אור ברסלב
שפתי דעת בראשית

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

בראשית

מאמר א

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא כו'

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כו', וקשה הלא הודעת חידוש העולם הוא יסוד לכל התורה ולכל האמונה ואיך אמר ר"י לא היה צריך כו', ועוד למה כפל קושייתו ואמר ומה טעם פתח בבראשית, וכפי הנראה ששני קושיות הם ושניהן מתורצין בפסוק כח מעשיו הגיד לעמו קושיא ראשונה שהיה לו להתחיל מן החודש הזה לכם כי אם התחיל בבראשית להודיע לנו חידוש העולם הנה גם מן פר' החודש הזה לכם יש ללמוד אמונת החידוש כמו שיתבאר בסמוך, קושיא שניה מה טעם פתח בבראשית כדרך ששינו לתלמי המלך, והתירוץ על שניהם מן פסוק כח מעשיו הגיד לעמו תירוץ ראשון על קושיא ראשונה הוא אעפ"י שיכולין ללמוד ענין חידוש העולם גם מן פ' בחודש הזה לכם מ"מ התחיל בבראשית ברא אלהים כדי לסתום פי דוברי שקר האומרים ליסטים אתם כו' וע"י זה יבואו לידי כפירה גמורה לאמר לית דין ולית דיין וכל דאלם גבר כי אף אם תמצא לומר שיש ללמוד מן החודש הזה לכם שהוא ית' חידש עולמו מ"מ נשאר מקום למהרהר לומר שאי השגחתו כי אם בשמים אבל לא בארץ כי לגודל רוממותו ית' אינו משגיח בפרטים בתחתונים לכך התחיל בבראשית ברא אלהים אין אלהים אלא דיין וסוף תיבות אמת לומר לך כי מדת הדין לאמתו מתפשט גם בתחתונים ותשלך אמת ארצה והיינו דקאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ר"ל הדין דין אמת בשמים ובארץ וזה מופת שלא ליסטים היו, וקושיא שניה מה טעם פתח בבראשית ולמה לא פתח התורה בשם אלהים התירוץ על זה כי אין הקב"ה נודע מצד עצמו כי אם מצד דרכיו ופעולותיו והיינו שהתחיל בבראשית ברא ואחר כך אלהים ר"ל מצד הבריאה נודע ביהודה אלהים והיינו שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו כדי שמתוך ידיעת כח מעשיו ופעולותיו נודע כי יש אלהים בארץ, וכדי לתת להם נחלת גוים הוצרך לכל הסיפור שמן בראשית ברא והלאה להורות שמעשה ידיו אמת ומשפט כי משפט היינו שם אלהים וסוף תיבות של בראשית ברא אלהים היינו אמת:

מאמר ב

כל דיין הדן דין אמת לאמתו כו'

ותדע כי כל אמת שייך אל הדינין כמ"ש רז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וקשה למה נקט דוקא מעשה בראשית כי היה לו לומר במעשה בריאת שמים וארץ, אלא לפי שרצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וידוע שאצל בשר ודם אין שייך לומר שיעשה צדקה במקום משפט כי במקום משפט אין צדקה כי אין מרחמין בדין אבל הקב"ה במקום משפט יעשה צדקה כי תבל ומלואה שלו ונמצא שכל דיין הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה כדרך שרצה ה' לברא את העולם במעשה בראשית ר"ל כאשר עלתה במחשבתו יתברך בראשית דהיינו בהתחלה עלתה במחשבתו לבראו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ר"ל הכל בדין דין אמת אבל לא יהיה שותף להקב"ה כאשר חזר הקב"ה ושתף מדת רחמים לדין כי דבר זה אינו מסור לשום דיין להיות רחמן בדין אלא יהיה שותף להקב"ה דוקא במעשה בראשית כאשר עלתה במחשבתו בראשית ענין הבריאה לכך אמר הדן דין אמת לאמתו כי דין אמת נרמז בשלשה תיבות אלו בראשית ברא אלהים סוף תיבות אמת ואין אלהים אלא דיין, וע"כ ארז"ל בפרק הבונה ש' שקר ת' אמת וקשה היה לו לומר א' אמת ולמה נקט ת' שבסוף התיבה אלא לפי שבבראשית ברא אלהים קדמה התי"ו על כן אמרו ת' אמת ובבראשית הוצרך לכתוב בראשית ברא אלהים ולא ברא אלהים בראשית כי אז היה אמת כסדרו לפי שאין אלהים נודע כי אם מצד בראשית ברא ר"ל דרכיו ופעולותיו:

ותדע כי הקב"ה חס ביותר על רבים כי הן אל כביר לא ימאס הן רבים במין האדם הן רבים בשאר ברואיו על כן כאן בבראשית ברא אלהים הקדים שמים לארץ כי השמים מאחר שהם רבים יותר יכולין לעמוד בדין מן הארץ יחידית כי הקב"ה חס יותר על אבדון של רבים אבל להלן גם כן לדסמיך ליה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כי לשתוף של רחמים צריכה הארץ ביותר כי מאחר שהיא יחידית אינה יכולה לעמוד בדין פשוט כי אם ע"י שתוף מדת הרחמים אבל מ"מ אין נכון לעשות כן בארץ לשום דיין כי אם יהיה רחמן ורך לזה יהיה קשה לזה אלא ידון דין אמת לאמתו, וזהו דברי ר' יצחק לומר שלכך פתח בבראשית כי בו נרמז שראש דברו יתברך אמת ומשפט בעליונים ובתחתונים והשליך אמת ארצה שאינן לסטים שהרי יש אלהים שופטים בארץ, ומה שאמר רבי יצחק שהיה לו להתחיל את התורה מן החודש הזה לכם כי גם בחדוש הירח יכול המשכיל להבין כי הקב"ה חידש עולמו ויש לנו ראיה בריאה וטובה טל זה ממה שמסיק בגמרא:

מאמר ג

כל המברך על החודש בזמנו כו'

אמר רבי יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו, תנא דבי רבי ישמעאל אלו לא זכו ישראל אלא לקבל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דים, אמר אביי הלכך צריך להיות מעומד, וקשה מה דם דקאמר ומה ענין קבלת פני השכינה לכאן, ונראה שדעתם לומר כשם שספור מעשה בראשית המדבר בחדוש העולם הוא מופת חותך על מציאות השם יתברך כי הוא חידש עולמו כך חדוש הלבנה גם כן מופת על מחדשה כי מתוך חדוש הירח בכל חודש יוכל כל משכיל לבא לידי ידיעת מציאות האל יתברך מתוך החקירה כמו שהשבת מעיד על חדוש העולם כך חדוש הלבנה בנין אב על מהלך וסבוב כל הגלגלים ותנועתם שהכל בא מכח המניע הראשון יתברך כמו שנאמר והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבאו כל בשר להשתחות לפני וגו' למה דוקא בחדשים ושבתות אלא לפי ששני זמנים אלו יעידון יגידון עדות ה' נאמנה כי דהוא יתברך חידש העולם ואין צור כאלהינו על כן ראוי לבא בהם להשתחות לה', ולכך כפל הלשון מדי חודש בחדשו ושבת בשבתו כי הנ"ל מדי חודש ושבת כי ושבתו וחדשו מוסב על השם יתברך ואומר מדי חודש שהוא מופת על מחדשו ומדי שבת שהוא מופת על שבתו של הקב"ה כי בו שבת ה' וגומר וזה"ש כה אמר ד' שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח וטעמו של דבר לפי שהשער הפינה קדים הוא כנגד חמשים שערי בינה אשר בהם יחשוב המשכיל בעניני הקדמות אם השם יתברך קדמון או העולם, וחקירה זו מסוכנת מאוד פן יטעה החוקר ויפול ברשת מאמיני קדמות העולם על כן השער הפונה קדים היינו השער מן החמשים שערים הפונה קדים אל חקירת הקדמות יהיה סגור כל ששת ימי המעשה כי אין רשות לאדם לכנס בשער החקירה פן יטעה אבל ביום החודש וביום השבת יפתח כי על ידי שני ימים אלו נפתח הסתום כי על ידי השבת יהיה לו מופת על חידוש העולם וכן על ידי חדוש הירח לכך אמר רבי יוחנן המברך על החודש בזמנו כאלו קבל פני השכינה לפי שעל ידי חדוש זה יהיה לו מופת גם על חדוש כל העולם:

ועל זה אמר רבי ישמעאל אלו לא זכו אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחד בחודש דים הזכיר לשון דים כי אע"פ שספור מעשה בראשית יתן עדות ד' נאמנה על כל פרטי הנבראים מה שאין כן בידיעת חידוש הירח מ"מ היה די גם בזה כי מתוך ידיעת חדוש הירח יכול כל משכיל לעלות בסולם הידיעה מחקירה לחקירה עד שיבא לכלל ידיעה בכל הנמצאים שכולם מקורם מן סבה ראשונה, לפיכך אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כי התורה משמשת שני דברים א' לטעת בלבנו האמונה ב' למצותיה, ופרשת החודש הזה לכם תרווייהו איתנהו בה מה שאין כן בסיפור בראשית שאין בו כי אם הודעת חידוש העולם לחוד על כן בא לתרץ ולומר משום כח מעשיו כו', ואמר אביי הלכך צריך להיות מעומד כי כמו שקבלת השבת צריך להיות מעומד ככל קבלת עדות כי השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם כך חדוש החודש מעיד על זה.

מאמר ד

יום הששי ויכולו השמים

וסמך לזה מן הפסוק יום הששי ויכולו השמים ר"ת שם של ארבע והוא מצרפן לומר שהשבת מעיד על בריאת העולם ביו"ד ה"א והוא משלים את השם כמו שכתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו והוה לי' למימר ויקדשו אלא שרמז בה' ו' שהשבת משלים כל השם של הויה ויקדש הו' שקדש חצי השני מן השם של הויה ומעיד כי אין כאלהינו לכך לא ערבינהו לאמר על כן ברך ויקדש ה' את יום השביעי כדי לדרוש ויקדשהו, ומה שלא ערבינהו בפרשת ויכלו לפי שכל אחד מורה על ענין בפני עצמו ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במן לחם משנה ויקדש אותו שלא ירד בו כלל כי כבר ידעת שלשון שביעי נגזר לשון שובע וכן דרשו במקום שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע כי:

כל השובע בא לעולם מן יום השבת כמו שכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולחם הפנים יוכיח שנאמר בו ביום השבת יערכנו כי משם מקור שפע שבע רצון על כן חייבים כל ימות השבוע להכין לשבת מחד בשבתא לשבתך לפי שכולם יש להם יניקה מן יום השבת ומידו נתנו לו על כן נאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו ע"ד ארז"ל ב' מלאכים מלוין לאדם בשבת אם מצא שלחנו ערוך מלאך טוב אומר יהי כן לשבת הבאה וזהו הכפל של ביום השבת שאם ביום השבת הזה יערכנו מלאך טוב אומר שגם ביום השבת הבאה יערכנו לפי שהשבת משפיע אל ימות השבוע על כן עריכת שלחן של יום זה גורם עריכת שלחן גם לשבת הבאה, ואמר ויקדש אותו שלא היה יורד בו כלל וזה מופת שכל עיקר שפע שבע רצון הושפע מן יום השבת על כן כל ימות השבוע חייבים להכין אל השבת ולא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי לפי שגם חלק מן יום הששי שייך לערב זה למ"ד תוספת שבת דאורייתא וזה מורה על שיום זה מקושר עם ימות השבוע כי הוא מעיד על כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' וא"כ השבת והחודש יתנו עדיהן ויצדקו לאמר כי ה' ברא ומהוה את הכל כי שם של ד' נגזר מלשון הויה, וזה"ש רצה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים עד ששתף שם של רחמים כי הוא נגזר מלשון הויה וקיום כאמור וכמ"ש. כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, ובזה נתבארו דברי רבי יצחק ואכתי קשה אם תמצא לומר שיש צורך בסיפור בראשית כדי שלא יאמרו אומות העולם לסטים אתם מ"מ לפחות היה לו לקבוע ספור זה בסוף התורה, על כן מסיק רש"י בראשית אין המקרא אומר אלא דורשני כו' וקשה למה הקדים רש"י הדרש אל הפשט כי אין זה דרכו של רש"י לומר תחלה הדרש ואחר כך ואם תרצה לפרשו כפשוטו כו', אלא לפי שלדברי רבי יצחק עדיין אנו צריכין לדרש זה כדי לתרץ בו למה לא הוקבע סיפור זה בסוף הספר, לפי שהתורה אין לה קץ וסוף כמו שכתוב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד הורה שסופה נעוץ בתחלתה כשלהבת קשורה בגחלת כי בסוף התורה כתיב ולכל היד החזקה פירוש רש"י זו קבלת התורה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל הזכיר בסופה התורה וישראל על כן אמר מיד בראשית ברא אלהים בזכות התורה וישראל שהזכיר לפנים כי על כן נוהגים בסיום כתורה לקרא גם פרשת בראשית כדי לקשר תחלתה בסופה, ולפי שבסוף התורה נזכר גם משה על כן מסיק במדרש בראשית בזכות משה שנאמר וירא ראשית לו, ובמדרש הרבתי:

מאמר ה

מדרש רז"ל בפסוק והארץ היתה תוהו

והארץ היתה תוהו ובוהו רבי אבהו ור' חייא בר אבא כו' רבי אבהו אמר מתחלת ברייתן צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ושל רשעים הארץ היתה תוהו אלו מעשיהן של רשעים שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ועדיין אין אני יודע באיזו מהם חפץ כו' כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ר' חייא בר אבא אמר הראה לו בית המקדש בנוי וחרב ובנוי כו', ודברי שניהם מחוסרין ביאור כי מעשה צדיקים או רשעים או בנין בית המקדש וחורבנו מה ענינם לכאן כי בלי ספק אין דעתם להוציא המקראות מפשוטם ומה שמסיק ועדיין אין אני יודע וכו' וכי סלקא דעתך שיחפוץ ה' במעשה הרשעים כי אין חפץ לה' בכסילים:

והנראה לי בזה כי מחלוקתם בבית של בראשית מה היא משמשת אם לשון בשביל כפרש"י בשביל ישראל כו' או ב' הפועלת וקאי על התורה ר"ל עם התורה שנקראת ראשית ברא כו' כי התורה היתה כלי אומנתו של הקב"ה כו' ובפסוק והארץ היתה תהו הרגישו בקושית מאי דהוה הוה ומה הגיד לנו הפסוק שכבר היתה תוהו אלא שראה ה' שבאחרית הימים הרשעים על ידי מעשיהם יקלקלו ויגרמו חזרת העולם לתוהו ונראה הדבר שנוי בבריאה וכאילו מפי עליון תצא הרעה:

על כן אמר שאין כאן שנוי כי מתחלת הבריאה היתה הארץ תוהו כי כך טבעה והקב"ה הוציאה מאפילה לאורה הפך טבעה ומחזיק בה בחזקת היד שלא תחזור לטבעה כ"ז שעושין רצונו של מקום אבל כשהם רעים וחטאים לה' אז הוא מניחה על טבעה ותחזור לתוהו ובוהו והיינו תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו ישראל התורה כו' ועל זה הדרך הזכיר כאן ברמז מעשה הצדיקים הצדיקים שגרמו האורה ומעשה הרשעים הגורמין שיחזרו לתוהו ובוהו כי מתחלה לא נבראו כי אם בשביל ישראל כפרש"י בראשית בשביל ישראל כו' ועל כן בא להזהיר את ישראל שיסתכלו בבריאת עולם שנברא בשבילם והיינו כדי שיקבלו התורה וישמרוה ואם לא אז יחזיר העולם לכמות שהיה לתוהו ובוהו וזה דעת רבי אבהו לדרוש רסוק והארץ היתה תוהו על מה שאמר בראשית בשביל ישראל, ובית של בראשית משמשת לשון בשביל, והנה להנחה זו יש כאן רמז על השכר העונש כי התוהו היינו העונש והאור היינו השכר ושלמה המלך עליו השלום אמר יש רשעים שמגיע אליהם כמעש' הצדיקים ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעי' ופרש"י שהשכר נקרא מעשה הצדיקים והעונש נקרא מעשה הרשעים, פירוש לפרושו כי הרשעים מסבבים היות הארץ תוהו אם כן התוהו נקרא מעשה הרשעים, אבל האור נקרא מעשה הצדיקים כאלו הם עשאוהו, וידוע שבין כך ובין כך שמו יתברך מתגדל ומתקדש בעולם בין בזמן שעושה דין ברשעים בין בזמן שניתן שכר טוב לצדיקים על שניהם נותנין לו שבת יקר וגדולה ויש מקים לספק איזו הלול גדול עד ששייך לומר באיזו הלול ושבח חפץ הקב"ה יותר אם בשבח שמגיע לו מן עונש הרשעים כי בזמן שהקב"ה עושה דין ברשעים שמו יתברך מתגדל ומתקדש או אם בשבח המניע אליו בזמן שנותן שכר טוב לצדיקים כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טיב הורה שאע"פ שכל פועל ה' למענהו ואף רשע ליום רעה מ"מ יותר חפץ הקב"ה בהלול הבא לו מן מעשה הצדיקים כי טוב ה' לכל ואינו חפץ ברעתם כי אם בטובתם ויש עוד מקום אתי לפרש זה על מעשה צדיקים גמורים כפשוטו או על מעשה רשעים שעשו כבר חשובם ראויה מאהבה שהזדונות נחשבות כזכיות ואם כן מעשה הרשעים נקרא זכיות וסמך זה לפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו לדעת המפרשים שהארץ בתחלת ענינה היתה תוהו ר"ל דבר שאין בו ממשות, ובוהו מנה מורכבת לשון בו הוא ר"ל שנעשית דבר שיש בו ממשות דהיינו בו הוא, ולפירוש זה יש כאן משל צודק על מעשה הרשעים שהיה מתחלה תוהו ופועל ריק ואח"כ על ידי התשובה נעשו בו הוא דבר שיש בו ממשות על ידי התשובה וא"כ יש מקום לספק בו איזו גדול אם מעלת הצדיק שהיה כולו אורה ולא הלך חשוכים מימיו או מעלת הבעל תשובה שהלך חשוכים ואח"כ נעשה בו הוא והיינו איזו מעשה גדול אם סתם מעשה המצות של צדיקים או אם מעשה הרשעים שנתהפכו לזכיות כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שיותר טוב בעיני הקב"ה מעשה הצדיקים שלא טעמו טעם חטא משיחטא וישוב כי יש פלוגתא בגמרא על ענין זה ודעת ר' אבהו נוטה לדעת האומר מעלת הצדיק גדילה, אמנם רבי חייא בר אבא דורש ב' של בראשית ב' הפועלת ר"ל עם התורה ברא את העולם דהיינו ע"י צירוף השמות הקדושים על כן דרש והארץ היתה תוהו על בית המקדש, בנוי וחרב כי גם המקדש נברא על ידי צירוף אותיות שבהם נברא שמים וארץ כארז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נברא שמים וארץ כו' שמע מינה שבנין שמים וארץ ובנין המשכן והמקדש היה הכל על ידי צירוף אותיות שבתורה ואם כן התורה היתה הפועלת וכלי אומנות הן בבריאת שמים וארץ הן במלאכת המשכן והמקדש הכל נעשה על ידי צירוף אותיות התורה כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, פירוש אין דבור בלא חיתוך אותיות והדיבור אשר יצא מפי ה' נתגשם ונעשה ממנו שמים וארץ כי לא מצינו שנאמר יהי שמים וארץ כי מה שנאמר זר יהי רקיע היינו יתחזק אבל בתחלת ענינו כשהוציא הקב"ה יש מאין אין שייך לומר בלשון צווי יהי שמים וארץ כי אין שייך צווי לדבר אין ואפס אלא שהקב"ה צירף האותי ות וכשיצאו הדברות מפיו יתברך נתגשם הדבור ובו נבראו שמים וארץ, אבל כל צבאם דהיינו תולדות שמים וארץ נבראו בלא צירוף אותיות אלא ברוח פיו לבד כי אז בא הצווי אל השמים ואל הארץ שיוציאו תולדותיהן לכך נאמר וברוח פיו כל צבאם ומה שנאמר ברוחו שמים שפרה אינו קאי על תחלת היצירה אלא על מה שנאמר יהי רקיע בתוך המים כי אחר שנברא אמר לו שיתחזק להיות כאהל כמ"ש וימתחם כאהל לשבת לכך נאמר שמים שפרה לשון אהל מלשון אהל שפרירו, אבל תחלת היצירה יש מאין היתה בדבר ה' על ידי צירוף אותיות:

רמז לדבר בראשית ברא וגו' ראש תיבות של כל ז' תיבות שבפסוק עולה למספר כ"ב בבא"א הו"ה כמספר כל אותיות התורה לרמוז שכולם נבראו בדבר ה', וכבר ידעת שכל מעשה שמים וארץ היו תלוין עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה ואע"פ שכבר קבלוה מ"מ על ידי מעשה העגל חזרו וחללוה והיה כלא היה ע"כ צוה ה' לישראל מעשה המשכן להחזיר בנין כל ג' עולמות ליושנן על כן נעשה המשכן בדמיון ציור ג' עולמות ונעשה ע"י צירוף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ בחכמה ובתבונה ובדעת כמו שכתוב בראשית ר"ל עם החכמה שנקראת ראשית וכתרגומו בחוכמתא כו', ובילקוט בפסוק ויהי ביום השמיני מלמד שהית ה שמחה לפני הקב"ה במרום ביום הקמת המשכן כיום שנבראו בו שמים וארץ, והוא מבואר לפי דרכינו, על כן דרש רבי חייא שהראה לו הבית המקדש בנוי וחרב ובנוי ונראה שזהו דעת רבי ברכיה שדרש ברבתי מהיכן נברא האורה ממקום בית המקדש נברא שנאמר והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וכתיב והארץ האירה מכבודו ואין כבודו אלא בית המקדש שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, כי גם דעתו נוטה לומר שפסוק זה אינו מגיד העבר לבד כי מאי דהוה הוה אלא בא לומר שכך יהיה לעתיד אור ותוהו ואור והיינו בית המקדש שממנו יוצא האור ויתקן התוהו על כן גם אור זה הבא לתקן התוהו נברא ממקום בית המקדש כי העבר דומה לעתיד וק"ל, ותדע כי אור ראשון הבא לתקן התוהו היה אברהם שהוציא את העולם מכלל תוהו ע"ד שנאמר:

מאמר ו

בהבראם ה' קטנה באברהם כו'

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ה' קטנה דרשו בו שני דרשות, אחת בה' בראם שכל מעשה שמים וארץ נבראו בה"א, שניה בהבראם אותיות באברהם לומר לך שבעבורו נברא העולם, ושני דרשות אלו לדבר אחד נתכוונו לפי ששני אלפים תוהו נשלמו על ידי אברהם מן והנפש אשר עשו בחרן עמא דשעבידו לאורייתא כי אז יצא העולם מכלל תוהו כדאיתא במסכת ע"ז פרק א' ואלו לא הוציא אברהם את העולם מכלל תוהו היה העולם נחשב לתוהו ובוהו כאלו אין לכל העולם מציאות כלל על כן שפיר אמרו שזכותו של אברהם גרמה לו לעולם שנברא אע"פ שבתחלת ענינו היה נחשב לאפס ותוהו מ"מ צפה הקב"ה באברהם שסופו להוציאו מכלל תוהו כי על כן בראו, לכך אמרו בהבראם אותיות באברהם, וכדי לתרץ ה' קטנה שבהבראם אמרו בה"א בראם כי בזה באו לתרץ למה נתוספ' ה' לאברהם אלא לומר לך שכל העולם שנברא בה' היה תלוי ועומד עד זמן שבא אברהם כי קודם שבא אברהם היתה ה' קטנה ר"ל הנבראים בה' דומה כאלו עדיין לא נגמרה יציאתם לאור. ההויה אחר שהיו עדיין תוהו על כן נראה מציאותם קטנה כדבר שלא נגמר מלאכתו עד שבא אברהם והוציאו מכלל תוהו ומאז נעשית ה' גדולה כי הנבראים בה"א יצאו מכלל תוהו לאור ואז נעשית ה' גדולה, וזהו סוד חמשה פעמים אור שנזכרו בפרשה זו אחר פסוק והארץ היתה תוהו לרמוז על ה' דאברהם שנאמר בו מי העיר ממזרח וגו' כי בחמשה חומשי חומשי תורה הוציא מכלל תוהו לאור כל הנבראים בה', ודוקא הארץ היתה תוהו קודם שבא אברהם לפי שאדם אין לעבוד את ה' ונראה מציאות הארץ והדרים עליה לבטלה, אבל מכל מקום בשמים ממעל לעולם היו שם מלאכיו משרתיו עושי רצונו יתברך כי אינם מכלל נבראים של העה"ז שנבראו בה"א אלא מכלל העה"ב שנברא בי' על כן מספרם י' עלולים כנודע, וזהו שאמר אברהם ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי כי אז לא היה כי אם אלהי השמים כפרש"י שם, ועל ידי אברהם היה גם אלהי הארץ שפרסם מלכותו בתחתונים, על כן הקדים כאן ארץ לשמים כדי להסמיך מלת ארץ למלת בהבראם המרמז לאברהם להורות שלא בא אברהם לתקן מלכות שדי כי אם בארץ אבל בבראשית ברא הקדים שמים כי אז לא היה עדיין כי אם אלהי השמים עד שבא אברהם,. והכלל העולה מאחר שהעולם נברא בראשית בשביל ישראל והתורה שנקראו ראשית אם כן האדם עיקר המציאות ואם הוא זוכה הרי הוא קודם גם למלאכי השרת הפועלים בטבע והאדם ברצון ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך כמו שדרשו על פסוק אחור וקדם צרתני קודם למעשה יום ראשון ואחור למעשה יום אחרון עיין דרש זה לקמן פרשת תזריע בתורת האדם, ושם יתבאר בע"ה גם מדרש הרבתי אמת ושלום אמרו אל יברא צדק וחסד אמרו יברא כו' הרחבתי בו הביאור פירוש נאה יפה ומקובל אפס קצהו תראה לקמן פרשת תזריע וכו' תראה בחבורנו עמודי שש בעמוד המדבר בצדקה ע"כ אמרתי לקצר בו בפרשה זו:

מאמר ז

פרשת יצירת האדם וענין הנחש

ועתה פקח עניך בענין יצירת האדם דוק ותשכח כי אלהים ברא את האדם ישר ובקש להנחילו שני עולמות דהיינו העוה"ז והעוה"ב. כי בתחלת יצירתו נאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ואחר כך חזר ואמר שנית ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו ה' אלהים על האדם וקשה תרתי למה לי וע"ק למה נאמר בפעם ראשון וישם שם משמע שימה בעלמא לפי שעה ואחר כך אמר ויניחהו משמע הנחה של קבע לאמר זאת המנוחה ועוד קשה כאן נאמר ויקח פירוש לקחו בדברים ופתה אותו לכנס לגן עדן ולמעלה אצל השימה לא הזכיר שום לקיחה ופתוי ועוד קשה מה היה צריך פתוי לכנס לגן עדן כי מי פתי לא יסור הנה, אלא ודאי לפי ששימה ראשונה היתה להאכילו מפרי עץ הגן ולהשתעשע בחמודותיו ולזה לא היה צריך פתוי כי תאוה הוא לעינים ומ"מ נאמר בו שימה שאינו קבע כלשון הנחה לפי שחמדות העולם הזה אינן כי אם לפי שעה כרגע נראו בבית וכרגע ספו תמו, אבל למטה בא להנחילו השלימות הנצחי על ידי התורה והמצוה כמו שנאמר ויניחהו בנן עדן לעבדה ולשמרה וארז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה כמו שנאמר מיד ויצו ה' אלהים על האדם וגו' כדי להנחילו רב טוב הצפון ולכך צוה לו דוקא בגן עדן כי היה מראה לו שם רב טוב הצפון לשומרי מצותיו כמו שהראה לו שכר העה"ז דהיינו אכילת פירות כך הראה לו שם גם הקרן רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב אז מיד נכנסה באדם רוח חזזית של יצר הרע למאן בדבר שאין הנאתן מוחש לעינים בכל שעה כי אע"פ שכבר הראה לו הקב"ה גם השכר מ"מ ראיה זו אינה כי אם לפי שעה כדרך שמראין לאדם בהיותו במעי אמו כי אז נר דולק על ראשו ומראין לו מסוף העולם ועד סופו כו' דהיינו כל ההצלחות בזה ובבא ומ"מ כבואו לאויר העולם נשכח מנגד עיניו את כל יקר אשר ראתה עינו כי חמדות העה"ז אשר אליהם הוא נעתק בלידתו מעורין עיניו מן חמדות העה"ב על כן גם לאדם הראשון קרה כן כשרצה ה' להניחו בג"ע ולצות לו התורה והמצות הוצרך לפתותו ולקח אותו בדברים רכים טובים ונחומים לאמור זאת המנוחה לכך נאמר כאן ויקח ויניחהו וע"כ צוה לו שלא לאכול מן עץ הדעת שלא יכנס בו היצר הרע ויטרידו מן העוה"ז והעוה"ב כמו שנאמר מות תמות כפל בזה ובבא, ומן כפל של מות תמות מצא לו הנחש מקום להזדווג נו, כי בספור של הנחש יש כמה דקדוקים א' בחחלת דבריו אף כי אמר אלהים כו' לשון זה צריך יישוב הן מצד הלשון הן מצד הענין וכי כדי שידבר באותו עץ התחיל בדברי שקר מרדף אמרים לא המה, ב' למה הוסיפה חוה צווי לא תגעו, כפי הפשט נראה שחוה מעצמה ראתה לעשות סייג וגדר אל גוף המצוה כי מטעם זה נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש לפי שהנחש פרץ גדרו של עולם דהיינו הגדר והסייג שעשתה חוה אל גוף המצוה ודחפה בה ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' ואם כן הנחש יודע כמה גדול עונש הפורץ גדר כשם שנענש הוא על ככה כך יפרע מפורץ גדר וסייג אשר גבלו ראשונים, ג' למה נאמר מות תמות כפל וחוה אמרה פן תמותון רק פעם אחד ועוד פן לשון מסופק והקב"ה אמר תמות משמע ודאי, והנחש חזר ואמר כפל לא מות תמותון, ד' ותרא האשה כי טוב העץ למאכל במה ראתה כן ורש"י פירש ראתה דבריו של נחש ופשוטו אינו משמע כן, ביאור הענין שהנחש עשה עצמו כאלו לא שמע כי אם פסוק ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות אבל לא שמע מה שאמר ה' מכל עץ הגן אכל תאכל, ודקדק הנחש מן לשון מות תמות שעל שניהם נצטוה שלא לאכול בין מעץ הדעת בין משאר פרי הגן, ואע"פ שלא הזכיר הקב"ה כי אם עץ הדעת לחוד מ"מ אמר שבכלל צווי עץ הדעת יש אזהרה על כל פרי עץ הגן, כי עץ הדעת היה באמצע הגן שנאמר ועץ החיים בתוך כגן בתוך, היינו באמצע והוא המרכז כדרך שמסיק ברבתי שמימי בראשית מתפלגין מתחת עץ החיים ומשמע שעץ הדעת היה סמוך לו שכן נאמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, אם כן כל עצי הגן יש להם יניקה מן המים שתחת עץ הדעת אם כן מסתמא כמו שעץ הדעת מסוכן וממית כך כל האילנות היונקים ממנו אע"פ שאינם מסוכנים כעץ הדעת מאחר שהם רחוקים מן השורש מ"מ יש בהם חשש מיתה וסכנה ודקדק זה מן כפל מות תמות כי תמות היינו תמות ודאי קאי. על אכילת עץ הדעת עצמו, אבל מות אינו ודאי אלא ר"ל יש חשש מיתה גם שבאר פרי העץ שהאוכל מהם לפחות יחלה בחולי שיש בו חשש מיתה ודקדק גם כן מדלא קאמר ומפרי עץ הדעת לא תאכל ואמר ומעץ הדעת לא תאכל,, וכי סלקא דעתך שיאכל העץ ולא הפרי אלא הכי פירושו שגם שאר האלנות היונקים מן עץ הדעת הם בכלל סכנה, על כן אמר הנחש אל חוה כשראה אותם אוכלים מן כל פרי עץ הגן עשה עצמו כצדיק מיסר ומוכיח לחוה מדוע אתם עוברים את מצות ה' אשר צוה שלא לאכול משום עץ הגן לכך פתח באף לומר אע"פ שאמר ה' לא תאכלו מכל עץ הגן מ"מ אתם אוכלין ממנו, ושאל שאלה זו כדי שתהיה מוכרחת לתרץ כפל של מות תמות אחד על אכילה ואחד על הנגיעה ואז ימצא מקום להדיחה מכל וכל וכך קרה לו שחוה השיבה לו על הכפל כאשר זמם ואמרה ומפרי עץ הגן נאכל כי אין סכנה בהם, ומפרי העץ אשר בתוך הגן באמצע אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון לא הזכיר כפל המיתה לפי שלא הוצרכה לתרץ כי אם לשון מות שמשמע ספק מיתה שדרש הנחש על שאר פרי העץ וחוה אמרה שלשון מסופק זה קאי על הנגיעה זה"ש פן תמותון לשון מסופק שקאי על הנגיעה, מיד דחף אותה על העץ לאמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' אע"פ שגם היא אמרה שאין בנגיעה ודאי מיתה היה לה לפחות ליפול באיזו חולי כי כן דרך הסמים הממיתים לאוכליהם לאלתר ואם גם הנגיעה בהם מסוכנת אע"פ שאין הנגיעה ממיתה לאלתר מ"מ הנוגע בדבר מסוכן שיש לו ארס גדול ומסוכן יפול בחולי, והדבר בספק אם לא ימות מאותו חולי וכשדחפה על האילן הוכיח לפי דבריה שאין שום מיחוש ואם כן אין ממש גם בלשון תמות שהרי לא חלי ולא מרגיש כל הנוגע בו, ולמה צוה לכם כי יודע ה' כי ביום אכלכם וגו', ועל זה נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' אחר שהוכיח הנחש שכפל מות תמות אינו קאי על הנגיעה והאכילה שהרי כבר נגעה בו ולא הוזקה כלום, אם כן עשתה הוכחה מן כל פרי עץ היונקים מן עץ הדעת והם טובים למאכל אם כן ק"ו שעץ הדעת עצמו טוב למאכל כי הבינה מן דברי הנחש שכל עצי הגן יש להם יניקה מן עץ הדעת ואם כולם טובים למאכל ק"ו שעץ הדעת עצמו טוב למאכל כי מן הענפים יקח ראיה על השורש כי גם בתחלת דבריו של נחש עשה הקדמה זו כדי להטעותה בסוף ליקח ראיה מן אכילת כל עצי הגן על אכילת עץ הדעת כי טוב הוא.

מאמר ח

באור פתויי היצר הרע והסתותיו של הנחש

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ידוע שהיצר הרע מושך כח מן נחש הקדמוני ויש לכל אדם ב' מיני יצר הרע כמ"ש א' יצרא דע"ז ב' יצרא דתאות, כי היצר הרע דתאוה זהו דבר טבעי אצל כל אדם ובו ישתתף אל שאר בהמות וחיתו ארץ אשר כל היום מתאוים תאות רבות בפנים שונות וזה דוקא בדבר שיש לו לאדם הנאה ממנו כאכילה ושתיה ומשגל ודוגמתם אבל בחטא שאין לו לאדם הנאה בו כמו ע"ז ושאר עבירות שאין החומר נהנה מהם אין היצר הרע דהיינו כח התאוה שבו מתאוה להם אבל היצר הרע המושך כחו מן הנחש הקדמוני מסית לאדם אף בדברים שאין החומר נהנה מהם כמו לך עבוד ע"ז וכיוצא בה, וכן כשבקשו אנשי כנסת הגדולה דלימסר יצרא בידיהו לא נמסר בידם כי אם יצרא דע"ז אבל לא יצרא דעבירה מפני ישוב העולם ואע"פ ששם מסיק שיצרא דעבירה היינו דעריות מ"מ כל התאות בכלל כי לכולם יש צורך מפני ישוב העולם ולפיכך ארז"ל אשריכם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובנ"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורין בידו שנאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור קשין אהדדי כי מתחלה אמר יצרם מסור בידם ואח"כ אמר ולא הם מסורין בידו פשיטא מאי קמ"ל שאם הוא מסור בידם איך יהיו הם מסורין בידו אלא לצדדין קתני כי יצרא דע"ז מסור בידם לגמרי כי אין בו צורך כלל, אבל יצרא דתאות הגוף אמר עליו דרך פשרה ולא הם מסורין בידו אבל גם הוא אינו מסור בידם מכל וכל לבטל מציאות התאות מפני ישובו של עולם זה"ש משלחי רגל השור זה יצרא דע"ז שכוונתו להזיק בחטא של ע"ז שאין בו הנאה כשור המזיק בקרן שאין הנאה להזיקו כי על כן הביא אדם הראשון לכפרה שור פר מקרין מפריס כמו שיתבאר בסמוך, והחמור זה יצרא דתאות התלוין בחומר האדם כאמור, ומ"מ זה היצר הרע המושך כחו מן הנחש הקדמוני אינו מתחיל כי אם מן הצד דהיינו שאינו מתחיל להסית את האדם מיד לע"ז כי בלי ספק לא יאבה ולא ישמע אליו, אלא מתחיל להסיתו בעקב דהיינו בתאות, שגם כפי הטבע החומר מתאוה אליו ומשם יעתיקו מעבירה לעבירה עד שיאמר לו לך עבוד אלהים אחרים וכן ארז"ל כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז וקשה מהו כך וכך אלא לפי שנאמר הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב אם תתחיל בראש דהיינו בגדולה שבעבירות דהיינו ע"ז התלויה בראש כי שם מקום המחשבה במוח כי עיקר ע"ז תלויה במחשבה וכן אמרו בכמה מקומות אין ראש אלא ע"ז, אז הוא ישופך, האדם ינצח אותך ולא תוכל לו כלל אם תתחיל בגדולה, אבל אתה תשופנו עקב אם תתחיל בעקב כי העקב מקום הדבק לעפר וכך יאמר לו אתה בן אדם קרוץ מחומר הלא עקב שלך דבוק תמיד אל חנק העפר וזה מופת שיש לך דבקות עם חלק העפר דהיינו החומר אשר לוקח משם ואתה מדיני בטבע על כן צריך אתה להתנהג על פי הטבע וליהנות מן כל פרי האדמה כי יתרון ארץ בכל היא ולדבר זה יפתה אותו היצר הרע בנקל כי גם בלא פתוי שלו טבע האדם חומד ומתאוה להם, ומשם יעתיקו מעברה לעברה עד שלסוף יאמר לו לך עבוד ע"ז כדרך בן סורר ומורה שירדה תורה לסוף דעתו ומ"מ ההתחלה בעניני אכילה ושתיה, לכך אמר דוד דבקה לעפר נפשי חייני כדברך כי מאחר שאני דבק לעפר על כן יש אל היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות מקום להכשיל אותי בפתויו על כן דוד תפלה הוא דקאמר חייני כדברך שלא ימית אותי, וז"ש טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. כי היצר הרע מתחיל לטמאותו בשולים דהיינו בעקב ולא זכרה אחריתה כי משם יבצבץ ויעלה כסתם ארס של נחש המתחיל בעקב ועונה מכף רגל ועד ראש כך ארס הסתותיו מתחיל גם כן בעקב ועולה עד למעלה ראש מן התאוות אל ע"ו, לכך נאמר והיה עקב תשמעון אם תשמע בעקב שלא תתן מקום ליצרך. כשמתחיל עקב אז תשמע לכל המשפטים כי מאז לא יוכל לך כלל, וזה הדרך אשר הלך בו הנחש התחיל להסית בעניני אכילה שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ומשם העתיקה אל כפירה ממש שנאמר וכי טוב העץ להשכיל להיות כאלהים בורא עולמות כארז"ל אדם הראשון כופר בעיקר היה ומכאן למדו רז"ל לומר כך דרכו של יצר הרע והוא רמז נכון לשעה ולדורות:

מאמר ט

שור שהקריב אדם קרן אחת היה לו וקרנותיו קודמין לפרסותיו

ובמסכת חולין פרק אלו טרפות אמר רב יהודה שור שהקריב אדה"ר קרן אחת הי' לו במצחו כו' ואמר רב יהוד' שור שהקריב אדה"ר קרנותיו קדמו לפרסותיו כו', כבר אמרתי בפסוק משלחי רגל השור והחמור שחטא של ע"ז שאין החומר נהנה ממנו ואין היצר הרע מסיתו כי אם להכעיס בוראו מיוחס אל קרן השור שאין כוונתו כי אם להזיק ואין הנאה להזיקו בקרן כי מטעם זה נאמר בתורה כמה פעמים לשון להכעיסו דווקא אצל ע"ז והיינו לפי שאין הגוף נהנה ממנו על כן כלום הוא עושה אלא להכעיס, והחמור היינו עניני תאוות שגוף החומרי נהנה ממנו ושני חלקים אלו רמוזים בראש ועקב שנאמר הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב כי העקב היינו ההסתה בעניני אכילה, והראש היינו ההסתה בע"ז לכך הוצרך להביא לכפרה שור שיש בו קרן שבראש ופרסות, הקרן שבראש לכפר על חטא ע"ז שנמשל לקרן השור והפרסות לכפר על חטא העקב, ומה שאמר קרנותיו קדמו לפרסותיו לפי שמצינו בכל העבירות חטאת קודמת לעולה חוץ בע"ז שעולה קדמה לחטאת כפרש"י פרשת שלח לך וטעמו של דבר כי בכל עברה קדם ההרהור למעשה ומ"מ המעשה חמור מן ההרהור על כן החטאת קדם אע"פ שהרהורי עבירה קדמו לעבירה עצמה מ"מ מביאין תחלה כפרה על חטא המעשה להסיר תחלה החמור ואח"כ הקל חוץ מע"ז שההרהור בה חמור יותר מן חטא המעשה כי עיקר האמונה תלוי במחשבה שמקומה במוח שבראש ע"כ מסיק שקרנותיו שבראש קדמו לפרסות כי הפרסות באו לכפר על חטא המעשה שבעקב ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הם כלי המעשה הגומרין וקרן אחד היינו כנגד מה שכפר ביחודו של עולם כאמור, ועוד יתכן לפרש בקדימה זו לפי שאמרו רבותינו ז"ל פרק הרואה ופרק עושין פסין שעשה הקב"ה מן צלע דאדם הראשון זנב כו' וקשה למה דוקא זנב אלא שבא להורות כמו שהזנב הולך אחר הראש ולא הראש אחר הזנב כך רצה ה' שהאשה תלך אחר בעלה ולא שהבעל ילך אחר עצת אשתו לפי שעם חוה נברא השטן כדאיתא במדרש שלא נאמר סמך בתורה עד שנבראת חוה שנאמר ויסגור בשר תחתנה על כן נזדווג הנחש אל חוה תחלה כי ידע שהיא תפתה אותו וגם תוכל, וכן נאמר בפתויי האשה במשלי שלמה הטתו ברוב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא וכעכס אל מוסר אויל, רמז כאן פתויי חוה אשר הטתו לאדם עד שעשה כמעשה השור המזיק בקרנו בלא הנאה וכ"ז בעצת עכס דהיינו ארס הנחש וממנה נמשך דרך מקולקל זה לכל הזונות אשר למדו לשונם לפתות להסית ולהדיח לכך נאמר הולך אחריה פתאום וגו' יקרה לו כאשר קרה לאדם על אשר הלך אחר עצת אשתו ולא זכר שלכך נבראת מן הצלע חלק מן גופו כדי שימשך החלק אחר ההכל ולא ההכל אחר החלק כי מטעם זה איכא למאן דאמר שעשה הקב"ה מן הצלע זנב וממנו נבראת חוה והטעם כדי שהיא תלך אחריו כמו הזנב ההולך אחר הראש כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת דברים על פסוק ואשמם בראשיכם מסיק ברבתי משל לנחש שאמר הזנב אל הראש עד מתי תלך אתה בראש אני אלך בראש ואמר לו לך והפילו באש וקוצים ומים כו' וקשה למה נקט דוקא במשל הנחש ולא שאר בהמה וחיה, אלא לפי שנחש הקדמוני הסית לאדם שהלך אחר הזנב דהיינו אחר עצת אשתו שנבראת מן הזנב ונפל, וזה"ש והמה כאדם עברו ברית וגו' ודרש באיכה רבתי על גירוש אדם מגן עדן ועל גירוש ישראל מארצם כי גם המה עברו ברית כאדם שהלך אחר עצת אשתו לכך נאמר בהם ונשים משלו בו וכמ"ש נזורו אחור ר"ל כנחש זה וכתיב מכף רגל ועד ראש אין בו מתום ר"ל בזמן שירהב הנער בזקן אז ההנהגה מתחלת מכף רגל והולכת עד הראם וכך עשה אדם הראשון שהקדים פרסות הרגל אל הראש והיינו מה שהלך בעצת אשתו שדינה להיות מאוחרת ואך לו המלוכה ומשפט הבכורה והוא החליף השטה על כן נזדמן לו לכפרה שור שקרנותיו קודמין לפרסותיו לתקן מה שקלקל ומאז והלאה יהיה הקרן שבראש מוקדם והפרסות מאוחרין רק הוא יהיה קרן אחד והוא ימשל בה ולא שהיא תמשול בו, עוד יש לומר לפירוש ראשון שלכך היו קרנותיו קודמין לפרסותיו כי יצרא דע"ז יכול האדם לבטל מכל וכל אבל לא יצרא דתאות מפני ישוב העולם על כן קדמו קרנותיו כדי להסירו מכל וכל, ועל זה מורה השפלת קומת הנחש לבל ירים ראש עוד להסיתו לע"ז אלא על גחונו ילך דבק כולו לעפר להשאיר לו כח בהסתה דתאות אשר מקורם מן חלק העפר שבאדם כמ"ש כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, והקרבת פר דוקא לפי שכל אבר ואבר שבו וכל נפש החיוני שבו הכל תמורת נפשו ואבריו של האדם ומה שחסר בבהמה כח הדבור כנגד זה נאמר ונשלמה פרים שפתינו מה שחסר מן הפר היינו הדבור נמלא בניב שפתינו של וידוי החטא:

מאמר י

ענין קרבן קין והבל

ומטעם זה לא נתקבל קרבנו של קין שהביא מפרי האדמה שאין בו נפש החיוני כלל ולא אבר מול אבר כי אע"פ שמנחת עני מקובלת אע"פ שאין בה אבר מול אבר וגם אין בה נפש כלל מ"מ שאני מנחת עני שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו כי עני הוא, אבל קין שהיה עשיר גדול אין הכתוב מעלה עליו כאלו הקריב נפשו, ונאמר לקין אם תטיב שאת כי שאת לשון מתנה ודורון מלשון מלשון וישא משאת מאת פניו ואמר לו אם מנחה זו דורון ומתנה אשר בלי עון ירוצון כי אם דרך דורון בעלמא הנני אומר לך שאין אתה צריך לשום דורון אחר כי אם כשתטיב דרכיך זו היא שאת כלומר אם תטיב זו היא שאת ודורון ואין אתה צריך ליתן מתנות למי שתבל ומלואה שלו, ואם לא תטיב אם אתה מרגיש בעצמך שאתה חוטא וצריך אתה להביא קרבן זה לכפרה אם כן אין די לך במנחה זו ההולכת לפניך מן הצמחים אלא צריך אתה להביא חטאת ממש הרובץ פתח אהל מועד כמו אדם שהקריב פר, זה"ש לפתח חטאת רובץ, ותדע כי בכל הקרבנות לא נאמר פתח אהל מועד כי אם בפר ועיין בעין יעקב פרק אלו טרפות מה שכתב הרשב"א על ענין זה ונקט לפתח רמז לו שהיה לו ללמוד מן אדם שהקריב פר אשר מקומו יהיה בפתח אהל מועד כשיבנה המשכן, ובמדרש כתנות עור הלבישו הקב"ה בגדי כהונה וכף פירש בעל הטורים והטעם לפי שהיה מקריב שור פר מקרין ומפריס על כן רצה ה' שלא יקריב מחוסר בגדים, ולפי שאין רמז בפרשה שהקריב אדם קרבן על כן יש לומר שנרמז הדבר בבגדי כהונה כי לא לחנם הלבישו ה' כתנות עור כי אם בעבור הקרבן, ואם תמצא לומר שלא הקריב שום קרבן הלא ארז"ל בגדי כהונה מכפרין כמו הקרבנות כדאיתא בערכין, עוד יתכן לפרש ע"ד שארז"ל כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות ל"ק כאן בנדרים ונדבות כאן בעולות ושלמים כי הם דרך דורון לכך אמר אם תטיב שאת תביא דורון נדרים ונדבות ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל תצטרך לחטאות ואשמות, וקין לפי שהיה אוהב אדמה וקניני העוה"ז על כן היה מקמץ כמנהג כל אוהבי כסף, והבל שהיה מהביל עניני העוה"ז הביא מבכורות צאנו, ועל כן לא נתנה חוה שום טעם על קריאת שם של הבל כי שמו מורה על צדקתו והכל קראו אותו כך כי ידעו כי כך טבעו, אבל קין נולד בטבע אוהב קניני העולם הזה והיתה חוה בושה מן שמו המורה על טבעו ומזגו על כן תקנה הוראת שמו לומר שלכך נקרא קין על שם קניתי איש את ה':

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה