שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת וירא · מאמר ל
מדרש על פסו' והוא יושב פתח האהל
והוא יושב פתח האהל כחום היום, ברבתי פתח טוב פתחת לעוברים ושבים פתח טוב פתחת לגרים שאילולי את לא בראתי שמים וארץ שנ' וימתחם כאהל לשבת, שאלולי את לא בראתי גלגל חמה שנ' לשמש שם אהל בהם, שאלולי את לא בראתי הירח שנ' עד ירח ולא יאהיל עכ"ל, לפום ריהטא נראה לפרש ששלשתן תלוין במילה, שמים, וארץ, ושמש וירח, וכולן רמזם במלת אהל ומקרא זה מסייעתו אם נא בריתי יומם ולינה חקות שמים וארץ לא שמתי, וחקות מילתא באפי נפשיה וקאי ע"ג שמש וירח הקרוין חקות שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם ירח וכוכבים לאור לילה אם ימושו החקי' האלה וגו' והרי כאילו כתב חקות ושמים וארץ וחסר ו' של ושמים כמו שמש ירח עמד זבולת שחסר ו' של וירח, והטעם בשלשתן כי הירח אשר נתמעט חארו נא היה מתפייס בשום פנים על שנתמעט כי אם על ידי שהצדיקים יקראו על שמו שכולם ממעטין עצמם ע"י המילה מיעוט החומר, וכן השמש לא היה העולם ראוי להשתמש בו שנ', וימנע מרשעים אורם ולא נברא אלא כדי לרפאות כל הנימולים כדרך שהיתה שמש צדקה ומרפא לאברהם שנ' והוא יושב פתח האהל כחום היום, ושמים וארץ ע"ד שמסיק בגמרא אלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וק' שאמר לא נתקיימו משמע שעל כל פנים היו נבראים זולת שאמר שנבראו לא היו יכולין להתקיים, והפסוק חמר לא שמתי משמע לכתחילה לא היו נבראים, וע"ק מה ענין המילה אצל שמים וארץ, ונראה שכך פירושו כדמסיק בגמרא שבסברא הקב"ה השמים היו נמתחין והולכין עד שאמר הקב"ה להם די והיינו דאמר ריש נקיש מ"ד אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די, וק' למה אמר לו אני אל שדי דווקא במילה ואמרו בזה המפרשים שהמילה משלמת שם של שדי, שי"ן בנחירים דל"ת ביד, יו"ד בראש הגויה, נמצא שאלמלא הית' המיל' המשלמת שם של שד"י אז כביכול לא היה לשם זה מציאו' ואז אחר שנבראו השמים היו נמתחין והולכין והיו גדולים מן השיעור הראוי להם ואז לא היו יכולין להתקיים, אבל ע"י שהמילה השלימה שם של שדי ואז בשם שדי אמר הקב"ה לעולמו די ואז נתן חקות לשמי' לאמר די עד פה תבא ולא תוסיף ובשם של שדי נתן להם חק ולא יעבור ע"כ שפיר קאמר אם לא בריתי יומם ולילה דהיינו המילה, אז חקות שמים וארץ לא שמתי ר"ל החקות אשר חקקתי על שמים וארץ ליתן להם חוק וגבול דבר זה לא שמתי וממילא לא היו מתקיימין, ותדע שמה שאמרו שהיו נמתחים והולכים קאי דווקא על השמים ועל כן מביא כאן פסוק וימתחם כאהל לשבת ודרש על מלת האהל שנ' כאן פתח האהל לומר שע"י המילה שהיתה באהל גרם קיום אל השמים אשר מתחם ד' כאהל לשבת והעמידם על שיעור שיוכלו להתקיים ראוין לאהל כדי בת תחתם וכל זה ע"י המילה המשלמ' שם של שדי אשר בשם זה אמר ד' לעולמו די, ואע"פ שמזכיר הפסוק חקות הארץ הזכיר הארץ באגב כי מציאתה תלוי במציאות השמים, נמצא שבאהל זה אשר בו נימול תיקן השמים שנ' בהם וימתחם כאהל לשבת, ומה שישב פתח האהל כחום היום השמש תיקן מה שנא' לשמש שם אהל בהם, ותיקן גם הירח שנ' בו עד ירח ולא יאהיל ר"ל שלא היה מאהיל אם לא היה רוא' מן מיעוט המילה דאברהם אשר בעבורו נברא העולם כמו שלמדו מן תיבות בהבראם אתיות באברהם כי על ידו נתקיימו כולם רמז לדבר א' דאהל רמז לבריאה ראשונה והיינו שמי' וארץ שנ' בראשית ברא אלהים את השמים, ה' רמז לחמש' פעמים אור שנזכרו בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, ל' רמז ללבנה המתחדש כל שלשים יום לאותן אשר במבטא לשונם ה' וח' שוין ירמוז בה"א לחמה למ"ד לבנה, ומה שאמר במלת פתח פתחת פתח לגרי' הוא כפשוטו שממנו ילמדו רחוקים לבא להסתופף בצל שדי אך מה שא' פתחת פתח לעוברים ושבים לפי פשוטו אין זה מדבר מענין פתח של גרים ע"כ קרוב לשמוע שמדבר בעוברי עבירה ושבים בתשובה כי המה באים בק"ו מן גרים ע"ד מאן דלא הוה הוה מאן דהוה לא הוה כי גר זה שלא היה מעולם בצל שדי הקב"ה מקבלו ק"ו ישראל החוטא שהיה קרוב ונתרחק כ"ש שיקבלו ה' בתשובה כי הוא חוזר אל מקומו הראשון, ומדרש זה רצה ליישב וליתן טעם למה נזכר כאן פתח האהל, ולי נר' ליתן טעם אחר לפי שמצינו בפ' ויקרא שבכל הקרבנות לא נזכר פתח אהל מועד כי אם בפר בן בקר ואמרו במדרשות כמה טעמים על זה, ואני אומר לפי שאמרו בכל מקום פר כנגד אברהם שנ' ואל הבקר רץ אברהם ואורחים אלו אשר להם עשה פר בן בקר זה נזדמן לו כשהיה יושב פתח האהל ע"כ כמו שמקריבין פר לזכר זה כך נזכר אצל הפר פתח אהל מועד לזכר והוא יושב פתח האהל, עוד לפי שהמילה נחשבת כקרבן ע"כ הזכיר בה פתח האהל לו' שהיא דוגמת הקרבן שנ' בו פתח אהל מועד, ותדע כי מה שארז"ל גדולים צדיקים ממלאכי השרת זהו וודאי מצד מעשיהם הטובים התלוין בבחירת האדם ואינו מוכרח במעשיו כמלאכים, ומטע' זה נאמר כאן והנה שלשה אנשים נצבים עליו ואח"כ נאמר בהפך זה והוא עומד עליהם, אלא קודם שקיים המצוה היו המלאכים נצבים עליו כי וודאי מעלתם גדולה ממעלתו אבל אחר שקיים המצוה נעשה אברהם גדול מהם לכך נא' והוא עומד עליהם כי כבר קיים מצות הכנסת אורחים וכמ"ש הולך צדקות הוא מרומים יושכן ר"ל ירום ונשא וגבה מאוד יותר מן מלאכי השרת כי הוא שותף להקב"ה אשר בנה עולמו בחסד, וברבתי דרש הוא מרומים ישכון הגביהו למעלה מן הרקיע כו' וזה ממש כדברינו ומה שהקרה ה' לידו מצות הכנסת אורחים דווקא לפי שרצה ה' לזכותו בבשורת יצחק ותדע כי ע"י הצדקה מידת הרחמים מתעוררת למעלה שנ' ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ומידת הרחמים כלולה במספר בן שנאמר ה' ה' אל רחום ב' שמות של ד' עולין למספר בן כל שם בפני עצמו עולה כ"ו ועל כן אמרו כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כו' ר"ל שנראה בזה שעברת ה' דהיינו מדת הדין שולטת בו אחר שלא זכה למספר נ"ב כי כל הזוכה לבן זוכה בחמלת ה' עליו בשני שמות של רחמים: