שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ח.
ע"א גמר' בשעה שהצבור מתפללין. הנה צ'ב'ר' ר"ת צ'דיקים ב'נונים ר'שעים, והם כולם באגודה אחת יתפללו (בס' בתי נפש). ויש להוסיף דוק' צב'ר' כסדר הזה, שהצדיקים בראש, בינונים באמצע, ורשעים לבסוף, אבל לא יהי' בהיפך, שהרשעים בראש, וצדיקים לבסוף, שלא יהי' הצדיק רובץ תחת משא הרשע, שלא יהי' מצ'ב'ר' ריב'ץ', ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל ז' ע"א ד"ה שיכבשו. ונראה לכוון בזה דברי הרמב"ם בפ"ט מה' תפלה ה"א וז"ל תפלת הצבור נשמעת תמיד אפילו היו בהן חוטאים עיי"ש ודו"ק. ודע דבמהרש"א ובצל"ח מפרשים מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין, וכן הן אל כביר לא ימאס וגי', פי' כשמתפלל ביחיד בביתו בעת שהציבור מתפללין, ומייתי שפיר מדכתיב ואני תפלתי ביחידי, לך ה' בעת רצון של ציבור וגו', וכן בעת רצון של צבור, עניתיך ביחידות וכו' עיי"ש:
ר' אחא אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי וגו' פי' דמפסוקי לעיל, נשמע רק דאיכ' עת רצון, אבל מפסוקי דהכא מוסיף להוכיח, דעת רצון הוא בשעה שהצבור מתפללין. ואע"ג דתהלים קודם לאיוב (בב"ב י"ד ע"ב), י"ל דהקדים פסוק דאיוב, הן אל כביר לא ימאס, לפי ששם נאמר רק דלא ימאס, לכן הבי' אחריו מפסוק תהלים פדה וגו', דלא מיאוס בלבד, אלא שנפדים בשלום, שתפלתן נשמעת, לפי שרבים הם, והו' כעין לא זו אף זו, ועיין (איוב ח' כ') דכתיב הן אל לא ימאס תם וגו' (ושם ל"ו ה') כתיב הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב, ופרש"י הן אל כביר בחכמה וברחמים, ולא ימאס עני, ובתרגום והא אלהא רבא לא ירחק צדיקא מטול דהוא רב חילא וחכים לבא:
וכתיב פדה בשלום נפשי וגו' פי' נפשי היינו תפלתי, וכפרש"י (לעיל ה' ע"ב) נפש זו תפלה, שנאמר (שמואל א' א') ואשפוך נפשי לפני ה':
מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים. בדרך דרש כשכל א' וא' מהמתפללים לא על עצמו בלבד הוא מתפלל, אלא בעד כל החברים, ולכן הם נענים תחלה כדאית' (ב"ק צ"ד ע"א) המבקש בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה:
מי שיש לו ב"הכנ בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע. פי' דהא אפילו מי שהולך בדרך, והגיע לעיר שרוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין, מקום שמתפללין בי', צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי שיתפלל בי' (ש"ע צ' סט"ז מגמר' פסחים מ"ו ע"א). לכן זה שיש לו ב"הכג בעירו, ואינו נכנס שם להתפלל, ראוי' להקרא שכן רע. ובאליהו רבה כתב דכאן מיירי אפילו בלא עשרה עיי"ש, ובצל"ח נסתפק בזה, וכן נסתפק במי שיש לו ב"הכנ בכותל ביתו, וחלון פתוח לו שם לב"הכנ, ומשם מראה פניו לציבור, שזה מצטרף עמהם לעשרה (ש"ע נ"ה סי"ד), אם מועיל זה להיות נחשב כאילו עומד בב"הכנ, או לא עיי"ש ודו"ק:
נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' אל כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל וגו'. והא דנקרא שכן רע, י"ל דשם (בירמי' י"ב י"ד) שכיני הרעים, פרש"י מצרים עמון ומואב וצור וצידון שהיו שכני ארץ ישראל ומזיקים אותם עיי"ש, ולפי"ז יש לומר מאחר דעתידין בתי כנסיות וב"המד שבבבל שיקבעו בא"י (מגילה כ"ט ע"א), הוי ב"הכנ וב"המד כא"י, ומי שעומד בחוץ ואינו נכנס לב"הכנ וב"המד, הרי הוא כאותן שכנים הרעים כמצרים ועמון וכו' ומואב, ומרומז הדרש דהכא. והיינו שסמך מיד, א"ל לר"י איכ' סבא בבבל וכו', ומסיק דמקדמי ומחשכי ובב"הכנ היינו דאהנו להו, דהיינו טעמא לפי דב"הכנ וב"המד שבבבל עתידין שיקבעו לעתיד שם בא"י, והויין על האדמה (ועיין במהרשח"א):
תמה. פי' בתמי' (מהרש"ל):
תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב. פי' אסיפא תמה, דכתיב על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וגו' כתיב:
כדא"ל ר"י בן לוי לבני' וכו' כי היכי דתורכו חיי. ואע"ג דריב"ל בא"י הוה, וכן קרא (משלי ח') אשרי אדם וגו' לא מיירי דוק' מח"ל, ומסוגי' דהכא משמע דבא"י לא צריך לסגולה זו, וי"ל דכל שכן כשמקיים בא"י למקדמי ולמחשכי לבי כנישת', ודאי זוכה לאריכות ימים. ולפי מה דאית' בילקוט עקב רמז תתל"א, כי היכי דתורכו חיי, ותלמודייכו תתקיים בידייכו (עיין הג' בן אריה), ניחא דאמר לבניו "שנים כנגד שנים:
א"ר אחא בר"ח מאי קראה אשרי אדם וגו' וכתיב בתרי' וכו'. פי' דר' אחא דהכי קאי אא"ר יוחנן ור' יוחנן דריש סמוכין (לקמן י' ע"א):
שיעור ב' פתחים. והוא ח' טפחים, דשיעור פתח ד' טפחים (בית יוסף). ובשם פירוש הרא"ש מצאתי כתוב שיעור ב' פתחים הוא ח' אמות ודו"ק. ורמב"ם בפ"ח מה' תפלה ה"ב כתב, וז"ל יכנס שיעור ב' פתחים, ואח"כ יתפלל, לקיים מה שנאמר לשמור מזוזת פתחי עכ"ל, ואע"ג דש"ס הכא לא מפרש דיליף מפסוק זה, מ"מ מוכח כן מסמיכות פסוקים, ואפשר דמה"ט משנה הרמב"ם בלשונו, שכתב לקיים מה שנאמר, ולא כתב סתם שנאמר:
על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא וכו' זו אשה. פי' כשבא אדם לזווג זיווגו, פעמים ימצא שהממון או היופי וכדומה אינו לפי רצונו, אבל כדי שלא לעבור העת והזמן שחייב לנשוא, הוא מתחסד ועושה לפנים משורת דינו, ונושא האשה, ולכן בדין יכול להתפלל ולבקש מאתו יתברך במדה כנ"מ, שיתחסד ג"כ עמו וימלא משאלותיו בטוב:
במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי לי' הכי מצא או מוצא וכו'. והא דשאלו כן דוק' במערבא שהוא ארץ ישראל, י"ל דארז"ל מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, ואיתא במדרש דהיינו דוקא בא"י, אבל בח"ל הכל לפי מעשיו, וא"כ בח"ל כשמכירין בו שהוא צדיק, א"צ לשאול על זיווגו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (ליקוטי חבר בשם גיסי רבינו הקדוש מהו"ר הלל ל"ש זיע"א אבד"ק קאלאמעא):
מצא או מוצא וכו'. מצא שייך על דבר יקר, שאינו נמצא בכל עת, ומוצא שהוא לשון בינוני, שייך על דבר המצוי תמיד (מס' גל אגוזים):
תני' נמי הכי ט' מאות וג' וכו'. פי' תני' נמי הכי שראוי להתפלל על מיפה יפה ונוחה, לפי שיש הרבה מיני מיתות, כמנין תוצאות, ובודאי יש בהן מיתות משונות הרבה, ודריש "תוצאות גימטרי", דה"ל למיכתב מוצאות במ"ם (מהרש"ח):
בגבבא דעמרא. פי' חבילי צמר, דהיינו גיזי צמר. וז"ל הערוך כמו צמר שנסתבך בקוץ, ובא לשלפו, מגביה הקוץ, שאינו יכול לשלפו, אלא בשבירת צמחי הקוץ, כן מיתת אסכרה, אבל מיתת נשיקה, היא סתימת הפה בלא צער, כמו (איוב ל"א כ"ז) ותישק ידי לפי עכ"ל. ולפי פי' הערוך דמיתת נשיקה היא סתימת הפה, היינו דאית' (מ"ק כ"ח ע"א) מרים אף היא בנשיקה מתה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאמרו עיי"ש, מדויק לשון הש"ס שגנאי הדבר "לאמרו, דדוק' לאמרו גנאי, שאין הלשון נקי' כלפי מעלה כביכול, אבל הענין לאו גנאי הוא, שהרי הוא רק סתימת הפה:
כמשחל. כמושך, כי מן המים משיתיהו (שמות ב') תרגומו ארי מן מיא שחלתיה (הגר"ע איגר):
בניתא פי' שער (ערוך):
במערבא אמרי הא דמר זוטר' עדיפא מכולהו. ולפי רש"י ד"ה לעת, שפרש"י לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים, ואין יכולין לחפור שם חפירות וכו', י"ל לכן אמרי כן במערבא דוק', לפי שבני בבל היו רגילין בכך, אבל בני א"י הבינו גודל החסרון, לכן אמרו דהא דמר זוטרא עדיפ' מכולהו (לקוטי חבר):
שערים המצויינים בהלכה. ששם קביעות התורה והוראות בכל יום, אוהב אותם יותר מבתי כניסיות וב"מד שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוקי' (תר"י):
ד' "אמות של הלכה, וכן מקומו של אדם ד' אמות (מג"ת), והג' הח"ס ז"ל פי' "אמות מלשון יש אם למקרא, ר"ל יסוד והד' אמות הם, "ללמוד וללמד "לשמור ולעשות:
כיון דשמענ' להא דא"ר חיי' בר אמי וכו'. י"ל דאביי שמע ג"כ לדר' חסדא, אבל לפי שדברי דר' חייא בר אמי וכו', הוא ענין יותר גדול מדברי ר' חסדא, לכן תלה בדר' חייא, ולא בדר' חסדא:
לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. פי' ומקום לימודו של אביי, הוא היה מקום קבועה ומקום הוראה שלו, וד' אמות של הלכה:
לא מצלו אלא ביני עמודי היכי דהוו גרסי. פי' דלא בלבד שהיו מתפללים בב"המד ולא בב"הכנ, אלא אפילו בב"המד עצמו, היו מקפידים להתפלל במקום המיוחד להם בב"המד ללמוד שם, היינו ביני עמודי (מעדני יו"ט):
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו'. פי' דהנהנה מיגיע כפו, ודאי אינו נושא פנים לשום אדם, ויכול לקיים מצות תוכחה, משא"כ ירא שמים הניצרך לבריות כדלעיל ו' ע"ב (ל"ח):
לעולם ידור אדם במקום רבו שכ"ז ששמעי בן גרא קיים וכו'. והא דשמעי בן גרא היה רבו של שלמה, דרשו מדכתיב (מ"א ב' ח') והנה עמך שמעי בן גרא וגו', דמשמע שהיה מצוי עם שלמה, והיינו משום שהיה רבו ומלמדו (רד"ק ומהרש"א):
בין פסוקי לפסוקי מאי תיקו. והא דאית' (קידושין ל' ע"א) דלא בקיאין בין פסוקא לפסוק' עיי"ש, י"ל ה"ק דדילמא מאי דאיכ' גבי דידן חד פסוק', הוי' ב' פסוקים, והכי משמע קצת מסוגי' דהתם עיי"ש. ודע דברמב"ם וש"ע לא הביאו הא דר' פפא, ובטור מביאו, ואפשר דהיינו טעמ' דלא הביא בש"ע הא דר' פפא, משום דמילת' דר' פפא קאי רק בדורות ראשונים, שהיו מתרגמי' כל פסוק ופסוק אחר קריאתו, ולכן בעי ר' פפא בשעת קריאת התרגום, מאי לצאת, כמפורש במחצית השקל סי' קמ"ו סק"א עיי"ש, משא"כ בזמן הזה לא שייך הא מילת' ודו"ק:
אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. פי' אנן שתורתינו אומנתינו נעסוק בגירס', ואינהו שאין תורתם אומנתם יזהרו מללמוד כשקוראין בס"ת. א"נ ר' ששת דמאור עינים היה, ופטור מקריאה משום דהוה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרו על פה, וכיון דפטור מקריאה, אפילו בשעת שמיעה היה יכול לעסוק בדבר הלכה, והיינו דקאמר אנן בדידן, כגון בדברי הלכה, כגון דברים דעל פה, ואינהו בדידהו דברים שבכתב (תוס' סוטה ל"ט):
עם הציבור. פי' שקודם שיקראו הצבור הפרשה בב"הכנ, יקרא אותה בביתו, בין בשבת עצמו בבקר, בין בכל אותה שבוע, אבל אין לו להקדים משבוע זו לב' או לג' שבועות, ויש נוהגים לקרוא מעט בכל יום ויום מהשבוע ולסיימין בשבת (תר"י), ובשל"ה כתב שיקרא אותה ביום ו' אחר חצות דוק' (מ"א רפ"ה סק"ה):
דף ח' ע"א רש"י ד"ה עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון עכ"ל, פי' דהא זמן התפלה עצמה נחשב שעה (כדלקמן ל"ב ע"ב), והיינו שפרש"י אלמא יש "שעה שהיא של רצון והיא זמן התפלה, אבל של כעס רק רגע (כדלעיל ע"א), ושל רצון שעה, וכעין שפירש"י (תהלים ל' ו') כי רגע באפו חיים ברצונו, ופרש"י כי רגע קטן באפו, חיים ארוכים ברצונו:
רש"י ד"ה פדה בשלום וכו'. וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אהובו ובא לידי אחוה ושלום עכ"ל, מה שפרש"י בגופו, מסתבר דה"ה בממונו, וכעין זה פרש"י (ביצה ט"ז ע"א) הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו עיי"ש, אלא לפי שברוב בני אדם גופם חביב מממונם, לכן כשגומל חסד לחבירו בגופו, הוא מכיר ביותר שהוא אהובו. ודע מה שפרש"י דשלום היינו תורה דכתיב (משלי ג') וכל נתיבותיה שלום, היה רש"י ז"ל יכול להביא ראי' מתהלים גופ', דכתיב (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ודרשו רז"ל (זבחים קט"ז ע"א) על מתן תורה קאי עיי"ש, וי"ל דבמשלי מפורש טפי:
רש"י ד"ה הנני נותשם. סיפ' דקרא הוא עכ"ל, לישנ' דקרא (ירמי' י"ב י"ד) כה אמר ה' אל כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם. ואפשר שרש"י ז"ל פי' כן, משום דמלשון הש"ס שנאמר הנני נותשם, ולא נקט וכתיב בתרי' משמע קצת דב' פסוקים הם:
רש"י ד"ה שיעור של שני פתחים. רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי וכו' עכ"ל, ושיעור רוחב פתח אחד, הוא ד' טפחים (בית יוסף), ועיין בשפ"ח לרא"ש סימן ז', שם העתקתי לי הירושלמי בזה, וכתבתי החילוק בין פרש"י להר"ם מרוטנבורג ולי"א עיי"ש:
רש"י ד"ה יתפלל וכו' שיהיו מצויין לו כשיצטרך עכ"ל, פי' למ"ד זו אשה, יתפלל שלעת הצורך תהי' טהורה, למ"ד זו תורה, יתפלל שלעת הצורך, יהי' מצוי לו פסק דין, או הגדה, או ד"ת, אבל למ"ד זו מיתה, פרש"י פי' אחר לפי שאין לפרש בדרך זה:
רש"י ד"ה אסכרה. אישטראנגול"מנט בלע"ז שבתוך הגוף עכ"ל, ז"ל הערוך פי' מין חולי הגרון המחנק, ואפשר שמלה זאת נגזרה מלשון יסכר פי דוברי שקר, או עיקר' לשון יוני, ופי' עיפוש נולד בוושט ובפה, וכדאית' בפ' במה מדליקין מכה זו מתחלת בבני מעים וגומרה בפה עכ"ל, ומפרש"י משמע קצת כפי' השני של הערוך:
רש"י ד"ה כחיזרא. כענפי הסירים וכו' עכ"ל, משמע שרש"י ז"ל פי' כחיזרא, כפי' הערוך ערך חזר, חיזרא היינו קוץ, ועיין לקמן י"ב רש"י ד"ה כחיזרא פרש"י כשבט וכו', ועיי"ש בשפ"ח:
רש"י ד"ה בפיטורי.
(א) ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע"י חבלים נבא ועקלים שתוחבים בנקביו וכו' (ג) פיטורי חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א' ו') אטונין עכ"ל:
(א) ים אוקיינוס. יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל וכו'. פי' לפי שיש בקרקעיות הים אבני "מאגנעט, שמושכים הברזל אליהם (הגהרש"ש):
ב ועקלים. עקל, הוא שק הנעשה מסורגה כמצודה ובו סוחטים הגפת של זתים (מצאתי), ובערוך ערך עקל, וז"ל עקל הוא תחתיות הספינה וכדאית' (מכשירין פ"ה) המים העולין בספינה ובעוקל, פי' רגל הספינה, ויש אומרים החבל שתופס הספינה עיי"ש:
ג פיטורי, חבלים, דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א' ו') אטונין. פי' ואטונין, היינו חבלים, דהא וחבלים בראשיהם (מלכים א' כ' ל"ב), מתרגמינן ואטונין בראשיהון, הרי "פיטורי "וחבלים שניהם מתרגמינן אטונין. ודע דבמהרש"ל כתב וז"ל פיטורי אטונין, פי' כעין שרשרות ודו"ק:
רש"י ד"ה בפי ושט. הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט עכ"ל, וז"ל הערוך ערך פי טורי, בריש ויקרא רבה ועוד ראיתי כפיטורין היוצאין מן הוושט, ר' חנינא אמר בציפרין היוצאין מן הוושט, פי' כאדם שרוצה להוציא חבל, שיש בו קשר, בחור של תורן, ויש בו טורח גדול עיי"ש:
רש"י ד"ה זיבולא בתריית' שלמא. זיבולא פלאד"א (בלע"ז שויפעל) שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו עכ"ל, ואפשר מה שמתפללין בתפלת י"ח, וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל "בכל "עת "ובכל "שעה בשלומך, גם תפלה זו בכלל. ומכאן י"ל היינו שהתפלל יעקב אבינו דוק' בברכת דן. לישועתך קויתי ה' (בראשית מ"ט י"ח), לפי שחושים בן דן הביא אותו לשלמא בתרייתא, כשרצה עשו לעכב את קבורתו כדאית' (סוטה י"ד ע"א). ועוד רמז לדבר כי בפסוקי תורה שהם של שלש תיבות, מצינו סמוכים ובני דן חושים (בראשית מ"ו כ"ג), לישועתך קויתי ה' (שם מ"ט י"ח), רמז למה שכתבתי:
רש"י ד"ה לעת וכו'. לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים וכו' עכ"ל, מצולת, פי' עומק:
רש"י ד"ה המצויינות. ציון ואסי פת צבור עכ"ל, משמע מפרש"י שגם ציינו בתורה ובהלכה דכאן, מיירי בציבור וברבים דוק', אבל מלשון הרמב"ם משמע שלא התנ' אלא שיתפלל שם בעשרה, אבל לענין ציינו בתורה, אפילו ביחיד אוהב הקב"ה אותם שערים המצויינים בהלכה יותר כביהכנ ומב"המד, דז"ל הרמב"ם פ"ח ה"ג מה' תפלה, ב"המד גדול מב"הכנ, וחכמים גדולים אע"פ שהיה להם בעירם בתי כניסיות הרבה, לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עוסקים בתורה, והוא שיתפלל שם תפלת הצבור עכ"ל הרמב"ם, אבל מפרש"י ציון ואסיפת צבור משמע כמו שכתבנו (צל"ח):
רש"י דיה שכ"ז ששמעי בן גרא קיים וכו'. דסמוך למיתת שמעי וכו' עכ"ל, דכתיב (מלכים א' ב' מ"ו ג' א') ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו בשמעי בן גרא וימות והממלכה נכונה ביד שלמה, ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח את בת פרעה וגו'. ודע דמעשה זה שנשא בת פרעה, בשנה רביעית למלכותו היה, שהרי שמעי בן גרא ישב בירושלים שלש שנים עד שנהרג (מלכים א' ב' ל"ט), עיין רד"ק. והנה גם בנין ב"המק התחיל שלמה בחדש השני בשנת ארבע למלכותו (מלכים א' ו' א'). ובזה ניח' מה שפרש"י (תהלים קכ"ז) שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וגו', ופרש"י השיר הזה אמר דוד על שלמה בנו שצפה ברוח הקודש שעתיד לבנות את ב"המק ובו ביום ישא שלמה את בת פרעה עיי"ש, דהא מוכח מכאן דבזמן אחד היה, אלא שרש"י פי' זובו דביום ישא וכו', זה לא נתברר כאן ודו"ק. ודע דבת פרעה גייר' עצמה ואח"כ נשאה אותה שלמה (רד"ק מלכים א' ב' ל"ט), ועיין יבמות ע"ו ע"א. ומה שפרש"י בד"ה הא, ויהי שוגג ואל יהי' מזיד, עיין מזה מ"א סי' תר"ח סק"ב:
רש"י ד"ה ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת עכ"ל, ודוק' פרשיות השבת ולא פרשיות יו"ט (ש"ע רפ"ה ס"ז), אבל ד' פרשיות שבאדר, דהיינו הפטרת שקלים, זכור, פרה, קודש, צריך להשלים שני' מקרא וא' תרגום, חוץ מסדרא דיומא, הגם שכבר השלים הפרשה בזמנה שנים מקרא וא' תרגום, והיינו דאמר לעולם ישלים וכו' (מגיד תעלומה). ודע בש"ס אית' ישלים אדם פרשיותיו וכו', ורש"י ז"ל ציין ישלים פרשיותיו, והשמיט מלת אדם, דלא תימא הכינוי אאדם קאי, אלא אשבת, פרשיותיו של כל שבת ושבת (ראש יוסף):
תוס' ד"ה ר' ששת וכו' (א) ורב אלפס כתב דה"ג מפרשי וכו' (ב) ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא עכ"ל:
(א) ורב אלפס כתב דה"ג מפרשי וכו'. ז"ל הרי"ף מגילה פ"ד גרסינן בסוטה פ"ז אמר רבה ב"ר הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה, א) שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר (איוב ל"ב) והוחלתי כי לא ידברו עמדו ולא ענו עוד, ר' זירא א"ר חסדא מהכא ב) ואזני כל העם אל ספר התורה, וקשי' לן ההיא דברכות, ר' ששת מהדר אפי' וגריס, אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו, וכתב בעל הלכות ריש הלכות צרכי ציבור, והני מילי דאיכ' עשרה דצייתין לס"ת, אבל ליכ' י' דצייתין לא, ורבוותא אחרינא פריקו להאי קושיא וקאמרי, דוקא כגון ר' ששת דתורתו אומנותו, אבל כולי על מא לא ומסתברי כוותייהו, עכ"ל הרי"ף ז"ל:
א) שנאמר ובפתחו וגו'. בענין כשקרא עזרא הסופר מס"ת על מגדל עץ, כתיב (נחמי' ח' ה') ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם ויקרא בו לפני הרחוב וגו' נגד האנשים והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה:
ב) ואזני כל העם אל ס"הת. לר' זירא דיליף מהכא דאסור לספר, קשה לפרש כדברי התוס' דדוק' בקול רם אסור ודו"ק:
ב ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא. דברי תוס' הם, אי נמי דברי הרי"ף הם, אלא שברי"ף הגירס' ומסתבר כותיהו:
תוס' ד"ה שנים מקרא וא' תרגום. י"מ ה"ה (א) ללועזים בלעז שלהן הוי כמו תרגום וכו' ולא נהיר' שהרי התרגום מפרש במה שאין ללמוד מן העברי, () כדאשכחן בכמה דוכתי דר' יוסף אלמלא תרגומ' דהאי קרא לא ידענ' מאי קאמר וכו' עכ"ל:
(א) ללועזים בלעז. כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז (רש"י מגילה י"ז):
ב כדאשכחן בכמה דוכתי' דא"ר יוסף וכו'. לכאור' מאחר דר' יוסף לא אמר כן אלא בפסוקי כתובים, אבל על פסוקי תורה לא מצינו שאמר כן, א"כ מאי ראי' מייתי התוס' לפסוקי תורה, ואפשר לזה כיון הגה"ה, שציין לקידושין מ"ט ע"א, דשם קאי על פסוקי תורה ודו"ק: