שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת ויחי · מאמר עד
ארז"ל יעקב אבינו לא מת כו'
רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא א"ל רב נחמן לרב יצחק לימא לן מר מילתא א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בחנם חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עכ"ל וכאן הבן שואל מה תירץ לו באמרו מקרא אני דורש סוף סוף ק' וכי בחנם חנטו חנטיא כו' וע"ק מהו לשון בחנם אדרבה בחניטה זו המיתו אותו בידים, וכן מקשים כאן למה לא אמר לו מיד יעקב לא מת כי בדבור זה אין בו סיפור דברים יותר ממה שאמר להם אין משיחין בסעודה כו' ואדרבה האריך בדבריו, ונראה שאין זה קושיא כי רב נחמן אמר לימא לן מר מילתא סתם מילת' מה שיהיה ולא פירש מה אלא רצה לומר שלא הקפיד דין או מוסר או דרך ארץ יהיה מה שיהיה על כן ראה רב יצחק לומר לו דבר בעתו מה טוב כי תוך הסעודה אמר לו דבר השייך לתוך הסעודה ואחר הסעודה אמר לו ענין ששייך לאחר הסעודה, כי תוך הסעודה אמר לו דין זה בשם רבי יוחנן אין משיחין בסעודה וחמירא סכנתא מאיסורא על כן אמר להם דין זה שיש בו צורך לפי שעה תוך הסעודה יותר מן שאר דיני איסור והיתר השייכין לסעודה, ונא שהיה חפץ להשתיקם כי מסתמא גם זה הגיד להם בין אכילה לאכילה כי מסתמא לא היה מדבר זה ופיתו בפיו אלא היה פוסק כשאמר להם דבר זה ואחר כך חזר לאכילתו וכך היה יכול לומר להם יעקב אבינו לא מת ע"י שיפסוק מאכילה אלא ודאי כדאמרן שלכך אמר לו דין זה ללמדו מוסר ודרך ארץ השייך אל תוך הסעודה, לבתר דסעיד אמר לו בשם רב יוחנן דבר השייך לאומרו אחר הסעודה כדי להוציא מן לב האדם החושבים שכל קיום גופו תלוי בסעודה זו לומר שכל זמן שאוכל לחם העצבים בעה"ז יש לגופו קיום ואחר מותו שאז הוא אצלו בתר דסעיד אם כן וודאי אין לגופו קיום וכל יסוד ישוב לשרשו כלה כעשן כלה ואין לו עוד שום קיום כלל על כן אמר שאין הדבר כן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי כל צדיק המשלים חלקי החומר שלו אע"פ שמצד הזמן אי אפשר שלא ימות על כל פנים מ"מ אפשרי לו שגם אחר המיתה החומר קיים ואינו נרקב וכלה אלא נשאר קיים בשלימות עד זמן התחיה ומ"מ חומר שלם כזה אינו צריך לא לחניטה ולא לקבורה שנעשו בעבור החומר שלא ירקב ויכלה, אך לפי שאין כח ביד כחיים להבחין איזו חומר שלם על זה האופן שיתקיים שלה בלא חניטה וקבורה ואיזו חומר בלתי שלם הצריך לחניטה וקבורה, וזה"ש יעקב לא מת לפי שבכל הפרשה מזכיר מיתה אצל שם ישראל לומר לך שדווקא השררה שלו מתה אבל החומר שלו המכונה בשם יעקב לא מת רצה לומר אף על פי שבאמת יעקב מת, חומר שלו היה כל כך שלם עד שהיה יכול להתקיים בלא חניטה וקבורה כי רז"ל נשתמשו בלשון מיתה שהוא ביטול הדבר או קיומו כי כן ארז"ל במסכת בבא קמא שבירתן של כלים זו היא מיתתן וכן בעשרה דברים שנאמרו בכוס חי פירוש שלם בלא שבירה עיין בטור אורח חיים סי' קס"ג, כך ר"ל כאן בחומר של יעקב שלא היה בו שום פסולת כלל על כן לא מת ר"ל לא היה ראוי לבא לידי ביטול ושבירה ואולי נקט יעקב לרבות כי חלק הנשמה שבו הנקרא בשם ישראל פשיטא שלא מת כי הנשמה חיה בטבע ולא היה בו חטא שימית אותה במקרה אלא אפילו יעקב היינו החלק החומרי המכונ' ביעקב לא מת לא היה מוכן אל ההפסד, ומקשה אם כן בחנם חנטוהו וקברוהו אחר שהיה יכול להתקיים בלעדם, השיב להם מקרא אני דורש ר"ל בניו לא ידעו שחומר שלו היה כל כך שלם עד שלא היה מוכן לקבל הפסד גם לאחר מותו על כן מספק חנטוהו וקברוהו וספדוהו בעבור ההפסד, ואם תאמר אם בניו לא ידעו אם כן מנין לך לומר כן כדרך רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה, על זה אמר מקרא אני דורש כו' מקיש הוא לזרעו כו' אבל בניו לא ידעו מקרא זה כי לא נכתב עדיין, וענין מקיש הוא לזרעו כך פירושו כי מהידוע שמן הענפים יקח ראיה על השורש וכן מן השורש יוקח ראיה על הענפים כיצד אם אתה רואה ענפים טובים ומשובחים עושים פרי נחמד וטוב בזאת תדע כי השורש טוב ומשובח כי אלו היה השורש רע היה השורש פורה ראש ולענה ולא פרי משובח, וכן אם אתה רואה שורש טוב בדוק ומנוסה, הרי הוא מעיד גם על הענפים היוצאים ממנו שתולדותיהן כיוצא בהם לעולם, לכך מסיק מקיש הוא לזרעו מדקאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב וגו', ודקדק מן לשון ואת זרעך שבזרעי ממש מדבר דהיינו י"ב שבטים בני יעקב שישובו מארץ שבים, והלא כבר מתו אלא ר"ל שהיה חומר שלהם כל כך שלם עד שלא היה ראוי להתבטל בשום זמן כי היתה מטתו שלימה בלא פסול ומן הענפים דהיינו תולדותיו יוקח ראיה על השורש כי כמוהם יהיה עושיהם אם טוב ואם רע שמשורש נחש יצא צפע ומשורש טוב יצא כלו זרע אמת וכמו שנאמר וערך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי רצה לומר שהם נצר מן מטעי דהיינו מן יעקב שלא היה בחומר כלו שום דבר הגורם לו הפסד על כן דומה כאלו לא מת חומר שלו נמצא שמטתו שלימה עדות על שלימות עצמו, ומה שאמרנו שקיום החומר תלוי בשלימות המעשים קרוב לשמוע שמדתו של יעקב אמת והיא שעמדה לו שנשאר חומר שלו קיים ולא מת כי כל ענין המיתה הוא פירוד ההרכבה כי כל דבר מורכב סופו להפרד וכל מקום שיש אחדות בלא הרכבה אין שם שום מיתה, וכבר ידעת מה שנאמר תתן אמת ליעקב ואמרו רז"ל חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת להודיע כי הוא אחד. כי מן אל"ף עד מ"ם י"ג אותיות כמספר אחד וכן מן מ"ם עד י"ג אותיות כמספר אחד וא"כ לכך חותמו של השם יתברך אמת להודיע כי הוא אחד ובכל מקום שיש אחדות אין שם מיתה כי במקום שאין בו הרכבת חבור ב' דברים אין כאן דבר שיתפרק ויפרד לכך נאמר וד' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומה ענין תואר החיים אל האמת, אלא לפי שאמת מורה על כי הוא יתברך אחד ובכל מקום שיש אחדות אין שם מיתה על כן אמר אלהים אמת הוא אלהים חיים, וכן ארז"ל ברב טבות ואמרי ליה רב טביומי שאמר שהלך לאתרא דשמיה קושטא ולא הוה מיית אינש בלא זמניה ונסיב מכם אתתה והוליד תרתין בנין כו', וכל מאמר זה מבואר אצלי בחבורי עמודי שש עמוד האמת ע"ש, והעולה משם שבכל מקום שיש אמת אן כאן מיתה, כי האמת מורה על האחדות ובכל מקום שיש אחדות אין כאן הרכבה אשר מתוכה יוכל לבא לידי פירוד ההרכבה, ובהצעה זו מבואר מה שמסיק בפרק מקום שנהגו ר"ש בן פזי: