אור ברסלב

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שני

פרק ראשון

דף יד.

בגמ' ר"ל אמר מהכא מלבד שבתות ה' וצריכי כו'. מפרש"י משמע דמלבד שבתות ה' אתי להתיר הקרבת נסכי שבת ביו"ט וממילא מוכח דקרבים למחר. וקשה ע"ז דא"כ למאי דמסיק דבקדשים לילה הולך אחר היום. א"כ אכתי למחר מנ"ל דילמא מלבד שבתות אתי להתיר נסכי יום השבת בליל יו"ט שלאחר שבת ולעולם למחר לא, וי"ל דא"כ מנחתם ונסכיהם בבילה למה לי בלא"ה מוכח ממלבד שבתות. אלא ודאי מנחתם בלילה. ומלבד שבתות ה' למחר. ובהכי א"ש כוונת הברייתא דנקט מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר. דלעולם לא נפיק למחר רק מדכתי' מלבד שבתות ה' כדר"ל. רק דגם זה נלמד ממנחתם ונסכיהם. דהא מהך קרא מלבד שבתות ה' לבדו לא הוי ידעינן למחר כנ"ל. אך ז"א דאכתי י"ל דמלבד שבתות ה' ה"א למחר ובלילה לא כדאמרינן בגמ' להכי כתי' מנחתם ונסכיהם דלא נטעי דלמחר דוקא רק גם בלילה מותר. וממילא שוב י"ל דדוקא בלילה משום דלילה הולך אחר היום. ומלבד שבתות ה' נמי אתי להתיר ביו"ט בלילה. ולמחר אכתי מנלן. וצ"ע:

דף יד:

בגמ' דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע"פ. ק"ק מהיכן דייק זה. בשלמא שבע"פ א"א כו' בכתב דכתי' ע"פ הדברים ולא בכתב. אבל במה דכתי' כתוב לך כו' מה ראי' דאסור לאומרו ע"פ ( במהרש"א בח"א בגיטין (ס':) תי' דמהאלה דכתי' בכל חדא דייק לי']. וגם קשה לי דהא פרשה זו נאמרה למשה רבינו ע"ה וכי נאמר שלא אמרה מרע"ה לישראל בע"פ. הלא איכא מ"ד (שם בגיטין) תורה חתומה ניתנה ועד שנחתמה הי' הכל בע"פ] ואפי' למ"ד דמגילה מגילה ניתנה מ"מ אין סברא כלל שכתב כל פרשה קודם שאמרה לישראל. וצ"ע:

שם מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד. ויש לתמוה דמה צריך ריבוי על זה לא מיבעיא להפוס' דחוש"מ אין אסור במלאכה רק מדרבנן פשיטא. רק אפי' למ"ד דאסור מה"ת מ"מ להקריב קרבן למה יהי' אסור דלכם ולא לגבוה ביו"ט מיירי ולא בחוש"מ. ומיהו מהא דמקשה הגמ' בביצה (י"ט:) השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא ע"ש מזה אין להקשות אדהכא דשם מיירי בשלמים דיש בהם אוכל נפש להכי שפיר הוי ק"ו כיון דסלותי כו' אבל הכא יש לומר דבעולות נדבה ונדר מיירי. אך מ"מ צ"ע למיסר בחוה"מ דליצטרך קרא ע"ש. והי' נלע"ד לפרש דאין הכוונה להתיר בחוה"מ רק דמצוה להביא בחוה"מ פי' האי עשה דוהבאתם שמה דעובר ברגל אחד ה"א דכל דמקריב באותו עלי' דרגל אפי' אחר הרגל אינו עובר דשפיר מתקיים ובאת והבאת. לכן קמ"ל קרא דצריך להקריב בחוה"מ ואח"כ עובר בעשה. מיהו הרמב"ם נמי העתיק כלשון הברייתא משמע דקמ"ל דמותר להקריב בחוה"מ. וצ"ע:

שם בגמ' לעולותיכם עולת נדבה כבר אמור אינו מדבר רק בעולת יולדת ומצורע. ויש להבין למה לי קרא מיוחד להני דמ"ש מעולת נדבה. וי"ל דהא בהני לא מצינו שיהי' בהם בל תאחר כיון דהוא לא נדר ורק חטאות ואשמות מרבינן פ"ק דר"ה לא הני **כדאי' בנדרים, (ד':) דבחטאת יולדת איכא בל תאחר משום דמתיר לאכול בקדשים א"כ עולה דליכא האי טעמא ליכא ב"ח אך למ"ש שם הר"ן דמצי למילף במה מצינו מחטאת ושלמים י"ל דאיכא ב"א מה"ט גם בעולת יולדת:** א"כ הו"א דלא התיר הכתוב להקריב בחוה"מ רק נדרים ונדבות דיש בהם בל תאחר. אך לכאורה קשה לפ"ז מה מקשה אביי דנזירות נידר ונידב הוא מ"מ בשלמי נזיר. נמי לא מצינו בל תאחר אבל ז"א דקרבנות נזירות ילפי' דאיכא ב"ת . מהיקש נזירות לנדרים. כדאי' בריש נדרים וגם עולה ושלמים דנזיר בכלל:

דף טו:

תוס' ד"ה וקא קרבה וא"ת כו' ותי' התוס' דחוק דמה ראי' מהתם דלא הוי בכלל חטאת שמתו בעלי' דאין ציבור מתים כמסקנא דר"פ. אבל בס"ד דמדמי להו לחטאת שמתו אין ראי' משם. אכן בלא"ה אין מובן לי כלל קושית התוס' דבחטאת שכפרו בעליו וודאי אפי' אי אין הלכה דמתות נאמרו בציבור מ"מ תרעה כיון שכבר נתכפר לא שייך חטאת שנית להקרבה. אבל במתה אי לא נאמר הלכה דתמות שפיר יכולין להקריבו אפי' אחר מיתה כמו ביחיד אשה שהפרישה עולתה ומתה יורשין מביאין אותה. וה"ה בחטאת אי לא דגמירי דמתות. כנ"ל פשוט:

דף יז.

בגמ' אמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה. נראה דאזיל לטעמי' דס"ל בסמוך המקדיש טרפה צריכה מום קבוע כו'. אבל קדושה חלה על הטריפה. להכי פי' אין קדושין בתמורה. אבל לדידן דקי"ל כר' אושעיא דאין קדושה חל על הטריפה א"ש כפשוטו. וצ"ע לשמואל מ"ט דאין מקדישין בתמורה דלא שייך למיגמר מבהמה טמאה דהא בהמה טמאה אין קדושה חלה עלי' ובטרפה קדושה חלה עלי':

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה