אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף ו.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף ו.

דף ה:

ע"א גמר' אלמלא נתנה רשות לעין לראות אין כל ברי' יכולה לעמוד וכו'. לכאור' ביד מי היה ליתן רשות לעין לראות, ביד מי שאמר והיה העולם ב"ה, וא"כ הא יכול היה ליתן רשות לעין לראות, ויכולת לעמוד מפני המזיקין, דהא רק כלפי מעלה נאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג כ'), משא"כ כלפי שאר בריות. וכן יש לדקדק בפרש"י (במדבר כ"ב כ"ג) ותרא האתון את מלאך ה', ובלעם לא ראה, לפי שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, מתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה המזיקין עיי"ש. ומצאתי בהגהת מהגאון מה"ו שאול ז"ל אלמלא ניתנה רשות לעין לראות, כלומר לעין של מזיק, ומבי' ממדרש רבה פ' ראה, שלכל מזיק יש לו מכסה נתונה בפניו, שלא יביט באדם ויזיק, עד שחטא האדם עיי"ש. ועיין (לקמן מ"ג ע"ב) לאחד נראה השד ומזיקו, לשנים נראה ואינו מזיק, ועיין ברש"י כאן שלא פי' כדברי הגמהו"ר שאול ז"ל, ועיין בפני יהושע ודו"ק:

לעין לראות אין כל ברי' וכו'. משמע דלא לאדם בלבד קאמר אלא כל מיני בעלי' חיים ודו"ק:

אלפא משמאלי' ורבבתא מימינה. ויש גורסין שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש. ועיין בשפ"ח לרש"י לעיל ה' ע"א ד"ה כאילו אוחז חרב, שם כתבתי למה בימין הם רבים משמאל עיי"ש:

אמר רבא האי מאן דבעי למידע להו וכו'. ובכתב יד הגירס' אמר אביי, וי"ל היינו דלקמן ר' ביבי בר אביי עביד הכי ואיתזק, ובעו רבנן רחמי עלי' ואתסי, וכעין שאמרו דבר שציער עליו אותו צדיק יכשול בו זרעו בתמי':

קיטמא נהיל'. פי' אפר הנעבר בנפה (ערוך):

וליחתם פומי'. פי' ידחוק את פיו מל' או החתים בשרו (מהרש"ל):

אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב"הכנ. פי' דכל התפלות שהתפלל שלא בב"הכנ, אין נשמעין עד שיתפלל אח"כ תפלה הגונה וראוי' בב"הכנ ובצבור, ואז תשמע תפלתו הראשונה ג"כ עמה, וכן הוא בתפלה שהתפלל בלא כוונה (ס' חכמת מנוח). ודע דברמב"ם בפ"ח מה' תפלה, כתב אין תפלת היחיד נשמעת בכל עת וכו' עיי"ש בלחם משנה דבזה מבואר מילת' דהכא. ובדרך דרש י"ל כשמתפלל בלא כונ', הלא דעתו שוט ומתהלך בארץ, ואינו בב"הכנ כלל, משא"כ כשמתפלל בכונ' והיינו במקום רנה בב"הכנ, שם תהי' תפלה:

ומנין לי' שמתפללי' ששכינה עמהן וכו'. כאן מיירי במתפללין, ובפרקי אבות פ"ב מ"ו מיירי מי' שיושבין ועוסקין בתורה דתפלה לחוד ותורה לחוד:

שלמא בעלמ' הוא ולא אתי' שכינה. משמע דבשלמא דלית שם תורה, לא אתי' שכינה ודו"ק קמ"ל דדינא נמי היינו תור'. משמע דדין ותורה שוין, אבל (ש בת י' ע"א) דר' אמי ור' אסי פסקי' מתלמדייה' ואמרי אי איכ' דאית לי' דינא ליעול, ש"מ דדין בדיינים מומחין עדיף מת"ת עיי"ש, וכאן ודאי מיירי בדייני' מומחין ודו"ק:

נשבע הקב"ה בימינו זו תורה ובזרוע עוזו אלו תפילין. לכאור' בשלמ' שנשבע בתורה או בתפילין, י"ל משום נקיטת חפץ של מצוה, כדין שבועה דאוריית', אבל תרתי למה, ועיין מהרש"א וז"ל שנשבע בב' מדות, שהם החסד והגבור', שנשבע ה' בימינו זו תורה מימין שהיא מדת החסד, שנאמר ותורת חסד על לשונה, ובזרוע עוזו זו תפילין שביד שמאל היא מדת הגבור' והעוז וכו':

שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וכו'. והעוז הוא, לפי שבתפילין אנו מעידין, שיחזור ויתגלה מלכותו (כרש"י דברים י"א י"ח) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, הניחו תפילין, שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, שנאמר הציבי לך ציונים עיי"ש, והיינו דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, אלו תפלין שבראש, שמעיד שיחזר המלכות להתגלות, ויראו ממך, מיום נקם בלבי ושנת גאולי באה. והיינו (דלקמן ל' ע"ב) דהוה בדחו טובא, ואמרו משום אנא תפילין מנחנ', ומשום רמז זה בדחו:

הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. לא נקט תפילין דקב"ה, כדלקמן, ומי משתבח קב"ה בשבקייהו לישראל, י"ל לפי שתפילין הם לנו לאות שקב"ה הוא מרי עלמ' כידוע, ע"כ נקט אבל בתפילין דמרי עלמ' מה כתיב בהו:

א"ל כי מי גדול (דברים ד' ז'), ומי גוי גדול (שם ד' ח,), אשריך ישראל (שם ל"ג כ"ט), או הנסה אלקים (שם ד' ל"ד), ולתתך עליון (שם כ"ו י"ט), ובביתא קמא כתיב ומי כעמך ישראל (ד"ה א' י"ז), א"כ מסדר פרשיות דתפילין דמרי עלמא שאינם כסדר הפרשיות, כמו שמפורש כאן, הרי הם דומין לשיטת תפילין דר"ת שמסדר הפרשיות שלנו ג"כ שלא כסדר, קדש והיה כי יביאך, והיה אם שמוע ושמע, משא"כ שיטת רש"י ורמב"ם הפרשיות כסדר שכתובים בתורה קדש והיה שמע והיה ודו"ק:

אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא. וי"ל ג"כ דדמיין להדדי, כמו שנקט הש"ס גבי כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא:

דף ו' ע"א רש"י ד"ה לוא הקשבת. לשון המתנה הוא עכ"ל, והנה חפשתי ברוב מנ"א מקומת שמצינו בתנ"ך לשון קשב, ולא מצאתי באחד מהם, שהוא לשון המתנה, אלא לשון האזנה ושמיעה ודו"ק:

רש"י ד"ה למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד עכ"ל, והיכן ציונו, עיין פי' המשניות להרמב"ם ריש מס' פאה, ז"ל וגמילות חסדים, נופל על ב' עניינים מן המצות, שיעזור בממון, ושיעזור בגופו וכו' עיי"ש, ובפי"ד מה' אבל ה"א כתב, וז"ל מ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו', ולהכניס כלה וכו', ואלו הן ג"ח שבגופו, שאין להם שיעור, ואע"פ שכל אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך עכ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה לראות. כל השדים העומדים לפניו עכ"ל, רש"י נקט שדים, והש"ס נקט מפני המזיקין, משמע מזיקי' היינו שדים, וכן מרש"י לקמן נ"ד ע"ב ד"ה שימור חולה עיי"ש, וכן (סנהדרין ס"ז ע"ב) אית' שדים וחרטומים וכשפים כחדא, דאית' התם ויאמרו החרטומים אצבע אלקים היא, מכאן שאין השד יכול לבראות ברי' פחות מכשעור', ופרש"י מכה זו של כנים, לא ע"י מכשפות באתה, אלא על פי הקב"ה, דאין לחרטומים יכולת בה עיי"ש, וכן פי' רבינו עובדי' אבות פ"ה מ"ו, (עיי"ש בתפארת ישראל), וכן משמע מהטור יור"ד סי' קע"ט דז"ל כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכו' עיי"ש. אבל בס' החינוך מצוה ס"ב כתב וז"ל, ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר א' הוא, שהרי בפירוש ארז"ל בלהטיהם זו מעשה שדים, בלטיהם זו מעשה כשפים, משמע מזו שענין הכישוף אפשר ליעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם אם גם לפעמים השדים יעשו אותם, ואותן שדים שמשתמשין בהם נקראים מלאכי חבלה, כפרש"י ז"ל, לפי שענין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל עכ"ל ס' החינוך. אולם במה דאית' במדרש תלפיות ענף כישוף הכל עולה על נכון, דז"ל במדרש תלפיות עשרה מיני חרשין אינון, דכתיב קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים, הא עשרה אינון והם עשרה כנגד עשר ספירות דטומאה, דזה לעומת זה עשה אלקים, כדי שיוכר האור מתוך החשך עכ"ל מדרש תלפיות (ולפי דבריו משמע דקוסם קסמים ב' דברים הם, וכן וחובר חבר ב' דברים הם ודו"ק), לפי"ז הרי דעשרה מיני חרשין יש, א"כ תו לא קשי' מידי. ובס' דבר שבקדושה (מבעל ילקוט ראובני) בשם ס' הקנה, וז"ל דע שמלאכי חבלה תחתיהם שדים רבים, וכל שד תחתיו אלף אלפים שוטרים ונוגשים, ומראיהם פני זעם, שהם שחורים כדיו, ומהם אדומים כבשר, וכלם יש להם המושלים בהם, כנגדם יש מלאכי רחמים, ומיכאל מושלם בדבר נקיים וטהורים, ולכן ארז"ל חתול שחור אסור להורגו, בעבור דאית לי' שד מראיתו שחור, וכל עבדיו מזיקין ודאי, וכן ארז"ל שלא תשחוט אוזא בזמן שיש לשדים כח וממשלה, והוא חדש שבט, כי הממית יומת, ולכן יש לחוש בריאה אם היא כבשר או שחורה כדיו טרפה עכ"ל. וממה שכתב חתול שחור וכו', יש להבין קצת הא דאית' כאן ליתי שוליית' דשונר' אוכמת' וכו', ועיין לקמן ל"ג ע"א שפ"ח לרש"י ד"ה יומי. ומה שכתב שלא לשחוט אוז' בחודש שבט וכו', עיין בדרכי משה יור"ד סי"א בשם ר"י החסיד, ובבאר היטב בשם ס' הקנה, ועיין לקמן נ"א ע"א רש"י ד"ה תכספית איסתלגנית:

רש"י ד"ה כי כסלא לאוגי' וכו' עכ"ל, אוגי', פי' עגול סביב (רש"י מ"ק ד' ע"ב):

רש"י ד"ה מחופיא וכו'. לשון חופף ומפספס פריי"ר (בלע"ז רייבען):

רש"י ד"ה ולימלי עיניה מיניה. ישים ממנה מעט בעיניו כל ל' נתינה בעין קורהו בל' גמרא ל' מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא עכ"ל, והא דאית' (שבת י' ע"ב) ומלי' לי' כוחלא, ופרש"י נותן לו סביב עינו וכן לשונו בתלמוד עיי"ש, י"ל מה שפרש"י כאן בעין לאו דוקא, דה"ה סביב עינו, ומשום דגם סביב עינו די בדבר מועט:

רש"י ד"ה בגושפנקא דפרזלא. בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתום לית להו רשות' וכו' עכ"ל, ולא מפורש למה דוק' חותם של ברזל ודו"ק:

רש"י ד"ה מנין לעשרה וכו'. עדה קרוי' בעשרה עכ"ל. אפשר שצ"ל עדה קרוי' עשרה (לקמן כ"א ע"ב) ודו"ק:

רש"י ד"ה אשר אזכיר את שמי. אשר יזכיר שמי על מצותי ודברי עכ"ל, מה שפרש"י על מצותי, היינו בברכת המצות, ומה שפרש"י ודברי, היינו בלימוד קראי, וכן בקראו פסוק בגמר'. ומכאן משמע קצת ראי' לקיצור של"ה דף פ"ב, דבלימוד מצוה לומר שם אדני בהדי' ובט"ז אור"ח סי' תרכ"א כתב רק דרשאי לומר עיי"ש. עוד כתב שם דאין דרך כבוד לומר אדושם, אלא השם, ואולם בלימוד במשנה ובגמר' נוסח הברכות, אסור לומר אדני רק יאמר השם, ועיין מ"א ומחצית השקל סי' רט"ו (מפרשים). ועיין בשפ"ת לרש"י לקמן כ"ב ע"א ד"ה אזכרות, ועיין בפני יהושע כאן, שכתב ואע"ג דקרא אשר אזכיר, בקרבנות כתיב, אפ"ה גם על לימוד התורה קאי וכו' עיי"ש:

רש"י ד"ה נצב בעדת אל. מעיקר' משמע עכ"ל, פי' כעין דאיתי' במדרש רבה ריש פ' וירא, עומד אין כתיב כאן, אלא נצב, אטימוס (פי' בערוך מוכן ומזומן שם טרם בואם), כמה דתימא ונצב על הצור (מ"כ):

רש"י ד"ה האמרת. ל' חשיבות ושבח כמו יתאמרו ישתבחו (תהלים צ"ד) עכ"ל. ועיי"ש בתהלים פרש"י יתאמרו, ל' תפארת, ובמצודות פי' ל' התרוממות עיי"ש:

תוס' ד"ה המתפלל וכו'. פר"ת דזה היה להם בבהכ"נ שלהם שהיו וכו', והר"י היה מאחר תפלתו וכו' עכ"ל, פי' והר"י היה מחמיר אף בבהכ"נ שלנו (מהרש"ל), והיינו שמסיים התוס' ונאה להחמיר אף לנו, לעשות כדברי הר"י. ודע מה שכתבו התוס' עד שגמרו תפלתם, יש מגיהים עד שגמר תפלתו, וכן הוא במרדכי ובב"י סי' צ' עיי"ש, ושמא אין צריך להגיה, ותוס' רצה לומר אף שבאו הרבה בני אדם, זה אחר זה, היה הר"י מעיין בספר, עד שגמרו כולם תפלתם:

תוס' ד"ה אלו תפלין שבראש, (א) לפי שיש בו רוב שם של שדי (ב) שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים (ג) והדל"ת ברצועות, ותימ' משבת דף כ"ח ע"ב (ד) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה' בפיך וכו' עכ"ל:

(א) לפי שיש בו רוב וכו'. כך פי' רש"י במנחות ל"ה (הג' הב"ח):

ב שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים. ז"ל ש"ע אור"ח סי' ל"ב סמ"ב, שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, שיעשה בעור הבתים של ראש, כעין שי"ן בולטות מקמטי העור, אחד מימינו, ואחד משמאלו, של ימין המניח של ג' ראשים, ושל שמאל המניח של ד' ראשין עיי"ש:

ג וחדל"ת ברצועות. וז"ל הש"ע שם סעיף נ"ב, יכניס הרצועה תוך המעברתה, ויעשה קשר כמין דל"ת בשל ראש, וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י, עם השי"ן שבשל ראש עיי"ש:

ד דקאמר מן המותר בפיך וכו'. דאית' (שבת כ"ח ע"ב) תני ר' יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הילכת', לתפילין, תפילין בהדי' כתיב בה, למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך וכו', אלא לרצועות (שיהי' מעור בהמה טהורה), והא"ר יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני (וכיון דהלכות רצועות מסיני טהורות נמי הלכה למ"מ ומתניתא דר' יוסף לאו מהלכה למשה מסיני קאמר), נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי (דבשחורות ליכא למילף מטהורות) עיי"ש, הרי הא דרצועות צריכ' מעור בהמה טהורה, לא ילפינן מתורת ה' בפיך, אלמא אין עליהם תורה, כי אין צריכין מן התורה להיות עליהם שם של שדי (מהרש"ל), וא"כ האיך פרש"י במנחות דקרא קאי ג"כ על הדל"ת שהיא ברצועה:

תוס' ד"ה מי כעמך ישראל. זה שיסד הפייטן (א) טוטפת כלילו גדלי עכ"ל לשון הפייטן מיום א' של פסח בד"ה אור ישע, דולי וסמר מדלי בדלי, טוטפת כלילו גדלי דגלי עוז מגדלי, הגידה לי:

פי' הפרשן מקדמונים:

דולי, זה הקב"ה דלני והגביה אותי משיעבוד מצרים:

וכמר מדלי בדלי. הבדילני מהאומות שהיו דומין לטיפה הנוטפת מן הדלי שטעמה כמר שנא' גוים כמר מדלי:

טוטפת כלילו גדלי תפילין של הקב"ה של ראש הן כתר שלו דכתיב בהן אשריך ישראל מי כעמך ישראל וכו' וכתיב מי כעמך ישראל:

גדלי, זו ציצית, ויש מפרשים גדלי הוא רצועות התפילין כדאית' במדרש ננתקה את מוסרותימו ונשליכ' ממנו עבותימו אלו רצועות של תפילין:

גדלי. מל' גדול וקשוט:

דיגלי עוז מגדלי פי' תפילין וציצית נתן לי לעגדול עוז שאמר:

ובא הגדה לי. ק"ש על המטה ואינכם ניזוקין. עד כאן פי' המחזור מקדמונים:

(א) טוטפת כלילו גדלי. לפי עניינו דהכא ר"ל תפלין של הקב"ה, גדלי, הן גדול וקשוט שלי ר"ל גדולת ישראל שהרי כתיב בהן אשריך ישראל מי כעמך ישראל וגו':

ב הגידה לי. ק"ש על המטה ואינכם ניזוקין. והנה לפי מה דאית' (לקמן דף י"ד ע"ב) כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר עיי"ש, ועיין בש"ע אור"ח סי' כ"ה ס"ד, ומה"ט כתבו שהגאון החתם סופר ז"ל לא קרא ק"ש כשלבש תפלין של רבינו תם עיין ליקוטי חבר, ולפי"ז י"ל דהכי פירושו דיגלי עוז מגדלי כשתפילין עלי, אז הגידה לי, ק"ש, שהרי אז מותר לקרות ק"ש, אבל שאר ק"ש מה שקור, בלא תפלין הוי כקורא בתורה:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה