שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת ויחי
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' ולמעלה אמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי וגו' ולא הזכיר בהם לשון חיות לפי שלא היו הימים ההם שנות חיים אלא ימי צער ומגור מסביב על כן הזכיר בהם לשון מגורי ואמר שמעט ורעים היו שני חיי וגו' אבל בשבעה עשר שנים אלו הזכיר לשון חיות כי כל השנים הללו שרתה עליו השכינה שייך בהם לשון חיות כמ"ש ותחי רוח יעקב אביהם אבל תוך ק"ל שנים ראשונים לא שרתה השכינה כי אם לפרקים לכך אמר מעט ורעים היו שני חיי, כנגד שנות חיים של שלוה אמר ורעים וכנגד הימים ששרתה עליו שכינה אמר מעט כי ימים מועטים שרתה עליו השכינה:
ורש"י פי'
מאמר עא
למה פרשה זו סתומה כו':
למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו, מה שפירש"י שהתחילו לשעבדם ובפרשת וארא כתב שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא התחיל השעבוד וראיה לדבר שהרי יוסף היה מלך גם אחר מות יעקב יתכן לתרץ ע"ד מרז"ל כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת כו' ונמצא שכל זמן שבניו היו קיימים דומה כאילו גם יעקב קיים לפיכך מיתת יעקב ומיתת השבטים באו כאחד ואולי לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות הימים מתו אבל יעקב לא מת עדיין כל זמן שבניו היו קיימים וזהו ההיקש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כי עובר ירך אביו הוא ודוקא כשהבן צדיק אבל לא כשהבן רשע אשר בחייו קרוי מת וק"ל, וזה הוא שאמר למה פרשה זו סתומה כו' כי פירוש שלכך פרשה זו סתומה כדי להסמיך פסוק ויחי יעקב אל פסוק הקודם וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד דהיינו ימי השלוה של כל ישראל שלא היו כי אם בזמן ויחי יעקב וממילא נשמע שאחר מיתתו פסקו ימי השלוה והתחילו לשעבדם, לכך סמך לומר ויקרבו ימי ישראל למות, וק' שבכל הפרשה כשמזכיר מיתת יעקב אינו מזכיר שם יעקב כי אם שם ישראל ואיפכא מבעי ליה כי שם יעקב גשמי ושם ישראל רוחני אלא לפי שיעקב לא מת כי חומר שלו נשאר קיים אבל שם ישראל נתבטל כי שם ישראל מורה על ימי השלוה שהוא ובניו במעלה עליונה מושלים בעליונים ובתחתונים על שם כי שרית עם אלהים ואנשים דבר זה התחיל להתבטל במותו שהרי התחילו המצרים לשעבד בהם לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל ר"ל אותן הימים אשר בהם היו שרוין בשלוה נוהגים שררה עם אלהים ואנשים אותן ימים קרבו למות כי ביטולם היינו מיתתם ודוק מינה דווקא הימים מתו אבל לא יעקב עצמו וכן מסיק בילקוט וז"ל תלה המיתה בימים כדרך שנ' הן קרבו ימיך למות, והפירוש ביטולם ביטול ימי השלוה שהיו כל ימי יעקב:
פירוש אחר על דרך שמסיק ברבתי
מאמר עב
מדרש על ויקרבו ימי ישראל וגו'
ויקרבו ימי ישראל למות כתיב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי חצוצרות שעשה משה במדבר בשעה שנטה משה למות גנזם הקב"ה כו' לקיים מה שנא' ואין שלטון ביום המות כו' ומסיק ואף יעקב כיון שנטה למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף ואמר לו אם מצאתי חן בעיניך וגו' אימתי כשקרב למיתה שנ' ויקרבו ימי ישראל למות, וק' למאי נ"מ התחיל דרוש זה בפסוק ויקרבו וגו' הוה ליה להסמיך כל דרש זה אל פסוק אם נא מצאתי חן וגו' כי ממנו למד שאין שלטון ביום המות אלא ודאי שרצה לתרץ למה נאמר ויקרבו ימי ישראל למות למה לא הזכיר שם יעקב אצל המיתה, ותירץ לפי שאין שלטון ביום המות לא עם המלאך המות ולא עם אנשים ושם ישראל מורה על כי שרית עם אלהים ואנשים על כן אמר שחל שם מיתה על שם ישראל כי אין שלטון ביום המות לעמוד כנגד המלאך המות הוא סמאל הוא שטן הוא המלאך המות אשר נתאבק עם יעקב ויעקב יכול לו ועל שם זה נקרא ישראל אבל עכשיו ביום המות לא יכול לו וכן עם אנשים גם כן לא שרה ביום המות שהרי דבר תחנונים עם יוסף אם נא מצאתי חן בעיניך וגו', פירוש שלישי לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות לומר לך שהחומר של יעקב היה שלם ולא היה בו פסולת כלל עד שלא היה החומר מתבטל אף בלא קבורה וחניטה אך עיקר החסרון אשר סבב המיתה היה מצד הנושא ולא מצד הנשוי כי הנשוי היינו עצם החומר המורכב מן ד' יסודות וכח הצומח שבאדם, והנושאה היינו הזמן המכלה את הכל כי אין בכחו לשאת האדם כי אם זמן מוגבל לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ר"ל טבע ישראל עצמו לא קרבה למות כי מי שנקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אין בו שום ריח מיתה, אך עיקר המיתה היתה לימים דהיינו מצד החסרון המצוי אצל הנושא:
וזהו שמסיק ברבתי וז"ל
מאמר עג
מדרש על כי גרים אנחנו לפניך כצלו של עוף
ויקרבו ימי ישראל למות כתיב כי גר אנכי עמך תושב וגו' כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר, ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין ואומרם בפיהם שהם מתים אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק אמר ואברככה לפני ה' לפני מותי אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות, וק' למה הסמיך דרש זה לפסוק ויקרבו ימי ישראל למות ועוד מה ענין הכותל והאילן והעוף שהזכיר, וע"ק למה הזכיר לשון אף ביעקב ולא ביצחק, על כן נראה לפרש שרצה לומר שיש שני מיני מיתה טבעית הבאה מצד הפסד החומר והפסד החומר בא או מצד הסיג והפסולות המצוי בארבע יסודות או מצד הפסולת המצוי בכח הצומח שבאדם ואף את"ל שאין חסרון בשניהם ועל כן מצידם אין האדם ראוי אל ההפסד מ"מ מצד הנושא דהיינו הזמן יבואו לידי פירוד ההרכבה בהכרח וידוע שבאברהם ויצחק היה קצת חסרון ופסולת בחומר שלהם והראיה על זה כי מן אברהם יצא ישמעאל ומן יצחק יצא עשו אבל יעקב היתה מטתו שלמה וזה מופת על חומר שלו שהיה שלם מכל צד ולא היה בו שום פסולת כלל ומטתו שלמה ואם כן מיתת אברהם ויצחק באה קצת מצד הפסד החומר אבל של יעקב לא היתה מצד הפסד החומר שהרי מטתו שלמה על כן לא היתה מיתתו כי אם מצד הזמן לכך נאמר דווקא ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות ולא נאמרו כן באברהם ויצחק לפיכך לא הזכיר לשון אף כי אם ביעקב ר"ל אף יעקב שידע שמטתו שלמה וזה מופת על שלימות חומר שלו כמו שיתבאר בסמוך מ"מ אמר ושכבתי עם אבותי לפי שהרגיש שמצד הזמן והימים הוא מעותד למיתה לכך נאמר בו ויקרבו ימי ישראל למות, ועל כן דרש על זה פסוק כצל ימינו עלי ארץ וכתיב ימיו כצל עובר כעוף זה העובר וצלו עובר עמו וזה משל צודק על הזמן שיש בכל רגע עבר והוה ועתיד ואין מנוחה אל הזמן אלא חולף והולך תמיד רגע זה חלף הלך לו זה יוצא וזה בא והאדם צלו של הזמן חולף והולך עמו פושט צורה ולובש צור' אבל עצם החומר המורכב מן ד' יסודות שהוא עיקר בנין הבית האנושי המשיל לכותל המחובר מן עצים ואבנים ושאר חומר הבית, ועצם נפש הצומחת המשיל לאילן וצלו על כן אמר והלואי כצלו של כותל ר"ל אילו היה האדם כצלו של כותל אף על פי שהצל אין בו ממש מ"מ היה אפשרי לו להציל נפשו מן מות ע"י שישלים החומר עד שלא יהיה בו פסולת כלל ואז היה אפשרי לו להציל ממות נפשו או כצלו של אילן אם היה הכח הצומח שבאדם כצלו של אילן לכל הפחות היה גם כן אפשרי לו להציל כח הצומח ממות ע"י שישלים חומרו עד שיהיה בלא פסולת כלל כי יש לעץ תקוה אז גם לאדם עץ השדה היה תקוה אבל עכשיו שהאדם כצל עובר כעוף הזה העובר וצלו עמו והצל תלוי בעוף כך האדם כצל ותלוי בזמן אשר כעוף תעופף והשקט לא יוכל כי כל זמן תמיד חולף בזה יוצא וזה נכנס ואחר שהזמן בעל תמורה אם כן גם האדם הנמשל בצלו אין לו תקוה להציל מיד שאול נפשו כי את"ל שכבר השלים כל גופו בתכלית השלימות מ"מ הזמן מכלה אותו כי מי לנו גבר שלם אשר מטתו שלימה כיעקב ואף על פי כן לא יוכל מלט נפשו מיד שאול סלה לפי שהימים והזמן סבבו לו מיתה לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ולכך נאמר ואם בגבורות שמונים ורהבם און ועמל כי גז חיש ונעופה הזכיר גז כנגד צל כותל החומר שמצד ההפסד המצוי בו אצל רוב בני האדם הוא מעותד למיתה, חיש כנגד צל אילן המורה על הפסד כח הצומח, ונעופה כנגד הזמן שהמשיל לעוף המכלה הכל, וזה הדבר שאמרנו שחיים ומות ביד הפסד החומר או תקונו מבואר ממה שמסיק בתענית פ"א:
מאמר עד
ארז"ל יעקב אבינו לא מת כו'
רב נחמן ורב יצחק הוי יתבי בסעודתא א"ל רב נחמן לרב יצחק לימא לן מר מילתא א"ל הכי אמר רבי יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, בתר דסעיד א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בחנם חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים עכ"ל וכאן הבן שואל מה תירץ לו באמרו מקרא אני דורש סוף סוף ק' וכי בחנם חנטו חנטיא כו' וע"ק מהו לשון בחנם אדרבה בחניטה זו המיתו אותו בידים, וכן מקשים כאן למה לא אמר לו מיד יעקב לא מת כי בדבור זה אין בו סיפור דברים יותר ממה שאמר להם אין משיחין בסעודה כו' ואדרבה האריך בדבריו, ונראה שאין זה קושיא כי רב נחמן אמר לימא לן מר מילתא סתם מילת' מה שיהיה ולא פירש מה אלא רצה לומר שלא הקפיד דין או מוסר או דרך ארץ יהיה מה שיהיה על כן ראה רב יצחק לומר לו דבר בעתו מה טוב כי תוך הסעודה אמר לו דבר השייך לתוך הסעודה ואחר הסעודה אמר לו ענין ששייך לאחר הסעודה, כי תוך הסעודה אמר לו דין זה בשם רבי יוחנן אין משיחין בסעודה וחמירא סכנתא מאיסורא על כן אמר להם דין זה שיש בו צורך לפי שעה תוך הסעודה יותר מן שאר דיני איסור והיתר השייכין לסעודה, ונא שהיה חפץ להשתיקם כי מסתמא גם זה הגיד להם בין אכילה לאכילה כי מסתמא לא היה מדבר זה ופיתו בפיו אלא היה פוסק כשאמר להם דבר זה ואחר כך חזר לאכילתו וכך היה יכול לומר להם יעקב אבינו לא מת ע"י שיפסוק מאכילה אלא ודאי כדאמרן שלכך אמר לו דין זה ללמדו מוסר ודרך ארץ השייך אל תוך הסעודה, לבתר דסעיד אמר לו בשם רב יוחנן דבר השייך לאומרו אחר הסעודה כדי להוציא מן לב האדם החושבים שכל קיום גופו תלוי בסעודה זו לומר שכל זמן שאוכל לחם העצבים בעה"ז יש לגופו קיום ואחר מותו שאז הוא אצלו בתר דסעיד אם כן וודאי אין לגופו קיום וכל יסוד ישוב לשרשו כלה כעשן כלה ואין לו עוד שום קיום כלל על כן אמר שאין הדבר כן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי כל צדיק המשלים חלקי החומר שלו אע"פ שמצד הזמן אי אפשר שלא ימות על כל פנים מ"מ אפשרי לו שגם אחר המיתה החומר קיים ואינו נרקב וכלה אלא נשאר קיים בשלימות עד זמן התחיה ומ"מ חומר שלם כזה אינו צריך לא לחניטה ולא לקבורה שנעשו בעבור החומר שלא ירקב ויכלה, אך לפי שאין כח ביד כחיים להבחין איזו חומר שלם על זה האופן שיתקיים שלה בלא חניטה וקבורה ואיזו חומר בלתי שלם הצריך לחניטה וקבורה, וזה"ש יעקב לא מת לפי שבכל הפרשה מזכיר מיתה אצל שם ישראל לומר לך שדווקא השררה שלו מתה אבל החומר שלו המכונה בשם יעקב לא מת רצה לומר אף על פי שבאמת יעקב מת, חומר שלו היה כל כך שלם עד שהיה יכול להתקיים בלא חניטה וקבורה כי רז"ל נשתמשו בלשון מיתה שהוא ביטול הדבר או קיומו כי כן ארז"ל במסכת בבא קמא שבירתן של כלים זו היא מיתתן וכן בעשרה דברים שנאמרו בכוס חי פירוש שלם בלא שבירה עיין בטור אורח חיים סי' קס"ג, כך ר"ל כאן בחומר של יעקב שלא היה בו שום פסולת כלל על כן לא מת ר"ל לא היה ראוי לבא לידי ביטול ושבירה ואולי נקט יעקב לרבות כי חלק הנשמה שבו הנקרא בשם ישראל פשיטא שלא מת כי הנשמה חיה בטבע ולא היה בו חטא שימית אותה במקרה אלא אפילו יעקב היינו החלק החומרי המכונ' ביעקב לא מת לא היה מוכן אל ההפסד, ומקשה אם כן בחנם חנטוהו וקברוהו אחר שהיה יכול להתקיים בלעדם, השיב להם מקרא אני דורש ר"ל בניו לא ידעו שחומר שלו היה כל כך שלם עד שלא היה מוכן לקבל הפסד גם לאחר מותו על כן מספק חנטוהו וקברוהו וספדוהו בעבור ההפסד, ואם תאמר אם בניו לא ידעו אם כן מנין לך לומר כן כדרך רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה, על זה אמר מקרא אני דורש כו' מקיש הוא לזרעו כו' אבל בניו לא ידעו מקרא זה כי לא נכתב עדיין, וענין מקיש הוא לזרעו כך פירושו כי מהידוע שמן הענפים יקח ראיה על השורש וכן מן השורש יוקח ראיה על הענפים כיצד אם אתה רואה ענפים טובים ומשובחים עושים פרי נחמד וטוב בזאת תדע כי השורש טוב ומשובח כי אלו היה השורש רע היה השורש פורה ראש ולענה ולא פרי משובח, וכן אם אתה רואה שורש טוב בדוק ומנוסה, הרי הוא מעיד גם על הענפים היוצאים ממנו שתולדותיהן כיוצא בהם לעולם, לכך מסיק מקיש הוא לזרעו מדקאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב וגו', ודקדק מן לשון ואת זרעך שבזרעי ממש מדבר דהיינו י"ב שבטים בני יעקב שישובו מארץ שבים, והלא כבר מתו אלא ר"ל שהיה חומר שלהם כל כך שלם עד שלא היה ראוי להתבטל בשום זמן כי היתה מטתו שלימה בלא פסול ומן הענפים דהיינו תולדותיו יוקח ראיה על השורש כי כמוהם יהיה עושיהם אם טוב ואם רע שמשורש נחש יצא צפע ומשורש טוב יצא כלו זרע אמת וכמו שנאמר וערך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי רצה לומר שהם נצר מן מטעי דהיינו מן יעקב שלא היה בחומר כלו שום דבר הגורם לו הפסד על כן דומה כאלו לא מת חומר שלו נמצא שמטתו שלימה עדות על שלימות עצמו, ומה שאמרנו שקיום החומר תלוי בשלימות המעשים קרוב לשמוע שמדתו של יעקב אמת והיא שעמדה לו שנשאר חומר שלו קיים ולא מת כי כל ענין המיתה הוא פירוד ההרכבה כי כל דבר מורכב סופו להפרד וכל מקום שיש אחדות בלא הרכבה אין שם שום מיתה, וכבר ידעת מה שנאמר תתן אמת ליעקב ואמרו רז"ל חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת להודיע כי הוא אחד. כי מן אל"ף עד מ"ם י"ג אותיות כמספר אחד וכן מן מ"ם עד י"ג אותיות כמספר אחד וא"כ לכך חותמו של השם יתברך אמת להודיע כי הוא אחד ובכל מקום שיש אחדות אין שם מיתה כי במקום שאין בו הרכבת חבור ב' דברים אין כאן דבר שיתפרק ויפרד לכך נאמר וד' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומה ענין תואר החיים אל האמת, אלא לפי שאמת מורה על כי הוא יתברך אחד ובכל מקום שיש אחדות אין שם מיתה על כן אמר אלהים אמת הוא אלהים חיים, וכן ארז"ל ברב טבות ואמרי ליה רב טביומי שאמר שהלך לאתרא דשמיה קושטא ולא הוה מיית אינש בלא זמניה ונסיב מכם אתתה והוליד תרתין בנין כו', וכל מאמר זה מבואר אצלי בחבורי עמודי שש עמוד האמת ע"ש, והעולה משם שבכל מקום שיש אמת אן כאן מיתה, כי האמת מורה על האחדות ובכל מקום שיש אחדות אין כאן הרכבה אשר מתוכה יוכל לבא לידי פירוד ההרכבה, ובהצעה זו מבואר מה שמסיק בפרק מקום שנהגו ר"ש בן פזי:
מאמר עה
בקש יעקב לגלות הקץ כו'
ויקרא יעקב אל בניו בקש יעקב לגלות קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש פסול במטתי, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד מיד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, וקשה מה ענין אחד לכאן ולמה תלו הבנים עצמם באביהם לומר כשם שאין בלבך אלא אחד כו', ונראה לפרש ע"ד שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת ואיך נהפכת וגו' ויעקב חשב שיש פסול במטתו ויצא ממנו זרע כישמעאל ועשו שאינן זרע אמת וא"כ ממילא אינן שלמים עם ד' אחד כי במקום זרע אמת יש אחד ובמקום שאין זרע אמת אין אחד על כן אמרו לו בניו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד ואם כן ודאי השורש מופת על הענפים כשם שאנו מן שורש אשר אין בלבו אלא אחד כך הענפים שלך כולו זרע אמת ואין בלבנו אלא אחד,., ואל תשיבני אברהם ויצחק יוכיח תשובה לדבר שבוודאי אע"פ שלא היה גם בלבם אלא אחד מ"מ יצא מהם ישמעאל ועשו כי היה עדיין קצת פסולת אצלם מצד התחלתם ובדור ג' יתמרק הכל, ויעקב היה מתירא שההפסד הנמצא בזרעו יהיה מופת גם על ההפסד שבעצמותו והשיבו לו אדרב' כשם שבלבך כו' כי שלימתך עדות גם על שלימתינו, וכפי הנראה שענין הזרע פסול שהיה יעקב מתירא שלא יצא ממנו היה דווקא מן יוסף שהיה נטמא בין העו"ג והיה מתירא פן למד ממעשיהם על כן רצה לבדקו אם יש בו מדת האמת והאחד כמה שאמר ועשית עמדי חסד ואמת כי אם יקבל עליו לעשות עמו חסד של אמת הרי הוא שלם במדת האמת המורה על האמונה בה' אחד והשיב לו יוסף אנכי אעשה כדבריך רצה לומר כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבי אלא אחד מיד וישתחו ישראל על ראש המטה כי אז הכיר וידע שמטתו שלימה בלא פסול וכן פירש רש"י שהרי יוסף כו', ומה ענינו לכאן אלא כדאמרן, ולכך אמר הזקן בשכמנ"ו כי מאחר שהוא שלם ומטתו שלימה ואין בהם שום כליון ומיתה ואם כן לעולם ועד בפיהם מבורך שם כבוד מלכותו יתברך ושבחו יתברך מפיהם לא ימוש לעולם ובמדרש אמרו בקש יעקב לגלות הקץ לפי שלא ראה אותיות ח"ט בשמות השבטים אם כן אין בהם חטא וראוין לגילוי סוד זה אח"כ ראה שאין בהם גם אותיות קץ אמר שאין לגלות להם הקץ וכן מסיק בעל הטורים, ובספר הנקרא דברי שלמה מקשה על מדרש זה הלא גם סמ"ך אין בשמותם ונתן על זה ג' תירוצים ואני בער ולא אדע מה דעתו הלא סמך ביוסף אם לא שרז"ל שאפרים ומנש' עיקר מאחר שנעשו ב' שבטים או לא קחשיב כי אם השבטים המנויין אשר באו מצרימה ולא יוסף שהיה כבר במצרים, ולי נראה שלפום ריהטא טעה ושכח שם יוסף מכל מקום לפי סברתו אומר אני ליתן טעם גם על הסמך לפי מה שביארתי למענה שכל חטא הוא סיבת הפסד החומר ומיתתו היינו קץ כל בשר על כן אין בשמותם אותיות חט להודיע שאין בלבם אלא אחד ועל כן אין בהם גם אותיות קץ כי אין קץ ומיתה לבשרם ע"ד יעקב לא מת וכשאין סמ"ך אין חטא וכבר ידעת שסמ"ך רמז לשטן ע"ד המדרש האומר כשנבראת אשה נברא השטן עמה שכן לא נאמר סמך בתורה עד שנבראת חוה שנאמר ויסגור בשר תחתנה על כן הא בהא תליא לפי שאין סמ"ך בשמותם אין שטן ואז אין קץ כל בשר אלא מה זרעו בחיים, ויש קצת רמז לדבר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו' כי לא נחש ביעקב ונחש היינו שטן און עמל עולה למספר חט קץ חסר יו"ד, תצרף עוד סמ"ך עולה ששים דהיינו חמשים אל ר"ת דנחש ועשרה למלאות חט קץ שבמלת און עמל, ולדעת רבותינו זכרונם לברכה קץ זה היינו קץ הגאולה התלוי בזרע אמת כי בזמן שהאמת מצוי אז קץ נגלה ובזמן שהאמת נעדרת אין חזון נפרץ מתי קץ הפלאות כמו שנאמר ותשלך חמת ארצה מה כתיב תמן כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ובילקוט מסיק בשם הרבתי אבל ברבתי לא מצאתי כך הגירסא וז"ל הילקוט ואף יעקב בקש לגלות הקץ שנאמר האספו ואגידה לכם משל למה הדבר דומה למלך שהאמינו לעבד על כל אשר לו נטה אותו עבד למות וקרא לבניו ובקש לעשותם בני חורין ולומר להם היכן הוא דייתקי שלהן ואוני שלהן נשא העבד עיניו וראה המלך והפליג הדבר שהיה מבקש לגלות להן, התחיל לומר בני עבדיו של מלך אתם היו מכבדין אותו כדרך שכבדתי אותו כל ימי חיי, כך יעקב בקש לגלות הקץ לבניו מיד נגלה עליו הקב"ה וא"ל לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא שכן אמר ישעיה ולא אותי קראת יעקב, כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר בבקשה מכם כבדו את הקב"ה כמו שכבדתיו אני ואבותי שנאמר אלהים אשר החהלכו אבותי לפניו, אמרו יודעין אנו מה שבלבך שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, כיון ששמע יעקב כך מיד השתחוה שנאמר וישתחו ישראל וגו' התחיל לומר בלחישה בשכמל"ו. א"ל הקב"ה כבוד אלהים הסתר דבר אין המדות הללו שלך שנאמר הולך רכיל מגלה סוד עכ"ל מאמר זה הוא ממש דוגמת מארז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו ביאור הדבר שמן גילוי הקץ יגיע נזק גדול כי הדורות אשר ידעו בבירור, כי לא בימיהם תהיה הגאולה יתייאשו ממנה ולא יבקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם וכן הדורות שיהיו בימים ההם ידעו כי וודאי תהיה הגאולה גם כן לא יתפללו עליה ונזק זה היה בגאולת מצרים שהיה הקץ נגלה ת' שנה על כן נאמר וישב ישראל בארץ וגו' עשו להם ישיבת קבע בארץ מצרים ויאחזו בה להתישב בה כתושבים כמנהג דורינו זה הבונים להם בתים ספונים וחשובים בארצות העמים כמתיאשים מן הגאולה על כן גרם דבר זה כל מה שמבואר בפרשה שלאחריה כי שם מבואר שנסתם הקץ ממנו ממה שנאמר באחרית הימים ואחר כך התחיל בדברים אחרים לכך פרשה זו סתומה כדי לחבר פרשת ויחי אל פרשה הקודמת כי בפרשת ויחי נרמז שנסתם ממנו הקץ ובסוף פרשת ויגש מבואר הטעם למה נסתם ממנו והוא כדי שלא יעשו ישראל בגלות החל הזה כמו שעשו ישראל במצרים שנתישבו שם ישיבת קבע על שהיה קצת נודע והיו הדורות הראשונים מתיאשים ממנו, לכך נשא המשל מן העבד שבקש לעשות את בניו חורין ר"ל על ידי שרצה להודיע להם דייתקי ואוני שלהם אימתי יגיע הזמן שיצאו לחרות בזה גרם לבניו שיפרקו עול אדוניהם מעליהם כי יאמרו ממה נפשך קודם שיגיע זמן הקצוב מה בצע כי נעבדנו בכל כחינו הלא על כל פנים לא ישחרר אותנו ובהגיע התור הרי הוא מוכרח לשחררנו, על כן נשא העבד עיניו וראה את המלך ר"ל ראה שיגיע נזק למלך מזה על כן חזר והעלים הדבר ובקש מבניו שיכבדו המלך כאשר כבדוהו הוא, כך יעקב בקש לגלות הקץ מיד נגלה עליו הקב"ה ר"ל מיד הסתכל וראה שיגיע מזה נזק אל ה' המתאוה אל תפלתן של צדיקים וכאן לא יתפללו על הגאולה ועל התמורה לא דורות הראשונים ולא דורות האחרונים לכך אמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ועל ידי הודעה זו לא אותי קראת יעקב ר"ל לא תשת על כבודי כי על כן בזמן שלא אותי קראת אתה נקרא רשם יעקב., אבל בסיף כי יגעת בי לאמור כבדי את הקב"ה כו' אז תקרא בשם ישראל ומה שאמר להם כבדוהו כשם שכבדתיו אני יש רמז לזה ממה שנאמר מתחילה ויאמר יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אז בקש לגלות הקץ ואחר כך כשנסתם ממנו כתיב הקבצו ושמע"ו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם רצה לומר אל ישראל סבא והיינו מה שאמר כבדוהו כמו שכבדתיו אני גם נוכל לפרש ישראל צירי תחת אלף של אל ויהיה פירושו ושמעו דבר אל אלהי ישראל אביכם, מיד אמרו שמע ישראל כו' כשם שאין בלבך אלא אחד כו' רצה לומר כשם שאתה מצפה ומקוה לעולם אל הגאולה האחרונה כך אנחנו מצפים לה כי דווקא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וזה"ש שמע ישראל ה' שהוא עכשיו אלהינו לעתיד יהיה ה' אחד וכן פירש רש"י, פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לעולם ועד רצה לומר שמעתה בכל דור ודור יצפה אל ה' ויבקשו את ה' ואת דוד מלכם בכל דור עד שיהיה ה' ברוך ומבורך בפי כל לעולם ועד לפיכך כבוד ה' הוא הסתר דבר ונקרא הולך רכיל מגלה סוד הגאולה כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ועוד יש לומר כי אחר שרצה יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו אמר בלבו שמא בני אינן מאמינים בקץ הימין על כן נסתם ממני כי למה יתגלה הקץ אל בנים לא אמון בם, פתחו כולם ואמרו שמע ישראל כו' וכפירש"י ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות לעתיד יהיה ה' א' וכשם שאין בלבך אלא אחד ר"ל אתה מאמין בקץ הימין שלעתיד ביום ההוא יהיה ה' אחד כך אין בלבנו אלא אחד ר"ל אנחנו מאמינים בקץ שלעתיד יהיה ה' אחד ואם כן נתקשה יעקב בדבר למה נסתם ממנו אלא ודאי לכך נסתם שאין הדבר מילתא דפסיקא שיתאחר משיח עד עת קץ כמ"ש בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה אם כן איך יפת לקץ ולא יכזב כי שמא יעשו תשובה ויבא קודם זמן הקצוב ועל כן אמר הזקן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רצה לומר לעולם ועד בכל דור ודור יש זמן אל הקץ שאז תגלה ותראה כבוד מלכותו יתברך כמו שנאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו רצה לומר אפילו העו"ג ולפי שנאמר בקץ הימין כי סתומים וחתומים הדברים וכמו שנאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דומה כאילו גילה סוד הגאולה שזמנה בכל דור ויש לחוש שמא יעשו דורות הבאים תשובה לא לשם שמים אלא לשם הגאולה על כן מסיק אנן היכי נעביד נימרו לא אמרו משה שהיה חושש לזה לא נימרו אמרו יעקב תקנו לאומרו בלחישה למסור סוד אל יחידי שרידי הדור והיינו בלחישה כדמסיק פרק אין דורשין שאין מוסרין רזי תורה כי אם אל נבון לחש וכדמסיק ברבתי פרשה ג' הוא קאמר ליה בלחישה כו' כי שלמי הדעת יהיו כל ימיהם בתשובה לשם שמים לא לשם שיזכו לביאת הגואל גם אין לחוש שיהיה הולך רכיל מגלה סוד וק"ל, ונמצא להצעות הללו שכל עיקר יראת יעקב היתה מן יוסף מאחר שנשבה בין הגוים שלא ילמד ממעשיהם ואולי על ידי זה יהיה פסול בזרעו וכשאמרו כולם ד' אחד וכן אחר שקבל עליו יוסף לעשות חסד של אמת, אז ראה ונתקררה דעתו שגם יוסף ענף מן השורש שנאמר בו תתן אמת ליעקב, על כן מיד וישתחוו ישראל על ראש המט', רמז שמצד זה ראוי יוסף אל הבכורה, כי זכותו גדול משל שאר אחיו, מאחר שנשבה לבין הגוים ועמד בצדקתו, אם כן לו משפט הבכורה לעשותו ראש מטתו, לכך נאמר וישתחו ישראל על ראש המטה וודאי השתחוה ליוסף על דרך תעלה בעדניה סגיד ליה, וקראו ראש המטה, בעבור היות לו משפט הבכורה, ולכך התחיל מיד בברכתו להזכיר לו ענין הבכורה, שכך רצה הקב"ה כשאמר לו הנני מפרך, כמבואר בכלי יקר הטעם למה שנה לומר מפרך במקום שאמר לו הקב"ה פרה ורבה, ולפי מנשה הנולד ראשון ועומד במקום יוסף בלאו הכי עליו יקרא כל השבט ליקח בארץ, ונמצא שעיקר התוספות הוא שגם אפרים יהיה ראש שבט, על כן אמר לו לשון מפרך כלפי אפרים שנקרא על שם כי הפרני אלהים בארץ עניי, וכן בברכתו אמר בן פרת בן פרת עלי עין, הזכיר ב' פעמים פרת כנגד אפרים שהיו בו ב' עניני פריה, א' סתם פריה ורביה אשר עליה אמר כי הפרני אלהים בארץ עניי, ב' שהפרה אותו לעשותו ש"ט בפני עצמו, ומכאן למד יעקב להקדים אפרים למנשה מדקאמר הנני מפרך וגו':
וברבתי פרשת ויקרא מסיק
מאמר עו
מדרש על הבן יקיר לי אפרים
הבן יקיר לי אפרים, א"ר פנחס עטרה זו נתעטר אפרים מאבינו יעקב א"ל אפרים ראש השבטים ראש הישיבה יפה ומעולה שבבני יהיה נקרא על שמך, שמואל בן תוחו בן צוף אפרתי ודוד בן איש אפרתי, וקשה מנ"ל לומר כן שברכו יעקב בזה, אלא וודאי עיקר ראייתו מן ב' פעמים בן פרת, דהיינו שני אפרתי דשמואל ודוד, שמואל ראש הישיבה, ודוד ראש השבטים, ושניהם אצל אפרים, דהיינו לשון פרת, וכן ביהודה כתיב שבט ומחקק, דהיינו גם כן ראש הישיבה מחקק, וראש השבטים שבט, ולפי ששני אלו לא נמצאו כי אם אצל יהודה ואפרים, על כן היתה מלכות ישראל משבט יהודה ומשבט יוסף, וכן לעתיד משיח בן דוד משיח בן יוסף, ולפי שביאת המשיח היינו הקץ אשר בקש יעקב לגלות והקב"ה קראו הולך רכיל מגלה סוד, על כן הזכיר בשניהם ענין היין, כי ביהודה נאמר אסרי לגפן וגו' חכלילי עינים מיין, וביוסף כתיב בן פרת עלי עין, תרגומו כגופן דנציב על עינא דמיא, וקשה מה ענין הגפן לכאן אלא שדרש לשון עין על דרך מאמר רז"ל נכנס יין יצא סוד כי מספר שניהם עי"ן, רצה לומר שהגאולה תהיה סוד כיין המשומר בענביו הכמוס עד עת קץ, ובהגיע הקץ כתיב כי עין בעין יראו וגומר רצה לומר הן יין המשומד בענביו הן סוד הגאולה את הכל יראו בשוב ה' את שיבת ציון:
חזק