אור ברסלב
שפתי דעת פרשת לך לך

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת לך לך

פרשת נח

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך וגו' קשה הלא כבר יצא מארצו ואם כן מארצך למה נקט, ועוד קשה איפכא מבעיא ליה למימר, כי מתחלה הלך מבית אביו ואחר כך גם מבית מולדתו ואחר כן גם מארצו, ועוד קשה למה לא הקדים הפסוק לספר יושר מעשיו אשר גרמו לו שנתייחד אליו דבור זה.:

מאמר יט

ברבתי שמעי בת וראי נדרש על אברהם כו'

וכפי הנראה שכדי ליישב ג' קושיות אלו מסיק ברבתי וז"ל ויאמר ה' אל אברם וגו' רבי יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר שמא תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם, ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם, כי הוא אדוניך והשתחווי לו הוי ויאמר ה' אל אברם עכ"ל, וקשה מה קשה לבעל מדרש זה בפרשה עד שבא ליישב הספק עם פסוק שמעי בת וכו' ומה קשה לו בפסוק שמעי בת עד שבא ליישבו עם פסוקי הפרשה, ונראה שבא ליישב ג' קושיות שהזכרנו בפרשה ולעומתם בא ליישב גם מה שנאמר שמעי בת למה קרא את אברהם בשם בת ולא בשם בן, ועוד קשיא הלא בפרשה נאמר לך לך המדבר בהעתק ממקום למקום ממש ולשון ושכחי אינו משמע כן אלא משמע העתק פנימי שיעתיקם מן חדרי לבו כי נשכח זכרם ועוד קשיא שמעי וראי למה פתח בשמיעה וסיים בראיה ואחר כך חזר אל השמיעה ואמר והטי אזנך, והיישוב על כולם שלכך קראו בת לומר לך שהיה לו לאברהם סגולת הבת שאינה מחזרת אחר בן זוגה אלא בן זוגה מחזר אחריה כי מי מחזר אחר מי הוי אומר בעל האבידה מחזר אחר אבידתו כו' ומנהג זה הנהיג ד' עם ישראל שנאמר ד' מסיני בא לסיני לא נאמר אלא מסיני כחתן היוצא לקראת כלה כך כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ופסוק זה מדבר גם כן בענין הקדימה שכמו שמדרך החתן להקדים פני הכלה כך שכינה קדמא ואזלא לחזר אחר אבידתה ובדבר זה התחיל ה' עם אברהם בפסוק ויאמר ד' אל אברם לך לך ולא הזכיר יושר צדקתו לומר שאברהם מסוגל בזה שהקב"ה מחזר אחריו להקדים פניו ולבקש ממנו קרבת אלהים אף אם אברהם לא היה מבקש להתקרב אליו אע"פ שכבר קרבת אלהים יחפוץ במעשה דאור כשדים מ"מ מאחר שלא נאמר המעשה ההוא בפירוש בתורה יש לנו לומר שלכך העלימה התורה דבר זה כדי לגלות לנו שאברהם וכל זרעו מסוגלים בכך שהקב"ה מקדים פניהם ומבקש להתקרב להם טרם אשר יבקשו המה קרבת אלהים, והטעם לפי שנמשלו לאבידה שבעליה מחזרין אחריה למצוא אותה כדמסיק ברבתי סוף פרשת בראשית:

מאמר כ

ג' מציאות מצא קב"ה כו'

א"ר סימון ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך, דוד שנאמר מצאתי דוד עבדי, ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל, מכאן ראיה שהמשילם למציאה השייכה לומר בדבר שהיה כבר אבוד, ובאור הענין כי ישראל עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם וכן משיח ב"ד כתיב לפני שמש ינון שמו וכן האבות כדמסיק ברבתי פרשת בראשית ז' דברים קדמו לעולם כו' ומנה שם שמו של משיח וישראל והאבות ומביא פסוק על האבות כענבים במדבר וגו' וסמך על סוף הפסוק שאמר כבכורה בתאונה בראשיתה ראיתי אבותיכם, והרי כאלו נכתב גם בהם לשון מציאה לפי שעלה במחשבתו של השם יתברך שראשית תולדותיו של אדם הראשון יהיו האבות ומשיח וישראל,. כי כוונתו יתברך היתה שכל זרעו של אדם הראשון יהיו זרע בירך ה' אשר בו חפץ ד' והמוקדמים לבריאת עולם במחשבה מסתמא היה להם קדימה גם אחר בריאת העולם שיבראו קודם לכל זרע בני האדם וע"י זוהמת הנחש נתקלקלו גם תולדותיו והוליד כדומה לו אנשים חסירים מן השלימות ואלו שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם נאבדו כי מה שלא יצאו לאור ההויה דומה כאילו נאבדו עד שהוצרך הקב"ה למרק זוהמת הפסולת מעט מענט כי יבואו הטפות הקדושות אשר מהם יולדו השלימים הללו וזה ממש המשל שמשלו לרז ככובר בכברה החול והצרורות עד שימצא המרגלית כו' על כן שפיר שייך בשלשתן לשון מציאה כי היו כדבר שהיה כבר בנמצא ונאבד וחזר ונמצא, וזה טעם שהקב"ה הקדים פני ישראל כחתן היוצא לקראת כלה והיינו כבעל אבידה המחזר אחר אבידתו,, וזה ג"כ טעם שנאמר לאברהם לך לך וגו' והקדים הקב"ה פניו כמחזר אחר אבידתו על כן נאמר שמעי בת:, ומ"ש ושכחי עמך בא לתרץ קושיא שניה למה הקדים לומר מארצך כו' אלא שבא להורות שאינו מדבר בהעתק ממקום למקום ממש כי אין בזה כ"כ נפקותא אלא עיקר הדבר שיסיח לבבו מכל ג' אלו, ובנוהג שבעולם שנפשו של אדם קשורה יותר בבית אביו ממה שקשורה במשפחתו דהיינו מולדתו, ובמולדתו יותר ממה שקשורה באנשי בני ארצו, על כן בא להעתיקו מן הקטנה אל הגדולה כי מתחלה אמר לך לך מארצך כי אע"פ שגופו כבר נעתק משם מכל מקום בקש ה' ממנו שיעתק גם מחשבתו מהם כדי שישכח כל מעשיהם ודבר זה נקל קצת יותר מן העתקת מחשבתו מן בני מולדתו על כן בקש ממנו תחלה על הקטנה ואחר כך על הגדולה מזו דהיינו שיסלק דעתו מן בני מולדתו שהיתה נפשו קשורה בהם, ואח"כ שיסלק מחשבתו גם מבית אביו עד שישכח מעשה כולם ולא יפנה לבבו כי אם אל ה' ואז מצא אבדתו ועל זה נאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך ר"ל כל מחשבות לבבו היו לפני ד' כי לא פנה לבבו עוד אל שום אדם הן שיהיה מארצו או ממולדתו או מבית אביו כי נשכח זכרם והיו כלא היו לכך נאמר לך לך לעצמך כי אדם קרוב אל עצמו יותר מלכולם ואם יפנה לבבו אל ד' תמיד אז דומה כאלו הוא פונה אל עצמותו כי נפשו הוא חלק אלוה ממעל שנאמר חלקי ד' אמרה נפשי א"כ הליכה זו לך ממש כי ההולך אל ד' הרי אל עצמותו הוא הולך כי הנשמה חלק אלוה וזהו חלק משובח יותר מן חלקם דאביו ואמו כי ג' שותפין באדם כו' ואין טוב לאדם כי אם להמשיך החומר חלק של אב ואם אחר חלק אלוה מלהמשיך חלק אלוה אחר חלק החומר על כן נאמר לך לך בהליכה זו, ומה שנאמר שמעי בת וראי ואחר כך חזר אל השמיעה ואמר והטי אזניך לפי שלשון לך לך נאמר כאן ובפרשת העקדה ולך לך אל ארץ המוריה וכבר ידעת שקדושת מקום בית המקדש גדולה מן קדושת כל ארץ ישראל כי קדושת ארץ ישראל הוא המקום מוכן אל הנבואה וראיה מן בריחת יונה תרשישה שלא לשמוע בקול ה' נוסף עליו קדושת הר המוריה שהמרום ההוא מסוגל גם כן אל השמיעה כי עיקר קול ה' קול אליו בא מבין שני הכרובים ומסוגל ג"כ אל הראיה שנ' בהר ה' יראה קרי בי' ירא' בצירי וירא' בחיריק על כן אמר שמעי בת לתרץ מה שנ' ויאמר ה' אל אברם לך לך ולא נאמר וירא ה' אל אברם תחילה להורות שהליכה זו לארץ ישראל אינה מתקנת חומר האדם כי אם לשיהיה ראוי לשמוע בקול ה' שיוכל לקבל הדיבור קול ה' בכח אבל הליכה שניה להר המוריה שיש בה לתקו הראיה והשמיעה על כן הזכיר שניהם ואמר וראי והטי אזנך, הראייה ממה שנ' בהר ה' יראה, והשמיעה שנאמר על אחד ההרים אשר אומר אליך ר"ל משם אני אומר אליך כי גם משם תוכל לקבל אמרות ה' טהורות, וזהו שמסיק פר' נ"ה ברבתי וז"ל:

מאמר כא

אמר רבי לוי ב' פעמים כתיב לך לך

אמר רבי לוי שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזו מהן חביבה מן מה דכתיב ולך לך אל ארץ המוריה הוי שניה חביבה מן הראשונה, ודבריו מחוסרין ביאור, ולפי דרכינו לכך השניה חביב' כי שמה מקום מוכן אל הראיה והשמיעה ואולי רצה לדרוש תוספת יה כי במקום אחר נאמר אלך לי חל הר המור וכאן נאמר המוריה אלא להורות מעלת המקום שלא זו שהמקום מסוגל לשמוע שם בקול הדיבור כמו שמסיק שם שנקרא דביר שמשם הדיבור יוצא אלא אפילו ומרוה גם הוא יורה באצבעו לאמור זה אלי וזהו לשון המוריה המורה יה ר"ל יורה עליו באצבעו, ונקט שם יה המתווך בין איש לאשה כי שם מקום זיווג השכינה לישראל ועל כן היו שם ט"ו מעלות מן עזרת אנשים לעזרת נשים, ולך לך עונה מאה כמספר אמות המקדש כדאיתא פרק חלק, ורמז לו שתכלית הליכתו אל הר המוריה כי שם יקנה השלימות הגדול אשר אפשרי למין האנושי להשיגו בעה"ז ומכאן ראה רש"י נפרש הלוך ונסוע הנגבה לצד הר המוריה ותדע כי מהלכו של אברהם היה מן צפון לדרום., ואצל לוט נאמר ויסע לוט מקדם פירש"י שהיה מהלך ממזרח למערב כי זהו ההבדל שבין זקני ת"ח לזקני עם הארץ כי זקני תלמידי חכמים מוסיפין והולכין וזקני עם הארץ מטפשין והולכין על כן היתה תנועת אברהם מן צפון מקום חושך אל הדרום מקום עיקר האור ותנועת לוט בהפך זה מן מזרח מקום האור אל מערב מקום החושך יען כי אברהם כל העתק שלו היה אל יי' כמ"ש לך לך ותנועת לוט בהפך זה שנסע לו מן קדמונו של עולם כפירש"י, והקב"ה אמר לאברהם להנחילו שני הצלחות כאחד הן הצלחת הנשמה הרמוזה באומרו לך לך אל עצמותך כי מקור חוצבה מן הקב"ה הן הצלחת הגוף האמור בואעשך לגוי גדול כו' והיינו מה שאמר להנאתך ולטובתך, להנאתך הם טובות העה"ז שאין בהם כי אם הנאת שעה ולטובתך ליום שכלו טוב לפי שבהנאות העוה"ז הדרך ממעט שלשה דברים כו':

מאמר כב

ברכתי מאתר לאתר נפש

וברבתי מסיק מבית לבית חלוק מאתר לאתר נפש ר"ל ההונך ונעתק ממקום למקום מאבד נפש וק' וכי נפש הוא חובל ומאבד והלא אינו ממעט כי אם שם ממון פריה, אלא שרמז שלשתן בראשי תיבות של נפש נחלה פריה שם כי כל ממון נקרא בלשון הקודש נחלה ובלשון חכמים נכסים וכן רמזם הפסוק ותקצר נפש העם בדרך חמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך כי הוא ממעט נחלת נו ופריה ורביה והשם ר"ת נפש, ואעפ"י שהבטיחו הקב"ה בשני הצלחות מ"מ לא הלך אברהם כדי לקבל ברכות אנו אנא הנך כדי לקבל שלימות זה שיוכל שם לקבל הדיבור זה"ש וילך אברם כאשר דבר אתו ה' ר"ל כאשר דבר אתו הלך מיד כדי שיהי' מוכן שם לקבל הדבור אבל לא הלך כי אם בכדי שיקבל טובות הגופניות בעושר וזה שנאמר וילך אתו לוט ע"ד קרב לגבי דהינא ואידהן כדי שעל ידי דביקתו עם אברהם יתעשר כמ"ש וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגומר מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם כו' לכך נאמר וילך אתו לוט לא בעבור דבר ה' אלא כדי להיות אתו עמו כלומר אליו יגיע גם התועלת ממנו, וכן נאמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה ר"ל לא הלך כדי לילך הנגבה אלא כדי לילך עמו קרוב לגבי דהינא, וזה ביאור המדרש משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום כו' וכן בנמשל שקודם שדיבר אליו ה' היה אברהם עובר ממקום למקום שהרי כבר יצא עם אביו מארץ מולדתו ובעוד היותו עובר ממקום למקום ראה בירה דולקת כך אברהם נסתכל בשמש דולקת כי מן מהלך השמש הכיר בוראו כי מתוך תנועת השמש הכיר שיש לעולם מנהיג כמ"ש מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ואולי מטעם זה היה כל מסעו הנגבה מקום השמש, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג כי התנועות ההפכיות שראה בגלגל השמש אמר שאי אפשר שיהיה בלא מנהיג כנודע לבעלי המחקר עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם, בלשון בעל ובלשון כי הוא אדוניך חתם כל ענין האמונה, כי בימי אברהם היו מאמינים קצתם בסיבה ראשונה שיש מניע ראשון לכולם אך שמקצתם טעו לומר שכולם מחוייבי המציאות ומקצתם טעו ומר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלי' ובזה עשו פירוד בינו לבין יושבי עולם התחתון:

מאמר כג

אחות לנו קטנה שאיחה כי העולם

ועל כן דרשו ברבתי על אברהם פסוק אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה כל באי עולם, בר קפרא אומר כזה שהוא מאחה את הקרע, וקרע זה היינו שהבדילו התחתונים מן סבה ראשונה ית' לאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואין לו חיבור עמהם כי קודם שבא אברהם לא היה רק אלהי השמים שנאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ואחר כך שבא אברהם נעשה גם אלהי הארץ נמצא שאברהם איחה וחיבר התחתונים עם העליונים, והיוצא מזה שגם התחתונים חייבין לעבוד אותו ולשמור מצותיו כעבד לאדוניו לפי שכולם אפשרי המציאות והקב"ה מעמידם בהשגחתו ית' על כן יש לו דין הבעל והאדון כי על כן אמרו רז"ל בברכות פרק א' מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון שנאמר אדני ה' מה תתן לי וגומר אמר זה על מה שנ' לו שכרך הרבה מאוד כאדון הנותן פרס לעבדו חלף עבודתו ואף על פי שמסתמא לא היה שכר העה"ז עיקר הבטחתו כי אם שכר העה"ב ששייך לומר עליו שכרך הרבה מאוד מ"ע גם שכר העה"ב תלוי במי שמניח בן ליורשו כדאיתא בכלי יקר, נמצא שמה שאמר לו הקב"ה אני בעל העולם והוא קראו אדונו בזה חתם כל הענין ראש אמנה לכך נאמר ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך לפי שיופי זה נאמר על המעשים טובים וכבר נאמר אם צדקת מה תתן לו ואם כן למה הוא מתאוה כל כך אל יפיך על כן תיקן ואמר ליפותך בעולם להודיע יופי מעשיך לכל באי עולם כדי שידעו למה זה ועל מה זה חיבתי אליך יותר מלזולתך כמו שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כמו הודעתי, וסמך עבודתו של פסוק ושכחי עמך ובית אביך לומר לו אתה ואביך חייבין בכבודי לפיכך חייב אתה לשמוע בקולי אשר אנכי מצוך לילך מבית אביך אע"פ שלא תוכל לקיים מצות כיבוד אב ואם מ"מ אני פוטרך כי כבודי קודם, ויכול להיות שעל כן קראו בשם בת שאין מורא וכיבוד חל עליה כי רשות אחרים עליה כפירש רש"י פ' קדושים כך אמר כאן רשות אחרים עליך והיינו הקב"ה, ואוני שלפי מדרש זה יפורש על אברהם גם פסוק הסמוך ובת צור קרא לאברהם בת מן הטעם שהזכרנו, וקראו ציר שנאמר הביטו אל צור חוצבתם וגומר כי כל העולם נברא בעבורו כמו שלמדנו מן בהבראם על כן נקרא אברהם צור כי ממנו חוצבו כל באי עולם, ועליו אמר במנחה פניך יחלו עשירי עם שנא' ולאברם הטיב בעבורה וגו' וזה היה בסיבת שכל כבודה בת מנך פנימה זו שרה אשתו שמחמת צנועתה הטמין אותה פנימי בתיבה ועל ידי שבקשו המכס פתחו ולקחוה ועל ידי זה זכה למתנות רבות כנודע ומ"מ היה הכל טפל אצל אברהם כמו שדרשו עליו פסוק אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאד ר"ל אבל לא בשכר מצותיו כי לכך נאמר וילך אברם כאשר דבר אתו ה' ר"ל כדי לקיים מצותיו ודבר ה' יקום לעולם ולא לקבל השכר אשר ייעד לו, לפיכך התחיל כסדר בשלשה עמודים אשר עליהם העולם עומד, מתחילה העמיד עמוד התורה עמא דשעבידו לאורייתא וכתיב ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה מקום קבלת התורה, ואחר כך מיד ויבן שם מזבח להעמיד עמוד העבודה, ואחר כך ויטע אשל אכילה שתיה לויה לעוברים ושבים להעמיד עמוד גמילות חסדים, ולפי שמזבח זה היה ארעי לפי שעה וכל מסעיו היו להר המוריה אל המקום אשר הכין ה' לשבתו מימי קדם על כן נאמר ויבן שם מזבח וגומר ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ר"ל אל ההר הידוע והוא הר המוריה אשר הוכן מימי קדם להיות שם בית אל ויט אהלה אהל לשכינה, וסמך כל זה אל בשורת הארץ כשאמר לו לזרעך אתן הארץ הזאת כי ידע בנבואה שלא יירש זרעו ארץ כי אם בזכות הקרבנות כמו שפירש"י על פסוק במה אדע כי אירשנה וענין ברית בין הבתרים הוא ראיה על העתק ראשון ואחרון כי לך לך האמור בהתחלה היה כדי להביאו לידי העתק אחרון לך לך אל ארץ המוריה כי שם יושלם הזיווג בינו לבין הקב"ה בדמיון דכר ונוקבא הרמוז בתוספת שם יה במקדש אל ית' ותדע כי בקרבנות נאמר ריח ניחוח לה' על כן המשיל במדרש הרבתי את אברהם לצלוחית של פלייטון שאין ריחו נודף נודף כיון שהיתה מתטלטלת היה ריחו נודף כו' כך אברהם ע"י טלטול זה היה מיטלטל ובא עד הר המוריה ושם הקריב איל ריח ניחוח לה', ועל כן נקרא המקום הר המור כי המור היינו כל מיני בשמים שריחן נודף כי מן המקום ההוא יעלה ריח ניחוח לה' וניתוסף אל מלת מור שם י"ה להורות בריח המור הוא לשם י"ה דהיינו מ"ש ריח ניחוח לה', וכנגד שלשה עמודים אלו שהעמיד אברהם תורה עבודה ל"ח הובטח בשלש מתנות:

מאמר כד

ביאור פסוק ואעשך לגוי גדול

ואעשך לגוי גדול גוי לא נאמר אלא לגוי רמז לו שהוא בעצמו יהיה נחשב כאיל היה גוי גדול כי המלמד לבן חבירו תורה כאילו ילדו, וראיה מן אלה תולדות משה ואהרן ולא קחשיב כי אם תולדות אהרן אלא לפי שמשה למדם תורה מעלה עליו כאילו ילדם כך נא' באברהם ואת הנפש אשר עשו בחרן עמא דשעבידו לאורייתא, וזה"ש ואעשך לגוי גדול זהו שאומרין אלהי אברהם כי בו בעצמו נתקיים יעוד זה והיינו כנגד עמוד התורה, ואברכך בממון כנגד עמוד גמילות חסדים המביא לידי עושר ושכר זה נתקיים בבנו ביצחק שנאמר ויזרע יצחק וגומר ויברכהו ה', על כן אמרו ואברכך זהו שאומרין אלהי יצחק. ואגדלה שמך זהו כנגד עמוד העבודה שבבית המקדש כי משם יעלה ריח ניחוח לה' כי לכך מסיק א"ר ברכיה משל לצלוחית של פלייטון בולה טלטלה ריחה נודף כך אמר הקב"ה לאברהם טלטל עצמך ושמך מתגדל בעולם, וכבר אמרנו שעיקר טלטול זה אל הר המוריה ושם נודף ריח ניחוח לה', ואמר שמך מתגדל כמ"ש ואמרו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגומר נמצא שבבית המקדש מקום העבודה היה גדול שמו בגוים כי שם ראו נסים מתמידים דבר יום ביומו, וזה"ש ואגדלה שמך זהו שאומרין אלהי יעקב, כי לא נקרא על שם אברהם שקראי הר ולא על שם יצחק, שקראו שדה אלא על שם יעקב שקראו בית, ונתקיימה לאברהם הבטחה זו ע"י בן בנו במראה הסולם אשר ראה יעקב, יכול יהו חותמין בכולן ששלשה עמודים אילו שקולין זה כזה ת"ל והיה ברכה בך חותמין כו' כי עמוד התורה שקול כנגד כולן כדרך שאמרו ג' זירים הם כו' והיינו כתר תורה דארון וכתר כהונה דמזבח וכתר מלכות דשלחן, ומסיק בגמרא דיומא שמא תאמר פחות שבהם הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו ר"ל כל הכתרי' תלוין בכתר תורה, כך אמר כאן בך חותמין להורות כי עמוד התורה גדול מכולם, ומ"מ הבטחת הארץ היתה בזכות הקרבנות כפירש"י על במה אדע:

מאמר כה

ביאור פרשת קחה לי עגלה משולשת ומדרש הרבתי

וזה ביאור הפרשה, כי אברהם שאל מה אשיב לשואלי דבר משפט לומר ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה אומת ובמה אדע להשיב כי אירשנה שירושה היא בידי מן שם בן נח ולא בתורת ליסטיו' והשיב לו קחה לי עגלה משולשת כו' ותור וגוזל ויבתר לו את כל אלה בתוך ואת הציפור לא בתר, וק' מה נשתנה הציפור מכל בהמה ולמה קראו בשם גוזל, אלא שרצה לפרש טעמם של הקרבנות ומתוכו עשה הוכחה כי לא בתורת לסטיות לקחו ארץ, כי כל קרבנות באין לכפרה על האדם הן שחטא בכל נפשו הן שחטא בכל גופו הן שחטא באיזו אבר מיוחד, בחמלת ה' עליו הוא לוקח תמורתו נפש הבהמה וכל נתח ונתח שבבהמה מול נתחי האדם שנאמר ונתח אותו לנתחיו ר"ל מול נתחי האדם לומר זה תמורת זה, וזה שייך דווקא בבהמה שיש בה נתח מול נתח וקרביו מול קרב איש ולב עמוק, אבל לעוף תור וגוזל כשמו כן הוא אינו ניזון מעל אבוס בעליו לבד אלא גוזל משל אחרים שהרי לכך נאמר בו והשליך מראתו בנוצתה פירש"י לפי שניזון מן הגזל ואם כן אין בו קרב מול קרב לכך בטלה אצלו כוונה זו ולכך אין בו ביתור כמו בבהמה שנאמר ויתן איש בתרו לקראת רעהו מהו איש בתרו לשון איש צריך יישוב, אלא כך פירושו שכל איש ואיש ממש ילמוד מן ביתור זה שנסדרו שני חלקי הבהמה זה מול זה כך יתן כל איש בתרו בגופו ממש כנגד בתרי הבהמה לאמר זו תמורת זו, ואם תשאל לומר אם כן כל איש שוגה ופתי אשר חטא איזו חטא פרטי התלוי בקרביו או שהיה חש במעיו ע"י איזו אכילה של איסור או במחשבה קרב איש ולב עמוק במה יכופר ובמה יסור עונו אם הוא מקריב תור או גוזל, תשובה לדבר מי מקריב תור או גוזל עני מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל נפשו ק"ו מן מנחת עני עשירית האיפה שאין בה שום נפש חיוני ולא שום אבר ואע"פ כן מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו שנא' ונפש כי תקריב מנחה, ק"ו לעוף שיש בו לכל הפחות נפש והנפש נושא לכל האברים על כן דומה כאילו הקריב כל אבריו על קרבו ועל כרעיו, ובזה אתי שפיר מה שמסיק ברבתי ר' שמעון בן יוחי אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו רבנן אמרי אף עשירי' האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה כי שניהם סברי שלכך הראה לו הקב"ה ענין הביתור בבהמות מות ואת הציפור לא בתר כדי ללמוד מכאן שהקב"ה שונא גזל בעולה ואם כן אינו היו ישראל לוקחים את הארץ דרך ליסטיות וגזל אם כן כל בהמתם גזולים הם בידיהם ואיך הקב"ה מקבל מהם עולה זבח ומנחה בארצם אלא וודאי שכל שלל הארץ אינו גזל בידם אלא בתורת ירושה מן שם בן נח באה לידם ואדרבה הכנעני אז בארץ היה הולך וכובש מזרעו של שם והקב"ה הבטיחו לאברהם להחזיר לו מה שלקח הכנעני בזרוע, וזה דעת ר' שמעון בן יוחי, והכריח פירוש זה מן קושיות למה הראה לו כל הקרבנות ועשירית האיפה לא הראה לו, אלא לפי שמן בהמות ועופות דווקא עשה הוכחה זו שהקב"ה שונא גזל בעולה במה שצוה לבתר הבהמות דווקא ואת הציפור לא בתר, אבל מן עשירית האיפה לא היה יכול להוכיח כלום על כן לא הראה לו הקב"ה, ורבנן סברי אדרבה מטונך מוכח שגם עשירית האיפה הראה לו כדי לתרץ קושית במה יתכפר בעוף קרב איש ולב עמוק, וע"י קושיא זו בטלה כל הנחה זו, על כן הראה לו גם עשירית האיפה ורמזה לו בפסוק ויקח לו את כל אלה לומר לך שמאחר שדומה כאילו הקריב כל נפשו על כן כל אלה כלולים בה ושקולה מנחת עני כנגד כל אלה, ומזה יוקח ק"ו גם על קרבן עוף שאם דל הוא יביא תורים ואף אם חסרו מכם הקרבים מ"מ מעלה עליו הכתוב כאינו הקריב נפשו בק"ו מעשירית האיפה, ועוד יש רמז במה שנ' ואת הציפור לא בתר כדמסיק במסכת מגילה פרק בני העיר:

מאמר כו

ארז"ל אמר אברהם מה תהא עליהם בזמן שאין קרבנות

א"ר יוסי אלמלא מעמדות כו' ומסיק שם אם יחטאו מה תהא עליהם, א"ל קחה לי עגלה משולשת א"ל תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו הקריבו כו', וק' מנא ליה לומר כן ששאל אברהם על זמן שאין בית המקדש קיים אלא למד זה ממה שאמר לו שלא לבתר הציפור וזה רמז לקיום הציפור כי כדומה לזה פירש' כאן שציפור קאי על ישראל שנמשלו ליונה שנ' יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעני את קולך וגו' כי הצפור עושה מעשה קול וצפורי מצורע יוכיחו וכן כל זמן שישראל מצפצפין בקול קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות דוגמת יונתי בחגוי הסלע וגומר שאמר לה הקב"ה השמיעני קולך כי קולך ערב, אין כל אומה ולשון יכולין להם, על כן רמז לו הקב"ה במראה זו ואת הציפור לא בתר, כי אפילו בזמן שאין זבח ומנחה מ"מ קול הציפור קיים לעד כמ"ש ה' שפתי תפתח וגו' לומר שניב שפתי יקובל כקרבן פרים ואילים ואימתי יהיה זה כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' ר"ל כי מורה על הזמן ור"ל כשיבא הזמן שלא תחפוץ זבח ואתן ועולה לא תרצה על אותו זמן אני מבקש ה' שפתי תפתח כי אקום לקול הציפור בוקר צהרים וערב אשיחה ואהמה ונשלמה פרים שפתינו. ועי"ל ששאלו במה אדע כי אורישנה שירושה היא בידי מן שם כן נח ולא בתורת לסטיות והשיב לו שבזכות הקרבנות ירשו הארץ והקרבן צריך כהן ושם בן נח היה כהן כי מלכי צדק מלך שלם הוא שם בן נח ויתן לו מעשר מכל, לפי שכהן היה אם כן מסתמא מקום המיוחד לקרבנות של שם הוא, וזרעו יורישנה.

ומ"ש בפ' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' גם זרעך ימנה, ואח"כ אמר וספור הכוכבים וגו' כה יהי' זרעך ולא אמר כאן גם זרעך ימנה לפי שברכת עפר הארץ מדבר בסתם רבוי עם, אבל ענין הכוכבים נאמר על המעלה שיהיו גדולים וחשובים ככוכבים כמו שכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם, לכך לא אמר גם זרעך ימנה, ומה שנאמר וספור הכוכבים רוצה לומר שכל אחד מהם יהיה חשוב כרבים כמ"ש ונפל ממנו רב וכן בפרשת וירא כתיב הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול כו' רבוי של חול במספר ורבוי של כוכבים במעלה לכך כפל הרבה ארבה ושם נאמר בי נשבעתי וגו' אבל אצל ברכת כעפר הארץ אין בה שבועה כדי שלא יהי' בכלל השבועה גם ההפך שאם אינן זוכין יהיו כעפר לדוש, אבל ברכת ככוכבים בשבועה, וכן משה חמר ד' אלהיכם הרבה אתכם דהיינו סתם רבוי והנכם היום ככוכבי השמים בענין המעלה לרוב שכל אחד נחשב כמו רבים:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה