אור ברסלב

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון

דף ב.

בגמ' לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. וקשה איך נלמד מקרבנו זה הדין. ונראה לפרש דקרבנו היינו שאין שותף אחד יכול לסמוך רק על חלק קרבנו ולא על חלק חבירו. וממילא צריכין כל השותפין לסמוך. מיהו מהא דממעט ידו ולא יד חבירו הו"א דשאני שותף דסומך על חלקו יוכל לסמוך גם על חבירו להכי הדר כתיב קרבנו כנ"ל:

שם בגמ' ור"מ דאמר יורש ממיר כו' המר ימיר לרבות היורש ויליף סוף הקדש כו' יורש סומך. יש לעיין אם יש הרבה יורשין אי כולן סומכין. כיון דיליף מתמורה ושותפין אין ממירין. ואפשר דתליא בדון מינה ומינה או אוקי באתרא דלמ"ד דו"מ ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כי מרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין כמ"ש בחי' מנחות (צ"ג.) לתרץ בזה קושי' התוס' שם]:

שם בגמ' בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי. פרש"י משום דאינו בר עונשין. ותמהני על פי' זה טובא. חדא דהא מסיק בסמוך בגמ' ב' טעמים אחרים אהא דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה. ותו דגוף הטעם נמי לא מתישב דמיבעי' ליה במתכפר ישראל דכיון דהי' ברשות מאן דלא עביד תמורה כו'. והלא אי אמר העכו"ם מי שרוצה להמיר ימיר נראה דישראל יכול להמיר גם כשהוא ביד עכו"ם. דנהי דהוא אינו בר עונשין אבל מי שהוא בר עונשין שפיר מימר א"כ בר תמורה הוא. ותו קשה לי לשיטת רש"י למה נדחקו בגמ' לאוקמי בכה"ג דמשנה דברי רמב"ח דהוא אמר עכו"ם מה שימיר. ומוקי דבישראל מיבעי' לי'. טפי הוי לי' למימר דמיירי בקרבן ישראל ומתכפר עכו"ם. או בנתן רשות לעכו"ם להמיר. ומיבעי' לי' אי כיון דלאו בר עונשין הוא אינו ממיר או מימר. וברייתא דאין בהם תמורה הוא בקדשי עכו"ם דממעט מקראי דלקמן. ע"כ נלע"ד דהא דקאמר להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי היינו מטעם מיעוט דלקמן דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה אפי' ישראל א"י להמיר קדשי עכו"ם. רק במתכפר ישראל מיבעי' לי' אי חשיב כדידי' לגמרי או כיון דמעיקרא לא הי' בר תמורה גם עתה א"י להמיר וטעמא דאינו בר עונשין לא אמר רמב"ח כלל וחוזר הגמ' עתה מספק דלאו בר עונשין. מיהו אכתי אינו מיושב שפיר דלמה חזר הגמ' מזה הא שפיר יש ליישב בעיית רמב"ח בהקדיש ישראל והרשה לעכו"ם אי עכו"ם יכול להמיר. ואפשר דפשיטא לגמ' דכיון דמיעט קרא לקרבן עכו"ם מתמורה מכ"ש דהוא אינו בר תמורה. ולכן כיון דתני בברייתא דקדשי עכו"ם אינם בני תמורה פשיטא דעכו"ם א"י להמיר כנ"ל:

הרמב"ם (פ"א מתמורה) כתב דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה מה"ת ומדרבנן יש להם תמורה וקרבן עכו"ם שיתכפר בו ישראל והמיר עכו"ם הוי ספק. וכ' הראב"ד דשיבוש הוא. והכ"מ כתב דהגם דסוגית הגמ' כראב"ד מ"מ י"ל דמדרבנן יש תמורה. ופלא עליו דעיקר השגת הראב"ד במ"ש אם המיר עכו"ם הוי ספק הא בגמ' אמרו אם המיר ישראל. והלח"מ כתב ליישב הרמב"ם. ואין דבריו מספיקין בלשון הגמ' דהבעיא הוא כיון דהי' מעיקרא ברשות מאן דלא עביד תמורה. וצ"ל דהי' גירסא אחרת להרמב"ם. ובס' קרית ספר כ' לחלק בין אם המקדיש והמכפר ישראלים הם אז מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש. אבל אם המקדיש עכו"ם אפי' מתכפר ישראל יוכל עכו"ם לעשות תמורה ע"ש שהיא סברא רחוקה. וגם לשון הגמ' אינו סובל זה הפי':

בס' בה"ז מביא קושיא אהא דבעי אי עכו"ם עושה תמורה הלא אינו סומך ומקשינן תמורה לסמיכה ע"ש ובצ"ק. אשתמיט להו שהתוס' הקשו כן במנחות (צ"ג.) ותירצו דרק גבי יורש מקשינן סמיכה לתמורה דאי הוי שלו לענין סמיכה ה"ה לתמורה ולא לשאר מילי ע"ש:

דף ג.

בגמ' דאיתקיש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן וגבי מעשר דגן כתי' מעשר בנ"י כו'. לכאורה קשה ל"ל הקישא למעשר דגן מקרא דבנ"י. דמהכ"ת לחייב מעשר בהמה ודגן בעכו"ם דכל המצוות לא נאמרו רק לבנ"י רק בקרבנות נדבה רבינהו קרא מאיש איש. ומעשר בהמה ליתא בנדבה]. ואפשר לומר דבלאו קרא ה"א איפכא כיון דתמורה נוהג בעכו"ם כמו כל הקרבנות ממילא איתקיש מעשר נמי לתמורה ונרבי עכו"ם בכולהו להכי צריך קרא. מיהו בתוס' ריש פ"ב דקידושין משמע דקרא במעשר דגן ממעט ר"ש עכו"ם אפילו בתבואה שהביאה שליש ביד ישראל. אבל בעכו"ם ממש א"צ קרא כלל. ולפ"ז א"ש טפי סוגיא דהכא אליבא דרבנן דר"ש דאינהו מוקי קרא בתבואת עכו"ם ממש ולאפוקי דלא נקיש לתמורה כמ"ש. ותוס' כ' כאן דאתיא רק לר"ש. שוב ראיתי בזבחים (מ"ה.) מסיק באמת בגמ' דמעשר בהמה ליכא בעכו"ם משום דדבר שבחובה הוא ע"ש:

שם בגמ' כי גמרינן חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדוש קדושת הגוף כו'. ויש לעיין דנילף בק"ו קדושת בדק הבית מקדושת הגוף דחמור. ולפמ"ש התוס' דממעטין בדק הבית מלה' א"ש. ויש לעיין בהקדיש העכו"ם לקנות ממנו קרבן דבגוף הדמים יש מעילה ואם נקנה ממנו הקרבן נפק מידי מעילה. וזה רחוק קצת די"ל דעדיין קדושה ראשונה ג"כ עליו ואית בי' מעילה. ואי נימא כן איכא תו לעיין אי יהי' בבהמה זו דין מועל אחר מועל. דכיון דמצד קדושת הגוף בעכו"ם לית בי' מעילה רק מצד קדושת בדק הבית דמעיקרא א"כ הא אין מועל אחר מועל בבדק הבית. ויותר מסתבר דלית בי' כלל מעילה ונדמהו באמת להא דאין מועל אחר מועל בבד"ה. וה"ה במה דנקנה ממנו הקרבן אזיל לי' מעילה מיני' כנ"ל: בתוס' ד"ה לא נהנין מדרבנן הקשה הר"י כו'. נראה ליישב דנהי דאפי' מה דממעטין מקרבן מעילה איסורא דאורייתא מיהא איכא. מ"מ קדשי עכו"ם דממעטין מטעם חטא חטא מתרומה. ואזהרה דמעילה נמי מחטא חטא הוא דנפקא לכן אימעיט קדשי עכו"ם גם מאיסורא דאורייתא כנ"ל:

ד"ה מאי תרומה כו' וא"ת כו' נראה ליישב כיון דעכ"פ מעילה איכא גם בקדשי ב"ה. א"כ וחטאה בשגגה קאי על תרווייהו. וכיון דגמר חטא חטא דהוא אזהרה האי וחטאה ממילא קאי גם אקדשי ב"ה. אבל הכא נהי דגמר חטא חטא למעט עכו"ם שפיר י"ל דהמיעוט דוקא בקדושת הגוף דומיא דתרומה:

דף ג:

בגמ' מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר. נראה דה"ה להא דאמרינן ביומא (פ"ז:) דעל כל עבירות תשובה מכפרת לבד לא תשא. ג"כ דוקא בלשעבר דומיא דשוא, אבל שקר דלהבא י"ל דהוי בכלל קלות דתשובה מכפרת:

שם בגמ' אלא למעוטי אוכל ולא אכל דפטור. פי' דפטור ממלקות מטעמא דר"י ור"ל. וכן מפורש בהדיא במס' שבועות (כ"א:) ומהתימא על רש"י ותוס' כאן שהבינו דפטור מקרבן. וכמדומה שט"ס ברש"י וצריך לומר פטור ממלקות. (וכן הגירסא בשטמ"ק ובס' חק נתן הגי' כן ברש"י ותוס']:

שם בגמ' אר"י לתנא לא תתני מימר דבדבורי' אתעביד מעשה. והרמב"ם ריש ה' תמורה כ' דמפי השמועה למדו דמימר ונשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה. ובע"כ צ"ל דלא ס"ל כדר"י כמ"ש הכ"מ שם. ובהכי מיושב לי מה דפסק ברמב"ם (בה' חגיגה פ"א) דהבא לראות בעזרה ולא הביא עולת ראי' אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה. וטעמו הוא משום דהביאה בפנים אינו האיסור רק מה שלא הביא קרבן וזה לאו מעשה הוא. וקשה הכא נמי נהי דבדבורי' נעשה תמורה קודש. הא אין האיסור הקדושה של זו הבהמה רק מה שרצה להחליף ולהוציא הראשונה מן הקדושה במה שאמר זו תחת זו. ומעשה זו לא נגמר כלל. רק משום דבאמת הרמב"ם לית לי' דר"י. וס"ל דזה באמת טעם התנא דחשיב מימר בין הני דלית בהו מעשה כיון דעיקר האיסור החילוף וזה לית בי' מעשה כנ"ל. ובהכי מיושב מה שהניח הה"מ בה' שכירות (פי"ג) בתימא על הרמב"ם דפוסק חסמה בקול חייב משום דבדבורי' אתעביד מעשה. ובתמורה כ' הטעם דגזה"כ הוא ע"ש שנדחק. ולמ"ש א"ש דבכ"מ שפיר ס"ל בדבורי' אתעביד מעשה כיון שנחסמה הפרה ע"י דבורו. אבל הכא דהאיסור החילוף וזה לא מתקיים כלל. שוב מצאתי שגם הלח"מ בה' סנהדרין (פי"ח) כ' כזה בקיצור ע"ש:

שם בגמ' אימר אפי' שבועת אמת. קצת קשה מה קושיא אפשר אה"נ ומ"מ שפיר מקלל חבירו נמי לקי כדאמר הגמ' גופי' אחר כך גבי מוציא ש"ש לבטלה דמי גרע מקלל כו'. ואי כוונת הגמ' כדמפרש לקמן דנימא דוקא שבועת אמת סגי במלקות אבל מקלל לא תסגי במלקות. קשה לשון אפי' שבועת אמת. ואפשר כוונת הגמ' דאי שבועת אמת נמי במלקות. א"כ הוא בכלל נשבע ולמה חשיב תו מקלל בשם ק"ו הוא משבועת אמת מכ"ש במוציא השם על הקללה וא"כ למה תני תו מקלל. ודוחק לומר דאי לא הוי תני מקלל הו"א דנשבע דוקא שקר ושוא ולא באמת. דא"כ ליתני בפי' נשבע אפי' באמת כנ"ל:

שם בגמ' ההוא מיבעי' לי' לכדרב כו' מנין שנשבעין לקיים את המצוה. להפוס' דשבועה חל אפי' בלא הזכרת השם אכתי תקשי ובשמו תשבע למה הותר להזכיר השם הרי יכול לישבע לקיים המצוה בלי הזכרת השם. ואפשר לפי דבזכירת שם חמירא טפי רשאי כדי לזרזו טפי על המצוה:

ברש"י ד"ה לאו למעוטי אכלתי כו' דלא לקי משום דלהרע או להיטיב כתיב כו'. דברים אלו א"א להולמם. דהא להרע או להיטיב לענין קרבן נאמר ולא למלקות **כמ"ש הר"ן בנדרי' (ח'.) ולא בעינן למלקות שיהא בלאו והן כמ"ש התוס' בשבועו' (כ"ד) ג"כ מטעם זה אכן בתוס' במכות (כ"ב) לא כתבו כן וי"ל דגם רש"י הכא ס"ל הכי בס"ד דגמ':** ותו דהא הגמ' בא להוכיח דפטור משום דאין בו מעשה ולמה עירב רש"י טעם אחר. ונראה דט"ס יש כאן ודברים אלו שייכים בדיבור השני לא מייתי קרבן משום דלהרע או להיטיב כתי' דמשמע להבא פרט לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ובטעות העתיקו הסופר בדיבור זה. וכאן צ"ל דאע"ג דהוי שבועת ביטוי דלא לקי ואכתי שבועת שקר היכי דמי כנ"ל:

דף ד.

בגמ' מ"ט דריב"ח כו'. הלשון דחוק דהא מהאי קרא ליכא הוכחה למלקות. וע"כ ס"ל בס"ד דטעם מלקות משום דבדיבורי' אתעביד מעשה. שעושה מטבל תרומה] א"כ צ"ל דמ"ט לא קאי על המלקות רק עיקר הלאו מנלן. ובשטמ"ק כ' דבס"א אינו וכן רש"י לא גריס לי']:

שם בגמ' מלאתך ודמעך. עפרש"י ותוס'. ול"נ לפרש דבכורים דהמצוה ליתן הראשית נקרא מלאתך שיקח הראשית לגבוה ולא יעכב לעצמו כל המילוי רק יתן הראשית להחסיר המלאה. אבל תרומה שנוטל מתוך הקופה והכרי נקרא דמעך שאין חלק גבוה מיוחד בפ"ע. ושוב אמרו לי שכן פירש ג"כ ה"ר גרשון ז"ל [בשם המכילתא]:

בתוס' ד"ה הי' לפניו כו' ובדמאי מיירי. דבריהם תמוהים דבדמאי לא שייך מלקות במקדים מעשר שני לראשון ויש פוס' דלכתחילה נמי רשאי להקדים בדמאי וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר) מלשון המשנה (סוף פ"א דמס' דמאי] אם הקדים כו' אין בכך כלום. [ובירושלמי שם פליגי בהא ר"י וריב"ל ע"ש] אבל עכ"פ לוקה לא שייך. ותו דהא בכל הפרק התם תני טבל. ובסיפא קאמר הי' דמאי. א"כ מוכח בפי' דטבל לאו דמאי הוא. והא דלא חשיב התם תרומה כ' הרא"ש שם בדמאי משום דתרומה מפרישין בגורן מיד ע"ש:

דף ד:

בגמ' וכל לאו שניתק לעשה לא לקי והרי מימר כו' ותמוה דכמה משניות איכא דניתק לעשה אין לוקין כמ"ש תוס'. ויש לפרש דהו"א דלא חשיב ניתק לעשה רק בעשה שלא הי' קודם הלאו דהיינו נותר כשנעשה נותר נולד מצות שריפה. וגם בשילוח הקן י"ל דמעיקרא כשנוטל הבנים ומניח האם סגי. אבל כשנטל האם נולד מצות שילוח. אע"ג דכתי' שלח היינו כשאינה רוצות לזוז מעל האפרוחים. [או אם כבר נטל האם כדאמרי' שלח לבסוף משמע] אבל כל היכי דנוטל הבנים ולא האם קיים המצוה כנ"ל. אבל במקדים תרומה לבכורים מצוה דבכורים הי' גם מקודם. ואעפ"כ חשיב ניתק ע"ז מקשה ממימר. דבתמורה נמי עיקר הלאו שלא ימיר הקדושה ע"י התמורה. וכשהמיר המצוה שיהי' גם הקדושה ראשונה קיימת. וזה הי' גם קודם לאו דתמורה כנ"ל. והוי לאו שקדמו עשה לפרש"י במכות (י"ד:) דלוקין עליו]:

שם בגמ' והנותר כו' מאי עביד ל' נראה לפרשם **כן י"ל לפרש"י פסחים (מ"ט). ולמ"ש התוס' שם דמהאי קרא לא ילפינן קדשים קלים י"ל ג"כ דא"צ קרא דהלכתא גמירי לה בשריפה כו' ול"ש קדשים קלים כדאי' שם (פ"ב:) אך מ"ש בשטמ"ק מדכתי' ושרפת את הנותר. אין מובן דהא במלואים כתי' שהיו קדשי קדשים ואכתי פסח מנא לן:** משום דכתי' כבר וכל חטאת כו' בקודש באש תשרף כל שבקודש בשריפה (כדאי' בפסחים (פ"ב:) ומיושב קושי' התוס' ד"ה ור"י)]:

שם בגמ' ואמר חזקי' כו' בוקר שני לשריפתו. ק"ק דהתנא אמר שאין דוחין כו' את יו"ט ולטעמי' דחזקי' גזה"כ הוא. ואפי' נפל בעצמו על האש ביו"ט י"ל דצריך להסירו עד בוקר שני כיון דגזה"כ הוא. וצ"ל דמסתברא לחכמים דטעם הכתוב משום דחיות יו"ט הוא. מיהו קשה דאנן קי"ל בעלמא דיו"ט עשה ול"ת הוא. א"כ א"צ לדרשא דחזקי' וקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין א"כ קשה והנותר למה לי:

דף ה.

בגמ' אונס שגירש כו' ותמוה כמ"ש התוס' דלמה לא מקשה דאפי' בכהן יחזיר דלאו גט הוא וגם א"צ להחזירה כלל דלאו גט הוא. ונראה דנהי דבגירש עובר בלאו מ"מ אפי' לא נתן לה גט כלל ומגרשה מביתו ואין נותן לה שאר כסות ועונה ג"כ בכלל לא יוכל לשלחה הוא דעיקר רצון התורה היא שתהי' לו לאשה בביתו. וא"כ לא שייך הכא לומר לא מהני דלא נתקן בזה האיסור אפי' אי לא יהי' הגט גט כיון דאינו רוצה שתהי' בביתו. ולהכי לא אמרינן בזה לא מהני רק כל קושית הגמ' דלילקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא אפי' מחזירה כנ"ל:

שם אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וקשה הא פשטא דקרא כשאינו חוזר ותורם מן היפה הוי חטא. משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת. וכן הקשו תוס' בב"מ (נ"ו.) ע"ש מה שתי'] וצ"ל כמ"ש התוס' דעיקר קושית הגמ' ל"ל למיכתב ולא תשאו חטא פשיטא דחטא הוא. ואם אינו חוזר ותורם כ"ש דהוי חטא דהרי אוכל טבל]:

דף ה:

בגמ' והרי תמורה כו'. ותמוה מהו ס"ד דמקשה וי"ל דלשון המשנה משמע דתמורתו מהני דהוי קודש מחמת התמורה. וכיון דלא מהני נימא דלא חל הקדושה מכח דבריו דלא מהני. רק גזה"כ הוא דשניהם קדושים והטילה תורה קדושה על התמורה. ומשני דיותר מסתבר דהתורה גילתה דעתה דבתמורה א"ע מהני:

עוד אפשר לפרש דלשון המשנה אם המיר מומר משמע דבאמת חל התמורה והראשונה יצאתה מקדושתה. רק דגזה"כ היא דחוזר הקדושה על הראשונה אבל מעשיו מהני להיות מומר. ולכן מקשה לרבא תמורתו לא מהני כלל. דמה דחל הקדושה על התמורה זה לא הי' עיקר רצונו רק שתצא הראשונה מקדושתה. וע"ז משני מדכ' והיה הוא וגו' קדוש. ולא הו"ל למיכתב רק והי' תמורתו קודש. דהיא בודאי כבר קדושה ועומדת. אלא משמע דמהני וחזר עליו קדושה מחדש. ובזה הי' מיושב נמי הא דקרי לה הגמ' לעיל (ג':) דבתמורה בדבורי' אתעביד מעשה. ולכאורה קשה מה מעשה זה דחל הקדושה על התמורה הא זה אינו עיקר האיסור רק שרצה שתצא ראשונה לחולין ובזה לא נעשה כלל. ולמ"ש א"ש דבאמת יצאה לחולין וחזרה לקדושה. מיהו באמת רחוק לומר כן:

שם בגמ' ורבא כו' שנתערב דמן בכל העולין כו'. לרש"י דכ' בפסחים (ל'.) דרבא ס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל צריך לומר כוונת הגמ' מטעם מין במינו. ולרבא ר"י יליף לה מהכא ולא מדם הפר והשעיר. והנה אנן קי"ל דמערבין לקרנות וא"כ אין הלכה כרבא דא"ע לא מהני. ובאמת בכ"מ הלכה כרבא לגבי דאביי (וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל ז' סי' ד') ובהה"מ (פ"א מה' גזלה). אכן בלח"מ (פ"ו מה' בכורות) כתב דקי"ל בהא כאביי] וי"ל דבזבחים (פ"א:) מייתי הגמ' תנאי דדרשו מהם דאין תמורתה קרבה ע"ש. ובאמת התוס' הקשו שם אסוגיא דהכא וא"כ י"ל דאנן ס"ל כהני תנאי:

גם י"ל דהא דאמרי' ורבא התם מזה בפ"ע כו' וס"ל כר' יונתן הכי פירושא דס"ל דמקרא זה דולקח לא הי' מוכח דמערבין לקרנות דהו"א כיון דבטל ברובא ע"כ פי' הכתוב מזה בפ"ע כר' יונתן. אבל השתא דאיכא קרא דקודש הם דאין עולין מבטלין זא"ז תו שפיר מפרשין דמערבין לקרנות כנ"ל. [אכן בב"מ (צ"ה:) אי' דרבא ס"ל כר' יונתן ע"ש]:

שם בגמ' שאני התם דא"ק מכל מתנותיכם תרימו. נראה לפרש דרבא ס"ל דלעיקר מילתא דבהקדים מעשר לתרומה מן הכרי דחייב בתרומה א"צ קרא. דכיון דכבר חל עליו חיוב תרומה למ"ש התוס' בשבת (קכ"ז:) בתי' השני דכבר ראה פני הבית ג"כ. שוב] לא מיפטר. ולהכי קרא אתי לומר דמהני. ולאביי צריך קרא לגופי' כנ"ל:

שם בגמ' והרי הקדיש בעלי מומין למזבח כו'. אין להקשות מדחייב קרא על ההקרבה ש"מ דההקדש חל, דז"א די"ל דלאו דמקריב מיירי בהקדיש ואח"כ נעשה בעל מום. כס"ד דגמ' לקמן (ז'.):

שם בגמ' כעובר מצוה וכשר. רש"י פי' וכשר אפי' להקריב וזה תמוה דהא כתי' לא תקריבו. וילפינן לקמן מקראי דחייב על כל מעשי הקרבה בפ"ע]. ונראה לפרש דהו"א בהקריבו בדיעבד כשר לאכול הבשר:

דף ו.

בגמ' המקדיש תמימין לבדק הבית מה שעשה עשוי כו'. תמהני הא וודאי עיקר האיסור מה שהקדיש ליקח אותם ממש לבדק הבית ולא להקריבם למזבח אבל אם מקדיש שמתחייב דמיהם לבדק הבית הא אפי' כשכבר הקדישו לקרבן יכול להקדיש דמיו לבדק הבית כדתנן סוף ערכין דחל קדושת בדק הבית על בכור ושאר קדשים. וא"כ הא קי"ל המקדיש תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם. ע"ש במנחות (ק"א.) א"כ לבד שלשון הברייתא קשה האיך שייך מה שעשה עשוי הלא הדין הוא שימכר לצורך קרבנות. אך בזה י"ל דלאו דוקא מה שעשה לגמרי עשוי רק שגם נדרו מתקיים שמוכרן לצורך קרבן והדמים יפלו לבדק הבית. וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מערכין) בפי' ע"ש. אבל על קושית הגמ' קשה דשפיר לא מהני כלל כיון דנקרב על המזבח. והא דמהני להיות הדמים לבדק הבית בזה לא א"ר כלל לא תעביד. ומכאן ראי' למ"ש המשנה למלך שם דהא דאין יוצאין מידי מזבח היא רק תקנ"ח. אבל מדאורייתא נמכרין לחולין. וא"ש הלשון מה שעשה עשוי וקושית הגמ' ג"כ. מיהו עדיין ק"ק נהי דבאמת הכי הוא אבל מה ראי' מלשון הברייתא דאפשר משום דלא מהני שפיר גם מה"ת אין יוצאין מידי מזבח לעולם. ולשון מה שעשה עשוי אין הכרח. שהרי הרמב"ם כ' ג"כ מה שעשה עשוי ומוכרין אותו לשם קרבן ע"ש. וצ"ע:

שם בגמ' והרי גזל כו'. לכאורה קשה הא בפשיטות הו"ל להקשות דלמה לי והשיב את הגזלה כיון דלא מהני ממילא צריך להשיב. אלא וודאי דאתי לאנתוקי לעשה. א"כ י"ל דלכן כתי' אשר גזל דבשינוי אינו מתקן העשה ולוקה ולעולם לא מהני. מיהו נראה דפשיטא לגמ' דאפי' בתשלומי ממון אחר נמי מיפטר ממלקות. (כדאי' במכות (ט"ז.) כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם. וכמ"ש בתוס' כאן סוף ד"ה שאני]. ולכאורה עדיין תמוה הא לא מקשה הגמ' לרבא ל"ל והשיב. דוודאי והשיב צריך למ"ע. וגם דאינו יוצא בכפרתו קודם השבה. וא"כ מה משני הגמ' מאשר גזל. מ"מ י"ל דלא מהני ואינו קונה בשינוי רק דהעשה והשיב לא הוי רק כאשר גזל ובנשתנה ליכא מצות השבה ובמחזיר דמים נמי נתכפר אבל מ"מ כיון דלא מהני יתחייב מדינא להחזיר עיקר הגזלה. וי"ל כיון דכ' אשר גזל משמע דשם גזלה עליו א"כ גלי קרא דמהני:

שם בגמ' ולאביי האי אשר גזל כו'. צ"ע בלא"ה צריך גם לאביי קרא דשינוי קונה דאע"ג דמהני מ"מ הא צריך לקיים והשיב וצריך אשר גזל לומר דבשינוי סגי בדמים בעלמא. ונראה דבאמת שינוי קונה יש ללמוד ג"כ מהן ולא שינויהם כדאמרינן במרובה (ס"ה:) רק לרבא כיון דלא מהני ולא חל שם גזלה עליו וכמו שעומד עוד ברשות הבעלים. לכן לא שייך לקנות בשינוי וצריך קרא דאשר גזל. אבל לאביי דמהני פשיטא דשינוי קונה כנ"ל:

והא דאמרי' לאביי על גזילו שלו מוסיף חומש. לרבא נראה דס"ל כדאמרינן בב"ק (ס"ז.) דהל"ל גזלו מה אשר גזל ש"מ תרתי. דאל"כ הו"ל למימר דא"ב בין אביי לרבא אי מוסיף חומש על גזל אביו):

בתוס' ד"ה שאני התם כו'. וקשה מההיא דס"פ המקבל כו' וא"כ לאביי דאי עבד מהני למה אמר זיל אהדר. לכאורה קשה הא לרבא נמי קשה למסקנא דמרבי מהשב תשיב אפי' שלא ברשות א"כ ה"ה בחובל כלי שעושין או"נ דאסור מ"מ גלי קרא דמהני. ואפשר דלרבא י"ל דגלי קרא דוקא בנכנס מעצמו לעבוט. אבל לא בחבל כלי או"נ. אבל לאביי וודאי קשה לכן הקשו לאביי. אכן באמת נראה דלתי' התוס' ה"ה לרבא ג"כ א"צ להחזיר ושם משום דלא נתכוון לעבוט מה שאסור. דאל"כ תיקשי לרבא למה לקי בחובל רחיים ורכב הא הוי ניתק לעשה. וע"כ לתי' התוס' גם לרבא מהני וא"צ להחזיר בנתכוון לעבוט באיסור. ושוב ראיתי ברמב"ם (בפ"ג מה' מלוה) דבחבל בגד אלמנה או כלי שעושין או"נ כ' דצריך להחזיר בע"כ. והביא שם הלח"מ בשם הריב"ש דלרבא לא מהני. וקרא כתיב דוקא בנכנס לעבוט ולא בבגד אלמנה. והלח"מ תמה עליו בזה דמ"ש ע"ש. ובח"מ (סי' צ"ז) כ' הרמ"ע בפי' דברי הרמב"ם דא"צ להחזיר רק בזמן תשמישם. וצ"ע דלא משמע כן ברמב"ם. ולע"ד הי' נראה בישוב קושי' התוס' דרחיים ורכב האיסור דנפש הוא חובל והאיסור כל זמן שהוא אצלו ובכל שעה ושעה עובר ונהי דא"ע מהני מ"מ אסור לעבור האיסור מכאן ולהבא. משא"כ בלאו דל"ת אל ביתו האיסור הוא רק בשעת נטילת המשכון כנ"ל:

בא"ד ויש מתרצין כו' בנאבד כו' ולא נהירא כו'. ויש ליישב דהיינו שנשרף באונס ומלוה על המשכון ש"ש ופטור מאונס וליכא השבה. מיהו אפשר ס"ל לתוס' דבלקח שלא ברשות הוי גזלן וחייב באונסין. וקצת משמע בסוגיא דנגזל בשבועות (מ"ו.) בנכנס למשכנו שלא ברשות קורא לו גזלן. והרמב"ם כתב כן דבחבל רחיים לוקה אם נאבד המשכון או נשרף. וכן כ' הש"ך בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק ט') ותי' בזה קושי' בה"ע ע"ש]:

בד"ה והשתא כו' וקשיא לר' ברוך כו'. והנה הרמב"ם כ' בה' בכורות (פ"ו) דאם עבר ומכר מעשר בהמה או חרמים לא לקי דאין במעשיו כלום. והוא דלא כשיטת התוס' דהכא. והלח"מ שם רצה לומר דהרמב"ם פסק כאביי. וזה דוחק. גם הביא בשם הה"מ דהרמב"ם פוסק כרבא. ונראה טעם הרמב"ם דבאמת מכירה וגאולה הוי דבר שאין בו מעשה דהוא עיקר רק הדיבור דקבלת הכסף אינו עושה הקנין בלא הדיבור] רק אי הוי מהני הוי כמו מעשה דבדיבורו אתעביד מעשה. אבל כיון דלא מהני לא לקי הכא אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא דאין בו מעשה כנ"ל:

דף ו:

בגמ' לחיים ניתן ולא להישבון. נראה לפרש דאי יש תשלומין א"כ למה לא יחי' אי מתקן האיסור בחזרה:

שם בגמ' והא אביי נמי סבר מפקינן כו'. ק"ק די"ל דמדרבנן לכו"ע יוצאה בדיינים. רק בדאורייתא פליגי דאי לא מהני צריך מה"ת להחזיר ויש להוסיף עוד דבאמת זה טעם פלוגתתן דלרבא דמדאורייתא צריך להשיב להכי מחזיר גלימא. אבל לאביי דמה"ת נעשה שלו לכן אינו מחזיר רק ד' זוזי:

שם בגמ' כבר אמור כו' היכן אמור. לכאורה תמוה הא מקרא מלא כתי' [ בפרשת שופטים] לא תזבח לה"א שור או שה אשר יהיה בו מום. אכן זה הפסוק נדרש בספרי על מום עובר. ומכאן סייעתא גדולה להרמב"ם דחושב מקדיש מום עובר ללאו מיוחד. והרמב"ן בס' המצות (מצוה צ"ה) חולק עליו דלא תזבח כולל הן מום קבוע הן מום עובר ע"ש. והובא בכ"מ ה' אסורי מזבח (פ"א). ופלא על הרמב"ן דמסוגיא זו מוכח בהדיא כשיטת הרמב"ם:

שם בגמ' מקצתן מנין ת"ל מהם. יש לעיין דבכ"מ כל הקטרה בכזית א"כ ל"ל קרא לרבות מקצתן ואפשר לומר דמה"ט באמת חייב הכא על כולו ועל מקצתו דלהכי כתי' קרא אחרינא על מקצתו לומר דבכולו יש ב' לאוין ומקצתו לאו א'. דאי לא הוי קרא מיוחד נהי דהקטרה בכזית מ"מ כך לי זית א' או הרבה בפעם א' וליכא רק מלקות אחד רק משום דשני' קרא כנ"ל. ואח"כ מצאתי שגם הראב"ד בתו"כ כ' כן ע"ש. אכן עדיין קשה למאי דס"ד דגמ' לקמן אליבא דאביי דבתרי גברי קתני דא"כ למה לי קרא]:

שם בגמ' קדשי ב"ה כו' שאין ראוי פתח א"מ. פרש"י תמוה טובא דמום מאן דכר שמי'. דאי יש בו מום אפי' בקדשי מזבח פטור על שחוטי חוץ. ורש"י בעצמו ביומא (ס"ג:) דחה פי' זה. ובאמת בתו"כ הגירסא שאין בא פתח א"מ ע"ש. ומיהו גם גירסא דהכא נ"ל דהכוונה דאינו ראוי לעת עתה לפ' א"מ דהא צריכין להקדישו לקרבן נמצא לגבי מזבח הוי כחולין עדיין. ונהי דאינו יוצא מידי מזבח ויחללנו בדמים ויוקרב למזבח מ"מ עדיין אינו ראוי. כנ"ל פשוט:

שם בגמ' הכא דאשה להוציא ה' לרבות. אפשר דהוי זה כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות. וצ"ע אי בפרת חטאת ג"כ לוקה במקדיש בעל מום. עי' בראב"ד ריש ה' פרה מבואר דאסור להקדיש בע"מ לפרה]. והרמב"ם לא הביא כלל מלקות גם בשעיר המשתלח וצ"ע:

שם בגמ' טעמא דכ' לה' כו' הא לא רבי קרא כו' בעל מום שפיר דמי כו'. צ"ע בלשון הגמ' שפיר דמי מאן דכר שמי' דשרי הא עיקר הריבוי למלקות אתי וא"כ נהי דבלא"ה פסול משום דאין הגורל קובע רק הראוי לשם. מ"מ מלקות לא יתחייב וצריך קרא למלקות:

שם בגמ' כגון שהומם וחללו כו'. עיין לשון רש"י ותוס' דצריך ביאור. וכוונתם דקשיא להו ל"ל וחללו בלא"ה נ"מ דכשנפל בו מום אסור לשלחו ולדחותו לצוק דהיא שחיטתו. רק צריך ליקח אחר וכשדוחה זה לצוק חייב מלקות. ותירצו דנקט וחללו כדי שיהי' מלקות גם על ההקדש דשני וזה לא משכחת בראשון שכבר נתקדש קודם המום:

דף ז.

בגמ' שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה ב"מ כו פרש"י דלא נתכוון להקדיש להקריב על המזבח. תמוה דהא אתרו בי' כמ"ש התוס'. ותי' התוס' תמוה דמה הועילו בתירוצם דפי' על הקטרה הא גם ע"ז אתרו בי' וכבר עמד הבה"ז בזה. ויותר הי' לתוס' לפרש למה חייב על הקטרה כיון דההקדש לא חל. ולא מטעם פרש"י רק כיון דכ"מ אי עביד לא מהני רק הגמ' תירץ לעיל דאיכא קרא לא ירצה וכיון דחידוש הוא נימא דוקא בתם ונעשה ב"מ אבל ב"מ מעיקרא לא חל ולא לילקי על הקטרה דחולין בעלמא מקטיר. כן הי' נראה לפרש בגמ'. אבל מ"ש תוס' על הקטרה ג"כ דלא נתכוון להקדש תמוה. ואולי כוונתם היכא דלא התרו בי' על ההקדש ועל הקטרה התרו בי' לא ללקי דבההקדש לא נתכוין. אך גם ע"ז קשה מנלן דבאמת כה"ג חייב ומאי מקשה הגמ' אפשר אה"נ דפטור. ותו מה תי' הגמ' ע"ז שרוע וקלוט כו' הלא י"ל דהפסוק מיירי כשהתרו בשעת ההקדש:

שם בגמ' שרוע וקלוט כתי' בפרשה. לפי מה שפרשתי קושית הגמ' משום דלא מהני מקרא דלא ירצה רצה לאוקמי בתם ונעשה ב"מ ומשני ע"ז שפיר שרוע וקלוט כ'. לפי"ז א"ש גי' הגמ' לעיל (ה':) דמייתי רבא קרא דלא ירצה ולא קרא דקודם לא לרצון יהי' לכם. ובאמת רש"י שם מביא מקרא זה. אבל השתא א"ש דמייתי האי קרא דכתיב גבי שרוע וקלוט לומר דאפי' במום מעיקרא אי עביד מהני:

שם בגמ' ואי בתמורה נמי ששה הוין. שמעתי מקשין דילמא מיירי ברייתא בתם ונעשה ב"מ כו'. ולי נראה דוודאי אין טעם לחלק בזה. רק מעיקרא דלא הי' לו תירוץ על הפסוק דלא ירצה דמוכח דמהני הקדשו. והי' רוצה לומר דילמא מיירי עכ"פ בתם ונעשה ב"מ דכיון דחידוש הוא הבו דלא לוסיף עלה גם במום מעיקרו. אבל השתא דמפרש קרא בתמורה שוב וודאי בתחלת הקדש אפי' תם ונעשה ב"מ לא מהני הקדשו כיון דקרא בתמורה מיירי וע"ז מוכח שפיר דא"כ ששה הוין כנ"ל:

שם בגמ' דיקלא לאו זילא מילתא כו'. קשה מאוד להבין זה לפרש"י דמקשה דהוי כדיקלא ולא חל עליו קדושת מזבח כלל וכדאיתא לקמן האומר על בעל מום ה"ז עולה לא אמר כלום. ומשמע וודאי דלא לקי ג"כ דאל"כ הוי תני דלוקה ול"א כלום משמע דפטור משום דלא חל הקדש כלל. א"כ הי' נראה דעיקר תי' הגמ' דמיירי באמת בהקדישו לדמי עולה. ולהכי אמר רבא והשתא דאמרת כו' אפי' לדמי נסכים דהוי רבותא דליכא במינו ראוי כמ"ש רש"י. אבל לדמי עולה א"צ רבא לומר דכל מקדיש ב"מ דלוקה מיירי בהכי. והשתא קשיא הך דעובר בחמשה לאוין היכי משכחת לה כיון דההקדש לא חל למזבח והוי כמקריב בעל מום דחולין דוודאי אינו לוקה. ולהוכיח מהכא דגם בחולין לוקה משום דבזיון הוא. ואע"ג דמקריב חי' הוי רק עשה כדאיתא בזבחים (ל"ד.) מ"מ בעל מום בזוי טפי. הוא דבר תמוה לומר כן וצ"ע. ואי נימא כן גם לפי מה שפרשתי לעיל פי' קושית הגמ' דיקלא בעלמא שלא יתחייב על הקטרה משום דלא מהני. א"ש נמי תי' הגמ' דנהי דלא מהני מ"מ חייב דבזיא מילתא. ועפ"ז אפשר ליישב מה דהקשיתי כבר על המשנה דלקמן (כ"ז:) האומר על בעלת מום ה"ז עולה ל"א כלום. ולעיל בברייתא איתא המקדיש ב"מ לגבי מזבח אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי, והשתא י"ל דהא רבי דמייתי הגמ' לקמן דלא לקי רק אגופייהו לא בדמי נסכים. ע"כ לא ס"ל האי טעמא דבזיא מילתא א"כ לדידי' גזה"כ הוא דחל ההקדש ואתיא ברייתא כותי'. אבל לדידן דקי"ל כת"ק דדמי נסכים נמי לקי הוי שפיר הטעם משום דבזיא. ושוב י"ל דההקדש לא חל כלל ולקי אהקטרה משום דבזיא מילתא ולהכי סתם המשנה דלא אמר כלום כנ"ל:

בתוס' ד"ה אפי' כו' והא דאמר לקמן המקדיש נקבה לעולה כו'. תמהני ע"ז דפשיטא להו דנקבה לעולה הוי כמקדיש בעל מום וא"כ אי יקריבנה לעולה יתחייב ה' מלקות וזה תמוה דדוקא בעל מום אמרה תורה במלקות לא נקבה דכשרה לקרבן אחר. ואפשר טעם התוס' כיון דהדין הוא שתרעה עד שתסתאב ותמכר לצרכי עולה. א"כ הוי כמקדיש בעל מום לדמיו. כיון דהדין כן הוי כפירש שנקבה זו כשיהי' בה מום ימכרנו לדמי עולה. ועדיין צ"ע טובא לדינא בזה:

בא"ד אמר על בהמה טמאה ובעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום כו'. באמת הכי איתא במשנה שם אבל תמהני הא בפי' הובא בגמ' לעיל ברייתא דהמקדיש בעל מום למזבח מה שעשה עשוי, פרש"י ומוכרין אותו לצורך עולה ובאמת הרמב"ם הביא דין ברייתא דלעיל בה' איסורי מזבח (פ"א). ובה' מעה"ק (פט"ו) מביא משנה דלקמן האומר על בהמה טמאה או כל דבר שאין קדושה חלה עליו כמ"ש בה' איסורי מזבח לא אמר כלום. משמע בהדיא דלא קאי על בעל מום דהתם קדושה חלה עליו. ואולי לא גריס במשנה בעלת מום. וכעת צע"ג בזה ועמ"ש בסמוך:

דף ז:

בגמ' תניא כותי' דרבא נדבה תעשה אותו כו'. לכאורה אין מובן הלשון מלבד דתנאי הוא ומילתא דרבא רק לת"ק. אך מלבד זה קשה לרבא למה לי האי קרא ולנדר לא ירצה הא בלא"ה מוכח זה הדין מהא דכתבה תורה לאו אמקדיש בעל מום והוא מטעם ביזוי קדשים דמינה למד רבא האי דינא. א"כ קרא תו למה לי. ויש ליישב דבאמת קרא איכא לאוקמי בתמורה דוקא רק מברייתא דחשיב ה' מלקות מוכח דאפי' בלי תמורה חל והוא מהאי קרא דולנדר לא ירצה. ולפ"ז לרבי אפשר דבאמת לא לקי מקדיש בעל מום רק בתמורה ודו"ק. (והשתא דאתינן להכי אפשר ליישב הא מתני' דלקמן באמר על בעלת מום הרי זו עולה ל"א כלום. די"ל דאתי' כרבי דלדידי' לא חל הקדושה כלל. וקרא דמקדיש בעל מום איירי בתמורה דוקא. וברייתא דלעיל דקתני מה שעשה עשוי אתיא כת"ק דהלכה כן כרבא. ולכן חל שפיר ההקדש דגלי קרא דמה שעשה עשוי כדאמר רבא לעיל ולנדר לא ירצה אבל מיקדש קדשי. וא"ש פסק הרמב"ם ג"כ. ועדיין צ"ע בעיקר הגמ' הכא דאכתי מנלן דילמא קרא בתמורה. ואה"נ במקדיש בפי' לדמי נסכין ג"כ בלאו דולנדר לא ירצה, אבל בהקדיש בעל מום למזבח י"ל דדיקלא בעלמא הוא ולא חל ההקדש כלל כלשון המשנה דלקמן דלא עשה כלום. ולכן אפשר לפרש סוגיא דהכא לפי לשון רש"י דיקלא בעלמא ולא אקדשי' אלא לדמי. א"כ הי' קושית הגמ' דבוודאי נתכוין לדמי. וע"ז תי' הגמ' דאפי' נתכוין לדמי נמי לקי דל"ד לדיקלא כו'. ושוב אמרינן דנתכוין לגופי' ג"כ כיון דבכל גווני לקי. וכל אלו הדברים צריכים עוד תיקון לעת הפנאי):

שם בגמ' ת"ק סבר אפי' אקדשי' לדמי נסכים כו'. ק"ק איך נכלל זה בכלל לא ירצה. דוודאי אי הקדיש לדמי נסכים וקנאו ממנו נסכים פשיטא דהנסכים מרצין. רק שעשה איסור במה שהקדיש זה לדמי נסכים ומאי לא ירצה דקרא. וצ"ל בדוחק דזה הנדר לא ירצה אבל הנסכים שפיר מרצין:

שם במשנה מה חטאת ואשם אין ממירין אף בכור. שמעתי להקשות הא בחטאת ואשם הוא לכל אנשי המשמר ושותפין אין ממירין **ואין לתרץ דמיירי בחטאת ואשם דכהן שיכול להקריב בעצמו ואין למשמר בהם כלום. ונתנם לכהן אחר להקריב. דהא בכה"ג אכילת הקרבן ועורו לבעליו ולא לכהן המקריב כדמשמע בב"ק (ק"ט) וכמ"ש הראב"ד (פ"ד מה' כה"מ). אכן למ"ש הרמב"ם שם דהוא לכהן המקריב י"ל כנ"ל והנה גם בבכור יש להקשות לפמ"ש בירושלמי (פ"ד דחלה) והובא ברמב"ן (בבכורות פ"ד) דגם בכור ניתן לאנשי משמר א"כ היכי ס"ד דגמ' לאוקמא לריב"נ בתם הא כיון דהוא לכל המשמר שותפין א"ע תמורה. אכן במהרי"ט אלגזי שם האריך להוכיח דלא כהירושלמי הנ"ל ע"ש:** ואפשר לומר לשיטת הרמב"ם דשותפין אע"ג דלא מהני תמורתן. מ"מ בלאו דלא ימיר אתנהו ובחטאת ואשם אין ממירין כלל וא"כ ה"ה בכור:

בתוס' ד"ה שאין זכין כו' וי"ל משמע דבעלים אין ממירין רק המתכפר ולע"ד אפשר לומר דבאמת גם בבכור אפשר דעיקר הכפרה וריצוי של הקרבן לבעלים נהי דציותה התורה ליתן הבכור לכהן ולהקריבו מ"מ י"ל דהקרבן מכפר ומרצה לבעלים. רק מה"ט דזיכתה התורה להכהן מחיים משמע דהקרבן [אינו מכפר ומרצה כדא', בר"ה (ה':) ובזבחים (כ"ט:) דבכור לאו בר הרצאה הוא] ועולה לשם הכהן וזה הוא בעצמו כוונת המשנה:

בתוס' ד"ה ל"ש כו'. והתם בזמן הזה מיירי כו' צ"ע למה הוצרכו לזה בלא"ה פסולי מוקדשין היינו שנפל בו מום ובבע"מ אפי' בזמן המקדש מוכרין אותו. ובעיקר פירושם דמיירי התם בבכור לא משמע כלל לשון הגמ' שם כן. וע"ש בתוס' ובשיטה מקובצת בשם הראשונים דמיישבי הסוגיות הא קודם פדי' והא לאחר פדי' ולא מיירי כלל בבכור. ולע"ד הי' נראה ליישב דקאי התם אליבא דר"ש דגורם לממון כממון. ולהכי בהזיק לפסולי מוקדשין כיון דעכ"פ גורם לממון הוי שהפסיד להבעלים כל הבשר שהי' עומד להם לאכילה חייב. אבל שור פסולי מוקדשין שנגח נהי דיש לבעלים גרם ממון בו. מ"מ כיון דעדיין אינו ממונו לא נתחייב על הזיקו. כן נ"ל לכאורה. דגם לר"ש היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי כדמשמע בפסחים (ו':) וכמ"ש בקצה"ח (סי' שפ"ו) וע"ש שהניח בצ"ע דבסנהדרין (קי"ב:) לא משמע כן]:

דף ח.

בגמ' מתיב רב משרשיא כו' אא"ב אית לכהן זכי' בגוי' שפיר.] לפרש"י כאן וביבמות צ"ט]. צ"ע דמ"מ למה יהי' לבעלים רשות להפקיע מן המזבח ע"י חסרון ממונו. (ולפי' הרגמ"ה א"ש קושי' הגמ"]:

שם מיתיבי בהמתה כו' וא"א לית לי' זכי' שללה ולא שלל שמים כו'. משמע דאפי' מעשר בהמה דלכו"ע בעלים ממירין אותו וה"ה בכור של הכהן בעצמו שנולד בעדרו דג"כ עושה תמורה מ"מ אין לו זכי' לר"נ. וכן מוכח מהך דכהנת שנתערבה דהבכור נולד להכהן עצמו ומ"מ לר"נ אין לו זכי' בגוי' אע"ג דמצי מימר. וקשה לי דא"כ מאי מקשה הגמ' בתר הכי מהא דאריב"נ תאמר בבכור דיש לו זכי' בחייו. הא שפיר הוי לכהן זכי' כמו אילו היה בכור שלו. דנהי דלמכור ס"ל לר"נ דאין לו זכי' מ"מ הא בכור של הכהן בעצמו או מעשר בהמה נמי לאו ממונו הוא ומ"מ דין בעלים יש לו לענין תמורה. ושפיר י"ל דכל בכור כשניתן לכהן נעשה עכ"פ כקרבן שלו. רק דאין לו זכי' למכרו אבל בעל הקרבן שפיר מיקרי. ואפשר דאה"נ. ודיוק הגמ' לקמן מלשון ריב"נ שזכין בחייו משמע זכי' ממש להיות שלו למכרו. ועדיין צ"ע בזה: בגמ' לא ס"ל דר"ה ברי' דר"י כו'. לכאורה ה"ל למימר לא ס"ל הא דר"ח דהוא עיקר מרי' דהאי שמעתתא. אבל נראה דמדר"ח לא קשיא די"ל הטעם משום דילמא אזיל ושדי בי' מומא. ולהאי טעמא י"ל דלגברא רבה שרי למכור ותו דלה"ט בעל מום שרי למכור ושמא הם לקחו הבכור כשהי' בו מום. אבל לטעמא דר"ה ברי' דר"י לעולם אסור ואע"ג דרש"י כ' הטעם דמוזיל גבי' משום דצריך לשהות עד שיפול בו מום. מ"מ מוכח הכא דגם בע"מ אסור למכור. וצ"ל דשייך גם בזה מוזיל גבי' כיון דאסור לשקלו ככל בשר. להכי מקשה רק מר"ה ברי' דר"י. וממילא למסקנא נמי י"ל דפליגי רק אדר"ה. אבל בדר"ח הוי ס"ל טעם דאזיל שדי בי' מומא. ואע"ג דהגמ' מקשה ע"ז הטעם מהא דא"ר יהודה דאין לוקחין בכור מישראל עד שיהי' כהן עמו. אפשר דר"ח לית לי' הא דר"י כנ"ל. [ומיושב בזה דברי רש"י בב"ק (י"ב:) מקושי' מהרש"ל שם. וע"ש בשטמ"ק בשם הרא"ש טעם אחר דאסור למכור לישראל מה שלא נזכר כאן בגמ'. והוא פלא]:

דף ט.

בגמ' מימר דתרוייהו מקדיש להו כו'. לכאורה אין מובן דאי לא אמר זו תחת זו אינו תמורה רק הקדש בעלמא ואמאי לקי. ונראה לפרש דאינו רוצה להוציאו מקדושתו רק שאינו רוצה להקריבו ויביא בהמה אחרת תחתי' להקריב וראשונה אינו רוצה להקריב:

שם בגמ' רש"א אין ממירין אלא אחד באחד. צ"ע לר"ש אי ב' בב' נמי א"י להמיר. דאפשר כל לימוד דר"ש הוא דהמימר יהי' כמו ההקדש א' בא' וה"ה ב' בב'. וצ"ע:

שם ת"ל והי' הוא ותמורתו אפי' מאה. אפשר הדרש דוהי' מיותר דהול"ל הוא ותמורתו קודש. לכן מרבה הוי' אחרת דיוכל להמיר כמה פעמים:

דף ט:

בגמ' בעי ר' אבין כו' מהו שיוסיף חומש כו'. הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין) הביא בעיא זו דהוי ספק. ולע"ד יש לתמוה בזה דהא בניתקו לעולה אזלי לנדבת ציבור ולמה יהי' הוא הבעלים. ולקמן סוף פרקין מקשה הגמ' על בעיא ראשונה דר' אבין לענין תמורה הא אין תמורה בקרבן ציבור. ומשני דר"א קאי אליבא דמ"ד מותרות לנדבת יחיד אזלי. א"כ וודאי גם בעיא זו קאי להאי מ"ד. אבל לדידן דקי"ל לנדבת ציבור אזלי לא הוי הוא בעלים ופשיטא דאינו מוסיף חומש. והגם די"ל בדוחק דנוציא באמת דין חדש מהכא דאפי' התנדב יחיד לקרבן ציבור ומסרו יפה יפה. אם אח"כ נפל בו מום והוא רוצה לפדותו צריך להוסיף חומש. מ"מ כיון דמפורש בגמ' בבעיא קמא דקאי אליבא דר"א דלנדבת יחיד אזלי. נראה דה"נ בבעיא זו. וצ"ע לדינא בזה:

דף י.

בגמ' כגון דשוו שליח לאקדושי. צ"ע דשליח למה נקרא מקדיש. ויותר הו"ל לגמ' למימר כגון דאקדיש יחיד להתכפר בהם רבים:

שם בגמ' תורם משלו על של חברו ט"ה שלו מ"ט אמר קרא א"כ מעשר תבואתך ונתת כו'. לכאורה קשה ל"ל קרא מהיכי תיתי נימא דנתן לחבירו גם הטובת הנאה. והי' נראה לפרש דהא פשיטא דאין ט"ה של חבירו רק דהו"א דליכא כלל בזה ט"ה דרק לבעל התבואה שנתרם עליו יש ט"ה. וכה"ג להוי כמו פאה דלית בה כלל ט"ה לבעלים והא דס"ד דגמ' בנדרים (ל"ו:) לומר דטו"ה של בעל הכרי. הוא משום דס"ד לדרוש תבואתך ונתת דקאי ונתת אתבואתך. כמ"ש שם הר"ן והרא"ש. אבל בלאו קרא י"ל כנ"ל] אך לשון רש"י אינו כן:

שם במשנה ולא עוברים באברים. פרש"י תחת רגל בהמה זו. וצ"ע למה נקט רגל דאפי' תחת ראש בהמה זו דנשמה תלוי בה מ"מ לא הוי תמורה כמ"ש התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה מהו דדוקא בחצי' מהני תמורה ולא בשאר אברים ע"ש] ודוקא בממיר אבר שהנשמה תלוי' בה בשלימים חל משום דפשטא בכולה. אבל בעוברים שממיר על ראש בהמת קודש לא הוי תמורה כנ"ל:

שם במשנה אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כו'. קשה לי מה ראי' ממוקדשין דשם אפי' אם לא יהי' פשטא בכולה כגון בהמה של ב' שותפין דאין כולה עולה. מ"מ הרגל עולה היא וצריך למכרו לצרכי עולה. ולהכי בכל הבהמה שלו איפשטא הקדושה מן הרגל על כל הבהמה. אבל בתמורה דרגל א' אינו עושה תמורה, ואפי' לר"י אם יהי' בהמה של שותפות ושותף אחד יאמר שחלקו יהי' תמורה לא מהני דהא ר"י אתי עלה רק מכח דפשטא קדושה בכולה. וא"כ י"ל היכא דעל רגל א' לא חל כלל לא שייך פשטא בכולה דלא התחיל הקדושה לחול גם על הרגל. וכה"ג ממש קשה לי בפ"ק דקידושין דמדמי ג"כ הגמ' בחצייך מקודשת לי דפריך ליפשטא בכולה מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה כו'. ומשני אשה דעת אחרת. וקשה כנ"ל אפי' לא יהי' דעת אחרת מ"מ כיון דקידושין על חצי' לא שייך ממילא ליכא מקום להתפשט בכולה. וצ"ל דסברת החכמים דכל היכי דאם יחול הקדושה תתפשט בכולו הוי כהקדיש כולה:

דף י:

בגמ' כיצד מערימין על הבכור כו'. וקשה דאי חלה קדושה איך מערימין לכתחילה הא לא גרע עובר ממחוסר זמן. וכמו שהקשו בתוס'. ומ"ש התוס' דקודם שנולד מצי מקדיש. ומייתי לה מקרא בבכורות. מ"ש בבכורות נראה ט"ס וצ"ל בבכור. וכוונתם דלקמן (כ"ה.) מייתי הגמ' דרשא לא יקדיש אותו. אותו אינו מקדיש אבל אתה מקדישו בבטן. וא"י אי כוונת התוס' דדוקא בבכור שרי. או דמכאן נלמד דבבטן ליכא איסור מחוסר זמן בכל הבהמות. ומיהו קשה לי למאי דמסיק הגמ' דקדושת דמים נמי מפקיע בכורה. א"כ י"ל דקרא דאותו קאי אקדושת דמים (וכ"כ בשטמ"ק דבר פדא מוקי האי קרא לקדושת דמים] דבכור אסור להקדישו ג"כ לבדק הבית. וכרבנן דר"י בערכין (כ"ט.) דתקדיש לאו להקדש בה"ב קאמר] אבל בבטן מותר. ומנ"ל להוציא מזה דליכא איסור מחוסר זמן בבטן. וצ"ע:

שם בגמ' מיתיבי אין ממירין אברים בעוברין ולא עוברין באברים כו'. פרש"י קושית הגמ' מאברים בעוברין וכן מוכח מתי' הגמ'. אבל יש לתמוה למה לא מדייק הגמ' גם מסיפא עוברים באברים ואי עוברין לא קדשי כ"ש דאין נעשין תמורה. וע"ז ליכא תי' הגמ'. כמו דמקשה הגמ' עצמו בתר הכי תמורה דלא עבדי הא מקדש קדשי כו'. ואפשר לומר בדוחק דסיפא אפשר דנקט אגב רישא משום דבלא"ה מיותר האי בבא דלא עוברין באברים כיון דמסיים המשנה אפי' שלמים באברים לא. כ"ש עוברין. וברישא דאין ממירין אברים בעוברין לא קשה דהא אפי' אברים בשלמים לא. דנ"מ לרי"ו דפליג גבי אברים בשלמים מ"מ בעוברין מודה. אבל סיפא מיותר. וצ"ל דאגב רישא נקטי. להכי אין להקשות מסיפא כנ"ל ליישב מתוך הדוחק. שוב ראיתי דלאו קושיא היא די"ל דאה"נ דגם מקדש לא קדשי והא גופי' קמ"ל דאין קדושה חלה על עוברין. ואפשר דרבותא הוא בתמורה דהו"א כיון דחל על בעל מום חל נמי על עוברין. להכי מקשה רק מרישא:

ברש"י ד"ה ל"א בסוף הדבור ואי אמר ולדה חולין ל"א כלום ולמ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושין כו'. לכאורה משמעות הלשון דדוקא בולדה חולין תליא בפלוגתא זו אבל במקדישה עם הולד אפי' לבר פדא חל הקדושה אגב אמה מיד במעי אמה. וצ"ע מנ"ל הא אפשר דלמ"ד בהויתן הן קדושין לא חל גם כה"ג. ואדרבה א"ש יותר לשון בר פדא אין קדושה חלה דלגמרי לא חל עד שיצא הולד לאויר עולם. מיהו לקמן בסוגיא דשוחט חטאת ונמצא ולד כו' מוכח בפי' ברש"י עצמו דס"ל דגם במקדיש מעוברת למ"ד בהויתן קדושים לא חל כלל קדושה על הולד ע"ש. א"כ צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י הכא. וזה שכ' ולמ"ד כו' קאי גם אדלעיל:

תוס' סוף ד"ה ואזדא ר"י כו' הקשו הא אסור להקדיש מחוסר זמן מכ"ש עובר. ותי' דעובר שרי טפי כדמייתי מקרא. ומשמע דס"ל דאפי' בבהמת חולין מותר להקדיש הולד. ולע"ד צ"ע בזה די"ל דדוקא בכור דבלא"ה מוקדש כשנולד אפי' שהוא מחוסר זמן ממילא ליכא איסור דמחוסר זמן במה שמקדיש הולד דסוף סוף יהי' קדוש קודם זמנו. וה"ה בכל מוקדשין דיהי' הולד קודש בהויתן לכן רשאי להקדיש מעצמו הולד גם קודם שנולד. אבל בבהמת חולין י"ל דאסור וקדושה חלה בדיעבד דאיסורא דעביד עבד:

תוס' ד"ה אבל כו' ועוד קשה כו'. צ"ע הא התוס' תי' לעיל ולדה עולה והיא שלמים כו' לדמים קאמר וכמו כן יש לפרש הכא היא שלמים כו' ולד שלמים לדמיו:

בד"ה כי תניא כו'. וצ"ל מיגו דנחתא כו'. נראה כוונתם דכיון דקדוש לדמיו ממילא כשנולד מוטל עליו להקדישו ולהקריבו בעצמו ולמה ימכר לאחר. וכ"מ לשון רש"י לעיל ד"ה אין קדושה חלה. דאי לא אקדשי' משנולד והקריבו הוי חולין בעזרה א"כ משמע דמהראוי שיקדישנה אחר שנולד. ולפ"ז לשון לדמי' דגמ' לאו דוקא. רק הכוונה דבר פדא דאין קדושת הגוף חלה עכשיו רק צריך להקדיש שיביאנו לעולה אחר שיולד כנ"ל. והוי כמו הקדיש זכר לדמיו לקמן (י"א:) דקדוש קדושת הגוף:

דף יא.

בגמ' לא הני תנאי בהא קמפלגי כו'. הי' נראה לפרש תי' הראשון שבגמ' לבר פדא לעולם מיירי שהקדיש אחר שנתעברה והולד עצמו אינו קדוש רק משום דעובר ירך אמו למ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושין חל הכא נמי ההקדש על הולד מכח האם. אבל למ"ד בהויתן הן קדושין הולד חולין. ותי' ב' אליבא דר"י. אבל רש"י פי' דהגמ' מוקי לה עתה כשנתעברה אחר ההקדש. ולדבריו עיקר התי' חסר מן הספר. ואפשר דס"ל לרש"י דלבר פדא אין ההקדש חל כלל על הולד אפי' אי במעי אמן קדושין. דזה דוקא בנתעברה אחר ההקדש. אך לפי"ז יש לדקדק על רש"י בתי' שני דבגמ' דחד תנא הוא פרש"י וכר"י. הלא גם לבר פדא א"ש די"ל דכ"ע ולדות קדשים במעי אמן קדושין ומ"ד ולדה חוליי מיירי בנתעברה ואח"כ הקדישה. אבל עיקר נראה דודאי לבר פדא מיירי בכל גווני. רק דרש"י רצה ליישב גם אליבא דר"י והוא מוקי לה בהכי. ולהכי לא פי' הגמ' דמיירי בהקדישה ואח"כ נתעברה משום דלבר פדא א"צ לזה:

שם ואב"א כו'. לפרש"י דכ"ע אית להו קדושה חלה על עוברין. ולפמ"ש לעיל י"ל דבר פדא ס"ל דאפי' למ"ד בהויתן הם קדושין דוקא בהקדישה ואח"כ נתעברה אבל בנתעברה ואח"כ הקדישה עם הולד שפיר מתקדש גם במעי אמן. ונהי דמעיקרא דבעי למימר דפליגי בפלוגתא דבר פדא ור"י לא הי' קדוש לב"פ משום דאל"כ איך יתרץ בר פדא הברייתא. אבל לההיא אבע"א שפיר יש ליישב גם לבר פדא דמסברא יש לחלק בהכי כמ"ש לעיל:

שם ותניא אר"מ כו' במקדיש ולד ויצא דרך דופן כו' אלמא קדיש. קשה לי הא י"ל דר"מ לשיטתי' דס"ל בפ' בהמה המקשה דבן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו. א"כ י"ל לדבריו אפי' לבר פדא מ"מ כשכלו חדשיו דהוי כברי' בפ"ע ולאו ירך אמו הוא וחל שפיר ההקדש. וכמו כן נמי כל הני משניות דמקשה הגמ' לעיל אב"פ י"ל דאתיין כר"מ ואיירי בכלו לו חדשיו. מכ"ש הכא דר"מ עצמו אמרו. וצ"ל דפשיטא להגמ' דלבר פדא אפי' לר"מ בכלו חדשיו לא חל הקדושה. דרק לענין שחיטת אם קאמר ר"מ דלא הוי בכלל בבהמה תאכלו אבל מודה דעובר ירך אמו הוא אפי' בבן ט' חי וצ"ע בזה:

דף יא:

בגמ' א"ב דר"א ניטלה ירך וחלל שלה כו'. משמע דגם לרבא דוקא בדבר שנבילה מחיים ולפ"ז צ"ל דנבילה נמי חי' דהא טעמא דרבא דטרפה אינה חי' א"כ צ"ל דה"ה נבילה כל דאינה מטמא בחי' וכן כתב רש"י בנדה (כ"ד.)]. וק"ק הא איכא נמי נבילה בחי' לכ"ע כגון בגיסטרא או שדרה ומפרקת ורוב בשר ולמה אר"ש דוקא בדבר שהיא מתה. ועל הרמב"ם ג"כ קשה דסובר כר"א והכא (בפט"ו ממעה"ק) כתב דוקא בראשו או לבו ע"ש. וכבר הניח דבריו בצ"ע גם הלח"מ בזה:

שם בעי רבא בעוף מהו. רש"י פי' הבעיא אליבא דרי"ו וזה דוחק. והרמב"ם כתב בעוף בהקדיש אבר אחד הוי ספק. ונראה דמפרש הבעיא אליבא דר"י וס"ל דדוקא בבהמה דממעט הכתוב ממנו ולא רגל. אבל בעוף דליכא מיעוט אפי' אבר אחד י"ל דפשטא בכולו. והכ"מ דחק לפרש באבר שהנשמה תלוי' בה ולא משמע כן ברמב"ם. ובבעיא שני' דהקדיש אבר לדמיו מפרש הרמב"ם באבר שאין הנשמה תלוי' [)כמבואר בדבריו (פ"ה מה' ערכין) דמי רגלה של פרה כו'] ועי' במ"ש הכ"מ עצמו שם ודברי הבה"ז תמוהים טובא בכאן ע"ש. והלח"מ שם יפה כוון. אבל בה' מעשה הקרבנות (פט"ו) גבי עוף לא כתב כן:

שם הקדיש חד אבר מהו בגיזה. הי' נראה לפרש דמיבעיא לי' דאפי' אותו אבר אפשר ליכא איסור גיזה רק היכא דכל הבהמה קדושה כמו בכור צאנך. דמיני' ילפינן לכל הקדשים. אבל הרמב"ם (פ"א מה' מעילה) פי' דמיבעיא לי' דגם כל הבהמה תאסר בגיזה. וצ"ע הטעם:

שם הקדיש עורה כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה. ובהקדיש העובר הביא דאסור בעבודה מדרבנן. ולכאורה הו"ל למימר דהוי ספק שמא אסור מדאורייתא כיון דלא איפשיט הבעיא בהקדיש עורה. ונראה דדייק הרמב"ם מלשון הגמ' כי קתני מדרבנן. דהו"ל למימר דילמא כי קתני מדרבנן כיון דלאביי ספוקי מספקא לי'. לכן פי' הרמב"ם דאביי השיב לו דבעובר פשיטא לי' דליכא איסור דאורייתא בעבודה וכי קתני אסורה בעבודה מדרבנן רק בעורה מספקא לי' כנ"ל:

שם היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים כו'. נראה דגם על לכתחלה שייך הבעיא אי מותר לשחטה בפנים דאי הוי חולין בעזרה צריך להמתין עד שתלד. רק דגם בדיעבד רוצה לאסור הולד. אבל למסקנא דפשיט דלית בי' משום חולין בעזרה נראה דמותר גם לכתחלה לשחוט בפנים. אבל הרמב"ם העתיק הדין בדיעבד כלשון הגמ'. וצ"ע לדינא:

תוס' ד"ה היא שלמים כו'. ונראה דמצי למיפשטי' כו'. ולע"ד נראה דכל בעיות הגמ' הכא בולד חי דמותר בשחיטת האם ואפי' הפריס ע"ג קרקע מותר מדאורייתא ולכן מסופק דיהי' לו דין חולין שנשחטו בעזרה. אבל בברייתא דבן ד' ולא כלו חדשיו לא שייך עליו כלל דין חולין שנשחטו בעזרה דאינו בר שחיטה כלל ולא חל על נפל שם חולין שנשחטו בעזרה כנ"ל:

עוד אפ"ל קושיתם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן אפשר דבאונס לא גזרו וכיון דבלשון הברייתא ומצא בה בן ד' חי משמע דהוא לא ידע דמעברה ולהכי מותר באכילה אבל שפיר הוי חולין שנשב"ע. גם י"ל דלשון הגמ' משמע דבעי בב' אופנים או דפי' בהדיא וולדה חולין דשיירו משויר או בקדשים שנתעברו למ"ד בהויתן קדושים. וא"כ י"ל דבולד קדשים יש טעם אחר דלא יהי' בו דין חולין שנשחטו בעזרה כיון דעכ"פ עתיד להיות קודש בהויתן לא חשיב כחולין גמורין. אבל בוולדה חולין י"ל דהוי טפי חולין שנשחטו בעזרה. והא לא מצי למיפשט מברייתא דלעיל דשם בהויתן יהי' קודש כנ"ל:

דף יב.

בגמ' היא חולין וולדה שלמים ונשחטה בחוץ כו'. הרמב"ם (פי"ח מה' מעה"ק) כ' דאסור לשוחטה בחוץ ואם שחטה פטור. נראה טעמו דודאי אסור לשחוט בחוץ דעי"ז יתבטל הקרבן דהולד לא יהי' ראוי להקרבה דהוי יוצא דופן וגם כיון דכבר נשחט האם לא הוי כחי ופסול לקרבן (כמ"ש התוס' בחולין (ע"ד:) ד"ה דגמר] רק אי עבר ושחט האם פטור. ונראה דאפי' לר"ש דס"ל סוף זבחים דמחוסר זמן וכל הראוי לאחר זמן הוי בל"ת. מ"מ הכא אותו שחיטת האם לגבי הוולד אינו ראוי לעולם בפנים. דכשיולד יהי' ראוי ע"י שחיטת עצמו אבל שחיטה זו לעולם אינו ראוי בפנים ולא הוי לאו אפי' לר"ש כנ"ל:

שם במשנה ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. לכאורה נראה דדין המשנה כפשוטו נמי אמת דאם יש במקוה כ' סאה מים כשרים וכ' שאובין ונמשך מהמקוה כ' סאה או יותר למקוה אחרת שיש שם כ' סאה או פחות כשר. דלפי החשבון אין בשאובים רק מיעוט ומהני המשכה ברבי'. (כן פי' הרמב"ן מתני' דהכא ומביא ראי' מכאן דלא אמרינן ח"ע נעשה נבילה. והר"ן בחולין בסוגיא דטפת חלב השיג עליו ע"ש] וכמו כן (למ"ד) [לס"ד[ דגמ' דלחכמים לא מהני ריבוי בהמשכה נ"מ נמי אם נמשך מן המקוה ג' לוגין למקוה אחרת דכיון דהוי לפי החשבון נמצא דלא הוי ג' לוגין שלמים ואינו פוסל את המקוה. והא דלא מוקי לה בס"ד לר"ח ב"א המשנה גם לחכמים אפשר דא"כ מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל מתני'. מיהו למה דמסיק הגמ' דלחכמים אפי' כולו בהמשכה כשר א"א לפרש המשנה כפשוטו דממ"נ אי המשיך מהמקוה שנתערב בה השאובין הא בהמשכה נטהרו כל השאובין ואי ע"י כלי נעשה הכל שאובין:

בתוס' ד"ה ואין המחומץ כו' עכ"ל רש"י ואינו נראה כו'. וא"י למה דחו פירש"י הלא אי יסבור ר"א זה וזה גורם מותר. נהי דסובר דכל המדומע חוזר ומדמע מ"מ נ"מ אי נפל הרבה יותר מתרומה הראשונה. דע"כ זה וזה גורם הוא דיש בהיתר ג"כ להחמיץ ושייך שפיר לפי חשבון שיהי' באיסור כדי להחמיץ ולא בהיתר. לכך מייתי דר"א דזה וזה גורם אסור:

דף יב:

בגמ' דתניא הקדים עפר למים פסול. יש לעיין אם חוזר ונותן עפר על המים אי כשר דנימא דל על עפר הראשון. וכן משמעות המשנה דאין עושין מי חטאת רק עם מתן אפר א"כ כל שנותן אפר על המים שפיר נעשה מי חטאת אף שהי' מקודם ג"כ אפר אך מלשון הברייתא הכא משמע דפסול ולית לי' תקנתא וצ"ע:

והנה רש"י פי' דתניא גבי סוטה הקדים עפר כו' וצ"ע על רש"י דיותר נראה דברייתא זו במי חטאת קאי כדאי' בתוספתא דפרה (פ"ו) והכי מוכח במס' סוטה (ט"ז:) דמייתי שם נמי האי ברייתא וכל סוגיא דהכא. ולפירש"י קשה מה דפריך הגמ' ורבנן מ"ט הלא הם לא ס"ל הגז"ש דעפר עפר כדמוכח ממה דמסיק מה מצינו מכשיר למעלה משמע דגז"ש לית להו. וכיון דלית להו גז"ש למה יהי' כשר בעפר למטה כיון דכתיב בסוטה שיהי' על המים. והכא מקשה הגמ' שפיר על ת"ק במי חטאת מנ"ל כיון דאיכא תרי קראי. אלא נראה דגם סוגיא דהתם דמייתי הברייתא דהקדים הכל על מי חטאת קאי רק משום דנ"מ לגבי סוטה ג"כ הביאו בגמ' שם כנ"ל ברור:

שם בגמ' ורבנן עד כמה כו'. כל הסוגיא תמוה טובא דמפורש במס' אהלות (פי"ז) דבית הפרס מלא מענה וכדמייתי הש"ס עצמו וכדתניא כו'. וכמדומה שט"ס היא וצ"ל כדתנן (וכן תמה הר"ש (שם מ"ב) ע"ש מה שתי'] גם לשון עד כמה אינו מובן דמנ"ל [דאיכא שיעור לדבר] והי' נראה דט"ס (תיבת] ורבנן וצ"ל סתם ועד כמה וקאי על ר"א דגם לר"א עושה רק ב' מענות. וכ"נ דעת הרמב"ם (פ"י מה' טו"מ) דסתם וכ' דאין בית הפרס רק עד מאה אמה וא"כ בוודאי לא גרס לרבנן וקאי הכל על ר"א ואין נ"מ לדידן וצ"ע על הכ"מ שלא כ' כלל מזה:

דף יג.

בגמ' דאמר קרא הוא ולא ולד. נראה הפי' בגמ' דקאי ארישא דקרא אשר יתן לה' יהי' קודש ל"י ולא ימיר כו' הוא ותמורתו. היינו הוא אותו שנתן לה' ולא הולד שהוא לא הקדישו רק ממילא חל ההקדש. והא דאמרי' לר"י דולד עושה תמורה דא"ק יהי' לרבות הולד. קשה לי לא לכתוב הוא ולא יצטרך יהי'. ואי ר"י לית לי' דרשא דהוא ל"ל יהי' כיון דליכא מיעוט. וי"ל דמ"מ איצטריך יהי' דהוי ממעטין ולד מתמורתו כמו דממעטין ולא תמורת תמורתו ה"ה ולא תמורת ולדו כנ"ל:

שם במשנה והרי מעשר בכלל הי' כו'. קשה לי אי לא הוי כתיב מעשר הו"א דוקא במה שהקדישו הוא בעצמו שייך תמורה אבל מה שקדשתו תורה כגון יצא עשירי ולא הקדישו וקדוש מעצמו יהי' מותר להמיר דהרי ולד ממעטין באמת מהוא ותמורתו אע"ג דנתקדש הוולד כיון שהוא לא הקדישו. ואפשר דשאני מעשר דבזה שמעבירו תחת השבט מטיל הוא עצמו על העשירי להיות קודש שהרי מעשר בהמה אינו טובל. א"כ הוי כמקדשו בעצמו. כנ"ל ליישב קצת:

דף יג:

בגמ' לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. לכאורה הי' נראה לפרש אליבא דר"ש דאמר לעיל (ט'.) דאין ממירין וחוזרין וממירין קמ"ל הכא דאע"ג דעבד תמורת שמו שקרא לי"א עשירי מ"מ יכול להמיר תו על העשירי. אך בגמ' לא פי' כן. וי"ל דבעי לאוקמי דרבי אליבא דהלכתא דלא קיי"ל כר"ש. ויש לעיין בתמורת שמו דהיינו הי"א דנעשה שלמים אי ממירין בו כיון דקראו חכמים תמורה א"כ אין תמורה עושה תמורה. וקצת ראי' לזה מדלא חשיב נמי תמורת שמו עושה תמורה תמורת גופו אין עושה תמורה. שוב ראיתי במשנה סוף בכורות פליגי בזה וקיי"ל דאין אחד עשר עושה תמורה ע"ש. ולמ"ד דעושה תמורה צ"ע אי תמורתו קריבה דא"כ יהי' עדיף מתמורת מעשר גופי' דאינו קריבה ותמורת י"א יהי' קריבה וצ"ע:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה