שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ז:
ע"ב גמר' מיום שברא הקב"ה את העולם. פי' מיום שנגמר בריאות העולם דהיינו מיום וי"ו שנברא אדם:
לא היה אדם שקראו לקב"ה אדון עד שבא אברהם וכו'. דעד אותו שעה קראו לקב"ה בשם הוי"ה ב"ה ולא בשם אדנות (מהרש"א). ועיין בשפ"ח לתוס' ד"ה לא. ובצל"ח פי' עד שבא אברהם, אמרו הבריות אחר שברא הקב"ה עולמו, מסר הממשלה ביד המערכת הכוכבים ומזלות, ובזה לא חושבים הקב"ה לאדון העולם, עד שבא אברהם והודיע כי הכל הוא בהשגחת הבורא, והוא אדון כל המעשים, והכל תלוי בזכות וחובה, ולכן מביא ג"כ הש"ס ראי' דוק' מפסוק אדני אלקים במה אדע באיזה זכות כי אירשנה, אבל מפסוק אדני אלקים מה תתן לי וגו', אף שיוליד לעת זקנתו, אין מזה ראי' שהוא שידוד המערכות, שהאפיקורסים יפרשו שהודיע שכן מערכת מזלו, שיוליד לעת זקנתו, ומתורץ בזה קו' התוס' ד"ה לא. וצ"ל דסבר בעל מימרא זו, דאלמלא הוה אדם שקראו לקב"ה אדון, היה כתוב בתורה. ודע דמכאן יש ללמוד דזכות גדול הוא לאדם, המוליד בשכלו דבר חדש וענין מחודש בתורה ובמצות, וראי' מדניאל שתלה בזכות אברהם, שהמציא לקרוא אדון, ולא אמר למען אברהם שעמד בי' נסיונות (מג"ת):
אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם. והנה לא מיירי הש"ס לעיל מענין עני' בתפלה, וקאמר ל' אף דניאל לא נענה וכו', לכן י"ל לא נענה, פי' לא הרים קולו להתפלל, וכעין שפרש"י (גיטין פ"ג ע"א) ד"ה נענה, הרים קולו עיי"ש, וראי' לפירוש זה, דהא מפסוק שהביא הש"ס כאן, לא נזכר שנענה אלא שהתפלל:
הפעם אודה את ה'. עיין רש"י, ובדרש י"ל שהוד' ביהוד', משום דאית' במדרש רבה ויחי, יהודה אתה יודוך אחיך, ארשב"י יהיו כל אחיך נקראים שעל שמך, אין אדם אומר ראובני, שמעוני, אלא יהוד' אנא עכ"ל, ולכן הודאת' ביהוד', שכל ישראל יהיו נקראין בשם זה, והנה בעל מימר' דהכא הוא ג"כ ר' יוחנן בשם רשב"י:
אע"ג דמדעתי' זבני' לבכירותי' דכתיב וימכור את בכורתו ליעקב. פי' מכולי פסוקי קדריש דכתיב ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי וגו', ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב, דאי מוימכור וגו', לא מפורש דמדעתי' זבני', וברישא דקרא מפורש טפי, וכפרש"י מכרה כיום, כתרגומו כיום דלהון כיום שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה עיי"ש. ובפרט לפי ששמעתי לפרש מכרה כיום, פי' שלא תחזור בך לאחר שאכלת ושבעת, אלא מכרה כיום, מה יום הזה שהוא הולך ואינו חוזר, כך לא תחזור בך מהמכירה:
חזו מה כתיב בי' וישטום עשו את יעקב וכתיב ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח וגו'. הא דהביא הש"ס לבסוף גם הפסוק הכי קרא שמו יעקב וגו', י"ל משום דבפסוק וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, הזכיר בפירוש רק ששנאו מחמת הברכה, והבכורה רק מובן מכללה, דע"י הבכורה לקח הברכה, כרש"י (בראשית כ"ז ל"ו), משא"כ בפסוק ויאמר, הזכיר ג"כ בכורה. ובקצת נוסחת לא גרס וכתיב ויאמר וגו':
ואע"ג דע"כ שקלי' יוסף לבכורתי' מיני' דכתיב ובחללי וגו'. לישנ' דקרא (ד"ה א' ה' א') ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחס לבכורה, ופי' במצודות, נתנה בכורתו לבני יוסף, לא שיהי' בכורה ליוסף לכל דבר, דשיצא ממנו גם המלכות, דהא המלכות של יהוד' היא, אלא שנלקחה הבכורה מראובן, ונתנה ליוסף להיות נוטל פי שנים כבכור, להיות בניו נחלקים לשני שבטים עיי"ש. ובמהרש"א ח"א בב"ב דף קכ"ג ע"א כתב, דמשמע הכא דעוד קודם מכירת יוסף, ניתן הבכורה ליוסף עיי"ש:
מאי רות. פי' לפי ששם רות היה שמה בגיותה, ולמה לא שינו את שונה אחר שנתגיירה (מג"ת). ואפשר יש ליישב בזה פרש"י רות המואביה וכו'] וראיתי דיש מדקדקים למה הוסיף רש"י כאן תיבות המואביה, ולפי מה שהעתקתי ניחא. אבל בס' עץ יוסף כתב בשם מדרש נעלם, דרות נקראת בשם זה, כשנשאת' למחלון, ומתחילה היה שמה גילית עיי"ש, והיינו דקפריך מאי רות, למה היפך מחלון את שמה לקרותה רות, ומתרץ לפי שראה שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו לקב"ה וכו':
אל תקרי שמות אלא שמות. פי' דאי כפשט', קשה שאין ליחס פעולת הרעה (שהיא השממה) לקב"ה (מהרש"א). ועוד דאי כפשוטו ל' שממון, הל"ל אשר שם שמה בארץ (רי"ף):
קשה תרבות וכו'. תרבות פי' גידול, ותרגום תרבות תלמיד (במדבר ל"ב י"ד) ונפק' מינה שירבה בתפלה שלא יבוא לידי מידה זו (מג"ת):
מלחמות גוג ומגוג. עיין בשפ"ח לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה ועונין אות ב', שם העתקתי מאי גוג ומגוג:
מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי לי'. והנה (תהלים כ"ג) מזמור לדוד וכו', פרש"י אמרו רבותינו כ"מ שנאמר מזמור לדוד, מנגן ואח"כ שורה עליו שכינה, מזמור להביא רוח הקודש לדוד, וכל שנאמר בו לדוד מזמור, שרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה עיי"ש, ולפי"ז ע"כ הכי קפריך למה אמר מזמור, להביא רוח הקודש עליו, אלא קינה לדוד מיבעי לי' ודו"ק:
קינה לדוד מיבעי לי'. פי' דהא אמרת קשה תרבות רעה בביתו יותר ממלחמות גוג ומגוג. ואע"ג דדוד המלך אמר בין חסד בין משפט אשירה, וכן בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר (וכדלקמן ס' ע"ב), י"ל היינו אחר שנעשה פתגם הרעה ואין תקוה עוד שיתוקן הדבר, אבל כשיש עוד תקוה, כמו כאן שאבשלום יכול לחזור מרדיפתו, היה לו לקונן ולבכות ולהתענות, כמו שעשה דהמע"ה בעת חולי בנו הילד כמבואר במלכים (כך תירוץ במלוא הרועים), ומצאתי ראי' לדבר מנוסח כתב יד, שגרס בכיה וקינה לדוד מבעי' לי':
כיון שא"ל קב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא. מדאמר דוד או ממזר הוא, משמע קצת שהיה כזה בביתו, ושמא עבד והוא ממזר קאמר ודו"ק:
משל לאדם שיצא עליו שטר חוב וכו'. פי' בשטר חוב שיש ללוה לשלם, אינו עצב כ"כ, גם קודם שפרעו, משא"כ בש"ח גדול שאין ללוה לשלם, אז קודם שפרעו הוא עצב, ולזה נמשל דוד, שאמר שמא עבד או ממזר דלא חייסי, פי' והיה חושב שא"א לסבול הפרעון דשמא עבד וכו' (מהרשח'"א):
ממזר דלא חס. פי' דהא ממזר, עז פנים הוא, כדא"ר אליעזר במס' כלה עיי"ש:
מותר להתגרת ברשעים בעו"הז. פי' מותר לעשות מריבה אע"פ שהם רבים ולא יחניף אותם (מצודות). ואפשר היינו דכתיב (משלי כ"ח ד') בסיפ' דקרא לשון רבים, דברישא כתיב ל' יחיד, עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. ודע הא דנקט בעולם הזה, כבר פי' המפרשים:
ואם לחשוך אדם לומר. לחשוך פי' חשאי, כאדם שמדבר לחבירו בלחש, ולוחש באזנו (ערוך ערך לחש):
אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו. דמי שירא ה' באמת, מעולם לא ראה רשע שהשעה משחקת לו, כי ידע דבנפשו ולרעתו הוא, שאוכל עולמו בשעה אחת, כדי להאבידו לנצח, אבל אם ראית רשע וכו', וע"כ רגליך מתמוטטין ביראת ה', כעין שנאמר (תהלים ד' רש"י שם) רבים אומרים מי יראני טוב וגו', לכן אל תתגרה בו:
הא במילי דידיה. לא תתגרה בו, כי יחילו דרכיו של הרשע זה שהשע' משחקת לו:
ואי בעית אימ' הא והא במילי דשמי' ולא קשי' הא ברשע שהשעה משחקת לו וכו'. פי' לפי תירוץ זה אין חילוק בין צדיק גמור, לצדיק שאינו גמור, אלא החילוק הוא בין משחקת לאין משחקת, ובמי שהשעה משחקת לו, אסור להתגרות (מעין הברכות):
ואי בעית אימ' הא והא ברשע שהשעה משחקת וכו'. פי' לפי תירוץ זה אין חילוק בין משחקת לשאינו משחקת, רק בין צדיק גמור לאינו גמור, צדיק גמור מותר להתגרות אפילו ברשע שמשחקת לו השעה, וצדיק שאינו גמור אסור להתגרות אפילו ברשע שאין השעה משחקת לו, דצדיק ממנו בולע (שם):
אלא צדיק ממנו בולע. פי' מי שהוא צדיק. רק ע"י מדות הצטרפות, דהיינו נגד מעשיו של הרשע, הוא נחשב לצדיק, יכול הרשע לבלוע אותי, שהרי הרשע עשה אותו לצדיק, אבל צדיק גמור שא"צ למדות הצטרפות אינו בולע (מפרשים):
ואי בעית אימ' שעה משחקת לו שאני. פי' תירוץ זה קאי על מה דסליק מיני', צדיק שאינו גמור, וס"ל לצדיק גמור אפילו ברשע דשעה משחקת לו מותר להתגרות, כאי בעית אימ' תניינא, רק שמחלק בין משחקת לאין משחקת, בצדיק שאינו גמור, ואידי ואידי בצדיק שאינו גמור (מע"ה), ובנוסח כתב יד לא גרס הך ואי ב"א:
גדולה שמושה של תורה וכו' דיש כמה הלכות, שאדם לומד מרבו, שאינו הלכה למעשה, לכן גדולה שמושה, שרואה ברבו הלכה למעשה (מהרש"ח):
טריח' לי מילתא. פי' שהיה טרח' לר"נ לאסוף, ויש מפרשים שר"נ לא רצה להטריח י' אנשים שיבואו אצלו (מ"א סי' ב' סקי"ז):
דף ז' ע"ב רש"י ד"ה אדני אלקים. כתיב באל"ף דל"ת עכ"ל, כתב בס' המטעמים וז"ל, טעם שנכתב השם בכ"מ בשני יודי"ן בניקוד כזה יי, משום שכל שם שנכתב בהתורה בהוי"ה, נקרא באדני, וכשמשלבין הויה באדני כזה, יאהדונהי, יש יו"ד בתחלתו ויו"ד בסופו, והיו"ד בתחלתו מנוקד בשוא, ותחת היו"ד של אדני בקמץ, וע"כ מנקדין השני יודי"ן אחד בשוא ואחד בקמץ עכ"ל. ומה שכתב וכשמשלבין הויה באדני, י"ל הטעם דאיתא בש"ע אור"ח סימן ה', כשמזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות, שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"י שהוא היה והוה ויהיה עיי"ש, הרי שבהזכרות השם צריך כונת הויה ואדני, וזה מרומז בב' יודי"ן, ובנקודתו כזה יי, ולפי שהזכרת השם מצוי, ע"כ העתקתי וכתבתי להתעוררת:
רש"י ד"ה הפעם אודה את ה'. לפי שראתה ברו"ה וכו' (א) ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי, לבא הודת על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה עכ"ל. (א) ולו ד' נשים. מכאן ג"כ נראה צדקת לאה אמנו שהשוותה עצמה לבלהה וזלפה, ולא יותר. והא דאמרו בני לאה יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך "כרחל "וכלאה אשר בנו "שתיהם את בית ישראל (רות ד' י"א), י"ל לפי ששתיהם נתנו כל אחת את שפחתה ליעקב לאשה, לכן אמרו אשר בנו "שתיהם:
ב הודת על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה. פי' ודאי מצינו לשון ברכה קודם לאה, בנח שאמר ברוך ה' אלקי שם (בראשית ט' כ"ו), במלכי צדק וברוך אל עליון וכו' (שם י"ד כ') באליעזר עבד אברהם ברוך ה' אלקי אדני אברהם (שם כ"ד כ"ז), אבל החילוק בין ברכה להודאה הוא, דברכה שייך כשמגיע לאדם דבר מה לחלקו, אבל הודאה תצדק על רבות הטובה, חוץ הנצרך בהכרח וחוץ לחלקו, והיינו הודאה של לאה וכפרש"י (יגיד תעלומה). ובזה מבואר נוסח ברכת הודאה בתפלת י"ח:
רש"י ד"ה למה רגשו גוים. מה תועלת להם, אלמא דבר קל הוא בעיניו עכ"ל, מפרש"י משמע שדרש כן מדכתיב למה, ובש"ס מפרש ואלו מה רבו צרי לא כתיב ודו"ק:
רש"י ד"ה ואומר וכו'. אפשר לומר וכו' עכ"ל, פי' ואי אפשר לומר אל תתקוטט וכו' (נ"י):
רש"י ד"ה יחילו. יצליחו וחבירו וכו' עכ"ל, וחבירו, פי' חבר ללשון זה מצינו על כן לא יחיל טובו:
רש"י ד"ה כתיב לענותו בס' שמואל וכתיב לכלותו בד"ה עכ"ל, בענין כשאמר דוד לבנות ב"המק, והשיב לו הקב"ה ע"י נתן הנביא, כתיב (ש"ב ז' י') ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגיז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. ובדברי הימים שחזר כל הענין הזה, כתיב (ד"ה א' י"ז ט') ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לבלותו כאשר בראשונה. בש"ס גרס מדברי הימים לכלותו, ובספרים שלנו כתיב לבלותו, כמו שהעתקתי. ועוד איכ' שינוי בשמואל כתיב ונטעתיו, ובד"ה כתיב ונטעתיהו ודו"ק:
רש"י ד"ה ולבסוף וכו'. ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון עכ"ל, כעין ערש"י (דברים ט' כ') ואתפלל גם בעד אהרן, והועילה תפלתו לכפר מחצה עיי"ש. ודע מה שפרש"י הכליון הוא לפי גירס' לכלותו, ודוחק לומר לפי שגם הבלי' כלי' היא ודו"ק:
תוס' ד"ה לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון. וא"ת והא כתיב ברוך ה' אלקי שם, וי"ל (א) דהתם לא כתיב באל"ף דל"ת שהוא ל' אדנות וכו', וא"ת ואמאי לא מייתי קרא ובא אדני ה' מה תתן לי שהוא כתוב קודם, וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר, (ג) ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן, וכן צ"ל ע"כ (ד) שהרי אברהם היה בן ע' שנה בברית בין הבתרים, ואחר הדברים האלה נאמר אחר מלחמת המלכים, ובמלחמות המלכים היה בן ע"ג שנים (ה) שהרי כל הימים של סדום נ"ב שנים וכו', וא"כ היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים ג' שנים, ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה וכו' (ו) שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק וכו' עכ"ל:
א דהתם לא כתיב באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. פי' שלא קראו אות' מקודם אלא בשם הוי"ה המורה, על מציאותו, אבל אברהם הוסיף וקראו גם בשם אדון, שהוא מורה על אדנותו ויכלתו, לשנות הגזירות ומערכת השמים (מהרשח"א). ודע דקצת משמע מלשון הגמר' והתוס' שמה, שבא אברהם וקראו אדון, הוא יותר ממה שנקרא עד עכשיו בשם ה', אבל ממה שהארכתי בשפ"ח לעיל ג' ע"א לתוס' ד"ה ועונין, מסוגי' הש"ס פסחים, ומלשון המחזור וויטרי, משמע ששם הוי' ב"ה, הוא שבח יותר משם אדני עיי"ש ודו"ק:
ב אדני ה'. אחר שנצח אברהם אבינו את המלכים ממלחמת סדום ועמורה, כתיב (בראשית ט"ו) א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, (ופרש"י אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי כל שכרי וכו') ב) ויאמר אברם אדני ה' מה תתן לי אנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ג) ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ד) והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ז) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, ח) ויאמר אדני ה' במה אדע כי אירשנה, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו', י) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם וגו':
ג ואין מוקדם ומאוחר בתורה. פי' (פסחים ו' ע"ב) מסיק הש"ס דוק' בשתי פרשיות, אבל בפסוקים הסדורות בפרשה אחת, מאי דמוקדם מוקדם, ומאי דמאוחר מאוחר עיי"ש, ושמא לזה כיון תוס' במה שכתבו לקמן, ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה, ר"ל כדי שיהי' ב' פרשיות לכן פרשה אחר הדברים האלה, שבה כתיב אדני ה' מה תתן לי, היא מסיימת ויחשבה לו צדקה, ופרשה שני' היינו ברית בין הבתרים, שבה כתיב אדני ה' במה אדע, היא מתחלת ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו', ומאחר שהן ב' פרשיות, שפיר אמרינן אין מוקדם ומאוחר:
מד) שהרי א"א היה בן ע' שנה בברית בין הבתרים. ז"ל ס' יפת לקץ, בסידור זמנים לפ' וירא, בשנת ב' אלפים וי"ח לבריאת העולם, אז היה אברהם בן ע' שנה, ואז כרת הקב"ה עמו הברית בין הבתרים, ונלמד זה מדכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ד' מאות ושלשים שנה, והרי זה סתירה למה שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, אלא מבואר אשר זמן של ד' מאות שנה, נחשבו מלידת יצחק, וחשבון של ד' מאות ושלשים, נחשבו מן תחלת הגזירה בברית בין הבתרים, וא"כ מבואר מכח סתירה זאת אשר מן הגזירה עד לידת יצחק, היה זמן שלשים שנה, ומעתה יען שאברהם היה בלדת יצחק ק' שנה, א"כ היה בשעת הגזירה ע' שנה. וא"ת והא כתיב ואברם בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב ד'), וברית בין הבתרים היה בהיותו כבר בארץ כנען, שנאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, כתיב בסדר עולם לתרץ, שאברם יצא מחרן מתחילה לכנען, ואז כרת עמו הברית בין הבתרים, ואח"כ חזר לחרן, ואח"כ יצא משם בהיותו בן ע"ה שנה, וע"ז נאמר ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן עיי"ש:
ה שהרי כל הימים של סדום נ"ב שנה וכו'. מבואר ברש"י (שבת י' ע"ב) ד"ה שישיבתה:
ו שהרי היתה התפיכה שנה מ' קודם שנולד יצחק וכו', כפרש"י (בראשית י"ח ב') והנה שלשה אנשים, א' לבשר לשרה וא' להפוך סדום, וא' לרפאות אברהם ממילה, ואז היה אברהם צ"ט שנה עיי"ש: