שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שלישי · דף יח:
בגמ' מעצרת בעי מיכלי'. לכאורה קשה בלא"ה נמי כיון דעיבור פרה לט' חדשים א"כ ע"כ נתעברה עוד קודם חג הסוכות. ובחג הסוכות הו"ל לאקרובי לפרה ולמה המתינו עד הפסח לס"ד דגמ' שלא ידעו דחולה ברגל יכול לשהות עד אחר הרגל. ואפשר להוכיח מכאן דפרה מעוברת לא עבר בעשה כיון דרוצה להמתין עד שתלד ולהקריב הולד בפ"ע וצ"ע לדינא:
שם בגמ' א"ה מאי אסהדותי' כו'. ערש"י ותוס'. ולפירושם קושית הגמ' קאי גם על רב זביד ולא משמע כן בגמ'. וי"ל דהא משמעות הגמ' דלרבא גם כשעבר רגל אחד עובר בעשה בכל יום ויום. א"כ הא דמשני שהי' חולה בעצרת צ"ל דכל שברגל הי' חולה שוב אינו עובר בעשה עד רגל השני. וכ"מ בדברי התוס' (ר"ה ו':) גם לענין לאו דב"ת. ובשו"ת ח"צ (סי' י"ב) ובפנ"י בר"ה שם הקשו ע"ז] וזה. רבותא גדולה. ולהכי מקשה הגמ' רק על רב אשי כנ"ל:
שם במשנה תמורת עולה ולד תמורה כו'. והתמורה עצמו הנקבה לא נתבאר במשנה מה דינה. ולכאורה הי' אפשר לומר דהיא כשר להקריבה שלמים כיון דכתיב ותמורתו יהי' קודש. נהי דא"י להיות קדושת הבהמה שהמירה בה מ"מ תהי' לקרבן הראוי. ובזה הי' מיושב לשון הגמ' כפשטא דאימי' נמי קרבה. פי' דהיא עכ"פ קרבה. ונהי דהיא שלמים מ"מ כיון דקדושת הקרבה הוי עלה לא נדחה הולד ותו כשר הולד לעולה. והי' מיושב נמי קושי' התוס' ד"ה אלא כו'. אכן הרמב"ם כ' בפי' (רפ"ג מה' תמורה) דנקבת תמורת עולה תרעה. ונראה הטעם דכ' היא ותמורתו יהי' קודש דוקא אותו קדושה הראשונה כנ"ל:
שם בגמ' רבא אמר ע"כ לא אר"א כו' שם עולה על אמו כו'. קשה לי הא לעיל (י"ז:) אמר רבא בולד בעל מום ליקרב ואליבא דר"א. והגמ' שם קאמר נמי סד"א ע"כ לא אמר ר"א כו' שם עולה על אמו. א"כ משמע דרבא לא ס"ל האי חילוקא. ואי נימא דשם גזה"כ היא א"כ א"ש נמי לרבנן. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דהרמב"ם גורס ברבא ליקרב וד"ה דגם חכמים מודין. אבל לגירסא שלפנינו קשה ויש לחלק קצת דהתם הוי ג"כ שם עולה או שלמים] על אמו קודם שנפל בה המום:
בתוס' ד"ה וחליפות צ"ע כו'. ורש"י כבר רמז תי' ע"ז. דמתודה יקריב לא מוכח רק איזה שירצה יקריב אבל השני' אפשר לא קדושה. והא דאמר יכול יהי' שני' טעונה לחם היינו מכח דרשא דסיפא דברייתא אם על תודה ע"ש ברש"י ד"ה יקריבנו: