שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת נח
מאמר יא
ביאור הבדל שבין צדיק לתמים
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח, וקשה למה להלן נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני ואם לפי שאין אומרים כי אם מקצת שבחו בפניו אכתי קשה למה הזכיר בפניו צדיק יותר מן תמים ומה בין צדיק לתמים, כפי הפשט נראה לפרש שתואר הצדיק היינו כלל הכולל כל המעשים הטובים כמו שכתוב צדקת ה' עשה וגו' וכן רבים, ותואר תמים מדבר באמונת ב"ה כמו שכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך שלא יהיה לבך חלוק עליך להיות מאמין ובלתי מאמין כי לא נקרא תמים אלא מי שהוא שלם ומאמין גמור ונח היה צדיק גמור בכל מעשיו אבל לא היה תמים גמור בענין האמונה כמו שפרש"י אף נח מקטני אמנה היה כו', ומה שקראו כאן תמים ר"ל דוקא בדורותיו בערך אנשי דורותיו שלא היו בעלי אמנה כלל בנים לא אמון בם ובערכם היה נח תמים ומאמין קצת לפיכך יש ניגון תביר תחת צדיק לומר שנח היה איש צדיק גמור בכל הדורות ואפילו אם היה בדורו של אברהם היה גם כן נחשב צדיק גמור, אבל תמים לא היה כי אם בדורותיו בערך אנשי דורותיו אבל לא היה נחשב למאמין גמור בדורו של אברהם שנאמר בו והאמין בה' וגו' וכתיב באברהם התהלך לפני והיה תמים ש"מ שלא נקרא תמים כי אם ההולך לפני ה' בלא סעד לתומכו, אבל מי שצריך סעד לתומכו אינו נקרא תמים גמור על כן אמר כאן תמים היה בדורותיו דווקא בערך אנשי דורו, והמופת על זה שהרי את האלהים התהלך נח והיה צריך סעד לתומכו אם כן אינו תמים גמור ולא כאברהם שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, לפיכך כשנתן טעם לדבר למה נצול נח יותר מכל אנשי דורו הוצרך לומר כי אותך ראיתי צדיק לפני כי דוקא מצד היות צדיק גמור נצול אבל לא מצד היותו תמים לפי שלא היה תמים מכל וכל אלא בערך אנשי דורו, ומה שנאמר בדור הזה לא שבא למעט דורו של אברהם בענין תואר צדיק אלא רצה ליתן טעם למה נצול יותר מכל אנשי דורו, ותדע שכן הוא כי היה לו לומר בדורותיך לשון רבים כמו שאמר בדורותיו ולא אמר בדורו, אלא לפי שדורות רבות עברו עליו ובכולם היה תמים יותר מהם על כן נקט בדורותיו לשון רבים אבל כאן לא הוצרך כי אם ליתן טעם על ההצלה של נח יותר מן אנשי דור זה על כן אמר אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה על כן כולן אובדים ואתה נמלט, ורש"י פירש יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי כו' ויש לדקדק בדברי רש"י למה נקט תחלה אלו היה בדורו של צדיקים ואחר כך נקט אלו היה בדורו של אברהם ולפי מה שפרשתי למעלה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי יש מן רבותינו שדורשים לשבח היינו תואר צדיק דורשין לשבח כי מאחר שבאמת היה צדיק גמור אם היה בדורו של צדיקים ודאי היה צדיק יותר ומדקדק במעשיו כי תואר צדיק אינו קאי על בדורותיו כאמור לכך לא נקט אברהם כי אין הפרש בין אברהם לשאר דור צדיקים, אבל הדורשין לגנאי דורשין תואר תמים שעליו קאי בדירותיו למעט דורו של אברהם שנאמר בו והאמין בה' והתהלך לפני והיה תמים על כן נקט כאן אלו היה בדורו של אברהם, ומה שמסיק לפי דורו היה צדיק והל"ל לפי דורו היה תמים אולי לשון רש"י לחוד כי צדיק האמור ברש"י היינו צדיק בתמימות וכדי ליישב לשון צדיק שהזכיר רש"י יש לומר שפליגי בתואר צדיק לבד אבל בתואר תמים הכל מודים שבדורותיו נדרש לגנאי שהרי באמת לא היה תמים באמונה כאברהם אלא היה מאמין ואינו מאמין, לפיכך הדורשים מלת צדיק לשבח מסתייעין מן נגינת תביר כאמור, המורה שבדורותיו קאי דוקא על תמים ולא על צדיק ולשבח דקאמר היינו תואר צדיק אבל הדורשין מלת צדיק לגנאי סוברים שבדורותיו קאי על שניהם ואם כן כשם שעל תואר תמים ודאי נדרש לגנאי כך גם בתואר צדיק נדרש לגנאי לכך מסיק לפי דורו היה צדיק ולא הוצרך רש"י לומר לפי דורו היה צדיק תמים כי תמים גם לדברי דורשין לשבח מודים שתמים נדרש לגנאי ולא נקט צדיק אלא לאפוקי מלישנא קמא כי בו עיקר מחלוקתם והם מפרשים גם פסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה שבא למעט דורו של צדיקים וק"ל, ורז"ל אמרו תואר הצדיק שהיה גדור מן הגזל ותואר תמים שהיה גדור מעריות ולפי שנחתם דינם על הגזל דווקא על כן אמר בהצלתו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.
מאמר יב
פלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה בפירוש בדורותיו
וברבתי פרשה זו מסיק וז"ל בדורותיו ר' יהודה ורבי נחמיה ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אם היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק, בשוק של סמיא צווחין לעוירא סגי נהור, משל לאחד שהיה לו מרתף של יין פתת חבית אחת ומצאה של חומץ שניה כן שלישית ומצאה קוסס פי' קיוהה וקרובה להחמיץ אמרין ליה קוסס הוא אמר להון ואית הכא טב מניה אמרי ליה לא, כך בדורותיו היה צדיק ואלו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק, ר' נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או של שמואל ע"א כ"ו משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בבית הקברות והיה ריחה נודף ואלו היה חוץ לקברות ע"א כ"ו, משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע אלו היתה בשוק של כשרות ע"א כ"ו ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או של שמואל ע"א כ"ו עכ"ל, וקשה למה נקט דוקא משה ושמואל, ועוד קשה למה הביא כל אחד שני משלים בחד סגי, ונראה לפרש ששניהם סוברים שתואר צדיק היינו שלא היה גוזל משל אחרים ותואר תמים שהיה גדור מעריות:
מאמר יג
טעם לאנדרלמוסיא שפרש"י ולמה נתחתם דינם על הגזל דוקא
ולי נראה ליתן טעם למה נתחתם דינם דווקא על הגזל ולא על הזימה כי יש לדקדק בדברי רש"י כל מקום שיש זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים למה בא אנדרלמוסיא דוקא על הזנות, וע"ק למה לא הרנה גם את נח,. אלא לפי שכל מה שהקב"ה עושה ע"י שליח אין השליח מבחין בין טובים לרעים שהרי מטעם זה נאמר במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר כמו שפרש"י שם אע"פ שמכת בכורות היתה על ידי הקב"ה בעצמו כבר פירשתי בספר כלי יקר דהיינו דווקא להכות שר של מצרים עשה ה' בעצמו כמו שכתוב אני יוצא בתוך מצרים ולא אמר בתוך ארץ מצרים לפי שמדבר במצרים עצמו דהיינו שר של מצרים כפרש"י על פסוק והנה מצרים נוסע אחריהם אבל שאר בכורות של מצרים הכו ע"י שליח שאינו מבחין על כן אמר ואתם לא תצאו וגו' והנה בזמן שזנות מצוי אין הקב"ה יוצא בעצמו לפי שדוקא במקום גדר ערוה שם תמצא קדושה אבל במקום ערוה אין קדושתו יתברך מצויה שם כלל וכשמענישם אז מענישם דווקא ע"י שליח ואז אינו מבחין כאמור, אבל בגזל כתיב משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' רצה לומר אני בכבודי ובעצמי אריב ריבם, לפיכך אם היה הקב"ה חותם גזר דינם על הזנות אם כן לא היה הקב"ה עושה כי אם ע"י שליח שאינו מבחין בין טוב לרע ואם כן לא היה נח יכול להיות נצול, על כן חתם ה' גזר דינם על הגזל כאלו אין כאן זנות ואז יצא הקב"ה בעצמו לדין עמים והוא מבחין בין צדיק לרשע ובזה נצול נח כמ"ש ואני הנני מביא את המבול מים מה ת"ל ואני אלא ר"ל אני ולא השליח כדי שתהיה אתה בכלל הצלה ואם נפשך לומר שגם בארץ מצרים היתה כל מכת בכורות על ידי הקב"ה הנה גם שם הטעם כדי להבחין בין בכור ישראל לבכור מצרים ובין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור ומ"מ נראין הדברים שהמבול מים היה על הגזל ועל הזנות על הזנות כארז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ועל הגזל שנאמר גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו ר"ל שכ"א נכנס בגבול חברו על כן נדונו בשטף מים רבים שאין כל טפה וטפה נכנסת בגבול חברתה שנאמר מי פלג לשטף תעלה ובגשם של מבול נכנס כל טפה בגבול חברתה שלא כדרכה על כן לא היו גשמי ברכה וירדו ארבעים יום במספר גזל וכמספר ימי יצירת הולד, ומטעם זה נקט דורו של משה ושל שמואל כי דורו של משה היו גדורין כולם מעריות כארז"ל בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו כו' וחד מהם שהיו גדוריו מעריות וכן היו גדורין מן הגזל כמו שפרש"י בשיר השירים בפסוק שניך כעדר הקצובות וראיתו מן ויקחו את השלל במדין ע"ש וכן מצינו בשמואל שאמר את מי עשקתי וגו' וכן הפסוק משוה דורו של משה לדורו של שמואל שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, ומטעם זה הביא כ"א מהם שני משלים משל אחד על הגזל משל שני על הזנות, משל ראשון של רבי יהודה בשוק של סמיין צווחין לעוירא סגי נהור הוא משל צודק על הגזל כדמסיק בפרק חלק ר' יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל עין הדומה למים שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה, וקשה מה ענין גלגל העין למים אלא כמו שנאמר במים כל הנחלים הולכין אל הים והים איננו מלא כך עיני האדם לא תשבענה הון:
מאמר יד
כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש
ומה שמביא פסוק ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו כך פירושו, לפי שארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש וקשה מה ענין זה לזה, אלא לפי שארז"ל כל המתגאה אין אני והוא יכולין לדור יחד שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל והיכן הקב"ה דר במדור אחד עם האדם אלא ודאי נאמר זה על מה שהשרה הקב"ה שם של י"ה בין איש לאשה ושמינו קרא בשמו יתברך וכל זמן ששם של י"ה שוכן בין איש לאשה השם שומרם מן הזימה אבל כשמתגאה האדם ואז אין הקב"ה רוצה לדור אתו במדור אחד ואז שם י"ה מסתלק מן איש ואשה וכאשר מסתלק השומר מן הזימה אז ישאר אש ואש וע"י זה יקלקלו ברותחין דזימה כי שם יה מתקן אש ואש שלא יקלקלו ברותחין וק"ל, ונמצא שחמדת הגזל גורם רום לב כי בזמן שכסף וזהב ירביון מה כתיב תמן ורם לבבך, וע"י רום לב יבא לידי זימה לכך נחתמו עשרת הדברות בלא תחמוד בית רעך ואחר כך לא תתאוה אשת רעך שמע מניה שזה גורר את זה ואולי מטעם זה אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא הזכיר תמים כי אין צורך להזכירו כי בזמן שהוא גדור מן הגזל ממילא אינו בא לכלל זימה וכן מטעם זה נחתם דינם על הגזל כי הגזל היה עיקר הסיבה וגרם גם הזימה, לכך מסיק רבי יוסי דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים רוצה לומר הגזל ורבוי הממון הביאם לכלל גאוה ואחר שנתגאו נסתלק מהם השם ואז לקחו להם נשים מכל אשר בחרו וכתיב ויראו בני האלהים ר"ל הגבוהים במעלה בעיניהם לגודל רום לבבם המה כשלו ונפלו בחטא הזנות כמ"ש כל המתגאה לסוף נכשל בא"א וא"כ להנחה זו כל הרודף אחר הממון חוטא בגלגל העין כי עיניו לא תשבענה והרי הוא כסומא על כן הביא ר' יהודה משל ראשון בשוק של סמיא צווחין לעוירא סגי נהור ומשל שני שהביא הוא על הזנות והביא משל מן היין שהחמיץ כו' ומשני צדדים משל זה צודק על העריות הן מצד שהיין מרגיל לערוה הן מצד שהאשה נמשלה לגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה נקט פוריה בתוספת י"ה כי שם זה מציל מן הזנות וראיה מן חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים כדאיתא בכלי יקר, וזהו שמסיק ברבתי וז"ל אלה תולדות נח זה"ש קל הוא על פני המים תקולל חלקם בארץ לא יפנה דרך כרמים, קל הוא על פני המים נגזרה גזרה עליהם שיאבדו במים, תקולל בארץ חלקם מי שפרע מן דור המבול כו' כ"כ למה לא יפנה דרך כרמים שלא היה כוונתן אנא למטעת כרמים אבל נח לא היה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים שנאמר אלה תולדות נוח עכ"ל, וקשה שפירושו ממש הפך משמעות הפסוק כי הפסוק אומר לא יפנה דרך כרמים והוא אומר שלא היה כוונתם אלא למטעת כרמים כי רחוק לומר שהפסוק מדבר בנח כי נח מאן דכר שמיה כי אין לומר שקל הוא על פני המים קאי על נח דאם כן למה הפסיק בין הדבקים בפסוק תקולל חלקם ועוד שבעל המדרש אינו מפרשו על נח, וכפי הנראה שיש לחלק בין לשון דרך כרמים ללשון מטעת כרמים כי דרך כרמים היינו המתחבר לאשתו ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל כך חבור איש לאשתו דבר נאה כמו שכתוב אשתך כגפן פוריה כ"ף הדמיון פירושה שיש באשה דרך הגפן, אבל מטעת כרמים היינו נטיעת כרמים ממש והיין מרגיל לערוה לכך אמר לא יפנה דרך כרמים אלא מטעת כרמים כדי לשתות יין הגורם קלקול הזימה והיינו יין והחמיץ שהזכיר רבי יהוד' במשל שני, ומה שמסיק יש כאן טוב מזה כו' כי גם בנח כתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם אבל לא כל כך כמו חם זה"ש ואית כאן טב מניה ש"מ שמדבר בדבר שגם נח לא היה שלם בו בתכלית השלימות שהרי גם הוא נטע כרם וחלל קדושתו אבל המה היו פרוצים בדבר מאוד כמו שכתוב בין שורותם יצהירו יקבים דרכו ויצמאו ע"ד אבר קטן יש באדם משביעו רעב ע"כ אמר לפי שיקבים דרכו והיה היין מרגילם לערוה על כן יצמאו אל הזנות תמיד, ורבי נחמיה מביא גם כן שני משלים משל לבתולה שהיתה בשוק של זונות כו' היינו כנגד הזנות, וכנגד הגזל הביא משל לצלוחית של פלייטון מונחת בבית הקברות כי הגזלנים והחומסים קברם בתימו לעולם שנאמר בהם נבלעם כשאול החיים וגו' נמצא שכל קיבוץ של אנשים הדורסים והחומסים נמשלו כקבר פתוח לבלוע חיל אחרים וכמו שכתוב שאול ואבדון לא אמרו הון וכתיב אשר הרחיב כשאול נפשו וגו':
מאמר טו
טעם שליחות היונה דווקא ולא העורב
ובהצעה זו נראה ליתן טעם מספיק למה נעשה שליחות זה דוקא על ידי היונה ולא ע"י העורב אלא היה מוכן לשליחות אחרת בימי אליהו כמ"ש עד יבשת המים כו', נראה לפרש שכל עיקר המבול היה ע"י הזנות והגזל על כן היה ראוי שתהיה בשורת ההצלה על ידי היונה שהיא גדורה מעריות שהרי אינה דבוקה כי אם בבן זוגה ועוד שאינה נהנית מן הגזל שהרי אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה ולא על ידי בשר ודם כו' על כן היתה ראויה לבשורה טובה זו שקלו המים מעל הארץ, אבל העורב היה חשוד על העריות שהרי העורב שימש בתיבה, וחזר לחטא דור המבול לשמש באיסור ועל כן חשד העורב את נח בבת זוגו כי כל הפוסל במומו פוסל וסתם עורבי' גנבים א"כ היה העורב חשוד בשניהם על כן לא היה ראוי לשליחות זה, וברבתי מסיק וישלח את העורב הה"ד שלח חשך ויחשיך, וקשה מה ענין פסוק זה לכאן ונראה שבא לתרץ למה נעשה שליחות זה דוקא ע"י היונה ולא ע"י העורב, אלא לפי שכל ימות המבול היה חושך בעולם שלא שמשו בו המאורות וע"י בשורה זו הביא האור לעולם כדמסיק בילקוט פרשת תצוה וז"ל הדא הוא דכתיב עיניך יונים מה היונה הביאה אורה לעולם שנאמר ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה כך אתם תדליקו לפני שמן זית זך כו', ונראה שדקדקו זה מדאמר לעת ערב מה איפכת לנו בזה אם בערב היא באה אלא לרמוז שלעת ערב יש צורך באור על כן הביאה הזית כדי שלעת ערב יהיה אור, וכבר ידעת שכל מקום שנאמר צפור בעוף טהור מדבר וא"כ צפור הוא הפך של עורב כי עורב שחור ושמו יוכיח נגזר מלשון ערב, והיונה צפור טהור לשון צפרא נהור, לפיכך בשורה זו שהביאה אורה לעולם היתה ראוי להיות על ידי היונה צפור טהור כי צפור היינו לשון צפרא ובוקר כי הוא הביאה אורה לעולם ולא ע"י העורב ששמו מוכיח על ערב וחשך ועל כן הביא פסוק שלח חשך ויחשיך כי כל דבר חושך מוכן לשליחות שהוא גם כן ממינו דהיינו חשך כך העורב מוכן לפורענות לזמן יבושת המים דבימי אליהו שהיה יבושת המים לרעה אבל יבושת המים של נח היה לטובה אבל מה שהביא לאליהו לחם ובשר גרם שנמשכו עוד ימי הרעב בימי אחאב כי אילו לא היה לאליהו לחם לאכול היה מוכרח שיופסק הרעב בזכות אליהו על כן כל העורב למינו והיונה ראויה להביא אורה לעולם, ועיקר הטעם שלא היה העורב ראוי לשליחות זה לפי שהיה פרוץ בזנות ובגזל והיונה היתה גדורה בשתיהן כאמור:
מאמר טז
מדרש על מזמור אשרי האיש וגו' על נח ובניו כו'
ובמדרש בילקוט דתהלים אשרי האיש זה נח, אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה, כי אם בתורת ד' חפצו שעסק בתורה כו' עיין כל נוסח המדרש שם, ולפי הנראה שמזמור זה וודאי אינו מדבר בנח ובניו, אלא שרצה לפרש במזמור זה מה שנאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים כי יש לדקדק מאי רבותיה דעץ השתול על פלגי מים אדרבה גריעותא הוא כי מציאותו חלוש, ועוד קשיא פלגי שנים במשמע מי ראה עץ שתול על שני פלגי מים ולמה נקט לשון פלגי שמדבר בנהר דרך מרוצתו הל"ל כעץ שתול על מים, ביאור הפסוקים כי כל מי שעוסק בתורה ומתרחק מן חבורת הרשעים יש לו שני מתנגדים אשר הוא מגרה בעצמו כי על ידי שעוסק בתורה הוא מגרה את היצר הרע שונא הפנימי בנפשו כמו שאמרו רז"ל שהיצר הרע מתגרה בישראל יותר מבאומות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, והטעם לפי שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וכן המתרחק מחבורת הרשעים חטאים ולצים אז המה היו לו לאויבים מבקשי' להדיח עליו הרעה על כן אמר במזמור שהאיש אשר לא הלך בדרכי רשעים ועוד שבתורת ה' חפצו אז הוא דומה כעץ שתול על פלגי מים שמרוצת שני נהרות מכים באילן זה כאלו רוצים להפילו ואעפ"כ לא יכלו לו אלא נשאר שתול על מעמדו ונותן פריו בעתו ואין זה מזיק לו מה שהנהרות פלגי מים מכים בו ואין בהם כח לגרום רפיון כח לשרשיו, כך זה האיש העוסק בתורה ומתרחק מן הרשעים אזי המים הזידונים אלו רוצים לשטפו והם נקראו פלגי מים כמו שכתוב לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם וגו' אזי המים שטפונו וגו' אזי עבר על נפשינו המים הזידונים, ב' פעמים לולא וב' פעמים שטיפת מים שהזכיר היינו כנגד שני מיני מתנגדים שהזכרנו שנמשלו לפלני מים כי פלגי לשון פלוגתא ומחלוקת כי הם חולקין עליו ומשתדלין במפלתו ואעפ"כ אמר אשרי האיש כי ה' לא יעזבנו בידם וכמו שאמר השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם על אנשי חמס, וכן אמרו גם על השונא הפנימי אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש כי התורה שטר ושוברו עמו, על ידה הוא מתגרה ביותר, והיא שעמדה לו להצילו ממנו, זה פשוטו של המזמור. ורצה בעל המדרש לומר שכל זה קרה לנח כי הוא היה מתרחק מן חבורת הרשעים שבדורו על כן היו כולם שונאים לו עד שרצו לשבור התיבה שעשה לולא שהקיף הקב"ה את התיבה דובים ואריות שנאמר ויסגור ה' בעדו והיה מקויים בו מה שנאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים ששתלו הקב"ה בתיבה והצילו מן שטף מים רבים דהיינו רשעי דורו, גם במה שהיה בתורת ה' חפצו לא יכול לו היצר הרע להכשילו בעריות כמו שהכשיל את בני דורו אלא אדרבה כבש ה' מעיינו שלא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה מן הטעם שפרש"י, זה מופת שהיה מתגבר על יצרו כל הימים הללו, אך לפי שהזכיר כאן ג' חלוקות רשעים חטאים לצים נראה לומר שכנגדם עשה ג' חלוקות בפסוק, א' איש צדיק, ב' תמים, ג' את האלהים התהלך נח, כי מה שאמר אה האלהים התהלך נח היינו שלא היה עובד ע"ז כדור אנוש כי לא הליכה שייך באלהיות כמו נלכה אחרי אלהים וגו' וכן רבים, ואחרי ה' אלהיכם תלכו, ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול כי לשון חטאים שייך בגזל של ממון כמו שכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים אמרו רז"ל חטאים בממונם כי כל חטאים לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים החסרים מן המלוכה, וכן כל עושי עושר ולא במשפט אך למחסור, ושייך בממון לשון עמידה כמו שנאמר ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמקימו על רגליו לעמוד בקומה זקופה בגאוה ובגודל לבב, וכנגד זה אמר נח איש צדיק שלא היה גוזל ממון אחרים אלא אדרבה היה עושה צדקה משלו, ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה שאמר בגאוה ובגודל לבב נעלה לרקיע כו' ואמרו ונעשה לנו שם ועל כן קראם לצים כמו שנאמר זד יהיר לץ שמו וגו' ונקט לשון ישיבה כי כל מתגאה עוסק בדברי ליצנות במסיבת זרע מרעים בני גילו להראות בפניהם כבוד גדולתו לאמר איך חבירי בזויי עם ואני תהלה, וכן הוא אומר ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם והיינו ישיבה של לצים ואמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם וגו' והיינו מה שאמרו רז"ל והנה שתי נשים יוצאות זו חנופה וגסות הרוח שירדו לעולם כו' ונראה לי שלכך נאמר שם והוכן והניחה שם על מכונתה, מהו והוכן אלא שרצה לומר שמקום זה כבר הוכן לכך מימות דור הפלגה לפיכך הונח שם על מכונה אשר הוכן לה מימי קדם, לכך אמר אצל נח שהיה תמים עם ה' כי רוב הלצים אינן תמימים כי אין פיהם ולבם שוה, והי' העונש על זה שמשם הפיצם ה' ויתפרדו כל פועלי עון כי הקיבוץ הביאום לידי זה, על כן נאמר ולצת לבדך תשא, מהו לבדך, וכי סלקא דעתך שיסבלו אחרים עונו אלא ר"ל שהעונש הוא שישאר לבדו ויתפרדו איש מעל אחיו כענין בדד ישב הנאמר במצורע על אשר סיפר לשון הרע וליצנות, וגם לפי המדרש זה אתי שפיר מה שנעשה שליחות הבשורה דוקא טל ידי היונה ולא על ידי העורב כי מה שלא היה נח בעצת דור אנוש שעבדו ע"ז והיה דבוק באלהיו את האלהים התהלך נח כך כל יונה דבוקה בבן זוגה כי מטעם זה נמשלו ישראל ליונה תמה לפי שהן דבקים באלהיכם כיונה זו שדבוקה בבן זוגה, וכן ענין חטאים בממונם כבר אמרנו שיונה אמרה יהיו מזונותי מרורים כזית כו' ואילו היה כל אדם אומר כן לא היה בא לכלל גזל לעולם, וכן ענין הליצנות והגאוה כבר ידוע שכל בני יונה מן הנרדפים והם נכנעים בטבע יותר מכל העופות כי על כן נבחרו לקרבנות:
מאמר יז
דמיון המבול והצלתו דומה לגאולה
ותדע כי ענין המבול וההצלה ממנו יש בו דמיון אל הגלות והגאולה כמו שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף כליך ומגער בך ומה ענין זה לזה, ומכאן אתה למד שיש דמיון ויחס ביניהם, ועל דרך המדרש האומר שבזכות אברהם העתיד לצאת מן נח פסקו מי המבול שנאמר בחודש השביעי ותנח התיבה על הרי אררט כי בחודש השביעי נולדו האבות לדעת רבי אליעזר, כי בעל מדרש זה סובר שביעי כפשוטו ויכול להיות שגם מה שנאמר ויהי בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים עשירי זה הוא טבת על כן חודש זה מסוכן כי בו סמך מלך בבל על ירושלים על כן היה מסוכן גם עכשיו פן יחזרו מי המבול להתגבר על כן נראו בו ראשי ההרים דהיינו זכות אבות שעתידין לצאת מן נח, ונראה שזהו גם דעת הרבתי שדרש בפרשה זו פסוק צדקתך כהררי אל רבי יהודה בר סימון פתר קרייה בנח אמר הקב"ה צדקה שעשיתי עם נח בתיבה לא עשיתי עמו אלא עם הררי אל שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי על הרי אררט והיינו רמז לזכות אבות כדאמרן, ולפי שנאמר כי מי נח זאת לי וגו' שמע מניה שהפסוק מדמה הגלות אל מי נח, אם כן שמא תאמר כמו שמי נח לא פסקו כי אם בזכות האבות שעתידין לצאת מן נח שמא תאמר שגם גאולה אחרונה לישראל לא תהיה כי אם בזכות אבות ומה יעשו ישראל אם תמה זכות אבות שכבר אכלוהו באורך הגלות תלמוד לומר מיד אחר פסוק כי מי נח זאת לי וגו' כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וגו' אמר מרחמך ד', כי גם אם תמה זכות אבות מכל מקום חסדי ה' לא יתמו לעולם, ונראה שמטעם זה נאמר כאן כפל לא אוסיף עוד לקלל וגו' ולא אוסיף עוד להכות וגו' שדרשו רז"ל כפל זה הוא לשבועה ואיך נשמע מן הכפל השבועה, אלא לפי שכפל זה הוא שאחד קאי על מי נח והשני קאי על מים הזידונים שלעתיד ואם תאמר אכתי שבועה מנא לן, על כן בא הנביא ופירש כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, הורה ששני אלו שניהם היו בשבועה אחד על מי נח ואחד על זמן הגלות כמ"ש אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם כי על ידי ששניתי לומר שני פעמים לא אוסיף ע"כ אתם לא כליתם. כי השני קאי על בני יעקב כאמור, ואכתי קשה מה ענין מי המבול אל הגלות והגאולה, ונראה לפרש ע"ד שנאמר ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם, ומכאן למדו שלא ירד המבול לארץ ישראל,, ותדע כי בפשע הארץ היתה כל זאת כי מטעם זה לא נתקללה הארץ עד שחטא האדם כי הארץ היתה גרמה בנזקין שהקב"ה אמר שתוציא עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי כי אז היתה נותנת חומר דק בכל הצמחים וממילא היה גם חומר האדם דק ולא היה כח ביד החומר להכשיל את האדם בחטא, והיא לא עשתה כן אלא נתנה חומר גס ועב בכל הצמחים עד שלא היה טעם העץ כטעם הפרי ונמשך מזה שגם החומר שממנו נוצר האדם היה גס ועב וזה גרם לאדם שנטה אחר החומר הנס הזה ונכשל בחטא אכילת עץ הדעת לפיכך לא נתקללה האדמה עד שחטא האדם, ואם כן היתה האדמה צריכה להטהר מן חטא זה לבטל ממנה הקללה שנתקללה בימי אדם הראשון, ובימי המבול נטהרה וקבלה עונשה במה שגם ג' טפחים שיעור מחרישה נטשטש כמו שכתוב והנני משחיתם את הארץ עם הארץ כי היא שגרמה להם לחטוא ועל כן נקראו כל הארצות ארצות מטוהרים כי עלתה להם טבילה במים אלו, אבל ארץ ישראל שלא ירד שם המבול עדיין לא הוטהרה עד ימי הגלות כי אז נתקלקלה הארץ שנאמר ושממו עליה אויביכם שכולם לא מצאו להם נחת רוח בארץ לפי שנתקלקלה וקלקול זה עלה לה במקום טבילה כמו שאר ארצות בדור המבול, על כן אמר הנביא יחזקאל בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם וגו' רוצה לומר לפי שעדיין לא נטהרה על כן עוד טומאתה בה והיא שגרמה כל חטאת וכל עון על כן צריכה טהרה על ידי שיגלו ישראל ממנה ואח"כ לא ימצאו האויבים בה נחת רוח מחמת קלקולה, ותדע שכן הוא כי קודם המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ואחר המבול כתיב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו אלא לפי שקודם המבול בפשע הארץ שלט יצר הרע ביותר באדם עד שלא היה בו שום טוב רק רע כל היום על כן נתקללה האדמה בעבור האדם, ואחר המבול שנטהרה האדמה ומאז והלאה לא נתנה באדם כ"כ חומר עב ונס ולא נשאר בו כי אם היצר הרע דתאוה המוטבע בו מנעוריו משעה שננער לצאת ממעי אמו והוא טבעי ואינו כ"כ רע כימים הראשונים ע"כ לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם, כי מאז והלאה אין הפשט תלוי בארץ כי נתרככה הארץ ולא תוסיף ליתן עוד חומר גס הגורם שיצר לב האדם רק רע כל היום רק נשאר היצר הרע אשר הוטבע בו מנעוריו, לכך אמר לא אוסיף עוד לקלל והיכן מצינו לשון קלל' במבול אלא ודאי שקאי על ארורה האדמה בעבורך כאמור, ועכ"פ רמז כאן בלא אוסיף עוד להכות על מה שלעתיד יכה את הארץ אשר לא גושמה במבול אחר שיוציאה ד' מאפילה לאורה, אז נשבע שלא יוסיף להכות עוד כל חי רוצה לומר ישראל שנקראו חיים בעצם, ואם תאמר למה לא נטהרה גם ארץ ישראל בזמן המבול תשובה לדבר כי ארץ ישראל וחוץ לארץ הם שני הפכים כשזה קם זה נופל ע"ד מארז"ל, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכו', ועי"ל כי חמל ה' על ארצו על כן לא היתה בכלל הרעה הזאת הגדולה אשר היתה לכל האקלימים בימי המבול על שלא שמשו אפילו המאורות, ומ"מ אחר שראה ה' כי חטא ישראל יושב הארץ אז ראה ויספרה כי גם הארץ צריכה טהרה ומירוק. על כן הגלה ישראל וגרם לארץ השחתה כי אז תרצה הארץ את עונה הקדום ומ"מ אין השחתה זו כ"כ גדולה כמו השחתת המבול:
מאמר יח
ענין ג' שליחות היונה
ולפיכך מצינו גם בשליחות היונה דברים דומים אל שליחות ישראל מן הארץ ואל חזרתם לקדמותן, כי שלשה פעמים נשלחה היונה לראות הקלו המים הזידונים מן הארץ, כי שליחות ראשון נאמר בו ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כך בגלות יונתו תמתו בראשונה כתיב היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, וזה שמסיק ברבתי ר' יהודה בר נחמן אומר אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים עד כאן לשונו,, ומה ענין זה לזה אלא לפי שגם רבי יהודה סובר שכל זה סימן לעתיד שכמו שהיונה לא מצאה מנוח בשליחות ראשון ושני אך בשלישי מצאה מנוח שהרי לא יספה שוב אליו עוד כך ישראל בגלות ראשון ושני לא מצאו מנוח כי אם בגאולה ג' ימצאו מנוח ומרגוע כי על כן מביא שני פסוקים על העדר המנוחה, ויתכן לפרש מה שנאמר בשליחות שני ותבא אליו היונה והנה עלה זית טרף בפיה כך גם ישראל בימי מרדכי שהוא דוגמת הערב שנאמר ולערב יחלק שלל כפרש"י ואז ליהודים היתה אורה אך אור מר כזית ולא מתוק כי עדיין היו משועבדים חחת ידי פרס ומדי על כן המשיל אור זה לאור זית כי גם הזית מר ומאיר ובעת ההיא קלו המים הזידונים קצת אבל לא הוכרו מכל וכל, ובשלוח ג' כתיב ולא יספה שוב אליו עוד, רמז לגאול' אחרונ' שיסתלקו המי' הזידונים לגמרי, ושיבת היונה אל התיבה דוגמא למה שנאמר עמי בא בחדריך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, וכן כאן מאחר שלא שבה היונה אל התיבה אם כן כבר מצאה מנוח כך ישראל לא יצטרכו אז לבא חדר בחדר להחבא כי אז ימצאו להם מנוח בבואם אל המנוחה ואל הנחלה, וכמו שנח נצול מן מי המבול אע"פ שגם נח לא היה כראי שנאמר כי נחמתי כי עשיתים ונח, ומסיק במדרש אף נח לא כדאי היה אלא שמצא חן כך לעתיד אף אם לא יהיו ישראל זוכים מצד מעשיהם מ"מ ימצאו חן בעיני ד' שנאמר ושפכתי על בית יהודה וגו' רוח חן ותחנונים ויכול להיות שעל זה ארז"ל ג' חנות הם חן אשה על בעלה חן מקח על מקחו חן מקים על יושביו, רצו להודיע לנו בזה כשם שנאמר אלו מוציאין חן בעיני בעליהם אע"פ שאינן בתיקונן כך ישראל מצאו חן בעיני ד' מצד שלשתן, יש לכם חן אשה על בעלה שנאמר כי בועליך עושיך וגו' וכתיב והיה ביום ההוא תקראי אישי וגו' חן מקח על מקחו שנאמר עם זו קנית, חן מקום על יושביו כי האבות הן המרכבה וכן המקום של ציון אוה ד' למושב לו לא יחליפנו ולא ימירנו אחר שכבר מצאו חן בעיני ד', ויש רמז לכ"ז ממה שיסד בסליחות של עשרת ימי תשובה פני כצאן אל עקד רצה לומר שישראל שנמשלו לצאן אין להם מקום לפנות כי אם אל מעשה העקידה ויש עוד רמז שהם סומכין על זכות ג' חנות אלו כי עק"ד עולה למספד ג' פעמים חן כי מצדם יש לישראל על מה שיסמוכו שלא יעזבם ה' ויוציאם מאפלה לאורה כאשר עשה לנח אשר מצא חן בעיני ד', וחולי שלכך נאמר ג' פעמים נח בפסוקים אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו' את האלהים התהלך נח, כי נח אותיות חן להורות שנח מצא חן בכל ג' דרכים אלו שהחן מצוי בהם וכן לעתיד ישראל ימצאו חן בעיני ד' מצד שלשתן כמ"ש ושפכתי על בית יהודה וגו' רוח חן ותחנונים, ולפי שנח ומי המבול יש בכולם דוגמא על העתיד לכך נאמר כי מי נח זאת לי וגו':