אור ברסלב
שפתי דעת פרשת וירא

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת וירא

פרשת לך לך

מאמר כז

מדרש הרבתי על פסוק והוא שוכן באלוני ממרא

וירא אליו ד' באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המלה וכי אברהם היה מסופק אם לקיים מצות בוראו או לא, ויתכן לומר שהיה מסופק מהיכן ימול עד שנתן לו ממרא עצה שימול במקום שעושה פירות כמו שלמדו רז"ל בג"ש נאמרה כאן ערלה ונאמרה ערלה באילנות מה להלן מקום שעושה פירות כו' לכך נגלה ד' עליו באלוני ממרא מקום שהיו גדילין שמה אילנות של ממרא כי הראה לו על האילנות לומר שילמוד מהם כאמור:

וברבתי פרשת לך לך בפסוק והוא שוכן באלוני ממרא ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר במשריא דממרא ור' נחמיה אומר בפלטין דממרא, על דעתיה דר' יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא, על דעתיה דר' נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא, ולמה נקט שמו ממרא ר' עזריא בשם ר' יהודה בר סימון שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר לו הקב"ה למול הלך ונמלך בג' אוהביו, אמר לו ענר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער עצמך, א"ל אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך ביד שונאיך, ח"ל ממרא האלהים אשר עמד לך בכבשן אש וברעבון ובמלכים והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, א"ל הקב"ה אתה נתת לו עצה למול חייך שאני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך הה"ד וירא ד' באלוני ממרא עכ"ל, וקשה מנא ליה לומר כך ששלשה אלו היה בעצה אם ימול וע"ק למה לא הביא דרש זה בפרשה זו על פסוק וירא ד' באלוני ממרא כי שם מקומו ונראה שלמד זה ממה שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם, המה היו בעצה של ברית המלה שנקראת בריתו של אברהם אבינו, והזכיר ענין העצה על המלה בספור זה המדבר מן מלחמת המלכים לפי שזה היה מכלל דבריו של ממרא כשאמר האלהים אשר עמד לך בכבשן האש ובמלכים כו' על כן הזכיר כאן שהמה היו יועציו בענין ברית אברהם, ובמלחמה זו היתה סבה קצת לזה ודקדק מדלא קאמר והמה היו בברית עם אברהם אלא שרמז על המילה, ובין לרבי יהודה בין לרבי נחמיה נרמזה המילה בשני תיבות אלו אלוני ממרא,, כי לדעת רבי יהודא שממרא שם המקום מצינו ברבתי פרשת חיי שרה שארבע שמות היו למקום ההוא ממרא אשכול קרית ארבע חברון פי' שנקרא אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל, ולפי זה היה המקום ההוא מקום אשכלות הגפן על כן נגלה אליו ה' במקום ההוא להורות לו שני דברים אחד שמקום המילה מקום שעושה פירות באילנות, ב' טעם המילה שהוא להחליש כח החומר ועי"ז יתחזק כח השכל כנפן זה שעצו חלוש ופריו משובח כי כך הוא המיד' בכל המורכבים מן חומר וצורה שכל עוד שיהיה החומר חלוש תתחזק כח צורתו כי כן מצינו בדומם וצומח חי מדבר כי הדומם האבן והברזל חומרו חזק וצורתו נעדרת, נוסף עליו הצומח שחומרו חלוש וצורתו נכבדת, נוסף עליהם החי שחומרם, חלוש אבל צורתם נכבדת מן צורת הצומח, נוסף עליהם המדבר מן האדם שצורתו נכבדת וחומרו חלוש מן חומר שאר בעלי חיים, כי הוא צריך ביותר הגנה מן קור וחום ודוגמתם, ועל כן ישראל שצורתם נכבדת מצורת האומות חומרם חלוש וכן עץ הגפן כאמור:

מאמר כח

מדרש נאסרה ערלה בעין הגפן

וזהו שמסיק בפרקי רבי אליעזר ומביאו הילקוט פרש' לך לך וז"ל נאמרה ערלה באילן שנאמר וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם את ערלתו, אין העץ האמור כאן אלא עץ הגפן, אם אין כורתין את ערלתו כל הפירות שהוא עושה עוללות קטופים ואינן טובים למראה, לאחר שכורתין אותו, פירות שהוא עושה טובים למראה ונבחר יינם להקריב על גבי המזבח, כך אברהם אבינו עד שלא נימול הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח, ר"ל זה ישמעאל, וכשנימול הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח זה יצחק כו', וקשה מנא ליה לומר כן אין עץ האמור כאן אלא גפן כו' ונראה שדקדק זה ממה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל וגומר וקשה עץ מאכל למה נקט וכי ס"ד לומר שינהוג ערלה בעץ שאינו עץ מאכל, אלא שר"ל שמדבר בעץ שאין בו אלא המאכל לבד דהיינו הפרי שהוא צורתו, אבל חומר שלו דהיינו העץ אינו שוה לכלום כי חלוש הוא כמו שנאמר ביחזקאל ט"ו בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עצי הזמורה אשר היה ביער היוקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי הנה לאיש ניתן לאכלה ואת שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה וגומר, ונשא משל זה על ישראל שצורתם זה פרים חזקה מאוד וחומרם חלוש כחומר הגפן שפריו משובח וחומרו לא יצליח לכל דבר ובהפסד צורתו לא ישאר בו שום שלימות כך ישראל בהפסד צורתם פרי צדיק הרי חומרם חלוש מכל חומר האומות, וזהו טעם המילה להחליש כח החומר כדי שיתחזק ביותר הכח השכלי על כן רמזה לנו התורה שהמילה במקום שעושה פירות בג"ש דערלה ערלה מן אילנות, ומדקאמר שם כל עץ מאכל ש"מ שאין עץ האמור כאן אלא נץ הגפן שאין בו כי אם המאכל אבל עצו אינו שוה לכלום ובסיבה זו פריו משובח כך ערלה האמורה כאן מקום שעושה פירות כי אף על פי שמילה זו מחלשת כח החומר כחומר הגפן מ"מ המילה מחזקת כח השכל והצורה וגורמת שפריו משובח והיינו פרי מעשיו וכל חומר מוליד בדומה לו על כן הוליד את יצחק אחר המילה שהיה ראוי למזבח כיין הטוב, נמצא שמן ערלת הגפן אנו למידין שני דברים מקום המילה וטעם המילה על כן נגלה עליו ה' באלוני מקום ששמו ממרא הנקרא גם כן אשכול כי שם מקום מיוחד לאשכלות הגפן אשר משם אנו למידין מקום המילה וטעם המילה, וראיה לדבר שהמילה גורמת התחזקות השכל שהרי אחר המילה לא היה אברהם נרתע מפני השכינה אלא עומד או יושב שנאמר והוא יושב פתח האהל ר"ל לא נופל אלא עומד שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה' או יושב ובקש לעמוד כפירש"י, ועוד יש לפרש שנקט עץ גפן דווקא למ"ד עץ הדעת גפן היה והוא גרם לאדם הראשון להיות מושך בערלתו כי היה לו נטיה אל המשגל וזה טעם המילה למעט המשגל, על כן פרט לך הכתוב דין ערלה דווקא בעץ הגפן ואגבו נוהג דין ערלה בכל האילנות כי כולם יונקים מן עץ הדעת כדאיתא למעלה פרשת פרשת בראשית ע"כ מסיק ברבתי פרשת קדושים.

מאמר כט

מדרש על אדם הראשון בפרשה ערלה

דרש רבי יהודא בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים כו', וק' אדם הראשון מאן דכר שמיה אלא כדאמרן שחטאו בעץ הגפן גרם לו דנמשכ' ערלתו וע"כ נצטוו בניו בהסרת ערלה דגפן ואגבו ערלת כל אילנות וזה פירוש נכון וברור, ולכך אמר אין עץ האמור כאן אלא גפן כי מאחר שכל עיקר דין הערלה נמשך מן משיכת ערלתו של אדם הראשין הנמשך מן אכילת עץ הדעת למ"ד גפן היה על כן אין עץ זה אלא גפן כו' ואגבו נוהג דין ערלה בכולם על כן נגלה יי' אליו באלוני ממרא מקום שהיו שם אשכול ענבים וזהו לדברי רבי יהודא שדרש ממרא שם מקום, אבל דעת רבי נחמיא שממרא שם אדם ונגלה אליו במקום אילנות שלו כאמור, ומה שבקש עצה משלש אוהביו, יתכן לפרש שאברהם ידע בנבואה שהמילה צריכא רפואה מן חום גדול של גיהנם כדמסיק ברבתי א"ר ינאי ניקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם על יושביו לשעה קלה כו' ודרש על מה שנאמר כחום היום וגומר והיה אברהם מתירא מן אש של גיהנם שלא חזיקו, אע"פ שעל כל פנים לא היה שואל עצה אם לעשות רצון בוראו או לא כי וודאי במצותיו חפץ מאוד אך לפי שידע שסופו להצטרך לחום היום ואולי בעת ההיא ימצא לו מידת הדין מקום לקטרג עליו כי אז יתבקר פנקסו והיה מצטער בינו לבין עצמו שלא יוזק מן חום של גיהנם וענר ואשכול היו מסופקין על מה הוא מצער כי ענר חשב שלכך הוא מצטער לפי שהדם הוא מזון כל האיברים ועל ידי המילה הוא ממעט הדמים והרי הוא גוזל מזון אבריו וגורם רעב פנימי וחולשה כי כל רעב הכל חולים אצלו על כן אמר לו ענר אתה בן מאה שנה והזקנים בלאו הכי אין דמיהם בם כי מטעם זה אין דרך הזקנים להקיז דם כי דמיהם מועטים, ואם כן למה אתה מצער עצמך במילה זו, אשכול היה חושב שלכך אברהם מצער לפי שהוא שרוי בין שונאים רבים ועל ידי שיחלש כחו במילה יוכלו לו שונאיו כדאיתא במעשה של ר' ראובן בן אצטרובל כשבקשה מלכות הרשעה לבטל מישראל המילה אמר מי שיש לו שונא רוצה שיהיה גבור או חלוש א"ל חלוש אמר אם כן ימולו כי הם חלשים בעבור כריתת הערלה, ואולי מטעם זה המשיל הערלה לערלת הגפן וק"ל, על כן אמר לו אשכול מה אתה הולך ומסייף עצמך בין שונאיך, אמר ממרא אם דאגתך על חום היום שתצטרך אליו שלא יזיקך, האלהים אשר הצילך מן כבשן האש הוא יצילך גם מן חום היום, ואם דאגתך על הרעב שאתה גוזל מזון אבריך, האלהים אשר הצילך מן הרעבון היא יציל גם אבריך מן רעב פנימי ויעלה לך ארוכה ממכותיך, ואם דאגתך שלא תפול ביד שונאיך האלהים אשר הצילך מיד המלכים הוא יצילך, וע"כ נגלו לו שלשה מלאכים מיכאל גבריאל רפאל, גבריאל בא להפוך את סדום באש ואגב זה בא כמזכיר לו הצלתו מן כבשן האש כדרך שהציל לחנניא מישאל ועזריה כך הציל את אברהם והוא יצילהו גם מן חום היום אשר יצא מנרתיקו בעת ההיא שנא' והוא יושב פתח האהל כחום היום, מיכאל שבא לבשר את שרה אגב זה בא להזכירו הצלתו מן המלכים שכן מסיק בילקוט ויבא הפליט זה מיכאל כו' ונקרא פליט כי הוא המליטו מיד המלכים שכן גם לעתיד נאמר ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך ר"ל להצילם מן המלחמות רפאל בא לרפאותו מן מיעוט הדמים הגורם רעב איבריו כי פת במלח שחרית מציל מן שיתין רהיטי רהיט וזהו בעצם ענין הרפואה מן מיעוט הדמים, וברבתי בפרשה זו מסיק ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וימינך תסעדני בכבשן האש וברעבון ובמלאכים כו' ומה ענין שלשתן לכאן, ולהנחתנו אתי שפיר, ומה שהקרה ה' לידו המלאכים שבאו בדמות אנשים דווקא, היינו כדי שיקיים מצות הכנסת אורחים ועל ידי מצוה זו יזכה לשלשה דברים א' שניצול מן חום היום של גיהנם שיצא לפי שעה כי הצדקה מצלת מדינה של גהנם כארז"ל כתיב ב' פעמים וצדקה תציל ממות אחת שמצילתו מדינא של גהנם, ב' שירפא מן רעב המילה כמ"ש שמש צדקה ומרפא בכנפיה ג' שיזכה לבשורת בן כדרך שנא' בשונמית שאמרה נעשה נא עלית קיר קטנה וגו' וכתיב את חובקת בן. ולפי שענין סיפור המלאכים נבוכו בו רבים כי המה מסופקים אם ידע אברהם שמלאכים המה או לא ידע כי יש קושיות הרבה לשני הצדדים הללו אין צורך בזכרונם כי אם ידע שמלאכים המה למה נתן לפניהם לאכול ואם היה סרור שאנשים המה איך קבל דברי המלאך שאמר למועד אשוב אליך וגו', והנראה לי בהיתר ספיקות הללו לפי שנאמר וירא וירא שני פעמים ראיה ראשונה ראיה ממש בחוש העין ראה כי אנשים ממש המה זה תוארם כבני אדם לכל דבר וזה"ש וישא עיניו וירא וגו' זו ראיית סתם עין, ומה שנאמר וירא וירץ זו היא ראיית השכל שהתבונן בשכלו כי מלאכים המה ושנים מהם היה מכיר והיינו גבריאל שכבר הצילו מכבשן האש ומיכאל הפליט שבא אליו במלחמות המלכי' ואף על פי שעכשיו נתלבשו בנשמות מכל מקום הבין בשכלו וברוח הקודש שעליו כי מלאכים ממש המה ונתלבשו בנשמות לפי שעה וחשב אברהם שלכך נתלבשו בגשמות כדי לזכותו במצות הכנסת אורחים שיאכילום וישקום ואף על פי שמלאכים המה מ"מ אחרי שהלבישם ה' גשמות וודאי עשה זה ה' על שראה שאברהם מצטער שאין אורחים באים ואין בידו מצות הצדקה ע"כ הביא ה' המלאכים בדמות אנשים ועל כן נתן לפניהם לאכול כי חשב שהגשמות אשר נתלבשו בו לפי שעה וודאי יאכל, וזה מדקדק מן לשון כי על כן עברתם וגומר כי וודאי לכך עברו עליו כדי שיאכילום ויהיה בידו מצות הכנסת אורחים ויהיה על כן דהכא כפשוטו ממש ודלא כפירוש רש"י, וגבריאל שבא להפוך את סדום רצה לילך מיד לעשות שליחתו על כן אמר אליו אל נא תעבור, אבל מיכאל ורפאל עדיין לא עשו שליחתן, ואמר נא לשין בקשה כדי לקיים גם בו מצות הכנסת אורחים כי יותר האור עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם האורח, ואמר יוקח מעט מים כי שמא ערבים הם אף שאברהם לא חשדם כי ידע האמת שמלאכים המה אך הרואים הסוברים שאנשים המה יאמרו שאין אברהם מקפיד על כניסת ע"ז לביתו ומ"מ אמר יוקח מעט מים על ידי אחרים לפי סברתם אבל לא ע"י אברהם שידע האמת, וממה שאמר ואקחה פת לחם ולא אמר ואתנה פת לחם הורה בזה שכל נותן צדקה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כמו שיתבאר בע"ה לקמן על פסוק ויקחו לי תרומה, אבל מ"מ חשב לקבל שכר על המהירות והזריזות בדבר שנאמר מהרי שלש סאים קמח וכתיב ואל הבקר רץ אברהם וכתיב וימהר לעשות אותו, כי דווקא על המהירות יקבלו שכר כמ"ש נתן תתן לו וגומר ר"ל על הנתינה אין אני קובע לך ברכה כי דבר זה מתחייב בעצמו מן טבע העניין שגם נתן עכשיו אז תתן גם להבא כי השפע היורד מלמעלה אינו פוסק לעולם כל זמן שימצא למטה כלים ריקים המוכנים לקבל השפע כדרך שנאמר בהפטרת פרשת זו כלים ריקים אל תמעיטי שכל זמן שהיו ממציאים כלים ריקים ירד השפע וכאשר לא היה עוד כלי ויעמוד השמן כך כל אדם המחסר משלו ונותן לעניים אז ימצא השפע מקום ריק וחסר לירד בו, ואם לא יציק האדם על כלים ריקים ר"ל לעניים והוא מלא כל טוב אז גורם שיפסוק השפע האלהי וממילא כל נכסיו יהיו הלוך וחסור, לכך אם נתן אז תתן גם להבא, אך עיקר אזהרתי לך ואל ירע עינך בתתך לו ר"ל תתן לו בעין טובה כזריז וחרד לדבר ובדברים טובים וניחומים דהיינו דוגמת המהירות כי בגלל הדיבור הזה יברכך ה' כי על הזירוז והדיבור תקבל שכר לכך הזכיר המהירות כאן בשלשתן כי על המהירות והזריזות יקבל שכר ולא על הנתינה ועוד כי לא משלו הוא נותן כי אם משל הקב"ה לו ית' הכסף, ומ"ש כי ידעתי למען יצוה בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם וגומר היינו לפי שבצדקה מותר לנסות וראיה ממעשר ועל כן מותר לאברהם לומר לבניו שמרו צדקה למען הביא וגומר כי השפע יורד וודאי ואינו פוסק והוא דבר מתחייב בעצמו מן הטבע והענין כאמור, וסעדו לבכם היינו לב אחד והוא הגשמי שנתלבשים בו ולא לב השכלי המיוחד למלאכים כי אותו חלק אינו צריך לאכילה אבל באדם כתיב ולחם לבב אנוש יסעד כי שני החלקים שבאדם הלחם סועדים, ומ"ש סעד לבך פת לחם כי אדם אחר המאכילו מסתמא מאכיל ללב הטוב שבו ולא לחלק הרע שבו, כי על כן עברתם וגומר כי כן האמת שכדי שיאכילם שלחם ה' לכאן ויאמרו כן תעשם וגומר ברכוהו שיזכה לעשות כן גם לאורחים אחרים ע"ד יהי כן לשנה הבאה:

מאמר ל

מדרש על פסו' והוא יושב פתח האהל

והוא יושב פתח האהל כחום היום, ברבתי פתח טוב פתחת לעוברים ושבים פתח טוב פתחת לגרים שאילולי את לא בראתי שמים וארץ שנ' וימתחם כאהל לשבת, שאלולי את לא בראתי גלגל חמה שנ' לשמש שם אהל בהם, שאלולי את לא בראתי הירח שנ' עד ירח ולא יאהיל עכ"ל, לפום ריהטא נראה לפרש ששלשתן תלוין במילה, שמים, וארץ, ושמש וירח, וכולן רמזם במלת אהל ומקרא זה מסייעתו אם נא בריתי יומם ולינה חקות שמים וארץ לא שמתי, וחקות מילתא באפי נפשיה וקאי ע"ג שמש וירח הקרוין חקות שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם ירח וכוכבים לאור לילה אם ימושו החקי' האלה וגו' והרי כאילו כתב חקות ושמים וארץ וחסר ו' של ושמים כמו שמש ירח עמד זבולת שחסר ו' של וירח, והטעם בשלשתן כי הירח אשר נתמעט חארו נא היה מתפייס בשום פנים על שנתמעט כי אם על ידי שהצדיקים יקראו על שמו שכולם ממעטין עצמם ע"י המילה מיעוט החומר, וכן השמש לא היה העולם ראוי להשתמש בו שנ', וימנע מרשעים אורם ולא נברא אלא כדי לרפאות כל הנימולים כדרך שהיתה שמש צדקה ומרפא לאברהם שנ' והוא יושב פתח האהל כחום היום, ושמים וארץ ע"ד שמסיק בגמרא אלמלא המילה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וק' שאמר לא נתקיימו משמע שעל כל פנים היו נבראים זולת שאמר שנבראו לא היו יכולין להתקיים, והפסוק חמר לא שמתי משמע לכתחילה לא היו נבראים, וע"ק מה ענין המילה אצל שמים וארץ, ונראה שכך פירושו כדמסיק בגמרא שבסברא הקב"ה השמים היו נמתחין והולכין עד שאמר הקב"ה להם די והיינו דאמר ריש נקיש מ"ד אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די, וק' למה אמר לו אני אל שדי דווקא במילה ואמרו בזה המפרשים שהמילה משלמת שם של שדי, שי"ן בנחירים דל"ת ביד, יו"ד בראש הגויה, נמצא שאלמלא הית' המיל' המשלמת שם של שד"י אז כביכול לא היה לשם זה מציאו' ואז אחר שנבראו השמים היו נמתחין והולכין והיו גדולים מן השיעור הראוי להם ואז לא היו יכולין להתקיים, אבל ע"י שהמילה השלימה שם של שדי ואז בשם שדי אמר הקב"ה לעולמו די ואז נתן חקות לשמי' לאמר די עד פה תבא ולא תוסיף ובשם של שדי נתן להם חק ולא יעבור ע"כ שפיר קאמר אם לא בריתי יומם ולילה דהיינו המילה, אז חקות שמים וארץ לא שמתי ר"ל החקות אשר חקקתי על שמים וארץ ליתן להם חוק וגבול דבר זה לא שמתי וממילא לא היו מתקיימין, ותדע שמה שאמרו שהיו נמתחים והולכים קאי דווקא על השמים ועל כן מביא כאן פסוק וימתחם כאהל לשבת ודרש על מלת האהל שנ' כאן פתח האהל לומר שע"י המילה שהיתה באהל גרם קיום אל השמים אשר מתחם ד' כאהל לשבת והעמידם על שיעור שיוכלו להתקיים ראוין לאהל כדי בת תחתם וכל זה ע"י המילה המשלמ' שם של שדי אשר בשם זה אמר ד' לעולמו די, ואע"פ שמזכיר הפסוק חקות הארץ הזכיר הארץ באגב כי מציאתה תלוי במציאות השמים, נמצא שבאהל זה אשר בו נימול תיקן השמים שנ' בהם וימתחם כאהל לשבת, ומה שישב פתח האהל כחום היום השמש תיקן מה שנא' לשמש שם אהל בהם, ותיקן גם הירח שנ' בו עד ירח ולא יאהיל ר"ל שלא היה מאהיל אם לא היה רוא' מן מיעוט המילה דאברהם אשר בעבורו נברא העולם כמו שלמדו מן תיבות בהבראם אתיות באברהם כי על ידו נתקיימו כולם רמז לדבר א' דאהל רמז לבריאה ראשונה והיינו שמי' וארץ שנ' בראשית ברא אלהים את השמים, ה' רמז לחמש' פעמים אור שנזכרו בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, ל' רמז ללבנה המתחדש כל שלשים יום לאותן אשר במבטא לשונם ה' וח' שוין ירמוז בה"א לחמה למ"ד לבנה, ומה שאמר במלת פתח פתחת פתח לגרי' הוא כפשוטו שממנו ילמדו רחוקים לבא להסתופף בצל שדי אך מה שא' פתחת פתח לעוברים ושבים לפי פשוטו אין זה מדבר מענין פתח של גרים ע"כ קרוב לשמוע שמדבר בעוברי עבירה ושבים בתשובה כי המה באים בק"ו מן גרים ע"ד מאן דלא הוה הוה מאן דהוה לא הוה כי גר זה שלא היה מעולם בצל שדי הקב"ה מקבלו ק"ו ישראל החוטא שהיה קרוב ונתרחק כ"ש שיקבלו ה' בתשובה כי הוא חוזר אל מקומו הראשון, ומדרש זה רצה ליישב וליתן טעם למה נזכר כאן פתח האהל, ולי נר' ליתן טעם אחר לפי שמצינו בפ' ויקרא שבכל הקרבנות לא נזכר פתח אהל מועד כי אם בפר בן בקר ואמרו במדרשות כמה טעמים על זה, ואני אומר לפי שאמרו בכל מקום פר כנגד אברהם שנ' ואל הבקר רץ אברהם ואורחים אלו אשר להם עשה פר בן בקר זה נזדמן לו כשהיה יושב פתח האהל ע"כ כמו שמקריבין פר לזכר זה כך נזכר אצל הפר פתח אהל מועד לזכר והוא יושב פתח האהל, עוד לפי שהמילה נחשבת כקרבן ע"כ הזכיר בה פתח האהל לו' שהיא דוגמת הקרבן שנ' בו פתח אהל מועד, ותדע כי מה שארז"ל גדולים צדיקים ממלאכי השרת זהו וודאי מצד מעשיהם הטובים התלוין בבחירת האדם ואינו מוכרח במעשיו כמלאכים, ומטע' זה נאמר כאן והנה שלשה אנשים נצבים עליו ואח"כ נאמר בהפך זה והוא עומד עליהם, אלא קודם שקיים המצוה היו המלאכים נצבים עליו כי וודאי מעלתם גדולה ממעלתו אבל אחר שקיים המצוה נעשה אברהם גדול מהם לכך נא' והוא עומד עליהם כי כבר קיים מצות הכנסת אורחים וכמ"ש הולך צדקות הוא מרומים יושכן ר"ל ירום ונשא וגבה מאוד יותר מן מלאכי השרת כי הוא שותף להקב"ה אשר בנה עולמו בחסד, וברבתי דרש הוא מרומים ישכון הגביהו למעלה מן הרקיע כו' וזה ממש כדברינו ומה שהקרה ה' לידו מצות הכנסת אורחים דווקא לפי שרצה ה' לזכותו בבשורת יצחק ותדע כי ע"י הצדקה מידת הרחמים מתעוררת למעלה שנ' ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים ומידת הרחמים כלולה במספר בן שנאמר ה' ה' אל רחום ב' שמות של ד' עולין למספר בן כל שם בפני עצמו עולה כ"ו ועל כן אמרו כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה כו' ר"ל שנראה בזה שעברת ה' דהיינו מדת הדין שולטת בו אחר שלא זכה למספר נ"ב כי כל הזוכה לבן זוכה בחמלת ה' עליו בשני שמות של רחמים:

מאמר לא

פי' על אמלטה נא שמה כמספר נ"א

והעד על זה ענין סדום שנ' אמלטה נא שמא פירש רש"י שאחר נ"ב שנה נתמלא סאתם וצוער איחרה ישיבתה שנה אחת וק' למה נתמלא סאתם במספר נ"ב שנה דווקא אלא לפי שכל מספר נ"ב עדיין הוא בכלל ב' שמות של רחמים ובזכות ב' שמות של רחמים שמספרם נ"ב היו קיימים ולא נעשה בהם כליה ואחר ששלמו נ"ב שני' שעמדו בהם בכח ב' שמות אילו אז נסתלק הסניגור ובא הקטיגור וזהו מילוי סאתם אבל צוער עדיין לא נתמלא סאתה כי איחרו ישיבתם שנה והיה להם לעמוד שנה אחת בכח ב' שמות של רחמים, ודומה לזה מה שעמדו כ"ו דורות בלא תורה היינו ברחמי ה' העולה כ"ו ואחר מלאת מספר זה רצה ה' לתקן עולם במלכות שדי על ידי התורה, כך באברהם זכה לבן על ידי הצדקה של הכנסת אורחי' ואתי שפיר לדברי האומרים שאברהם היה בן מ"ח שנה כשהכיר בוראו כדאיתא בתנחומא, והילקוט הביאו פ' חיי שרה, ולפיכך לא זכה לבן עד נ"ב שנה מיום שהכיר בוראו שנעשה בן מאה שנה אז זכה לבן שממנו נבנה העולם כמו שעולם חסד יבנה כך זכה לבן בזכות גמילת חסדים ומידה זו היא שחייבה כליה לאנשי סדום שנ' בהם הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה, וזה"ש ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום למה נקט משם ולמה נקט לשון השקפה, אלא משם היינו מן מדת גמילות חסדים שראו באברהם ולעומת זה השקיפו בדעת אנשי סדום שהיו אבירי לב ורחוקים מצדקה וכל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מן השקיפה דמתנות עניים כו' על כן נקט לשון השקפה להורות שלא היתה בהם מדת הצדקה המהפכת ההשקפה לטובה ועל כן היתה לרעתם, וכן לוט ניצול גם כן בזכות הכנסת אורחים שלמד מן אברהם אבל באשתו שחטאה במלח על כן לקתה במלח, כפירש"י ויכול להיות שגם לוט לא היה בעל צדקה מכל צד וכדבעי למיעבד לא עבד זולת שהיה על כל פנים בעל צדקה בערך אנשי סדום שלא היו בעלי צדקה כלל וכלל והיה לוט סבור שיש לו די בזה שהוא צדיק בערכם ואינו צריך להוסיף שלימות על שלימותו אלא יעמוד בשלו, ואמר לו המלאך המלט על נפשך אל תביט אחריך ע"ד צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה וכמ"ש במעלו' הבט למעלה ממך ר"ל יסתכל בלבו במי שהוא למעלה ממנו כדי שיטריח להסיג מעלה יותר אבל עיניו הרואות בחמדת העולם הזה יסתכל במי שהוא למטה ממנו ואז ישמח במתנות חלקו ועל זאת יתפלל כל חסיד המתפלל על צרכי הנפש והגוף, לכך נאמר ללוט אל תביט אל אחריך אל מעשה סדום שהמה גרועי' ממך ואת' צדיק בערכם ואל תעמוד בכל הככר במדריג' ראשונה אלא ההרה המלט אל אברהם ותשתדל לעלות למדריגתו וללמוד ממנו, והוא השיב פן תדבקני הרעה וגומר כי כאן אני צדיק בערך מעשה אחרים ואצל אברהם לא אהיה נחשב לצדיק כפירש"י לפיכך בקש שיניח עיר צוער ויהיה לו שם מקום פליטה ושם יהיה נחשב לצדיק בערכם כי לא היו כל כך כסדום שהרי עדיין לא נתמלאת סאתם, וכן עשה לו המלאך מצד הייתור כמ"ש גם לדבר הזה נשאתי פניך וגו', אבל אשתו שהיתה צרת עין יותר ממנו ובמלח ממון חסר חטאה וחשבה שזכותה עמד לה שנאמר ותבט אשתו מאחריו ר"ל נתנה עיניה באנשי סדום לאמור שהם היו גרועים ממנה על כן שורת הדין נותן להצילה ועל כן נעשית נציב מלח כי לא היה בה שום זכות של צדקה שיעמוד לה כי עמדה במרדה וקצת ראיה לדברינו שזכה לבן ע"י כפל של שם ה' ה' שנאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ונראה שהשם שאחר ויעש הוא מיותר כי הנ"ל ויעש לשרה וגו' כי כבר הזכיר השם וה' פקד אלא לפי ששני שמות אלו עולה למספר בן, ועוד סמך ממה שנ' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימי' רבים פירש"י כ"ו שנה כי שם החזיק במידת הצדקה אש"ל אכילה שתיה לויה לרחם על הבריות ואז מרחמין עליו מן השמים בשם של רחמים לכך אמר ויקרא שם בשם ה' ועשה שם כ"ו שנה והוא רמז נכון, ועוד י"ל שלכך הקרה ה' לידו הכנסת אורחים וגם הראה לו כי אלהים נצב בעדת הדיינין כפירש"י על ישב חסר כתיב כדי להודיע לו מעלת הדינין ומעלת הצדקה כאחד ועל ידי זה יסכים אברהם על משפט אנשי סדום שהיו רחוקים מצדק' ולית דין ולית דיין אצלם כאשר סופר מדייני שקרא דסדום ולכך נאמר בפסוק המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגומר למען יצוה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, וגו' כי שני דברים אלו שאברהם מחזיק בהם וגרמו שיסכים גם הוא עליהם, ע"כ הקדים הקב"ה והראה לו גודל זכות הכנסת אורחים שע"י זה זכה לבן לעת זקנתו:

מאמר לב

טעם על מה שאמר אני עומד והם יושבים

גם הראה לו גודל מעלת המשפטים שהרי אלהים נצב בעדת אל וטעמו של דבר כי המשפט לאלהים הוא ר"ל שאם חייב לזה שלא כדין הקב"ה מחזיר לו משלו וא"כ דומה כאילו היה הקב"ה הבעל דין כי אליו חוזר הדין על כן דינו בעמידה כשאר בעל דין וזהו טעם יקר, לכך נא' וישקיפו משם האנשים, משם היינו ממה שראו גודל כח המשפט והצדקה משם השקיפו לרעה על סדום שהיו נעדרים משניהם, ויתכן לפרש שבעל מדרש זה מצא לו סמך ורמז על הדינין ממה שנא' פתח האהל שלכך נקט פתח כל שצוה הקב"ה על ישיבת הדיינין בפתחי שערים שנ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לכך אמרה התורה שישיבה זו היתה פתח האהל, וזהו שפירש"י שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והדיינין יושבים כדי להודיע לדיינין כי אני הבעל דין ויהיו נזהרין בו ביותר כי המשפט לאלהים הוא:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה