שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ז.
ע"א גמר' והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. פי' דאית' (לקמן ל"ב ע"ב) משחרב ב"המק ננעלו שערי תפלה, אבל שערי דמעה לא ננעלו עיי"ש, הרי דבשאין ב"המק קיים, דמעות צריכין להיות מצויין בבית התפלה, אבל כשהביאותים אל הר קדשי, אז ושמחתים בבית תפלתי, שיהיו שערי תפלה לבד בלי דמעות ג"כ פתוחים ועומדים:
שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת הרחמים וכו'. פי' דאית' (ר"ה ט"ז ע"ב) ג' כיתות ליום הדין, רשעים גמורי', בינונים, וצדיקים גמורי' עיי"ש, ומעתה י"ל נגד רשעים גמורי', אומר שיכבשו רחמי את כעסי, ונגד בינונים, אומר ויגולו רחמי על מדותי, ונגד צדיקים גמורים, אומר ואתנהג עם בני במדת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין, שלא לדקדק עמהם כחוט השערה, כדמידתי בצדיקים. וממה שאמר בתחלה את כעסי, ואח"כ אומר על מדותי, ואח"כ עם בני ראי' קצת למה שכתבתי. ואע"ג שרש"י ותוס' פי' שם במס' ר"ה, ג' כיתות ליום הדין, לתחיות המתים, מ"מ ניחא דהא בפייטן לסילוק דשחרית דיום ב' דר"ה, ז"ל היום יפתחו ג' ספרים מנוקדים, של צדיקים שומרי פקודים, של בינונים ושל זדים עיי"ש, הרי דישראל נחלקו לג' כיתות, וכנגדן מצלי הקב"ה כאן, ועיין בשפ"ח לקמן ח' ע"א לגמר' ד"ה בשעה:
פעם אחת נכנסתי. ביו"כ. והוא ר' ישמעאל כה"ג מעשרה הרוגי מלכות, ואין זה ר"י בן אלישע שפדאו ריב"ח (גיטין נ"ח), ושקרא והטה כדאית' (שבת י"ב) (הג' ר"י עמדין ז"ל). ודע דממה שאית' התם (בשבת י"ב), שאני ר' ישמעאל בן אלישע, שעשה עצמו על ד"ת כהדיוט, וכאן מסיק ג"כ וקמ"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, משמע קצת דבחד תנא קאמר ודו"ק. ועיין בשפ"ח לקמן נ"א ע"א לרש"י ד"ה אימתי, ובשפ"ח לקמן נ"ז ע"ב לרש"י ד"ה ר' ישמעאל ושם הארכתי בס"ד:
נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים. בדיוק אמר לשון זה, שמשמע לתקן הקטורת על המחתה מבפנים, כמו שאנו דורשין, ולא כדעת הצדוקים, שאומרים לתקן ולתת על המחתה מבחוץ, (עיין יומא י"ט ע"ב), ומצאתי ראי' לדברי מנוסח הכתב יד שגרסתו נכנסתי לבית קדש הקדשים להקטיר וכו'. ודע מה שאמר וראיתי, פי' באספקלריא שאינה מאירה (ר"י עמדין):
אמתריאל. בעלי הסוד כתבו שהוא רומז לכתר עליון, והאל"ף שלפניו מורה על אין סוף. אשר משם הברכה עליונה, שופעת טל לברכה, ואל יה ה' צבאות שמותיו הקדושים, ע"ש מדותיו, ושם הרחמים באמצע, וז"ש שיכבשו רחמיך על מדותיך, דהיינו שיכבשו מדת הרחמים על כעסך, ויגולו וכו' על שאר המדות, ואמר נענע לי ראשו, כי זה גם תפלתו יתברך שמו כדלעיל וכו' (מהרשח"א). והגאון בעל החתם סופר ז"ל כתב, אכתריאל שם מלאך אחד וגמטרי' "בסתר" והוא יושב בסתר עליון, ועל שם הסתר אסתיר, וריב"א שהיה מעשרה הרוגי מלכות, ראה בחזיון זה, כי הגלות סמוך ונראה עכ"ל:
וקמ"ל פי' ר' ישמעאל לא לגדולתו אמר להא מילת', אלא אדרבה ענותנותו קמ"ל, דאל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שעשה עצמו כהדיוט. א"נ דלאו אר' ישמעאל קאי אלא דהכי קאמר במאי דא"ל לר"י בן אלישע בני ברכני ושאל וביקש ברכתו, קמ"ל בזה דקו"ח שלא יהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך אפילו לרדוף אחריה (עיין מראה כהן ובא"ס):
וא"ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו וכו'. ולקמן ע"ב א"ר יוחנן כן משום ר"ש בן יוחי. ובצל"ח תירוץ דר' יוחנן שמע דבר זה משני רבותיו מר' יוסי ורשב"י, וכאן סידור' בין מימרות דאר"י משום ר' יוסי ולקמן סידר' בין מימר' דא"ר יוחנן משום רשב"י עיי"ש, ובפרקי אבות פ"ד מי"ח אמר כן ר"ש בן אליעזר, אלא דכאן מפורש מהיכ' יליף. ועיין ברמב"ם בפ"ה מה' דיעות ה"ז, שכתב כן בדיני ת"ח עיי"ש, וכאן משמע דלכל אדם נאמר ודו"ק. ודע מדברי הצל"ח שהעתקתי משמע דר' יוחנן היה תלמיד של רשב"י ועיין בסדר הדורות שכתב דרבי הי' תלמידו של רשב"י, ורבי התחיל נשיאותו בשנת ג' אלפים תתק"י, ואז היה רבי בן שלשים שנה, ור' יוחנן היה תלמידו של רבי, ור' יוחנן נעשה ראש ישיבה בארץ ישראל בשנת ג' אלפים תתק"צ וכו' עיי"ש, ולפי"ז משמע דר' יוחנן לא היה תלמידו של רשב"י ודו"ק:
ומי איכ' ריתחא קמי' וכו'. ואע"ג דכתיב (במדבר י"ב ט') ויחר אף ה' בם וילך, וכן בשאר מקומות, י"ל דהכי קאמר ומני איכ' שעה וזמן ידוע, דבה איכ' ריתח' קמי' דקב"ה, ועיין במפרשים:
אין דתני' ואל זועם בכל יום, והא דיש לדקדק הלוא פסוק הוא (בתהלים ז), ואיך שייך לומר דתני', רק הליל אין דכתיב ואל וגו', עיין מה שתירוץ עלה בצל"ח ובמפרשים, ועיין בנוסח כתב יד שגרס אין דכתיב ואל וגו':
שאין כל ברי' יכולה לכוון אותה שעה חוץ מבלעם הרשע. לאו דוק', דודאי משה רבינו ידע, וראי' לדבר שהרי בלעם לא זכה לכך, אלא שלא יהי' פתחין פה לאומות, לומר אם היית נתת לנו נביאים כמו לישראל, היינו חוזרים למוטב, כפרש"י (במדבר כ"ב ה'), וא"כ די אם הוא כמשה, ולא למעלה ממנו:
ויודע דעת עליון וכו' מלמד שהיה יודע לכוון שעה שהקב"ה כועס בה. פי' דאית' (פסחים ס"ו ע"ב) כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן ממשה וכו' עיי"ש, הרי דכל ברי' שבעולם, א"א להיות דעת וכעס בפעם א', אבל קב"ה עליון על כל, מקור הדעת, תמיד הדעת עמו שריה, אפי' בשעת כעסו, וזה שמרומז ויודע "דעת "עליון, שהוא אפילו בשעה שכועס בה:
עמי זכור נא וגו'. לישנ' דקרא (מיכ' ו' ה) עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה':
שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. פי' לא כל ימי חייו של בלעם הרשע קאמר (עיין סנהדרין ק"ו ע"ב דבלעם חי ל"ג או ל"ד שנים), אלא בימים שהיה בלעם בנבואתו, עד שאמר הנני הולך לדרכי, ופרש"י (במדבר כ"ד י"ד) מעתה הריני כשאר עמי שנסתלק הקב"ה מעליו:
וכמה רע. ולעיל כבר אמר וכמה רגע ועיין במפרשים:
רגע כמימרא. פי' כמשך דיבור תיבות רגע (מהרש"ל). וזה שנאמר (במדבר ט"ז כ"א) ואכלה אותם כרגע (מס' עיון יעקב). ובפרט מובן לתירוץ התוס' ד"ה שאלמלא, דהא "כלם" הוא ג"כ ג' אותיות:
ואימת רתח אמר אביי בהנך תלת שעה קמיית' וכו'. ז"ל המחצית השקל סי' צ' סקי"ז, אימתי שעת חרון, לדעת רש"י שעה ראשונה מן היום, ולהתוס' שעה ג', ולהטור וש"ע כל ג' שעות ראשונות, ואע"ג דאין כולם שעת חרון, עיין רש"י ד"ה בתלת, מ"מ כיון שהקב"ה עוסק אז בתורה, אינו עושה לפנים משורת הדין, ויש לחוש שתהי' תפלתו נדחת עיי"ש, ויש לכוון שיטתם להא דאית' הכא ודו"ק:
שרבלת' תרנגולא. פי' האדום שבראשו של תרנגול ששפתו עובר מתחת לכרבלתו (ב"י אור"ח סי' ל"ו אות מ"ב):
שורייקי סומקי. פי' חוטין אדומים (רש"י ע"ז ז'):
דהוה קמצער לי' טובא בקראי. פי' ששאל לו שאלות בפסוקים ומהפך לי' הפסוק י' מדרך האמת כדרך הצדוקים:
ש"מ לאו אורח ארעא וכו'. פי' לכוון שעת זועמו, אלא יתפלל עליהם שישובו (רש"י ע"ז ז' ומפרשים). ואפשר היינו דסמך לכאן. תנא משמי' דר"מ בשעה שהחמ' זורחת ומלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמ' מיד כועס הקב"ה, הרי דאותן מלכים מצערים כלפי מעלה כביכול, והלוא ביד הקב"ה להענישם ואינו מענישם כפי יכלתו, ש"מ לאו אורח ארעא להעניש מיד. וקצת משמע דגם איסור יש בדבר, מדיליף לי' מקרא גם ענוש לצדיק לא טובא בשעה שהחמה זורחת וכו', עיין בשפ"ח לקמן ט' ע"ב לגמר' ד"ה ותיקין, כתבתי דלכן ותיקין גומרין ק"ש עם הנץ החמ', היפך מעשה שוטים דהכא עיי"ש:
וכל מלכי מזרח ומערב וכו'. ובשפ"ח לעיל ד' ע"א לגמר' ד"ה שכל, כתבתי בשם מהרש"א טעם למה נקט הש"ס דוק' מזרח ומערב עיי"ש:
בקש שתשרה שכינה על ישראל וכו' ובקש שתשרה שכינה רק על ישראל וכו' ובקש להודיע דרכיו של הקב"ה וכו'. פי' שכן דרך המבקש, בתחלה מבקש דבר קטן, ואח"כ מוסיף והולך, ועיין רש"י (תהלים י"ט י"ד) וכן אמר דוד בתחילה ביקש על השגגות שגיאות מי יבין וגו', ואח"כ על הזדונות גם מזדים חשוך עבדך, ואח"כ על המורדים ופושעים ונקתי מפשע רב עיי"ש. ועיין סדר הפסוקים (שמות ל"ג י"ג ט"ז) ודו"ק:
אלא הכי קא"ל צדיק וטוב לו צדיק גמור וכו'. פי' מי ששעתו מוצלחת ובכל זה עומד בצדקו, ה"ז צדיק גמור, ומי שהוא רק צדיק כשרע לו, ה"ז צדיק שאינו גמור, וכן מי שהוא רשע רק כשטוב לו, ה"ז רשע שאינו גמור, אבל מי שהוא רשע אף כשרע לו ה"ז רשע גמור:
בשכר ויסתר משה וכו'. בענין כשנגלה השכינה למשה בסנה, כתיב (שמות ג' ו') ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים:
זכה לקלסתר פנים. כי קרן עור פניו (רש"י), באחרינ' נקוט הש"ס לישנ' דקרא, זכה וייראו מגשת אליו, זכה לתמונת ה' יביט, וכאן לא נקט הש"ס לישנ' דקרא ודו"ק:
כר דיבור וכו' לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. עיין רמב"ם פ"י מה' יסודי התורה הלכה ד', ועיין בצל"ח שכתב דר' יוסי דהכא, ס"ל כר' חנינ' בן גמליאל בקידושין ס"א, דלא בעי תנאי כפול עיי"ש:
מנלן ממשה רבינו שנאמר הרף וגו' ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו. והא דהבי' הש"ס פסוק דמשנה תורה, ולא הביא הפסוק דהאי עניינ' גופ' ועתה הניח' לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל"ב י'), י"ל משום דבמשנה תורה כתיב ורב ממנו, (ועיין במהרש"א), והיינו שדרש כאן, בישראל כתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו, ולמשה נאמר ורב ממנו ובבני משה כתיב רבו למעלה וכתיב התם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו'. ואע"ג שבאותו שעה עדיין לא היו ס' ריבוי אלא כשיצאו ממצרים, י"ל שפסוק זה נאמר ג"כ ע"ש סופם:
דף ז' ע"א רש"י ד"ה דעת בהמתו וכו'. מפורש בע"ז ד' ע"א עכ"ל, דגרסינן התם מאי דעת בהמתו לא הוה ידע, בעידנא דחזו לי' דרכיב אחמרי' א"ל מ"ט לא רכבתא אסוסי', א"ל ברטיבא שדאי לי' (באחו השלחתיו לרעות) מיד ותאמר האתון הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי וגו', הרי דלא ידע להשיב לבהמתו ונצחתו:
רש"י ד"ה מאי קרא. דאף הוי כרגע וכו' עכ"ל, ובגמר' שלנו הגירס' ומנא לן דרגע רתח, ולא גרסינן מאי קרא:
רש"י ד"ה ורדפה וגו'. כשתראה וכו' עכ"ל, דכתיב (הושע ב' ט') ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה:
רש"י ד"ה ג' דברים בקש משה ונתן לו. שהרי לסוף שאלתו כתיב (שמות ל"ג י"ז) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה עכ"ל, פי' כן לפי שהש"ס קאמר ונתן לו, ומהפסוקים שציין הש"ס לא מפורש רק שמשה ביקש כן, לפיכך פי' מה שפי'. ודע דיש לרמז שעל כל ג' דברים שבקש משה, נתן לו הקב"ה כאן בפסוק י"ז תשובה, דהנה אית' (פסחים כ"ב ב', קידושין מ"א ע"ב) אתין וגמין ריבוין, ולפי"ז מדלא כתיב ויאמר ה' אל משה הדבר הזה אשר דברת אעשה, אלא כתיב גם את, הרי תרי ריבוין, הרי כאן שלשה, דעל כל שלשה דברים השיב לו, אשר דברת אעשה, ועיין במהרש"א. וכעין זה פרשתי (בראשית מ"ד כ"ט) ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ופרש"י עכשיו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו ואם ימות זה דומה עלי ששלשתן מתו ביום אחד עיי"ש, ופרשתי שמרומז פרש"י, מדלא כתיב ולקחתם זה מעם פני, אלא כתיב ולקחתם גם את זה, אתין וגמין ריבוין, לרבות שבלקיחת זה, יש עוד ב', והם אמו ואחיו וכפרש"י:
רש"י ד"ה ותמונת ה' יביט. זה מראה אחורים כך שנוי בספרי בפ' בהעלותך עכ"ל, לישנ' דקרא (במדבר י"ב ח') פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה וגרסינן, בספרי שם, וז"ל ולא בחידות, למה נאמר לפי שהוא אומר (יחזקאל י"ז) בן אדם חוד חידה, אי כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות, כך אני מדבר עם משה בחידות, ת"ל ותמונת ה' יביט, זה מראה אחורים, אתה אומר זה מראה אחורים, או אינו אלא זה מראה פנים, ת"ל והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות ל"ג כ"ג), בקש משה לעמוד על דרכיו של הקב"ה, א"ל וראית את אחורי וגו', דרכי בעוה"ב אני מראה אותך, ודרכי בעו"חז לא תוכל לראות את פני, (יחזקאל ב' ט') ואראה והנה יד ה' שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור, והלא אף קלי הדעת וההדיוטות עושין כן כותבים, ומה ת"ל פנים ואחור, פנים בעו"הז ואחור לעו"הב, פנים בשלותם ויסורין של צדיקים בעו"הז, ואחור מתן שכרן של צדיקים ופורענותם של רשעים לעו"הב וכו' עכ"ל הספרי. ודע דמראה אחורים שאית' כאן, הוא הקשר של ד' מהשם שהוא לאחורים, וזה היה יכול לראות בשכר מהביט, והוא רמז למדה הרביעית עלתה השגתו (מהרש"א):
רש"י ד"ה קשר של תפילין. מאחוריו הוא ואמרינן (לעיל ו' ע"א) דקב"ה מניח תפילין עכ"ל, ובקצת נוסח' הש"ס גרס' בפרש"י וקשר של תפילין בדיבור אחד עם ד"ה ותמונת, והוא טעות אלא הוא דיבור בפני עצמו:
תוס' ד"ה ההוא צדוקי וכו'. אע"ג דהצדוקים והמוסרין מורידין ולא מעלין (ע"ז כ"ו) וכו' עכ"ל, ואין להקשות דבמס' ע"ז גרסינן המינין ולא גרסינן התם הצדוקים, דברמב"ם פ"י מה' עכו"ם משמע, דג' שמות צדוקים מינין אפיקורסים חדא הוא עיי"ש: