שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ה:
ע"ב גמר' חסד זו גמילות חסדים שנאמר רודף צדקה וחסד וגו'. ומדסמך חסד לצדקה, ש"מ דמיירי בגמילות חסדים (ועיין קדושין מ' ע"א):
אמת זו תורה שנאמר אמת קנה ואל תמכור. סיפ' דקרא חכמה ומוסר ובינה ש"מ דבתור' מיירי:
תנא ההוא סבא משום רשב"י. עיין תוס' חולין ו' ע"א ד"ה אשכחי' וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. י"ל דדרש דבקובר בניו מיירי הקרא, מדכתיב אחריהם, ור"ל שבניהם כבר יהיו נפטרים בחיי האבות, והאבות ילכו אחריהם. וכדרך זה פי' (ויקרא כ"ה מ"ו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, תיבת "אחריכם בא ללמד, שלא יכתב נכסיו לבניו בחייו (כגמ' ב"מ ע"ה ע"ב), אלא תנחלו נחלה, אחריכם ולא בחייכם:
א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה. לפי שאמר ר"י (לעיל ע"א) אלו ואלו יסורין של אהבה, אמר כאן מ"מ נגעים ובנים לא היון יסורים דאהבה:
מראות נגעים הללו. ל' הללו שייך אי מנה להו בפירוש, ובתוספתא כאן ליכא ודו"ק:
מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה. מכאן קצת טעם לגזירת הכתוב, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא עפ"י כהן (רש"י ויקרא ג' ב'), לפי שנגעים מזבח כפרה הם, ולמזבח כפרה לא יגש אלא כהן:
מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הו'. יסורין דאהבה צריכ' זכות גדול (כרש"י לע"ל ע"א):
הא בצנע'. תחת בגדיו (רש"י), וכבר הקשה בצל"ח והא צריך לקרוא טמא טמא, ותירוץ אידי אידי לן, אבל לדידהו ליכ' צינע', דצריך שילוח, וכתיב טמא טמא יקרא:
ר' חיי' ב"א חלש וכו', ר' יוחנן חלש וכו'. פי' שחלשו כ"כ ביסורין, עד שהיה להם ביטול תורה, לכן אמרו לא הן ולא שכרן (מהרש"א):
לא הן ולא שכרן. פי' אי באו לכפרת עונות ושכר ליכא, על זה אמר לא הן ואי יסורין דאהבה הן, שבאים ליתן שכר, על זה אמר ולא שכרן:
לדרעי'. זרוע של יד (רש"י ו' ע"ב):
דלא אפשת. דלא הרבית, אפשת מל' פשה, כי גדול המרבה תורה בישראל. ובס' מצפה איתן פי' לא אפשת, דלא למד מעשה מרכבה, וכדאית' חגיגה י"ג ע"א עיי"ש:
אי משום מזוני) שאינך עשיר (תענית כ"ה ע"א), דעני היה, והוא ר' אלעזר בן פדת, עיין (רש"י שבת י"ט ע"ב):
לוקים ר' יוחנן לנפשי', שהרי היקם לר' חיי' בר אבא:
שופר. יופי, וז"ל מהרש"א נראה דלא שבכו בשביל שופרי' לחודי', אלא דנצטערו על זכרון בחורבן ירושלים, דאמרינן דר' יוחנן נשתייר משפירי ירושלים, נמצא על ידו כלה שופרי' מכל בני ירושלים עכ"ל. וי"ל היינו דא"ל ר' יוחנן על דא ודאי יש לך לבכות, דאי על שופרי' לחודי', מסתמ' לא היה ר' יוחנן משיב כן:
א"ל על דא ודאי קא בכית. פי' שזה יהי' ודאי, ששופרא בלי בעפרא בודאי, כי מי גבר יחי' ולא יראה וגו' ומש"ה את בכית, ובכי תרוייהו, זה ציער על מיתתו של זה, וזה על של זה (ע"י):
ר' הונא תקיפו לי' החמיצו (רש"י), ואפשר לפי שהמברך על דבר הגז"ל בידו, הוה בוצע ברך (ב"ק צ"ד ע"א), לפיכך החמיץ שלא ישתה ממנו, עד שיצא ידי חובת אריס שלו. ודע ר' הונא הוא דאמר (שבת כ"ג ע"ב) הזהיר בקידוש היום, זוכה וממלא גרבי יין עיי"ש, ור"ה הוא שלא היה לו יין לקידוש, ומשכנתיה להמיינא, כדי שיקח יין לקידוש כדאית' (מגילה כ"ז ע"ב), ובאמת זכה כאן שהיה לו ת' דני דחמרא:
וא"ר לעיין מר במילי. פי' יפשפש במעשיו, כדין אדם שיסורין באים עליו (כדלעיל ע"א), ואמר להו ר"ה ומי חשידנ' בעיניכו, שאני יושב ביסורין על ההפסד של ד' מאה דני דחמר', הלא מקבל איני מאהבה, ואין אני מרגיש יסורין, ואמרו לי' ומי חשיד קב"ה דעבד דינא בלא דינא, ר"ל מ"מ בשעה שקב"ה, עבד דינא כי האי, דהחמיץ ת' דני דחמר', ודאי צריך צריך בעליהם לשום לב ולפשפש במעשיו, שלא יהי' כשוטה שאינו נפגע, שאינו מרגיש כשיסורין באין עליו כדאית' (שבת י"ג ע"ב), אלא יהי' כעין (דגיטין ל"ו ע"ב) ושמחים ביסורין מרגיש ומשמח:
איכ' דאמרי הדר חלא והוה חמר' ואיכ' דאמרי אייקר חלא ואזדבן בדמי חמר'. וי"ל דפליגי הני תרי לישני, מה הוא מעלה יתיר' לצדיק, וכעין שפליגי ר' יוסף ואביי (שבת נ"ג ע"ב) בעני א' שמתה אשתי, והניח' בן לינק, ונעשה לו נס ונפתחו לו ב' דדין, והניק בנו, א"ר יוסף כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע שנשתנ' לו סדרי בראשית, ולא זכה ליפתח לו שערי מזונות עיי"ש, ולישנ' קמא דהכא כר' יוסף, ולישנ' בתרא כאביי:
הייתי מצטער. פירוש הייתי נזהר, עיין רש"י ד"ה סמוך, (ולקמן ס"א ע"ב) דאמר ר' עקיב' הייתי מצטער עיי"ש, משמע מצטער ממש. ודע דשייך בזה ל' מצטער, משום הא דקאמר בין צפון לדרום, לאו צפון ודרום ביתו בלבד קאמר, אלא נמי צפין ודרום העולם ממש, משום כבוד השכינה, וזה אינו מזדמן בנקל (פני יהושע):
אילימ' לפני מטתי ממש והא"ר יהוד' וכו'. היה יכיל ליפרך ממילת' דאבא בנימין גופ', דאמר לקמן ו' ע"א אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, ודוחק לומר דישן בב"הכנ היה ודו"ק:
כר הנותן מטתו בין צפין לדרום וכו'. לאו זהירות בעלמא הוא, אלא דינ' ואיסור הוא, כמו דאסור לפנות בין צפון לדרום (לקמן ס"א ע"ב), וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' בית הבחיר' ה"ט, אסור לפנות או לישן בין מזרח למערב, אלא בין צפון לדרום נפנים וישינים. ויש לדייק על הטור, דמילת' דאסור לפנות בין מזרח למערב הבי' בסי' ג', ודין דמטה ושינה לא הבי' בסי' ר"מ (ובש"ע הבי'), ויש ליישב דטור לשיטתי' אזיל, דכתב הא דאסור לפנות בין מזרח למערב, דוק' כשנפנה במקום מגולה, אבל כשיש מחיצות כגון בבית הכסא מותר עיי"ש, ולפי דשינה עם אשתו הוא במקום מחיצות, ס"ל שאין צריך לדקדק, והרמב"ם אזל ג"כ לשיטתי', דאוסר לפנות בין מזרח למערב אפילו כשיש כותל (עיין בב"י סי' ג'), לכן אוסר גם במטה ושינה אע"ג דאיכ' מחיצות:
אין אשתו מפלת נפלים. ל' רבים, לומר אפילו כשמתעברות בתאומים שיותר קשה הריונם, ומבי' ראי' מדכתיב התם וימלאו ימי' ללדת והנה תומים בבטנה:
טורפין לו תפלתו בפניו. התפלה שהתפלל מטורפת וטרודה ממנו ואינו מקובלת (רש"י לקמן ל"ד ע"ב). ודע משום דתפלת שהיא כהוגן, מלאכי רחמים מביאין אותה לפניו יתברך, ואם לא זכה, יש מלאכים אכזרים, שטורפין תפלתו, ומונעים אותה מלהגיע לפניו יתברך, וז"ש טורף נפשו, זו תפלה כפירש"י, באפו, דהוא מלאך האכזרי, שנקרא אף, כדאית' נדרים ל"ב וכו' (מהרש"א):
דף ה' ע"ב רש"י ד"ה ד' מראות. שאת ותולדתה וכו' עכ"ל, הענין מבואר בריש מס' נגעים, וכחכמים שם, וז"ל תפארת ישראל, שאת ובהרת היינו הב' המפורשים בקרא, דכתיב (ויקרא י"ג ב') אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו', הרי דהטיל הכתוב מספחת, שהוא ל' תוספת, בין מילת שאת לבהרת, מרבינן ב' וולדות, ר"ל על בהרת שהיא לבן עזה כשלג, נוסף חד מראה שהיא תולדתה, והיא כהה ממנה, ומראיתה כסיד ההיכל, שאת, היא כצמר לבן, ותולדותה שנוסף עליה, היא כקרום ביצה, היא הכהה שבכל ד' מראות:
רש"י ד"ה הא לן. בא"י שערי חומ' מקודשת בה וכו' עכ"ל, במס' כלים פ"א מ"ו, וברמב"ם בפ"ז מה' בית הבחירה הי"ג עיי"ש. ושיעור דברי רש"י ז"ל כך הוא, ר' יוחנן מיירי בא"י, שערי חומה מקודשת בה, ומצורע טעון שלוח חוצה להן, הוין מזבח כפרה, אבל אינן יסורין של אהבה, אבל בבריית' דקתני אינן אלא מזבח כפרה לעולם אף יסורין של אהבה הויין, ומשום דבריית' מיירי בבבל שאינן טעונין שילוח, והן מזבח כפרה, ר"ל ואפילו הכי הן מזבח כפרה, שם הוו יסורין של אהבה. ודע דגירסת הב"ח כך הוא בפרש"י דהכא, בבבל שאין טעונין שילוח הוו מזבח כפרה ויסורין של אהבה:
רש"י ביר כמו בר עכ"ל, פי' בר תרגומו של בן. ודע הא דפרש"י עצם פחות מכשעורה, הטעם שלא יטמא טהרות שבא"י (מהרי"ע), ובשם סדר הדורות ערך ר' יוחנן כתבו, דביר נקרא בלשון הירושלמי סעודת הבראה, ובסעודת הבראה צריך להיות בשר, ונשא ר' יוחנן אצלו העצם מסעודת הבראה עיי"ש:
רש"י נפל נהורא. שהיה בשרו מבהיק וכו' כדאמרינן בב"מ פ"ד ע"א עכ"ל, המעיין שם יראה, דשם מיירי מזיו לקירון אור פניו, וא"כ למה לא נפל נהור' עד דגלייה לדרעי' שגילה זרועו, ושמא כדי שיאיר יותר ודו"ק:
רש"י ד"ה א' המרבה וא' הממעיט. לענין קרבנות שנוי' במנחות ק"י ע"א נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, (ובעולת העוף אשה ריח ניחח), ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שמכוון לבו לשמים עכ"ל, ולרמז זה י"ל היינו דכתיב (ויקרא א' ט', י"ז ב' ב') בבהמה ניחוח מלא וי"ו, ובעוף ובמנחה כתיב ניחח חסר וי"ו, ללמד א' המרבה וא' הממעיט, ריח ניחוח הוא כשמכוון לשמים:
רש"י ואי משום מזוני. שאינך עשיר עכ"ל, פי' כן משום דכתיב (תהלים ל"ז) ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' ולא נקרא עני:
רש"י ד"ה שבישא וכו'. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים עכ"ל, פי' ובקנים, הם הקנים המעמידים תחת הגפנים וקושרים עליהם הגפנים:
רש"י ד"ה מי שביק לי מידי מיניה. וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב וכו' עכ"ל, ואע"ג דאסור לחשוד, וי"ל דא"ל ר' הונא מאחר שאתם חושדים אותי, טוב היה לכם לחשוד אותו:
רש"י ד"ה בתר גנב' גנוב וכו'. הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם הגניב' עכ"ל, פי' דאית' בפרק מרובה אין הגונב אחר הגנב משלם כפל וד' וה', וז"ש דהגנב עצמו, הגם שמים גנובים ימתקו, אינו טועם לו, שהוא ירא לשלם כפל וד' וה', אבל הגונב מן הגנב הגם שחייב הקרן, טועם לו, וגנובים ימתקו לו, כיון שלא ירא לשלם כפל וד' וה' (מהרשח"א):
רש"י ד"ה צפון לדרום וכו'. ונראה בעיני ששכינה במזרח או במערב וכו' עכ"ל, עיין ב"ב כ"ה ע"א חד אמר שכיבה במערב, וח"א שכינה בכ"מ עיי"ש, ועיין לקמן ס"א ע"ב הנפנה ביהוד' וכו':
רש"י ד"ה טורף נפשו באפו. לך אומר אשר גרמת לך וכו' עכ"ל, הא דפרש"י הפסוק לך אומר בלשון מדבר לנוכח, מה שאינו במשמעות לשון הכתוב, שהוא בלשון נסתר, היינו משום דזה הפסוק הוא (באיוב י"ח), במענה בלדד השוחי, והיא כתשובה על דברי איוב בסימנים הקודמים שם, שהיה איוב מתרעם נגד הקב"ה, שמסרו ביד השטן, ולא קיבל תפלתו, ואמר ג"כ בסימן ט"ז, אפו טרוף וישטמני, ועל זה השיבו בלדד, שהתלונן שלא כדין, שמה שלא קיבל הקב"ה את תפלתו, אין זה משום חרון אפו של הקב"ה, אלא אתה גרמת לעצמך, ונגד איוב יפה אמר, טורף נפשו באפו, שמידך היתה זאת לך, שלא נתקבל תפלתך, לפי שהיה יודע ומכיר באיוב, שהיה רגיל לעשות כן, שלא המתין עד שסיים חבירו בתפלתו (פני יהושע):
תוס' ד"ה הא לן והא להו. פרש"י לבני א"י שצריכין שילוח (א) חוץ לג' מחנות וכו' ותימא דשליח מחנות לא היה נוהג (ב) אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי הומה ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג (ג) כדאמרינן בגיטין ל"ו וכו' וי"מ הא לן (ד) לענין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל עכ"ל.
א חוץ לג' מחנות. הנה ענין ג' מחנות לא שייך רק במדבר ובירושלים, במדבר היו ג' מחנות, מחנה ישראל, ומחנה לוי, ומתנה שכינה, וכנגדן לדורות היו ג' מחנות בירושלים, אחד מפתח ירושלים עד הר הבית, מחנה ישראל, שנית מפתח הר הבית עד פתח העזרה, מחנה לוי, שלישית מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה (עיין רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה הי"א), ולפי"ז פרש"י שלפנינו ניחא דקאי על כל בתי ערי חומ' אבל התוס' שפתחו בא"י, וסיימו בג' מחנות יש לדקדק ודו"ק:
ב אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה. אין לפרש דברי התוס' דשלוח תלוי בשניהם ביובל ובתי ערי חומה, דהא (בערכין כ"ט ע"א) תני' דדין בתי ערי חומ' גופה תלוי ביובל, וכן כתב הרמב"ם פ"י מה' שמיטה ה"ט עיי"ש, לכן י"ל דהכי פי' אלא בזמן שהיובל נוהג, ואז גם דין בתי ערי חומ' נוהג, וכיון דבטל דין ערי חומ', ממילא גם אינן קדושין, להשתלח מהם מצורעין (ומצאתי ג"כ בהגרש"ש):
ג כדאמרינן בגיטין ל"ו. בסוגי' דהתם לא מפורש לענין יובל, אלא לענין שמיטה, דלא היה נוהג בבית שני, וכל שכן בזמן דר"י עיי"ש:
ד לענין טומאה שנזהרין בא"י. פי' שאף בז"הז נוהגין כן בא"י למ"ד קדשה לעתיד לבוא (רשב"א), ובצל"ח כתב ליישב קו' התוס' איך היה ר' יוחנן מדבר מענין שלא היה נוהג בימיו, די"ל דגם בימי ר' יוחנן נ"מ עכ"פ ליושבי ירושלים, דהא דנימ' דשלוח מצורע אינו נוהג אלא בזמן היובל, היינו בשאר ערי חומה, אבל בירושלים ודאי טעון שילוח, דג' מחנות לא נתבטלו, דהא במדבר לא היה היובל נוהג, ואפ"ה מצורע היה טעון שילוח ממחנה ישראל, וירושלים היא ממחנה שלישית, שכל ג' מחנות סמוכים זו לזו וכו' עיי"ש:
תוס' ד"ה הכי גרסינן וכו' אבל אין לגרוס אין אדם זוכה דהא כמה צדיקי' זוכין לב' שולחנות כגון רבי בב"מ דף פ"ה ע"א וכו' עכ"ל, ועיין גיטין נ"ט ע"א דאית' התם כמה וכמה שהיה תורה וגדולה במקום אחד עיי"ש, ועיין שבת נ"ה ע"ב תוס' ד"ה ארבעה:
תוס' ד"ה דינא בלא דינא. הרבה, צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם וכו' עכ"ל, פי' והם יסורין של אהבה, וא"כ מאי קאמרי לי' רבנן לר"ה דעביד דינא בלא דינא, ועל זה מתרץ התוס' אלא הם ידעו שלא נתן לאריס וכו' (רשב"א):
תוס' ד"ה אלא אימ' סמוך למטתי וכו' ורש"י פי' אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם תפלה ולא ידעתי מנא לי' וכו' עכ"ל, ועיין ברא"ש שכ' דרש"י מיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו, ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאיכ' למיחש דילמא מיטרד בגירסת', ויעבור זמן ק"ש ותפלה עיי"ש, ולפי"ז לפירש"י ודאי דאבא בנימין היה רגיל להתפלל בבית מדרשו:
תוס' ד"ה כל הנותן מטתו וכו'. וכן משמע ומוכחי קראי עכ"ל, פי' דקרא דצפונך תמלא בטנם ודו"ק: