שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שני · דף יד:
בגמ' דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ. ק"ק מהיכן דייק זה. בשלמא שבע"פ א"א כו' בכתב דכתי' ע"פ הדברים ולא בכתב. אבל במה דכתי' כתוב לך כו' מה ראי' דאסור לאומרו ע"פ ( במהרש"א בח"א בגיטין (ס':) תי' דמהאלה דכתי' בכל חדא דייק לי']. וגם קשה לי דהא פרשה זו נאמרה למשה רבינו ע"ה וכי נאמר שלא אמרה מרע"ה לישראל בע"פ. הלא איכא מ"ד (שם בגיטין) תורה חתומה ניתנה ועד שנחתמה הי' הכל בע"פ] ואפי' למ"ד דמגילה מגילה ניתנה מ"מ אין סברא כלל שכתב כל פרשה קודם שאמרה לישראל. וצ"ע:
שם מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד. ויש לתמוה דמה צריך ריבוי על זה לא מיבעיא להפוס' דחוש"מ אין אסור במלאכה רק מדרבנן פשיטא. רק אפי' למ"ד דאסור מה"ת מ"מ להקריב קרבן למה יהי' אסור דלכם ולא לגבוה ביו"ט מיירי ולא בחוש"מ. ומיהו מהא דמקשה הגמ' בביצה (י"ט:) השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא ע"ש מזה אין להקשות אדהכא דשם מיירי בשלמים דיש בהם אוכל נפש להכי שפיר הוי ק"ו כיון דסלותי כו' אבל הכא יש לומר דבעולות נדבה ונדר מיירי. אך מ"מ צ"ע למיסר בחוה"מ דליצטרך קרא ע"ש. והי' נלע"ד לפרש דאין הכוונה להתיר בחוה"מ רק דמצוה להביא בחוה"מ פי' האי עשה דוהבאתם שמה דעובר ברגל אחד ה"א דכל דמקריב באותו עלי' דרגל אפי' אחר הרגל אינו עובר דשפיר מתקיים ובאת והבאת. לכן קמ"ל קרא דצריך להקריב בחוה"מ ואח"כ עובר בעשה. מיהו הרמב"ם נמי העתיק כלשון הברייתא משמע דקמ"ל דמותר להקריב בחוה"מ. וצ"ע:
שם בגמ' לעולותיכם עולת נדבה כבר אמור אינו מדבר רק בעולת יולדת ומצורע. ויש להבין למה לי קרא מיוחד להני דמ"ש מעולת נדבה. וי"ל דהא בהני לא מצינו שיהי' בהם בל תאחר כיון דהוא לא נדר ורק חטאות ואשמות מרבינן פ"ק דר"ה לא הני **כדאי' בנדרים, (ד':) דבחטאת יולדת איכא בל תאחר משום דמתיר לאכול בקדשים א"כ עולה דליכא האי טעמא ליכא ב"ח אך למ"ש שם הר"ן דמצי למילף במה מצינו מחטאת ושלמים י"ל דאיכא ב"א מה"ט גם בעולת יולדת:** א"כ הו"א דלא התיר הכתוב להקריב בחוה"מ רק נדרים ונדבות דיש בהם בל תאחר. אך לכאורה קשה לפ"ז מה מקשה אביי דנזירות נידר ונידב הוא מ"מ בשלמי נזיר. נמי לא מצינו בל תאחר אבל ז"א דקרבנות נזירות ילפי' דאיכא ב"ת . מהיקש נזירות לנדרים. כדאי' בריש נדרים וגם עולה ושלמים דנזיר בכלל: