שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל
דברי רבינו הרא"ש ז"ל · פרק שביעי שלשה שאכלו
סימן א
כתב הרא"ש, שלשה שאכלו כא' חייבין לזמן וכו' דקתני בה בהדי' בירושלמי ישבו ואכלו וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין לסוף הלכה ד', תני עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אע"פ שכולם אוכלין מככר אחד, כל א' וא' מברך לעצמו, ישבו ואכלו, אע"פ שכל א' וא' אוכל מככר עצמו, אחד מברך על ידי כולם, ר' ירמי' זמין לחברי' בפונדקא:
פי' פני משה:
כל א' וא' מברך לעצמו. שאין כאן קביעות שיהא אחד מברך לכולם עד שישבו לאכול ביחד:
זמין לחברי' בפונדקא. שהיה הולך עם חביריו בדרך ולא זימן עליהם עד שהגיע לפונדק אחד וישבו לאכול ביחד אז זימן עליהם. והיינו נמי כעין דמשני ר' נחמן (דף מ"ב ע"ב) כגון דאמרי ניזל וניכול לחמא בדרך פלן דכהסיב' דמי:
סימן ט
כתב הרא"ש, בא ומצאן וכו' כתב בעל ה"ג וכו' עכ"ל, דברי בה"ג העתקתי בשפ"ח (לתוס' מ"ו ע"ב) ד"ה ר' זביד:
סימן י
כתב הרא"ש, תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו וכו', פי' ר"ח והלכות גדולות דלאו דוק' וכו' ובה"ג מפרש הטעם העתקתי דברי בה"ג בשפ"ח לתוס' ד"ה הא עיי"ש), וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל, דז"ל ירושלמי ברכות פ' אין עומדין להלכה ד', תני הפורס את שומע, והעובר לפני התיבה, והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תניי תני ה"ז בור, ואית תניי תני ה"ז חכם, א"ר חסדא מאן דאמר ה"ז חכם, בעונה בסוף, ומאן דאמר ה"ז בור, בעונה על ברכה וברכה:
פי' פני משה:
אית תניי תני ה"ז בור. העונה אמן אחר ברכותיו:
בעונה בסוף. כל הברכות כמו אחר כל ח"י ברכות דתפלה. וכיוצא בה:
סימן יב
כתב הרא"ש, עד היכן ברכת זימון וכו' ובירושלמי גרסינן וכו' וכן כתב בה"ג היכא דבעי למיפק וכו' עכ"ל, דז"ל הלכות גדולות בה' ברכות פרק ז', ומאן דבעי לאזמוני ברכת זימון וברוכי לחודיה מזמין מן נברך עד הזן דהלכ' כר' ששת דברכת זימון עד הזן, וכד מזמנין מסיימין ברכה כל חד לדעתי', להיכן חוזר המברך ברכת הזימון ר' זביד אמר חוזר לראש רבנן אמרי למקום שפסק והלכת' למקום שפסק. והיכא דקא בעי חד מינהון למיפק פסקין סעודתיהו ומזמנין עלי' וגמר איהו ברכה כלה ונפיק וחוזרין הם ואוכלים וגומרין סעודתן ומברכין תרוייהו סדר ברכה כהלכה, והא מילתא לפנים משורת הדין היא, אבל גמר סעודה דתרין מינהון ובעו למיקם דינא הוא דפסיק חד לתרין דאמר רבה אחד מפסיק לשנים עכ"ל ודו"ק:
ומה שכ' הרא"ש ובירושלמי גרסינן וכו', דברי ירושלמי העתקתי בשפ"ח (לדף מ"ז ע"א) לתוס' ד"ה עד היכן:
סימן טו
כתב הרא"ש, א"ר יהוד' וכו' ירושלמי וכו' עכ"ל, דברי הירושלמי העתקתי בשפ"ח לתוס' ד"ה אין עומדין:
סימן יז
כתב הרא"ש ת"ר אין עונין לא אמן חטופה וכו', ולא אמן יתומה ירושלמי וכו' עכ"ל, ז"ל הירושלמי פרק אלו דברים להלכ' ח', תני אין עונין אמן יתומה, ולא אמן קטופה, ולא אמן חטופה, בן עזאי אומר העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים, חטופה יתחטפו שנותיו, קטופה תקטף נשמתו, ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו לטובה, איזו היא אמן יתומה, א"ר הונא דין דיתיב (ויש גורסין דחייב) למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה:
פי' פני משה:
א"ר הונא דין וכו'. זה שהוא חייב איזה ברכה, והוא עונה אמן, ואינו יודע על מה הוא עינה, שלא שמע הברכה, אלא שמע שעונים אמן, ועונה עמהם זו היא אמן יתומה. ודע דבירושלמי מוסיף מילת "בטובה, והכי אית' ג"כ בירושלמי לעיל פ"ב להלכ' א', כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה עיי"ש (ועי' בשפ"ח לרי"ף בפרקין סי' קע"ג):
סימן כ
כתב הרא"ש, והכותי מזמנין עליו וכו', וגם ר"ח כתב דהאידנ' לא רגילין רבנן בהכי דמזמני אפילו עם עם הארץ ברור (צ"ל גמור), והרב ר' שמעון ז"ל פי' דלית הלכתי ככל הני דקיי"לן היודע למי מברכין מזמנין עליו (ר"ל דלקמן מ"ח ע"א אית' (ולית הלכת' ככל הני שמעתת' אלא כי הא דר' נחמן) וכו', מכאן תשובה לבה"ג וכו' עכ"ל, ול' בה"ג העתקתי בשפ"ח (לדף מ"ז ע"ב) לתוס' ד"ה מצוה:
כתב הרא"ש שם ד"ה ולית הלכת' ככל הני שמעתת' וכו' דכולה שמעתת' מוכח דזימון חמור מסניף עשרה וכו' (עי' תוס' מ"ח ע"א ד"ה תשעה) אלא בפרקי דרבי אליעזר אית' גבי עיבור שנה מתוך אותו מדרש החמירו (התירו) גם כאן וכו' ואע"ג דלא דמי אהדדי דהתם לאו דבר שבקדושה הוא וכו' דמונקדשתי בתוך בנ"י ילפינן (לעיל כ"א ע"ב) וכו' ומה שיש בירושלמי קטן וס"ת וכו' ובירושלמי גרסינן א"ר יוסי וכו' עכ"ל, דברי פרקי דר"א העתקתי בשפ"ח לתוס' ד"ה ולית הלכת', ושם העתקתי ג"כ דברי הירושלמי הללו שהביא הרא"ש ז"ל כאן עיי"ש:
סימן כא
כתב הרא"ש, א"ר יהוד' וכו' ירושלמי תנא ב' שאכלו פת וא' ירק מצטרפין מתני' כרשב"ג דתני' וכו' כתב בעל ה"ג דמי שאכל כזית דגן וכו' מיהו בירושלמי וכו' עכ"ל, דברי הירושלמי תנא ב' שאכלו פת וכו' העתקתי בשפ"ח לתוס' ד"ה תשעה שאכלו דגן עיי"ש, ומשם מבואר שאין כן ל' הירושלמי, כמו שהעתיק כאן הרא"ש ז"ל. ודברי בה"ג העתקתי בשפ"ח לרש"י ד"ה עד שיאכל עיי"ש. ומה שכתב הרא"ש מיתו בירושלמי וכו', ז"ל ירושלמי דברכות בפרק מי שמתו להלכה ג' תני כל מצות שאדם פטור, אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון, והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר, אין מוציא את הרבים ידי חובתן, הא אם היה חייב, אפילו אם יצא מוציא, א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון, דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, מי שאכל הוא יברך:
פי' פני משה:
כל מצות שאדם פטור. כלומר לא פטור ממש אלא שכבר פטר עצמו שבירך ואע"פ שהוא יצא מוציא אחרים ויכול לברך להם חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא אחרים:
והא דתנינן. סוף פ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומשמע הא אם חייב בדבר אע"פ שיצא מוציא ומ"ש בר"המז דקאמרת אם יצא אינו מוציא:
שניי' י' היא בר"המז דכתיב ואכלת וכו' משמע מי שאכל הוא יברך ואם כבר בירך לעצמו אינו מוציא את האחרים שלא אכל עמהם:
סימן כב
כתב הרא"ש א"ר נחמן וכו' הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר וקבעוה בברכת המזון לפי שבר"המז כולה הודאה היא (א) ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל וכו' (ב) ואמרינן נמי בירושלמי דשבת וכו' אבל החותם מנחם בבנין ירושלים לא הוה כחותם בשתים דירושלים וציון חדא היא ששתיהם נחשבות לעיר אחת (מיו"ט) וכו' פי' רבינו חננאל ז"ל וכן בכולה, (פי' שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ) אם לא אמר לא יצא ידי חובתו וכו' (ג) וכן אין לומר בשבת מלכות עם הקם וכו' עכ"ל:
(א) ואמרינן בירושלמי וכו'. הנה הכי גרסינן בירושלמי סוכה פ"ה להלכה א', תני א"ר יוד' כל שלא ראה דיפלי איסטבא (ישיבת שרים) של אלכסנדריא של מצרים, לא ראה כבוד ישראל מימיו וכו', ומי החריבה טרוגיינוס הרשע וכו' בימי טרוגיינוס הרשע נולד לו בן בט' באב והיו מתענין. מתה בתו בחנוכה והדליקו נרות, ושלחה אשתו ואמרה לו עד שאתה מכבש את הברבריי', בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך, חשוב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה וכו', והקיפן לגיונות והרגן, אמר לנשיהון נשמעות אתם לליגיונותי, ואין אני הורג אתכם, אמרין ליה מה דעבדת בארעייא עביד בעילייא, ועירב דמן בדמן, והלך הדם בים עד קיפריס, באותה השעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד:
פי' בקרבן העדה:
מה דעבדת בארעייא. באנשים המונחים בארץ יעשו בנשים העומדים על הארץ כלומר שיהרגם:
נגדעה. נחתכה קרן וכבוד ישראל שלא יהא כבוד לרוב עם מישראל ככבוד הזה עד עת בוא משיחנו בבי"א. וממה שהעתקתי מוכח, דלא על חורבן ביתר אית' כן, אלא על הרוגי אלכסנדרי של מצרים אית' כן ודו"ק. ובמה שאית' בירושלמי באותה שעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, י"ל היינו סמיכות אבינו מלכנו "הרם "קרן "ישראל "עמך, אבינו מלכנו "הרם "קרן "משיחך:
ב ואמרינן נמי בירושלמי דשבת וכו'. ובשפ"ח לתוס' ד"ה מתחיל בנחמה שם העתקתי עיי"ש:
ג וכן אין לומר בשבת מלכות עם הקם. פי' שבשבת היו אומרים הקם מלכות בית דוד משיחך, וקאמר שלא יאמר ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך, אלא הקם מלכות בית דוד (מעדני יו"ט):
סימן כג
כתב הרא"ש, יתיב ר' זירא וכו' מידי דהוי אהטוב והמטיב (ועי' מ"ו ע"ב רש"י ד"ה ויש ותוס' שם ד"ה והטוב והמטיב) ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא וכו' (עי' תוס' ד"ה לומר) לאו משום דמותר להתענות בר"ח דהא אמרינן (בתענית דף י') ובמגילת תענית דאסור להתענות וכו' ור"ח דוק' ביום דאלו בלילה אפילו אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החודש בלילה וכו' עכ"ל, ומבואר (לעיל ל' ע"ב) תוס' ד"ה מסתבר, ומשם מבואר ג"כ הא דכ' הרא"ש "אפילו בתפלה. ודברי מגילות תענית העתקתי בשפ"ח לדף מ"ט ע"ב לתוס' ד"ה אי בעי אכיל עיי"ש:
סימן כד
כתב הרא"ש, עד כמה מזמנין וכו' ואמרינן נמי (לעיל כ' ע"ב) בההיא פירקא כגון דאכל שיעורא דרבנן וכו' וכן פסקו ר"ח ובה"ג ושאילתות דר' אחאי עכ"ל, ודברי בה"ג ושאלתות, העתקתי בשפ"ח (לדף מ"ט ע"ב) לתוס' ד"ה ר' מאיר. ומה שכ' הרא"ש ובפ"ק דעירובין וכו', צ"ל ביומא ע"ט ע"א:
סימן כח
כתב הרא"ש, כיצד מזמנין וכו' ירושלמי וכו' עכ"ל, בשפ"ח לתוס' ד"ה לעולם העתקתי:
סימן כט
כתב הרא"ש, מתנית' ג' שאכלו כאחת וכו' ובירושלמי גרס וכו' עכ"ל, ודברי הירושלמי העתקתי בשפ"ח לתוס' (לעיל מ"ה ע"א) ד"ה שלשה שאכלו עיי"ש:
סימן ל
כתב הרא"ש מתנית' שתי חבורות שאכלו בבית אחד וכו' וה"ה בשני בתים וכן פי' בעל הלכות גדולות וכן משמע בירושלמי ר' יונה וכו' עכ"ל, ז"ל בח"ג הלכות ברכות פ"ז, ושתי חבורות דיתבן בחדא דוכתא, או בתרין בתי, אי חזו מקצתן הדדי, מצטרפין לחודא, ואי לא לא מצטרפי, ומברכי כל חבורה לחודא, ואי איכ' שמש ביניהו דמשמ' הני והני, מצטרפין עם הדדי, דתנן שתי חבורות וכו':
ודברי הירושלמי העתקתי בשפ"ח (לדף נ' ע"ב) לתוס' ד"ה שמש:
סימן לב
כתב הרא"ש, כמאן אזלא וכו' אלמא סתמ' דגמר' דמס' ביצה ס"ל כשמואל, ובה"ג כתב והלכת' כרבנן וכו' עכ"ל, ובשפ"ח לרש"י ד"ה לשון אחר שם העתקתי דברי בה"ג. ומה שכתב הרא"ש ותוס', סתמ' דגמר' במס' ביצה ס"ל כשמואל, כתבתי מזה בשפ"ח לתוס' ד"ה כמאן אזלא עיי"ש:
סליק פרק שביעי.