שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת פקודי · מאמר קנד
בירושלמי שאם העשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר כו'
ותדע שנוסח זה אין התורם נכנס נמצא גם כן בירושלמי דשקלים אך יש הבדל בין הנסחאות כי בירושלמי גרס שאם העשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר ואם יענו יאמרו מעון הלשכה העני שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מיי' ומישראל ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם וברבתי לא הזכיר שאם יעני כו' גם לא הביא פסוק ומצא חן ושכל טוב, ונראה שהא בהא תליא כי פסוק והייתם נקיים מה' מישראל נקט ה' שם של רחמים וזה מדבר בזמן שרואין בו שהוא עשיר והוא שרחמי ה' עליו צריך הוא לנקות עצמו שלא יאמרו העשיר מתרומת הלשכה כשם שהוא נקי מיי' הרחמן המרחם עליו ומשפיע לו עושר כך יהיה נקי גם מישראל, אבל פסוק ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם הזכיר לשון אלהים מדת הדין לפי שמדבר בזמן שהוא עני ומדת הדין מתוחה כנגדו כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל מזה ונותן לזה ואז צריך לנקות עצמו שלא יאמרו מעון הלשכה העני וצריך להיות נקי כשם שהוא נקי מאלהים יושב על כסא דין היודע שלא בעון זה העני אלא לפי שיאה עניותא ליהודאי או לפי שגלגל הוא שחוזר בעולם, כך צריך לנקות עצמו מאדם, לפיכך הירושלמי שנקט שניהם שמא יעני כו' ושמא יעשיר כו' על כן הביא שני פסוקים והייתם נקיים מה' ומישראל כנגד שמא יעשיר ופסוק ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כנגד שמא יעני, אבל ברבתי שלא גרס כי אם שמא יעשיר כו' על כן אינו מביא כי אם פסוק והייתם נקיים מה' ומישראל ואף על פי ששני פסוקים אלו אינן מדברים מן תרומת הלשכה מ"מ מדנקט כאן יי' שם של רחמים וכאן אלהים מדת הדין אם כן מסתמא פסוק אחד מדבר בעשיר ואחד בעני שכל אחד משניהם אם הוא מרגיש בבריות שיש להם מקום לחשוד אותו או בעושרו שהיה עושה עושר ולא במשפט, או העני בעניו יש לבריות איזי מקום לחשדו שאיזו עון פרטי גרם לו העוני שניהם צריכין להוציא את עצמן מן החשד בין העשיר בין העני ועל כן הביא שני פסוקים אלו על שמא יעשיר ושמא יעני של תורמי הלשכה, ומה שהזכיר בירושלמי שניהם וברבתי לא הזכיר כי אם שמא יעשיר לחוד טעמו של דבר כי הירושלמי אינו מדבר במשה רבינו אלא מדבר מכל מי שנכנס לתרום ולפעמים יעשיר ולפעמים יעני על כן הזכיר שניהם, אבל הרבתי מדבר במשה שהעשיר ורצה להקשות על משה למה היה גזבר לעצמו על כן לא הוצרך להקדים לקושיא זו כי אם מה ששנו רבותינו כו' שמא יעשיר כו' לפי שזה לבד מחייב הקושיא על משה כי יש לו לתורם לחוש שמא יעשיר כו' ומשה היה עשיר מפסילתן של לוחות ואיך לא היה חושש שמא יאמרו מתרומת הלשכה העשיר ואם כן למה היה גזבר לעצמו עד שמתרץ רב יוחנן ואמר לשני בקרים הביאו והותר, על זה סמך שלא יחשדוהו כי עיניהם הרואות ששלח יי' את הברכה במעשה ידיו: