אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף ג.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף ג.

דף ב:

ע"א גמר' קשי' דר"מ אדר"מ וכו'. אע"ג דדברי ר"א נישני' קודם מדברי ר"מ, ועוד דעדיף להקשות ממשנה אבריית', מבריית' אבריית', מ"מ הקדים ליפרך מר"מ אדר"מ, מקשי' דר"א אדר"א, משום דמיני' סליק:

תרי תנאי אליב' דר' אליעזר ואיבעית אימא רישא לאו ר"א. ונוסח הכתב יד אב"א סיפא ר"א הוי רישא לאו ר"א ואב"א תרי תנאי אליב' דר"א, וכתב עלה שם בהגהת, ונוסח הדפוס עדיף, דמעיקרא אוקמוה בתרי תנאי, ואח"כ אמרי ואב"א דלא צריכין לזה, אבל אם כבר יישב הרומיא רישא לאו ר"א היא, שוב אין דרך לומר ואב"א דמוקמינן לה בתרי תנאי. ועיין כתובות נ"ז ע"א, וכן דרך הגמר' בכ"מ, ולדוגמא במגילה י' ע"ב, והוא כעין תיובתא ואב"א דלא שייך לומר אב"א הכי והכי, ואב"א תיובתא עכ"ל:

ועל כל משמר ומשמר וכו'. נקט ועל כל משמר, ולא נקט ובכל משמר, משום כבוד כלפי מעלה. א"נ על כל משמר, ר"ל על קול שיר של המלאכים, מגביה ושואג הקב"ה בקולו כביכול, עד שלא נשמע לפניו השיר של המלאכים, משום חרבן בהמ"ק, שנאמר ה' ממרום ישאג, פי' ממרום, גבוה מיושבי מרום היינו המלאכים, ה' ישאג, ונשמע מכאן גודל איסור לשמוע כלי שיר בז"הז:

ושואג כארי שנאמר וכו'. אפשר נגד מה דכתיב, שאגו צורריך בקרב מועדיך (תהלים ע"ד), ופי' רש"י זה בהמ"ק עיי"ש. ולא מפורש כאן מה שואג, ואולי היינו דלקמן, ועל כל משמר שואג כארי אוי לבנים וכו':

כארי עיין (הושע י"א י'), אחרי ה' ילכו כארי ישאג, עיי"ש ברש"י, ועיין (חולין נ"ט ע"ב) לאו כהאי ארי' משל אלא כארי' דבי עילאי משל וכו':

ג' משמרות הוי הלילה וכו' ואומר אוי לבנים. ולקמן גבי ר' יוסי דאמר בכל יום ג' פעמים אומרת כך, משמע דגם ביום איכ' כי האי גוונ', וי"ל מ"מ חילוק בין יום לשל לילה דג' משמרות הלילה שואג כארי, ובג' פעמים דביום מנהמת כיונה, ועיין במהרש"א:

החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני. פי' דאית' (תענית ה' ע"א) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא אבוא בירושלים שלמעלה, עד שאבוא בירושלים שלמטה, וכן הוא בענין בית המקדש שלמעלה, שמכוון נגד בהמ"ק שלמטה, והיינו בתחלה החרבתי את ביתי, זה ב"המק שלמעלה, שנעזב משכינה, ואח"כ ושרפתי את היכלי, זה בהמ"ק שלמטה שנשרף ממש, ואח"כ הגליתי את בני (כדאית' סנהדרין צ"ו ע"ב):

ודע דמכאן י"ל הא דאית' (חגיגה ה' ע"ב), ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', הני שלש דמעות למה וכו' עיי"ש, ובדרך אגדה י"ל הני שלש דמעות הן, א' נגד שהחרבתי את ביתי של מעלה, וב' נגד ושרפתי את היכלי שלמטה, וג' נגד והגליתי את בני בין הא"הע:

ונכנסתי וכו' להתפלל. ולא נתפרש לאיזה תפלה נכנס, אבל בנוסח שאומרים במקום חצי קדיש קודם מנחה, אית' והגיע זמן תפלת המנחה ונכנסתי וכו'. ודע אפשר מה"ט בא אליהו ז"ל ושמר לו לר' יוסי, משום שהתפלל תפלת המנחה, ואליהו ידע גודל מעלת תפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה ג"כ אלא בתפלת המנחה (כדלקמן ו' ע"ב) עיי"ש:

בא אליהו זכור לטוב. כשמזכיר שם אליהו פעמים אמר זכור לטוב כמו הכא, ובירושלמי דברכות, ופעמים מזכירו סתם אליהו, (כדלקמן כ"ט ע"ב וכתובות ק"ו ע"א):

רבי ומורי. חילוק ביניהם, רבי פי' מלמד, ומורי פי' מורא הוראתי (מצודות משלי ה' י"ג עיי"ש, בלישנ' דקרא):

ואמר לי בני. ולעיל אמר לי' אליהו לר' יוסי רבי:

וא"ל היה לך להתפלל בדרך. ר"ל דכל שכן שאסור ליכנס להתפלל בחרב' ישנה כחרבות ירושלים, חדא איסור הכנס' משום סכנה, שנית איסור התפלה, שדואג שלא תפול, ואינו מכוון בתפלתו, (כדלקמן כ"ג ע"ב) לא יאחז סכין וקערה ויתפלל:

שמעתי בת קול מנהמת כיונה וכו'. ולא שמע שואג בקול כארי כדלעיל, י"ל היינו משום דלא היה משתמש רק בבת קול כדאמרינן בפ"ב דסוטה, דמשמתו חגי זכרי' ומלאכי, נסתלק רוח הקודש, והיו משתמשין בבת קול (מהח"א). ודע ענין דבת קול, פרש"י (סוטה ל"ג ע"א) ד"ה בת קול, אותה מידה הממונה על כך יודעת שבעים לשון, מפני שעשוי להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה עכ"ל, וממילא הוא מלאך, אבל התוס' פ"ק דסנהדרין כתבו, דבת קול הוא קול היוצא מקולו של הקב"ה עיי"ש (ע"י), ובתפארת ישראל פי' בת קול, קול שנולד מקול אחר:

אלא בכל יום ויום וכו' אומרת. יש להסתפק בשבת וביו"ט מאי, וכן לעיל ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג, יש להסתפק כן, ועיין (סוכה נ"ד ע"א) אמר רבא חדא בכל יום תנן, דמשמע היכ' דקאמר בכל יום, על כרח' גם שבת בכלל עיי"ש, ועיין במפרשים. ודע שבנוסח הכתב יד גרס אלא בכל יום ויום וכו' מנהמת כך:

ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבהכ"נ ולבהמ"ד וכו'. ולא זה בלבד, ר"ל דזה יותר ממה שאמר למעלה, ג' פעמים נשמע אומרת כך, אבל הא דקב"ה מנענע ראשו ואומר וכו', הוא בכל שעה כשישראל עונין אמן יהא שמי' וכו', והוא בלי שיעור:

ועונין יהא וכו'. נקט ועונין, דעני' ל' הרמת קול הוא (רש"י גיטין פ"ג ע"א) ואמירה יהא שמי' רבה וכו' צ"ל בכל כוח, כדאית' (שבת קי"ט ע"ב) כל העונה אמן יהא שמי' רבה בכל כוחו וכו', ועיין בתוס' ד"ה ועונין:

הקב"ה נענ' ראשו. י"ל כמוד' ועונה, אמן יהא שמי' רבה וכו', וכפי' רש"י קמך ז' ע"א) נענ' לי בראשו:

מה לו לאב וכו'. ל' כינוי כבוד הוא כלפי מעלה, תחת לשון אוי להם שאומר גבי בנים (מהרש"ש):

שגלו מעל שולחן אביהם. שולחן זה בהמ"ק, ששם היו זוכין משולחן [אביהם כשהיה בהמ"ק (מהח"א). וראי' לדבר מדכתיב (יחזקאל מ"א) והמזבח עץ שלש אמות וכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה', וכדאית' (לקמן נ"ה ע"א) עיי"ש:

מפני החשד ותיפק לי' משום מפולת. דהא חמיר' סכנת' מאיסור':

דף ג' ע"א רש"י ד"ה והא קמ"ל כשנתן לך סימן וכו' ללמדך שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכ' ברקיע עכ"ל, פי' דרש"י היה גורס בגמר', והא קמ"ל דאיכא משמרות בארעא, כי היכי דאיכ' ברקיע (מעדני יו"ט), ונפקא מינה להתפלל באותן משמר ות (מהרש"ל):

רש"י ד"ה ושמר. והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו וכו' וכן ואביו שמר הדבר וכו' עכ"ל, הקדים רש"י להביא ראי' מש"ס, ואח"כ ממקראות, י"ל לפי שלשון חכמים לחוד, ולישנ' דקרא לחוד, ועדיף ראי' מגמר' לגמר':

רש"י ד"ה ותיפק לי'. כלומר למה לנו ג' טעמים וכו' עכ"ל, לשון תיפק לי' בכ"מ שבש"ס, פירושו שפריך שיקצר, ולא קושיות סתירה, אלא הכי קאמר, ותיפוק לי', הא למה לך טעם זה, תיפק לי' מטעם זה (צל"ח לקמן ל"ו ע"ב):

תוס' ד"ה קשי' דר"מ אדר"מ וכו'. וג"כ לא מסתבר למימר דבני אדם ממהרין כ"כ בע"ש כמו בזמן שכהנים טובלים דהיינו מבעוד יום קודם הערב שמש עכ"ל, לכאור' והא ר"מ א"ל לר' יהוד' אנא אבין השמשות דר' יוסי קאמינא, דהוא כהרף עין וכו', וא"א לעמוד עליו, וא"כ לא הוה טובלין כ"כ מבעוד יום ודו"ק. ודע דבמהרש"א גרס אי נמי לא מסתבר למימר וכו':

תוס' ד"ה היה לך להתפלל תפלה קצרה. ור' יוסי לא הוה במקום סכנה מדלא השיב שמא יהרגוני לסטים וכו' עכ"ל, פי' דחמיר' סכנת' מאיסור', ואין לומר דלא השיב כן, משום דר' יוסי לשיטתי', דאמר (לקמן י"ט ע"ב) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, די"ל דתוס' לאו דוק' לשון זה קאמרי, אלא כעין זה:

תוס' ד"ה ועונין יהא שמיה הגדול מבורך. (א) מכאן יש לסתור במה שפי' במחזור וויטרי יהא שמיה רבה שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב כי יד על כס יה שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק (ב) ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא, וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא (ג) שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא וכו' (ד) וגם מה שאומרים העולם לכן אומרים קדיש בלשון ארמית וכו' עכ"ל. (א) מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור וויטרי וכו'. בענין שכתב המחזור ויטרי סדר הקדיש של קודם ברכו, בחלק ראשון, סימן ט' שם כתב המחזור וויטרי וזה לשונו, א) יתגדל לשון הפסוק הוא (יחזקאל ל"ה) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ב) למלחמות גוג ומגוג, ג) לכן הוא מתחיל בלשון עברי, ולא בלשון ארמי, וכן משמעו יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה לעתיד לבוא, שיהא שמו הגדול מגודל ומקודש, ד) דכתיב וידעו כי אני ה, ה) שמעכשיו לא כשהוא נכתב, הוא נקרא, כי הוא נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת, ולשון ארמי הוא, ו) וקמוץ היא, שאין כנויין אלא באל"ף דל"ת, לפי שהשם המיוחד בלשון ארמי הוא, ואין אנו דשאין להזכירו בכתבו, ז) לכך אנו אומרים שמיה רבה בארמית, כי לעולם הבא יקרא ככתיבתו, דכתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והואיל ומתחיל בלשון עברי, אומר הכל בלשון עברי, עד שמגיע לשם הנכתב בארמי, חוזר לומר בעברי, ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה, שבעה, כנגד שבעה רקיעים, ומאן דאמר ויתקלס, שהוא שמיני, אומרו כנגד רקיע שעל ראשי החיות, ואחר כך כשבא במעשה השם, אומר בלשון ארמי, ולכך אומר תושבחתא ונחמתא, שכן מצינו באגדה כל הודיות שאמר דוד בספר תהלים, לא אמר אלא לשם נחמתא, שנאמר (שמואל ב' כ"ג) ואלה דברי דוד האחרונים, האמורים ליום האחרון, וכך אנו אומרים בשבת, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך ישתבח שמך, וכמו כן לעילא מן כל ברכתא שירתא תוכחת ונחמתא, כלומר כל תושבחות שאמר דוד ליום נחמתא כדאמרינן (ברכות ג' ע"א) שמעתי בת קול שמנהמת כיונה וכו', ולא עוד אלא כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה רכא, הקב"ה מנענע את ראשו, ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, אוי לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהן, וזה שאנו אומרים בקדיש תושבחתא ונחמתא, שצריך הוא תנחומין על הצער הזה, שהוא מצטער לאחר ענייתן עכ"ל המחזור וויטרי סימן ט'. ובסימן י' כתב וז"ל מפי רבינו ר' שלמה זצ"ל מראה, על שם כך עונין הציבור זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ח) כשמתחיל החזן ביתגדל, על שם מידת רחמים זו, שהוא זוכר באותה שעה. והכי אמר ר' נחשון רב מתיבתא, כריעה שכורע בקדיש, כיון שאמר יתגדל ויתקדש שמיה כורע, בעגלא כורע ויתברך כורע, שמיה רבא כורע, ויתעלה ויתברך שמיה כורע, עושה שלום במרומיו, ושל רשות היא זו, והללו ד' כריעות, כנגד ד' שמות שיש בפסוק אחד, מלאכי א') כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות, ואמן שעונין יהא שמיה רבא מברך, שעונין ביחד, כנגד גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו. אין אומרין ויתקלס, לא מפני שהוא גנאי, אלא כן שמענו מרבותינו, חייב אדם להזכיר כאן שבעה דברים בשבחו של מקום, כנגד ז' רקיעים, ומי שאינו אומר ויתקלס, כיון שאמר ויתברך, ואילו ו', הרי כאן ז', והאומר ויתקלס, אין טעות בידו כיון דמפסיקין באמן דיתברך, צריך שיהו ז' אחריו, ואין טעות לא ביד זה ולא ביד זה, עד כאן לשון המחזור וויטרי מה שאית' שם בענין הקדיש:

א) יתגדל לשון הפסוק הוא. פי' הוסד על הפסוק זה של יחזקאל, וכן הוא ל' הטור אור"ח סי' נ"ו, יתגדל ויתקדש, הוסד על פי המקרא, והתגדלתי והתקדשתי, האמור במלחמות גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקב"ה, דכתיב (זכרי' י"ד) ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד:

ב) למלחמות גוג ומגוג. פי' שם (יחזקאל ל"ח כ"ג) כתיב פסוק זה, כשניבא על מלחמות גוג ומגוג כדכתיב (שם ל"ח ב') בן אדם שים פניך אל גוג ארץ המגוג וגו'. ודע גוג, כן שם המלך, מגוג, שם האומה, והיא מבני יפת, כדכתיב (בראשי' י' ב') בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון וגו'. ג) לכך הוא מתחיל בל' עברי וכו'. שהרי ב' תיבות יתגדל ויתקדש הם ל' עברי, ושמיה רבא בעלמא וכו' הם ל' ארמי:

ד) דכתיב וכו'. שם ביחזקאל ל"ח כ"ג:

ה) שמעכשיו לא כשהוא נכתב הוא נקרא וכו'. פי' כדאית' (פסחים נ' ע"א) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, מאי ושמו אחד, אטו האידנ' לאו שמו אחד הוא, אר"ג בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעוה"ב כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"י, ונקרא ביו"ד ה"י וכו' עיי"ש. ודע מכאן י"ל (תהלים ל"ה י"ז) אדני כמה תראה השיבה נפשי משואיהם מכפירים יחידתי, פי' אדני כמה תראה ר"ל כמה תראה רק בשם אדני, לכן השיבה נפשי משואיהם מכפירים יחידתי, ר"ל שיהי' כולו אחד, ה' אחד. וכן י"ל (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, ר"ל מן המצר, פי' כ"ז הגלות, ולא נמחה עמלק, רק קראתי יה, לכן ענני תפלתי, במרחב יה. להרחיב השם, שיהי' שלם וגדול:

ו) וקמוץ הוא. פי' תחת הנו"ן אדני:

ז) לכך אנו אומרים שמי' רבה בארמית כי לעוה"ב יקרא ככתיבתו. והמעיין בלשון של המחזור וויטרי שהעתקתי, ימצא, שהתוס' כאן כתבו בשם המחזור ויטרי שמי' רבה פי' שאנו מתפללי' שיהי' שם יה רבה, דהיינו גדול ושלם מד' אותיות, ולא רק מב' אותיות, דהיינו יו"ד ה"י, אבל לשון המחזור ויטרי אינו כן, אלא שאנו מתפללין שיהי' שם יה רבה, דהיינו במקום ד' אותיות של שם אדני, שאנו קורין עכשיו, נהי' קורין ד' אותיות של כתיבתו יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ואין לדקדק בשלמ' לפי דברי התוס' בשם המחזור ויטרי, מובן שפיר לשון רבה, דהיינו שיהי' גדול ושלם, לפי שעכשיו הוי רק ב' אותיות, וכשיהי' שלם, יהי' גדול מד' אותיות, אבל לפי דברי המחזור ויטרי שהעתקתי, מאי שיהי' רבה, הא שם אדני הוא ג"כ ד' אותיות, כמו שם הויה ב"ה, דיש לומר דהא זה הוא גדלות ושלמות, כשהקרי והכתיב אחד הוא, שהוא נקרא כמו שהוא נכתב. הן אמת שאף לפי פירוש זה של המחזור ויטרי שהעתקתי, ג"כ משמע שאנו מתפללין ב' תפילות, אבל מ"מ יש לדקדק בדבר למה כתבו התוס' בשם המחזור ויטרי דרך אחר, מה שאינו מפורש שם ודו"ק:

ב ופירושו כך יהא שמי"ה שם יה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת וכו' וזה לא נראה וכו'. רצה לומר לפי פירושו של המחזור וויטרי, הוה יהא שמי' רבא וכו', ב' תפילות, חדא, הא שם יה רבא, כלומר שמתפללין שיהא שמו גדול ושלם, שנית, ומבורך לעולם, כלומר ומבורך לעולם הבא, ולפי' דברי התוס' תפלה אחת היא, שיהי' שמו הגדול מבורך לעולם, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם. ולכאור' לפי' התוס' יש לדקדק למה לא נתפלל ג"כ שיהא שמו גדול ושלם, וי"ל דפליגי המחזור וויטרי ותוס', במה דאית' (חגיגה י"ב ע"ב) כתוב אחד אומר (ישעי' ז') שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר (יחזקאל א') ארבע כנפים אחת להם, לא קשי' כאן בזמן שבהמ"ק קיים, (בימי ישעי' הי' המקדש קיים בזמנו), כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים (ובימי יחזקאל כבר הגיע זמן שיחרב ונתמעטה פמלי' של מעלה) עיי"ש. ושמעתי לפרש דלפיכך עונין אחר ברכה בבית המקדש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהם ששה תיבות, נגד הנך שש כנפים, וא"כ בזמן שאין בהמ"ק קיים, דליכ' אלא ד' כנפים, ע"כ כביכול חסר מהנך שש תיבות של ברוך שם כמל"וז ב' תיבות, ומאי חסר. יש אומרים שחסר כבוד מלכותו כביכול, דהא בזמן שאין ב"המק קיים, וה' על אדמת נכר כביכול, עמו אנכי בצרה, ועד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר, אנכי ארד עמך מצרימה, וכתרגומו ועיין רמב"ן, וכעין שפי' הגרא"וו דהיינו שמתפללין גלה "כבוד "מלכותך עלינו. ויש אומרים שחסר לעולם ועד, זה עולם התיקון, אבל כבוד מלכותו עדיין במקומו עומד וכאנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שה א' בין ע' זאבים, והיינו סמיכות ברכת השחר, ברוך אתה ה' וכו' אוזר ישראל בגבורה, בא"י וכו' עוטר ישראל בתפארה, ומה הוא הגבורה, ומה הוא התפארה, בא"י וכו' הנותן ליעף כח. ורמז לדברי יש אומרים הללו, שמעתי (בראשית ל"ז י"ז) הלוא אחיך רועים בשכם, הלוא אם אחיך רועים בגלות, אז ב'ש'כ'ם, ראשי תיבות ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו. ולפי"ז י"ל מחזור וויטרי, ס"ל כהנך י"א דבגלות חסר כבוד מלכותו כביכול, לכן מתפללין ג"כ יהא שם יה רבא, שיהא כבוד מלכותו בשלימות גדול ושלם, ותוס' ס"ל כהנך י"א דכבוד מלכותו עדיין איכ', ואין להתפלל רק על לעולם ועד, שיהא שמו הגדול מבורך לעולם ועד, ועיין סוכה ל"ט ע"א לא לימא אינש וכו', ועיין בשפ"ח לקמן ז' ע"ב לרש"י ד"ה אדני, ולתוס' שם ד"ה לא:

ג שמיה וכו'. ז"ל הג' הר"י עמדין מילת שמה בארמית, חסרה יו"ד, כנראה בדניאל, רק סופרי התלמוד הם שנהגו להטיל יו"ד במקום ציר"י עכ"ל, והנה לפי פירושו של המחזור וויטרי, שפי' שמי"ה, שם ה רבא, משמע דצריך לומר שמיה ביו"ד ודו"ק. ודע ענין אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימח' זרעו של עמלק, מפרש רבינו הגדול מהור"ר יצחק אבוהב הספרדי, וז"ל כי כל זמן שיש בעולם, מי שהוא מאמין באלהות אחר, בלתי לה' לבדו, אין מלכותו ושמו נודע בכל העולם, נמצא שאין השם שלם, וגם כשאינו פוקד על מלכי האדמה באדמה, להנקם נקמתו מהם, נמצא עדיין יש רשות לצבא המרום לקטרוג תחת הכסא, שאין הכסא שלם, וכשיהי' רחמיו להודיע שמו ואמיתתו ומציאתו ואחדותו בכל העולם, (להנקם מאויבי השם ומאויבי ישראל), יפקוד על צבא המרום במרום וגו' (שאין הקב"ה נפרע מאומה אא"כ נפרע משרים של מעלה תחלה), ויסיר היכולת מכל המקטריגים, אז יהי' שמו שלם בכל העולם, וכסאו שלם בלי קטרוג, וכולם יאמינו שאין מלכות בעולם אלא לו לבדו ולא יהי' בכל המציאות מי שיעבור על גזירתו, וברוך יודע כל הנסתרות אשר לו לבדו הממשלה, וגלוי לפני כסא כבודו, למה מעכב כ"כ מלהראות לכל באי עולם אמתת מלכותו ושלמותו וכו', עד אני ה' בעתו אחישנה עכ"ל הר"י אבוהב ז"ל:

ד וגם מה שאומרים העולם לכן אומרים קדיש בל' ארמית וכו', שלא יבינו המלאכים ויהי' מתקנאים בנו וכו'. פירש לפי שאית' (בשבת י"ב ע"ב) שאין המלאכי השרת מכירין בלשון הארמי עיי"ש, ובתוס' שם ד"ה שאין, כתבו חוץ מגבריאל, כדאית' (סוטה ל"ג ע"א) בא גבריאל ולמדו ליוסף ע' לשונות עיי"ש, אבל רבינו הגדול הר"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב, וז"ל ונהגו לומר הקדיש בל' ארמית, לפי שאין מלאכי המעלה יודעי' בל' ארמית, זולתי ג' השרים הגדולים, הממונים להליץ טוב בין ישראל לאביהם שבשמים, וכדי שלא יבינו האחרים ויקטרגו, אומרים אותו ארמית עכ"ל. והא דחיישינן שהאחרים יקטרגו, הוא לפי שנרמז בו מפלת שרי האומות למעלה כמו שאמרנו, שהוא זכר לגאולה, למלחמת גוג ומגוג (נפש יהוד'), ועיין בשפ"ח לרא"ש פרק שני סוף סימן ב', על ענין זה דאין המל"הש מכירין בלשון הארמי עיי"ש:

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה