שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף טו:
תוס' ד"ה וקא קרבה וא"ת כו' ותי' התוס' דחוק דמה ראי' מהתם דלא הוי בכלל חטאת שמתו בעלי' דאין ציבור מתים כמסקנא דר"פ. אבל בס"ד דמדמי להו לחטאת שמתו אין ראי' משם. אכן בלא"ה אין מובן לי כלל קושית התוס' דבחטאת שכפרו בעליו וודאי אפי' אי אין הלכה דמתות נאמרו בציבור מ"מ תרעה כיון שכבר נתכפר לא שייך חטאת שנית להקרבה. אבל במתה אי לא נאמר הלכה דתמות שפיר יכולין להקריבו אפי' אחר מיתה כמו ביחיד אשה שהפרישה עולתה ומתה יורשין מביאין אותה. וה"ה בחטאת אי לא דגמירי דמתות. כנ"ל פשוט: