שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ו:
ע"ב גמר' כל הרגיל לבוא לבהכ"נ. נכון לידע בכמה נקרא רגיל, וכן לקמן שהוא רגיל ליתן לו שלום, וכן (דמאי פ"ד מ"ד) כשהיה הכהן או לוי למודים לאכול אצלו, וכן (גיטין ל' ע"א) במכירי כהונה בכמה פעמים נקרא רגיל, וכן בהרבה מקומות ודו"ק:
ולא בא יום א'. אפשר לאו דוק' דהא ביום א' איכ' כמה תפלות, דה"ה ולא בא בתפלה א'. א"נ י"ל דאף בזה מלכות' דרקיע כעין מלכות' דארעא, ומצינו דגם שאול לא שאל על דוד, כשלא בא פעם אחת, אלא עד שלא בא אל הלחם גם תמול גם היום, וכמפורש (שמואל א' כ' כ"ו כ"ז) עיי"ש:
שומע בקול עבדו. תפלת ש"צ נקרא קול עבדו (מהרש"א). א"נ י"ל דמרומז תפלה דרש"י (ישעי' נ') בקול עבדו, פרש"י בקול הנביאים עיי"ש, ואית' (במגילה י"ז ע"א) ק"כ זקינים ובהם כמה נביאים תקנו ח"י ברכות על הסדר:
אם לדבר מצוה הלך נוגע לו. פי' כיון דלדבר מצוה הלך, מעלה עליו הקב"ה כאילו גם עכשיו בא לבהכ"נ, וכעין דאית' (בפ"א פ"ב מ"ב) ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם, וכפי' הרמב"ם שם:
ולא מצא בה י' מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש. פי' וכתיב בסיפ' דקרא הן בגערתי אחריב ים וגו' אלביש שמים קדרות וגו':
שנאמר מדוע באתי ואין איש. פי' שהרי בעשרה קדמ' שכינה ואתי' (כדלעיל ע"א), לכן כשתשעה יש כאן, והאיש העשר לא בא מיד, הוא כועס. א"נ סמך לדבר איי"ש נוטריקון א'מן י'הא ש"מי', דהיינו בעשרה (מהרש"ל):
הקובע מקום לתפלתו וכו'. קביעות מקום לתפלה מהני שלא יתבלבל כונתו ודעתו בתפלה:
אומרים לו אי עניו אי חסיד וכו'. (עיין צל"ח), וי"ל דהיה להם הספד, שהיה מיוחד לצדיקים, והי' מתחיל הי חסיד הי עניו, (ועיין סנהדרין י"א ע"א, וסוטה מ"א ע"ב), וכן מצינו במקרא, שהיה להם קינה מיוחדת, שהתחלה לשון הוי אחי הוי אחות (ירמי' כ"ב, מלכים א' י"ג) (הגצ"ח). ודע דבנוסח כתב יד גרס אומרים עליו הי חסיד הי עניו, והנה אי גרסינן חסיד ואח"כ עניו, או איפכא, הוא תלוי בגירס' אי גרסינן (בע"ז כ' ע"ב) חסידות מביא לידי ענוה, או ענוה מביא לידי חסידות (מפרשים):
לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפילו בשבת וכו'. וברמב"ם בפ"ה מה' תפלה ה"ב כתב, מצוה לרוץ לב"הכנ וכו', ובפ"ד מה' שבת ה"ה כתב מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון לב"הכנ עיי"ש, וכאן משמע דגם בשבת מצוה לרוץ, וברמב"ם כתב בשבת רק מותר לרוץ ודו"ק:
שנאמר אחרי ה' ילכו כארי ישאג. ר"ל השומע אריה שואג, רץ אפילו בשבת משום סכנה, כן אחרי ה' ילכו לדבר הלכה אפילו בשבת (מהרש"א). א"נ ה"ק שילכו במרוצה אחרי ה', כמו שאם ארי שואג לאסוף אליו החיות, שרצים אליו במרוצה, כן ירוץ לדבר מצוה (רד"ק):
א"נ י"ל ריב"ל לשיטתי', דאמר בפרקי אבות פ"ו, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו' והיינו דאמר כאן, שירוץ לדבר הלכה, כארי' ישאג, כבת קול השואג ומכרזת וכו', ומכנה לבת קול בלשון ארי:
אמר רבא אגר' שמעת' סברא. שיגע וטרח ומחשב להבין טעם הדבר (רש"י), י"ל רבא לשיטתי' לפי שאמר (ע"ז י"ט ע"א) ליגמר אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר עיי"ש, ע"כ הזהיר במימר' זו, דהתם דוק' בשעת הדחק, אבל אגרא שמעתי, עיקר קיבל שכר הוא, סברא כשמבין טעם הדבר כפי' רש"י:
אגרא דבי טמיא שתיקותא. דבי טמיא פי' בית אבל, ויש אומרים בית עצמות של מתים (גליון הש"ס), ור"ל דשם אסור בת"ת, משום לועג לרש, וכשם שמקבלין שכר על ת"ת, כך מקבלין שכר על הביטול מת"ת, לקיים מצות ה', והיינו אגרא דבי טמיא שתיקותא (מעון הברכות):
אלו דברים שעומדים ברומו של עולם. תפלה (רש"י), ופי' דברים, דברים ממש, ולא עניינים, אלא כמו אלה הדברים אשר דבר משה:
לעולם יהא אדם זהיר בתפלת וכו'. לאו לתפלה גופ' קאמר, אלא שיתפלל מיד בתחלת זמנה (מחצית השקל סי' רל"ב ומהרש"א):
שהרי אליהו לא נענ' אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי וכו'. כונת הש"ס לפסוק (מלכים א' י"ח ל"ה) ותפל אש ה' ותאכל וגו':
ענני ה' ענני, ענני שתרד אש מהשמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם. ואפשר היינו דאמרו ישראל אח"כ ב' פעמים, ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים, חדא שאמת שאין זה מעשה כשפים, שנית שאש משמים הוא:
הנהנה מסעודת חתן. נקט מסעודת חתן, י"ל משום דאית' (חולין פ"ג ע"א), אורח ארע' למטרח בי' חתנ', ולעשות סעודה טפי מבי כלת' עיי"ש, ועיין כתובות פרק קמא. ועיין ברמב"ם פי"ד מה' אבל ה"א, מצוה לשמח הכלה והחתן עיי"ש, הקדים בלשונו כלה לחתן, ובברכה ובכ"מ מקדמינן חתן לכלה ודו"ק:
ואם משמחו וכו' זוכה לתורה וכו'. פי' מצד מכ"מ, כי המשמח לנושא אשה, אמונ' ובטחון לו, שה' יפרנסהו ויתן לו די מחסורו אשר יחסר לו, וכן לתורה צריך אמונה זו, וימי ירמי' בצנצנת המן יוכיח כפרש"י (שמות ט"ז ל"ב):
איני והא כתיב וכו'. הנה קו' הש"ס הוא, והא טוב' קולות כתיב במתן תורה (וכדלעיל ע"א) אי הכי נפישי להו טוב', והאיך שייך לישנ' איני ודו"ק:
כאילו בנה א' מחרבות ירושלים. י"ל דאיתי (בב"ב ס' ע"ב) מיום שפשטה מלכות שגוזרת גזרות קשות וכו', דין הוא שנגזר על עצמינו, שלא לישא אשה וכו' עיי"ש, הרי כשחרבן בהמ"ק לפניו, ענין קשה לשמח חתן שבא לישא אשה, אבל אנו מאמינים ומצפים בכל יום שיבוא לגאלנו ושיבנה בהמ"ק, לכן יכולין בזה לשמח חתן, והיינו כאילו בנה א' מחרבות ירושלים. ובספר מגיד תעלומה פירש, דהנה כנסת ישראל נקרא בבחינת אחת, כדכתיב (שיר ו' ט') אחת היא יונתי וגו', והיינו דקאמר כאילו בנה אחת, ר"ל כאילו נבנה כנסת ישראל, מחרבות ירושלים, כבנין אוצר כביכול לקבל וכו' עיי"ש:
אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעי'. פי' דאית' בפרקי אבות פ"ב מ"ד. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והבעל יראה הוא מבטל רצונו, מפני רצונו יתברך, לפיכך דבריו נשמעי', שאחרים מבטלים רצונם מפני רצונו. וכתב בספר מגיד תעלומה ונפק' מינה אם יראה שאין דבריו נשמעין, יבין וישכיל בדעתו, שאינו ירא שמים, וממילא יכין לבבו לירא את ה':
ואם נתן לו ולא החזיר וכו'. אפילו במי שאין רגיל ליתן לו שלום הדין כן, וביותר באינו. רגיל ודאי מחיוב להחזיק השלום (מג"ת):
גזלת העני בבתיכם. העני ל' עני' הוא, כמו וענו הלוים בקול רם (מפרשים).
והא דכתיב בבתיכם, י"ל משום דבשוק יש לו אמתלא, ע"י בלבול דעת מן רעש השוק לא השיב שלום, אבל בביתו מאי איכ' למימר:
דף ו' ע"ב רש"י ד"ה וכולהו כתיבי כאדרעי. (א) כל הכתובים הללו (א) כתובים בזרוע בבית אחד שאותן של יד אינן אלא בית אחד וכו' וכל הפרשיות כתובות בו עכ"ל:
(א) כל הכתובים הללו. אי קאי פרש"י על תפילין של יד דמרא עלמא, שפיר שייך לשון כתובים הללו, דהא רק פסוקים כתיב בהו, ולא פרשיות, כדמשמע הכי לשון הגמר', ואי קאי פרש"י על של יד שלנו, צריך לפרש כל הכתובים הללו, כל הד' פרשיות הללו, וכן מוכח סוף דברי רש"י כאן וכל הפרשיות כתובות בו:
ובא כתובים בזרוע בבית א'. כלומר כתובים על עור א', והטעם לפי שתפילין של יד אינן אלא בית אחד, עיין מנחות ל"ד ע"ב בפלוגת' דר' יהודה ור' יוסי:
רש"י ד"ה ואין עונה. שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה עכ"ל, (כדלקמן כ"א ע"ב) דבר שבקדושה אין פחות מי':
רש"י ד"ה נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ עכ"ל, וראי' לזה שהרי קרוב ק"ע פעמים כתיב בתנ"ך לשון רדיפה, וכולם ל' ריצה ומהירות משמעם. והא דכתיב (יהושע ב' ה') רדפו מהר אחריהם, ולא כתיב כן בלבן. וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ביום אחד, עפרש"י (בראשית ל"א כ"ג), או בפרעה, וירדפו מצרים אחריהם (שמות י"ד ט') ולא כתיב וירדוף מהר, י"ל תיבת מהר, אמרה רחב שיהי' נראה כאזהרה יתירה, דהא בין ריצה גופ' יש חילוק:
רש"י ד"ה מחליין רבנן שבתא. דאמרינן (שבת קי"ג ע"ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך עכ"ל, ואע"ג דלא ילפינן התם איסור פסיעה גסה בשבת, מאם תשיב משבת רגליך, אלא מדכתיב וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול עיי"ש, י"ל דרש"י הביא רישא דקרא, וצריך לגרוס וגו' ודו"ק. ודע פסיעה גסה, נקרא פסיעה שהיא יותר מאמה, דכף הרגל היא חצי אמה, ובין רגל לרגל חצי אמה, והיא נקרא פסיעה בינונית (ש"ע סי' ש"א ושצ"ז):
רש"י ד"ה אגרא דפרקא וכו' שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד עכ"ל, לפרש"י יש לעיין מתי איכ' שכר לימוד ודו"ק. ודע דז"ל הערוך אגרא דפרקא רהיטא, פי' שרץ כדי שישמע מתחילה הדרשה, אגרא דכלה דוחקא, שכר ישיבת החבורה דוחקא, אגרא דבי טמיא שתיקותא, שכר האבל ששותק לקבל באהבה, אגרא דהספידא דלויי, שמגביה קולו בהספד שנאמר וישא קולו ויבך, תרגום שכר שכיר, אגרא דאגירא עכ"ל:
רש"י ד"ה אחורי בית הכנסת. כל פתחי ב"הכנ היו במזרח (א) והכי תני' בתוספתא דמגילה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח (ב) והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לב"הכנ נראה ככופר וכו' (ג) והא דר"ה מוקי לה אביי וכו' עכ"ל:
(א) והכי תני' בתוספתא. זה ל' התוספתא (מגילה פ"ג) א) כיצד היו הזקנים יושבים, פניהם כלפי העם, אחוריהם כלפי הקודש, ב) כשמניחים התיבה, פניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי קודש, כשהכהנים נושאין כפיהם, פניהם כלפי העם, אחוריהן כלפי הקודש, ג) חזן הכנסת פניו כלפי הקודש, וכל העם פניהם כלפי הקודש, ד) שנאמר ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד (ויקרא ח' ד"א אין, פותחין בתי כניסיות אלא למזרח, ה) שכן מצינו בהיכל, שהיה פתוח למזרח, שנאמר והחונים לפני משכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה (במדבר ג' ל"ח), אין בונין אותו אלא בגובה של עיר, שנאמר בראש הומיות תקרא (משלי א' כ"א) עכ"ל התוספתא:
א) כיצד היו וכו'. תיבת היו משמע ל' עבר, אבל מגוף התוספתא לא משמע הכי:
ב) כשמניחים התיבה פניהם כלפי העם. ז"ל הרמב"ם פי"א מה' תפלה, בונין בו היכל, שמניחין בו ס"ת, ובונין היכל זה, ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפלה עכ"ל, לפי"ז כשמניחין התיבה דקתני בתוספתא, כונתו הוא בנין ההיכל, אבל הלשון פניהם כלפי העם, משמע דאזקנים קא' ודו"ק:
ג) חזן הכנסת פי' שליח צבור המתפלל לפני העמוד להוציא הציבור, ועיין בתוס' לקמן ל"ד ע"א ד"ה לא יענה, שכתבו התוס' חזן הכנסת היינו המתעסק בצרכי ציבור עיי"ש:
ד) שנאמר ותקהל העדה וגו'. הוי מצי התוספתא להביא ראי' מפסוק הקודם שם (ויקרא ח' ג') שנאמר ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד ודו"ק. ונראה דדין התוספתא דהכא, דהעם צריכין להיות פניהם כלפי הקודש, מרומז בפסוק שם, דכתיב בתרי' דהאי קרא, ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' לעשות, דהנה כ"מ שנאמר צו או צוה, הוי זירוז מיד ולדורות (קידושין כ"ט ע"א), ולפי"ז הכי קאמר משה אל העדה, זה הדבר, פי' כמו שאתם עומדים כאן, ופניכם כלפי הקודש אוהל מועד, הוא אשר צוה ה' לעשות כן מיד ולדורות בבנין ב"הכנ:
ה) שכן מצינו בה יכל שהיה פתוח למזרח שנאמר והחונים וגו'. לכאור' התוספתא מיירי מהי כל ומבי' ראי' ממשכן, והא במשכן לא נקרא היכל, רק במקדש מצינו היכל ודו"ק. ודע הא דהיכל היה פתוח למזרח מפורש ומבואר ברש"י לקמן נ"ד ע"א ד"ה כנגד שער המזרח עיי"ש:
ב והמתפלל אחורי ב"הכנ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר וכו'. פי' אחורי בית הכנסת הוא הצד שהפתח פתוח בו, והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים, דעיקר קפידא שהקהל הופכין פניהם למזרח, והוא למערב. (ש"ע ומגן אברהם סי' צ' ס"ז). וז"ל המחצית השקל סימן צ' סק"ט, דבימיהם היה פתח בי"הכנ בכותל מערבי, והיו מתפללים ופונים פניהם לצד מזרח, ולפי"ז העומד בחוץ בצד הפתח, דהיינו בצד מערב, ואחוריו לב"הכנ, ופניו לצד שכנגדו, דהיינו פניו למערב, ודאי נראה ככופר, אליב' דכ"ע, דהא איכ' תרתי לריעותי', חדא שאחוריו לב"הכנ, ועוד שהופך פניו לצד אחר, ממה שפונים אליו הקהל העומדים בב"הכנ, וכשעומד בצד מערב, ופונה פניו לב"הכנ, דהיינו לצד מזרח, דאיכ' תרתי לטיביתי', שפניו לב"הכנ, ולצד שפונים הקהל, דהיינו למזרח, ודאי שרי בין לרש"י בין לתוס', אלא דרש"י ותוס' בהא פליגי בעומד במזרח בית הכנסת, לשיטות רש"י העיקר שנראה ככופר, במה שפניו לצד אחר, ממה שפונים הקהל, אבל במה שאחוריו לב"הכנ, לזה לא חיישינן, וא"כ כשעומד לצד מזרח, ופונה פניו לצד מזרח, אע"ג שאחוריו לב"הכנ לית לן בה, אבל כשפונה למערב, אע"ג שפניו לב"הכנ, כיון שפונה לצד אחר, ממה שפונים הקהל הוי ככופר. ולשיטות התוס' הדין להיפך, דהכל תולה שלא יהיה אחוריו לב"הכנ, אבל מה שפונה לצד אחר, ממה שפונה הקהל לית לן בה עכ"ל המחצית השקל, והנה על פי הדברים הללו, יש לפרש כאן פרש"י ותוס' ד"ה אחורי ב"הכנ, ועיין בבית יוסף שהאריך בזה שיש ב' פירושים בדברי רש"י ז"ל, (ג) והא דר"ה מוקי לה אביי וכו'. פרש"י כן ליישב משום דמפסיק כאן במילתא דא"ר הונא, בין מימרת דא"ר חלבו א"ר הונא לעיל מינה ולקמן, לכן פרש"י משום דלעיל בענין ב"הכנ אייר' ואביי אמר עלה לא אמרן, וכן הך דכאן לכן סמכינהו יחד (צל"ח):
רש"י ד"ה חלף ההוא טייעא. סוחר ערבי עכ"ל, ובנוסח הש"ס דידן גרס חלף אליהו וכו', וכתב במהרש"א דגירס' טייעא נראה נכון, דהא דמשום שעשה כן, אינו חייב מיתה שיהרגנו אליהו עיי"ש. ודע דבס' מגיד תעלומה כתב כשנזכר אליהו על טובה, אז נקט אליהו זכור לטוב, שאין מזכירין שמו בפירוש רק לטובה, משא"כ כשנזכר במקום שאינו לטובה, אין מזכירין שמו בפירוש רק ההוא סבא, או ההוא טייעא עכ"ל, ועיין בשפ"ח לגמר' לעיל ג' ע"א ד"ה בא אליהו זכור לטוב, שכתבתי שפעמים מזכיר אליהו סתם, ופעמים נקט אליהו זכור לטוב, וקצת יש להבין בדברי ס' מגיד תעלומה שכתבתי ודו"ק:
רש"י ד"ה כדו בר. כדו שתי, בר רשות וכו' עכ"ל, פי' דו, הוא בל' יון שנים, כדאית' (קידושין מ"א ע"א) טב למיתב טן דו וכו' עיי"ש, וקאמר הכא כדו בר, כשתי רשויות. אבל בערוך אית' וז"ל בדובר קיימת קמי מרך, פי' אחורך קמי מרך, ועיקרו לשון ערבי, ואחורנית קורין מוסתבר עכ"ל:
רש"י ד"ה כרום זלות. סיפ' דקרא דלעיל עכ"ל, לישנ' דקרא (תהלים י"ב) סביב רשעים יתהלכון כרום זלות לבני אדם. דע הא דנקט הש"ס כיון שנצטרך אדם לבריות וכו', ולא נקט כיון שצריך. י"ל דבמנהיג ורב צריכין פניו להשתנות נגד רוחו של כל א' מעדתו, יש החפץ בפנים שוחקות, ויש בפנים מסבירות, ויש בפנים זעומות, והיינו דאמר שנצטרך הוא לבריות, פי' שנעשה רב ומנהיג, פניו משתנות וכו' (הג' הח"ס ז"ל):
רש"י ד"ה עובר בחמשה קולות. מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב"ה את ישראל עכ"ל, הא דפרש"י מזלזל, הטעם משום דלשון עובר, שייך היכ' דעובר על ל"ת, וכאן ליכ' למימר הכי, לכן פרש"י מזלזל קאמר (מג"ת). ודע הא דפרש"י שבירך בהן הקב"ה לישראל, אע"ג דמענין הפסוקים נראו, שנאמר כן לנחמה, י"ל דברכה ונחמ' אחד הוא, וראי' לדבר דכתיב (בראשית כ"ה י"א) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, ופרש"י נחמו תנחומי אבלים:
רש"י ד"ה ומביאין תודה וגו' כי אשיב וגו'. סיפ' דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא עכ"ל, דבנחמות שניבא הנביא כתיב (ירמי' ל"ג י"א) כח אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב מאין, אדם מאין בהמה בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגו', קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ד' צבאות כי טוב ד' כי לעולם חסדו מביאין תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה':
רש"י ד"ה בשביל זה. שיברא זה עכ"ל, פי' דלר' אלעזר דאמר אלא בשביל זה, וא"כ ממילא השאר כאילו אין צורך להם כלל, וכענין כובר הכברה עד שמצא המרגליות וישליך הצרורות, אבל לר' אבא בר כהנ' עדיין הוא צורך לעולם ועולם צריכין לו (מג"ת):
רש"י ד"ה לצוות. שלוו"ץ בלע"ז פערבינדען עכ"ל, פי' דעולם התחתון לא נברא אלא לצוותא לו, וכדי שישמעו אותו ויעשו עבודתו, (כדלקמן נ"ח ע"א) שאמר בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני עיי"ש, משום דכל העולם כולו נצרכין לו ונצולין בזכותו וגם כאן בן זומא אמר הכי (מפרשים):