דגבי ק"ש ובקומך כתיב וכו' עכ"ל, פי' דב"ה דרשי (לקמן י' ע"ב) בשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים:

תוס' ד"ה ואפילו עטרות ודיבון. פרש"י שאין בו תרגום (א) וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי וכו', (ב) מכל מקום יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום עכ"ל:

א וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי וכו'. הנה בתרגום שלפנינו אפילו תרגום אונקלוס יש בפסוק עטרות ודיבון וגו', דז"ל תרגום אונקלוס (במדבר ל"ב ג') שכלילתא ומלבשתא וכומרין וכו', ותרגום ירושלמי ותרגום יונתן שם ז"ל, מכללתא ומדבשתא ומכוור וכו'. וכתבו המפרשים בברכות פרש"י עטרות ודיבון שאין בו תרגום, יש אומרים שצ"ל דיבון ועטרות (פסוק ל"ד) ששם אין בו תרגום, וי"א שאינו מאונקלוס, אלא תרגום ירושלמי, וכ"כ הטור אור"ח רפ"ה, וי"א מפני שערים האלה היו מוסבות שם (בפסוק ל"ח), והיה עולה על הדעת שא"צ לכפלו ולשלשו, ורש"י בחומש לא הזכיר תרגום זה משמע ג"כ שהוא מירושלמי ולא מאונקלוס, שלא היה התרגום זה לפני בעלי הש"ס עכ"ל. ודע לפי דעת בעל הערוך (ערך אשן) התרגום שאנו קורין תרגום יונתן בן עוזיאל, הוא תרגום ירושלמי, והפסוקים שנאמרו בין תרגום ירושלמי, לא נאמרו מבעל תרגום אחר, אלא נמצאו נוסחאות שנויות, ולכן הביאום, ולתרגום אונקלוס שלנו, קרא בעל הערוך תרגום בבלי עיי"ש:

ב מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום. פי' שישתדל שיהי' לו חומש שכתוב בו איזו תרגום על עטרות ודיבון, ואפשר מה"ט נמצא בכל חומשים של תרגום אונקלוס שלנו, תרגום על קרא דעטרות ודיבון, אף אם הוא מירושלמי, כדי שיהי' לפני מי שקורא שנים מקרא ואחד תרגום, וכדי שיוצא לכל הדיעות:

תוס' ד"ה (א) ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע וכו', (ב) וזהו השלמה (ג) במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש (ד) לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה וכו' עכ"ל:

א ישלים פרשיותיו וכו'. צריך להיות אשלימו פרשותיינ' עם הצבור, כך מוכח הסוגי':

ב וזהו השלמה במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש וכו'. ויש גורסין וזמן השלמה יש במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש, וכן הוא בסמ"ג עשין י"ט. ויש מפרשים ב' תיבות "וזהו "השלמה, היה כתוב בגליון התוס', והם ראשי תיבות, וזה "הדיבור "שייך "למעבר "הדף, כי מאמר זה עיקרו בעמוד הקודם, וטעו המדפיסים והציגו זאת בתוך דברי התוס' עצמו בהשמטות הראשי תיבות המורים על זה, ועיין ברא"ש דהעתיק דברי התוס', ונחסרו שמה הנך ב' תיבות "וזהו "השלמה:

ג במדרש וכו'. הנה במעדני יו"ט, וכן בס' ביאור מרדכי, ציין מכילתא פ' בא, וכן ציין בבית יוסף בסי' רפ"ד, דז"ל הב"י והמדרש הזה הוא במכילתא פרשת בא, והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו', שבעה דברים צוה רבי את בניו, ואחד מהם אל תאכלו בשבת עד שתקראו הפרשה וכו' עיי"ש. והנה חפשתי במכילתא שלפני, ועוד בדפוס אחרת ולא מצאתי במכילתא ענין זה, ואולי יתר נוסחאות איכ', דהא בתוס' כתוב ג' דברים ציוה, ובב"י כתוב ז' דברים, ועיין (כתובות ק"ג ע"א) מה שציוה רבי לבניו כשנפטר עיי"ש:

ד לבניו. שלשה בנים היה לו לרבינו הקדוש, שם הבכור גמליאל, והשני יעבץ, והצעיר שמעון, ועיין במס' דרך ארץ זוטא סוף פ"א (תולדות רבינו הקדוש), ועיין (כתובות ק"ג ע"ב) דמנ' שם רק גמליאל ושמעון, ורבן גמליאל ממלא מקום אבותיו ביראת חטא עיי"ש:

תוס' לא לעולם לילה הוא וכו' בשאר מצות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית וכו' עכ"ל, והא דליל' זמן תפילין הוא, היינו לענין שא"צ לחלצן, אבל להניחן קיי"לן משיכיר חבירו בריחוק ד' אמות (מגן אברהם סי' ל' סק"ו). ועיין ברא"ש שתירץ, שלא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית ושניהם אחר שעלה עמוד השחר, אע"פ שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שעלה עמוד השחר וכו' עיי"ש שמאריך:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה