שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
מאימתי פרק ראשון · דף ד:
ע"ב גמר' כדתני' חכמים עשו סייג לדבריהם. אע"ג דכאן עשו סייג לק"ש שהיא דאוריית', ובפרט לרמב"ן ז"ל שמנה ק"ש שחרית וערבית לב' מ"ע, וא"כ מאי לדבריהם, וכן יש לדקדק ברש"י ד"ה משום אונס שינה, התקפתו לעבור על דברי חכמים עיי"ש, וי"ל דקאי על סיפ' דבריית', אבל אדם בא משדה בערב, נכנס לבהכ"נ וקורא ק"ש ומתפלל, ואסור לאכול עד שקרא ק"ש (תוס'), ובאמת זמן ק"ש מדאוריית' עד עמוד השחר, ורבנן אמרו עד חצות משום הרחקה מעבירה (עיין ר' יונה), ועל זה עוד עשו סייג, אף להקדים קודם חצות, ואסרו לאכול משהגיע זמן ק"ש (וכתוס'), והיינו דתני' חכמים עשו סייג לדבריהם, דהיינו לקודם חצות:
אדם בא מן השדה בערב. ר"ל קודם זמנה של ק"ש כמו חצי שעה עיין בדיבור הקודם (וש"ע סי' רל"ה):
וכר העובר על דברי חכמים חייב וכו'. משום פורץ גדר ישכנו נחש (רבינו יונה) עיין פרקי אבות פ"ב מ"י):
אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע' לי' לר' יוחנן. ולא מסייע' לי' מרישא דבריית' ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל, י"ל משום דסיפ' הלכת' היא:
אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכת' דמי'. ובס' דקדוקי סופרים נוסח כתב יד, אמרי אלא לעולם מיסמך ממש אלא כיון דקבעי רבנן השכיבנו בגאולה כגאולה אריכת' דמי':
בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח. (בתהלים נ"א) כתיב שם אדני, אדני שפתי תפתח, ובגמ' משמע שם יקו"ק (וכן לקמן ט' ע"ב). ואין להקשות הא הש"ס מדייק בענין אזכרות (כדלקמן ז' ע"א) עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר אדני וגו', די"ל היכא דאמר שנאמר או דכתיב, שם מדייק, אבל כאן סתם אמר ר' יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח:
כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב. פי' שמצוה זו מכרעת, אבל משום מצוה זו בלבד, אינו בן עוה"ב, (ב"י סי' נ"א):
אילימ' משום דאתי' באלפ' בית' נימ' אשרי תמימי דרך דאתי' בתמני' א"ב, פי' בתמני' וכול' א"ב דאית בי' נמי נו"ן, משא"כ בתהלה לדוד כדלקמן:
הלל הגדול. הוא תהלים מזמור קל"ו, ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה, דכתיב במזמור זה נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (פסחים קי"ח ע"א):
א"ר יוחנן מפני מה לא נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל. י"ל ר' יוחנן לשיטתי', דאמר ר"י (מגילה ל"א ע"א) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו עיי"ש, והנה מלכותך מלכות כל עולמים וגו', זה מגדולתו של הקב"ה, וכדי ששם אתה מוצא ענותנותו, לפיכך סמך לו סומך ה' לכל הנופלים, משא"כ בנו"ן שיש בה מפלתן של וכו', אין בזה ענותנותו:
מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי וכו' והא דלא אמר מפני מה לא נאמר נו"ן בתהלה לדוד, וכמו שנקט לעיל כל האומר תהלה לדוד וכו', ובפרט שהמזמור מתחיל תהלה לדוד, אבל אשרי הוא פסוק מסי' שלמעלה הימנו, י"ל דהנה אנן מתחילין באשרי, וסבר ר' יוחנן לפי שבאות אל"ף אינו מתחיל הסימן, דהא הפסוק הראשון מתחיל תהלה לדוד, ולכן כדי להשלים גם את אות אל"ף בתחילת הסימן, לפיכך מתחילין אשרי, וא"כ כיון דמקפידין כ"כ להשלמת האל"ף בית', מעתה קשה ביותר למה לא הזכיר כלל אות נו"ן, ולכן נקט מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי (מגיד תעלומה):
חזר דוד וסמכן ברוח הקודש. ואע"ג דספר תהלים כולה ברוח הקודש נאמר, י"ל שנקט הש"ס וסמכן ברוח הקודש, ליישב מה שמדקדקים המפרשים, על הא דמבי' הש"ס שיש בנו"ן מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב (עמוס ה') נפלה לא תוסיף וגו', ומדקדקים והא עמוס היה הרבה זמן אחר דוד, ועיין תוס' גיטין ס"ח ע"א ד"ה דכתיב עיי"ש, לכן נקט הש"ס שסמכן ברוח הקודש:
גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דבמיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים, וגבי גבריאל כתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף. ופי' רש"י דמנין הפריח' איכ' בינייהו, ויש לפרש עוד דאית' ברמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה ה"ז, ז"ל שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקודש, והם למעלה מן הכל, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מלאכים, אלקים, בני אלקים, כרובים, אישים, אלו הן י' שמות המלאכים, ע"ש י' מעלות שלהן וכו', ומעלה העשירית הקטנה שבהם, היא מעלת הצורה שנקרא אישים, לפי שהם המלאכים המדברים עם הנביאים. לפיכך נקראו אישים, שמעלתם קרובה ממעלת בני אדם עיי"ש, ופי' המפרש וכן נקרא א' מהם גבריאל, מלשון גבר שהוא שם בן אדם, שנאמר מי גבר יחי' עכ"ל, ולפי"ז י"ל דהיינו גדול מה שנאמר במיכאל, שנאמר שהוא מן השרפים, מעלה השישית, ובגבריאל נאמר שהוא מן האישים, מעלה הראשונה:
והנה מיכאל אחד השרים הראשונים וכו'. לפי דברי הרמב"ם שהעתקתי בדיבור הקודם, ראי' לפי' רש"י, שפי' (דניאל ט') א' השרים הראשונים, השרים הראשונים בנכנסים עיי"ש, דהא ליכ' למימר שקאי על כיתות מלאכים הראשונים, דהא הוא ממעלה השישית ואיכ' עוד למעלה ממנו:
ואריב"ל אע"פ וכו' מצוה לקרות ק"ש על מטתו י"ל ריב"ל לשיטתי' דס"ל לעיל מקיש שכיבה לקימה דק"ש סמוך למטתו:
מצוה לקרותו. ובמקום שמצינו בש"ס מצוה (בכעין זה), שיטות הרמב"ם דבדיעבד נמי מעכב, וכן פסק הש"ך, ושיטות הטור דלכתחלה מצוה, אבל אינו מעכב (טור וב"י וש"ך יור"ד סי' רפ"ט). כאן לא מפרש הש"ס מאי מצוה, ובשבת כ"ה ע"ב מפרש מאי מצוה עיי"ש, ואפשר מטעם דא"ל רבא לבניו (לקמן ח' ע"ב) לא תגנו בלא ק"ש, שלא תהי' מיטתך דומה למיטת ארמי, ומה"ט א"ר נחמן ת"ח אין צריך כמובן:
דף ד' ע"ב רש"י ד"ה זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. וכ"ש דשחרית דעיקר (א) גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בנ"י (ב) וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד בתהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (ג) וסמיך לי' יענך ה' ביום צרה (ד) ואמרינן בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה וכו' עכ"ל:
א גאולת מצרים בשחרית הוה. ולקמן פ' ע"א משמע דגאולה נקראת מערבית, ויציא' משחרית עיי"ש, והיינו טעמ' שכתב רש"י כאן דעיקר גאולת וכו', וכש"ס לקמן:
ב וסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד בתהלים וכו' ואמרינן בברכות ירושלמי וכו'. ויש לדקדק דהא דרמזה דוד בתהלים, לא מצינו בש"ס בבלי, אלא הוא מירושלמי שם כמו שהעתקתי, וכן הוא בילקוט תהלים סי' תרע"ח, וא"כ למה כ' רש"י ז"ל ואמרי' בברכות ירושלמי לבסוף, הכי הל"ל ואמרינן בברכות ירושלמי דסמיכות גאולה לתפלה רמזה דוד בתהלים דכתיב ה' וגו' וסמיך לי' יענך ה' ביום צרה, ומי שאינו סומך גאול' לתפלה למה הוא דומה וכו' ודו"ק:
ג וסמיך לי' וכו'. י"ל כאן אליב' דר' יוחנן קאי הש"ס, וניח' לר"י לשיטתי', דאמר לקמן י' ע"א לדרוש סמוכין עיי"ש:
ד ואמרינן בברכות ירושלמי וכו'. דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכ' א', ר' זעיר' בשם ראב"י ג' תכיפות חן, תיכף לסמיכ' שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה,, א) תיכף לגאולה תפלה, תיכף לסמיכה שחיטה, וסמך ושחט, תיכף לנ"ו ברכה, שאו ידיכם קודש וברכו את ה', תיכף לגאולה תפלה, יהיו לרצון אמרי פי ומה כתיב בתרי' יענך ה' ביום צרה, א"ר אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפלה, למה הוא דומי, לאוהבו של מלך שבא וחרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליגו עוד הוא מפליג:
פי' פני משה יהיו לרצון אמרי פי. וסיפי' דקרא ה' צורי וגואלי וסמיך לי' יענך ה' בתפלה:
והרתיק. ודפק:
עוד הוא הפליג. גם המלך הפליג ממנו:
ודע דכתוב ברמ"א סי' קי"א יש אומרים מדילפי' סמיכו' גאולה לתפלה, מדכתיב ה' צורי וגואלי, וסמיך לי' יענך ה' ביום צרה, לכן הא דצריך לסמוך גאולה להפלה, היינו דוקא בחול וביו"ט, אבל בשבת אינו צריך דשבת לאו זמן צרה, משא"כ ביו"ט שהם ימי הדין, כדאית' בר"ה פ"א מ"ב בד' פרקים העולם נידון (וטוב להחמיר בשבת) עיי"ש. וביותר מבואר במה שכתב בס' מגיד תעלומה (לקמן ס"ו ע"ב) וז"ל כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום, י"ל הטעם כמו שארז"ל אצל שבת, כשמתהווה היחוד, ואיתעטרת בכמה עיטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין וממארי דדינון כולהו ערקן ובורחין, כך כשמסמך גאולה לתפלה גורם היחוד (גאולה שהיא יסוד לתפלה שהיא מלכות שמים) ומת"כ כל שולטני רוגזין ומארי דדינין כולהו בורחין, ולית מי שיזיק לי' עכ"ל, הרי ע"י שמסמך גאולה לתפלה בחול וביו"ט, הוי כוח של המתפלל, כמו בשבת.
ועיין לקמן ט' ע"ב בשפ"ח לגמר' ד"ה קהלא קדישא דבירושלים, שכתבתי דקהלא קדישא דבירושלים שפיר אמרו דהסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום עיי"ש, לפי שהם ידעו לכוון וליחד, עד שכל ניזוקין ברחו מינייהו:
א) תיכף לגאולה תפלה. וכן בבלי לקמן מ"א ע"א, ולשון זה מדויק שהרי תפלה תיכף ומסמך לגאולה, ובהרבה מקומות אית' בש"ס מסמך גאולה לתפלה, (ועיין בט"ז אור"ח קי"א סק"א בענין ירושלמי זה):
רש"י ד"ה שלש פעמים. כנגד ג' תפלות עכ"ל, עיין בשפ"ח לרש"י ולתוס' לעיל ב' ד"ה מאמתי אות ד':
רש"י ד"ה דאית בי' תרתי וכו' ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי עכ"ל, פי' משום דלכאור' (מזמור קי"א) הללויה אודה ה' בכל לבב וגו', אתי נמי באל"ף בי"ת, ואית בה נמי פרנסה, טרף נתן ליריאיו, לכן פרש"י דבמזמור קי"א כתיב רק ליריאיו, אבל באשרי כתיב לכל חי (משם הגרא"וו ז"ל):
רש"י ד"ה על משכבכם. שנאמר ובשכבך עכ"ל, י"ל כוונת רש"י בזה לפרש על משכבכם, על מטותיכם, והא דלא נאמר מטותיכם, משום דנקט לישנ' דקרא שנאמר ובשכבך (מגיד תעלומה):
רש"י ד"ה ודומו. בשינה אחרי כן עכ"ל, פי' ודומו מלשון שתיקה (מהח"א):
תוס' ד"ה וקורא ק"ש ומתפלל. מכאן משמע משעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול בסעודה וכו' עכ"ל, פי' דמוכת כן מדקתני וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך, ועיין ברא"ש דלא גרס ואוכל פתו ומברך, ועיין במעדני יו"ט שם. ודע דגדולה מזו כתב המגן אברהם סי' ק"ח סק"ג, על הא דכתב המחבר שם סימן ק"ח סעיף ב'. טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, הראשונה שחרית, והב' לתשלומין, וכתב על זה המגן אברהם ונ"ל דאסור לאכול קודם שתתפלל השני' וכו' עיי"ש. ונסתפקתי כשטעה ולא התפלל שחרית, שמתפלל במנחה שתים, הראשונה מנחה, והשני' לתשלומי' שחרית, יש להסתפק אי אסור לו לאכול קודם שהתפלל השני' לתשלומי שחרית, וכן כשטעה ולא התפלל מנחה, שמתפלל בערבית שתים, הראשונה ערבית, והשני' לתשלומי מנחה, יש להסתפק ג"כ אי אסור לו לאכול קודם שהתפלל השני' לתשלומי מנחה, ומסתבר דבשניהם אסור לו לאכול קודם שהתפלל תפלת תשלומין, והא דהמתין המגן אברהם וכתב כן דוק' בטעה ולא התפלל ערבית, ולא נקט בטעה ולא התפלל שחרית, או בטעה ולא התפלל מנחה, שכתב שם הש"ע בסעיף הקודם, יש לומר דרבותי' קמ"ל דאפילו בערבית, דתפלת ערבית רשות, אפ"ה אסור לאכול קודם שהתפלל תפלת תשלומי ערבית, וכל שכן בשחרית ומנחה ודו"ק:
תוס' ד"ה א"ר יוחנן זה הסומך וכו'. (א) ואנו שאומרי' יראו עינינו ופסוקים אחרים וכו' וגם יש באותן פסוקים (ב) ח"י אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמונה עשרה וכו' והלכה כר' יוחנן דבריית' מסייע' לי' (ג) וכן פוסק בהלכות גדולות וכו' (ד) ומיהו בסדר ר' עמרם פי' וכו' עכ"ל:
א ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים וכו'. כלומר פסוקים אחרים ויראו עינינו אחר השכיבנו וכו':
ב י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה. ז"ל חידושי הרשב"א, דתקנו לומר פסוקים אלו, שיש בהם י"ח אזכרות, מפני שבתי כנסיות שלהם היו בשדות, רחוקים מן הישוב, והיו מתיראין להתעכב שם, עד לאחר תפלת ערבית, לפיכך תקנו להם לומר פסוקים אלו, שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה, וכשהיו בבתיהן היו מתפללין י"ח גם כן, לכן יש לתמוה למה לא פתחו ברכה שלפניהם בברוך עכ"ל. ודע הא דהקשה הרשב"א ז"ל למה לא פתחו פסוקי דברוך ה' לעולם אמן ואמן בברכה, יש לומר הכי פי' דמאחר דאותן פסוקי' הם במקום שמונה עשרה, א"כ היה להם להתחיל בברכה, כמו ברכות שמונה עשרה מתחיל בברכה:
ג וכן פוסק בה"ג וכו'. זה ל' הלכות גדולות, הלכות ברכות פ"א אמר מר קורא ק"ש ואח"כ מתפלל, מסייע' לי' לר' יוחנן, דאר"י איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, וריב"ל אומר תפלות באמצע תקנום, קסבר כדקאים משנתיה קרי ק"ש ומצלי דעפרא, ולפניא מצלי דמנחה ולאורתא מצלי והדר קרי ק"ש, דהויין לי' תפלות באמצע, א) וקמיפלגי בהאי קרא ובשכבך ובקומך, ב) ומדקמסיי' לי' תנא דבריית' לר' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ג) ואמרינן ר' אבהו איקלע לאתרי' דר' יוחנן ולא מטלטל, ד) שרגא, לאתרי' דריב"ל ומטלטל שרגא, ה) ודילמא מקומות שאני, אנן הכי קאמר ינן ר' אבהו היכי שביק ר' יוחנן ועביד כריב"ל, אלמא הלכה כר' יוחנן דאמר לאורת' קרי ק"ש ולבתר כן מצלי, וכן עמא דבר עכ"ל בהלכות גדולות:
א) וקמיפלגי בהאי קרא וכו'. בה"ג הביא רק איבעית אימא קרא אבל איבעית אימ' סברא דאית' בש"ס לא הבי' בה"ג:
ב) ומדקמסיי' לי' תנא דבריית' לר' יוחנן הלכה כר"י ואמרינן ר' אבהו וכו', פי' חדא ועוד קאמר, חדא מדקמסיי' תנא דבריית', ועוד ואמרינן ר' אבהו:
ג) ואמרינן ר' אבהו וכו'. ענין זה אית' (בשבת מ"ו ע"א) עיי"ש נוסח' אחרת מנוסח' בעל הלכות גדולות כאן:
ד) שרגא. נר שכבה משום דאית בי' משום מוקצה:
ה) ודילמא מקומות שאני. פי' דלית לי' מוקצה כריב"ל ובאתרי' דר' יוחנן לא טלטל משום כבודו דר' יוחנן דאסור משום מוקצה:
ד ומיהו בסדר רב עמרם פי' וכו'. זה לשון סדר רב עמרם גאון, בסדר שבת, שאילו מקמי רב נטרונאי, בליל שבת בברכות אחרונות שבק"ש, אומר ברוך ה' לעולם, כשאר ימות החול, או אומר ושמרו, ובלילי יו"ט לא כך ולא כך, כאי זה צד ראוי' לומר, ושדר חכי (פי' וישיב) מדברי חכמינו ז"ל ברכה זו אינה כל עיקר, א) כברכה חמישית, ב) שכך שנינו בשחר מברך שתים לפניה, כגון יוצר המאורות והבוחר בעמו ישראל, ואחת לאחריה כגון גאל ישראל, ובערב מברך ב' לפני' שהן המעריב, ואוהב, ושתים לאחריה כגון גאל ישראל ושומר עמו ישראל, ותו לא, ואמרינן ג) בפ' תפלת השחר, א"ר יהוד' אמר שמואל תפלת ערבית רשות או חובה, ר"ג אומר חובה, ור' יהושע אומר רשות, והלכה כדברי האומר חובה, ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות, לשמואל דאמר הלכה כדברי האומר חובה, בתר שומר ישראל, לאלתר סמכינן תפלה, ולרב דאמר הלכה כדברי האומר רשות, ד) פסקינן בקדישא, ה) למימר דסיימינן, ו) וקייילן כל רב ושמואל, דשביקא פלוגתייהו סתמא ולא פסיקא הלכת' לא כמר ולא כמר, הלכת' כרב באיסורא, וכשמואל בדינא, והכא באיסורא קמפלגי, והלכת' כותי' דרב, וכיון דהלכת' כותי' דרב, דאמר רשות, אתו בתראי ותקינו בתר שומר עמו ישראל, למימר פסוקי דאית בה שבחות וזמירות, וכיון דאמר פסוקי תקינו בתרייהו ברכה דבר זה בחול, ז) אבל בשבת, כיון דשכיחי מזיקין, וצריכין ישראל למיעל לביתהן מכי ליחשך, משום סכנת שעירין, אי נמי מקמי איעקרי שרגא, סליקוה והעמידוה אדתנן בערב מברך ב' לפני' וב' לאחריה וכך המנהג בישיבה שלנו, ובבית רבינו שבבבל, והכי אמר רב שלום גמי, בלילי שבתות ובלילי יו"ט במעריב למימר שומר עמו ישראל לעד, ובבית רבינו, אין, מנהג אלא חותמין פורס סוכת שלום עלינו ועל עדת עמו ישראל ועל ירושלים, ואין אומר אחריה כל עיקר אלא קדישא לאלתר, ובשאר כנסיות ובשאר מקומות אומר שומר עמו ישראל לעד, ואומר ושמרו בני ישראל וחותמין, אבל ברוך ח' לעולם, אין אומרים לא בישיבה אחרת, ולא בבבל כלה, עכ"ל סדר ר' עמרם גאון ז"ל:
א) כברכה חמישית. פי' כאילו מברך ברכה חמישית לברכת ק"ש של ערבית, והן אינם אלא ד', שכן שנינו בשחר מברך וכו':
ב) שכן שנינו וכו', ברכות י"א ע"א:
ג) ואמרינן בפ' תפלת השחר. לקמן ברכות כ"ז ע"ב:
ד) פסקינן בקדישא. פי' שאומרינן קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה, משום דתפלת ערבית רשות, כן משמע מדברי התוס' כאן. אבל בטור אור"ח סי' רל"ו כתב, וז"ל כתב רב נטרונאי גאון מדברי חכמים אין אומרי' בערב אלא ב' לפני' וב' לאחריה, וכיון שהלכה כרב, דאמר תפלת ערבית רשות, תקנו האחרונים שאחר שאומר שומר עמו ישראל לעד, שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח, ולומר אחריהם ברכה, ומפסיק בקדיש, כלומר אסתיים תפלה, והרוצה לצאת יצא עכ"ל:
ה) למימר דסיימינן. פי' וכעין שכתב הטור בשם רב נטרונאי כמו שהעתקתי בדיבור הקודם:
ו) וקיי"לן כל רב ושמואל וכו'. עיין ברא"ש בבא קמא פרק שור שנגח סימן ד', ובקיצור כללי התלמוד:
ז) אבל בשבת כיון דשכיחי מזיקין וכו'. עיין מזה באריכות בטור אור"ח סימן רס"ז, ושם כתב כן בשם רב נטרונאי גאון ז"ל, וכתב עוד הטור שם, ומנהג באשכנז ובצרפת שבברכת השכיבנו משנין חתימתה, שחותם בשבת ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך, ברוך אתה ה' הפורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים, ואין חותמין שומר עמו ישראל לעד, כדאית' במדרש שבשבת אין צריכין שמירה, שהשבת שומר, ונוהגין לומר פסוק ושמרו בני ישראל וגו', לומר שאם ישמרו שבת, אין צריכין שמירה, והוא ג"כ מעין גאולה, כדכתיבנא לעיל שאם שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, ואומר הש"צ קדיש ומתפללין ערבית וכו' עכ"ל. ודע הא דסדר ר' עמרם גאון כתב דבשבת שכיחי מזיקין, ובמדרש אית' דבשבת א"צ שמירה מיושב במה שמצאתי, כתב במנהגי המחזור וז"ל ותיקנו יקום פורקן משום דאמרינן דבשבת יש לרוחות רשות לשוט בעולם עכ"ל: