אור ברסלב

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי

פרק שני

דף יז:

בגמ' זכר לרבות את הולד והלא דין הוא ומה תמורה כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דהא פשיטא לחכמים מסברא דהולד קדוש עכ"פ. רק דצריך קרא דכשר להקרבה כמו בתמורה אע"ג דכתי' והיה קדש צריך קרא להכשירו למזבח. ולהכי א"ש דיליף בק"ו מתמורה. אבל אי לא נדע מסברא דקדוש מה מקום ללמוד מתמורה דהתם ע"י התמורה נתקדש. אבל הולד מאיזה טעם יתקדש. ומה"ט אפשר לע"ד לומר דאפי' למ"ד וולדות קדשין בהויתן הם קדושים היינו להיות עליהם שם קדושת הגוף. אבל עכ"פ גם במעי אמן קדושים להיות קודש עכ"פ כיון דמסברא הוא קדושת הולד הואיל והיא גידולי הקדש וזה שייך גם במעי אמן. וכן משמע קצת לשון הברייתא לעיל (י"א.) השוחט החטאת ומצא בה בן ד' חי דתנא חדא דנאכל בכל מקום ומוקי לה כמ"ד בהויתן הם קדושים. ומדלא תני ולדה חולין משמע דקודש מיהא הוי רק דאין בו קדושת הגוף. ואה"נ דבעי פדיון ככל קדושת בדק הבית. וחתני מ' יעקב מאיר נ"י הקשה לי ע"ז דא"כ לא יוכלו בעלים להקדישו תוך מעי אמן לקרבן אחר דכבר אינו שלו דהוא של הקדש ולקמן (כ"ד:) אמרינן דלמ"ד בהויתן קדושים יוכל להקדישו לקרבן אחר. לכן אפשר לומר דוודאי אי לא הוי גלי קרא דקדוש ליקרב. ה"א מסברא דהוי קדוש להצריך פדיון וממילא הי' גם במעי אמן קדוש. אבל השתא דגלי קרא דקדוש ליקרב ממילא למ"ד דבהויתן קדוש לא חל במעי אמן שום קדושה כיון דכשיולד יהי' קדוש להקריבה ויהי' ראוי למזבח לא חל עליו קדושת בדק הבית. וצ"ע עוד בזה:

שם בגמ' אימא זכר לרבות התמורה נקבה לרבות הולד לכאורה אין מובן מה נ"מ בזה. אפשר אה"נ ותנא חדא מנייהו נקט וכמו כן י"ל איפכא. ובקרבן אהרן נראה שהרגיש בקושיא זו, וכ' קצת פירוש כיון דמנקבה נכון יותר לרבות ולד דהיא יולדת א"כ הוי לי' לברייתא למינקט טפי איפכא. ול"נ ליישב כפשוטו דקשיא לי' לרב ספרא במה דמקשה והלא דין הוא. פי' ל"ל למיכתב זכר לרבות ולד ונקבה לרבות תמורה מקרא א' סגי. והשתא אי נימא דקרא אין לו הכרע מה מקשה והלא דין הוא הלא אילו הי' נכתב רק חד קרא הוי מוקמינן לי' אהך דחמיר דמסתבר טפי ולא על הקל כדאמר התנא דולד חמור מתמורה. א"כ אי הוי כ' נקבה בלבד הוי אמינא דמרבה ולד ולא תמורה. ולהכי משני אביי דנקבה משמע אתמורה וזכר אולד ומקשה הברייתא שפיר כנ"ל:

שם בגמ' אמר שמואל ליקרב ואליבא דר"א מהו דתימא כו'. לכאורה אין מובן מה מ"ד דקאמר וכי מה קשיא לי' הלא י"ל דר"א עצמו דס"ל דמקדיש נקבה לעולה הולד קרב עולה באמת נפקא לי' מהאי קרא דהכא. וצ"ל הפי' דהא מקרא באמת אין ראי' כדאמרי אינך אמוראי לרעי' וד"ה א"כ מוכח דלרעי' נמי בעי קרא דהו"א דא"צ רעי' ויפדנו מיד כיון דאינו ראוי להקרבה ואפי' בתמורה דכתי' יהי' קודש י"ל דצריך פדיון אבל רעי' א"צ וא"כ מקרא אין הוכחה לר"א. רק כוונת שמואל דלר"א דקאמר מסברא בעולה נקבה דהולד יקרב עולה ס"ל נמי הכא בולדות בעל מום דנמי קרב. וע"ז קשה מאי קמ"ל שמואל וקאמר דס"ד כנ"ל:

והנה מדא"ש ליקרב ואליבא דר"א כו'. משמע דלרבנן וודאי לא יקרבו. וצ"ע דהא יש לחלק דהכא כיון דקודם שנולד המום חל עלי' קדושה גמורה אפי' רבנן מודו. והנה הרמב"ם (בה' תמורה פ"ד) פוסק דקדוש ליקרב. ותמוה מסוגיא דהכא. והכ"מ כ' שם משום דב"פ ור"י פליגי לעיל י':) ופוסק כר"י. וזה תמוה דהתם פליגי אי חל הקדש על ולד משא"כ הכא דיהי' קדוש מעצמו. ובס' קרית ספר כ' ג"כ כדברי הכ"מ ומייתי מסוף הסוגיא דלעיל דר"י וב"פ פליגי בולד במעי בעלת מום. וכ"ז אינו מספיק לדחות סוגיא דהכא דשם מיירי דמקדיש הולד בפ"ע. אבל לא להיות קדוש מעצמו. והלח"מ תמה ג"כ על הכ"מ. והוא תי' דלמסקנת הגמ' דמסיק להאי תנא דיליף מקרא דרק קדשיך כו' תשא דריש מזכר ונקבה לוולדות בע"מ כו'. וא"י כוונתו דהא בר פדא מוקי נמי הכא לרבנן לרעי' אבל לא ליקרב. והנה בתוס' הכא ד"ה דאיכא משמע שהבינו סוגיא דהכא בהקדיש האם אחר שהי' בה מום. דליכא קדושת הגוף עלייהו כלל כמבואר בתוס']. ולפ"ז אפשר דבקדם הקדישן למומן גם לרבנן הולד קדוש ליקרב מסברא הנ"ל דכבר חל הקדושה. ואפשר הרמב"ם ג"כ הבין כן. אבל פשט הסוגיא לא משמע הכי. [וגם בבכורות (ט"ו:) מבואר דבקדם הקדישן למומן מיפלג פליגי בולדות איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעי'. ובקדם מומן להקדישן מבואר שם (י"ד:) דנפדין תמימין וא"צ מום ורעי']. וצ"ע:

בתוס' ד"ה דאיכא כו' וקשה כו' ומשמע דממעט כל ולד ב"מ. וקשה להבין דבריהם דהא הכא לא ממעט כלל רק דאמרינן דס"ד דר"א מודה הכא היינו בשלמים. ולעולם בעולה באמת פשיטא ורבותא הוא רק בשלמים. ובס' בה"ז הרגיש בזה. ופי' כוונתם לבר פדא דאמר לרעי' וד"ה היינו דגם לר"א ולד לא קרב ומשמע כל ולד ע"ש. ולע"ד צע"ג בזה דלא משמע כלל הפי' הכי. ולרעי' וד"ה פי' דהברייתא אתי גם לרבנן לרעי'. אבל אה"נ לר"א הכל מודין דלהקרבה. דאל"כ למה אמרו מעיקרא מהו דתימא כו' עולה דאיכא כו'. תיפוק לי' דבאמת בר פדא ס"ל הכי ויותר הוי לגמ' לומר זה הלשון גבי בר פדא לרעי' וד"ה וע"כ לא אמר ר"א אלא בעולה כו'. אבל השתא דקאמר בדשמואל מהו דתימא משמע דהוא הו"א בעלמא. והגם דלשון לרעי' וד"ה אינו מדויק כל כך מ"מ דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל. והנה הרמב"ם פוסק דקדוש ליקרב ותמוה כמ"ש כבר מזה. ולולא דמסתפינא הוי אמינא דהרמב"ם גריס בחד מהני אמוראי ליקרב וד"ה דגם לרבנן הכא קרב כיון דכבר הי' קדושה על הבהמה קודם שנפל בו מום ול"ד למקדיש נקיבה לעולה. ולהכי הוצרך לומר בדשמואל מהו דתימא משום דסברתו הפוכה מסברת הני דאמרי ליקרב וד"ה כנ"ל:

דף יח.

בגמ' דאי עבר ומקריב קאי בעשה. לשיטת רש"י דאשם הלכה דרועה יש לפרש דאי עבר והקריב לשם אשם עבר בעשה היינו דשם אשם עליו רק דאסרו קרא והלכה להקריבו. ולשיטת ר"ת דהוי עולה מדאורייתא. א"כ נהי דהקריבו לאשם הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן ומה ענין עשה זו. והי' נראה לומר דאפי' לר"ת דסתמא עולה הוי. מ"מ בשחטו בפי' לשם אשם אפשר דאשם הוי רק דעבר בעשה דקרא והלכה פוסלו להקריבו לשם אשם, ועפי"ז נראה ליישב תמיהת התוס' על מה דמקשה בתר הכי בגמ' לר"ע ל"ל קרא. ואמאי לא משני נמי לעשה. ותירוצם דחוק. ולמ"ש י"ל דהא ר"ע יליף מאשם הוא הוא ולא תמורתו. נראה הפי' אשם הוא אבל תמורתו אינו אשם ואפקי' קרא מתורת אשם. וממילא אפי' קרבו לשם אשם לא שייך כאן עשה. ולר"ת הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן. ולרש"י נמי הוי ככל הפסול להקרבה והקריבו רק אליבא דת"ק דממעט מרק י"ל דשפיר אשם הוא רק דיש עשה מלהקריבו משא"כ לרע"ק. וכן יש להוכיח מן הרמב"ם דלא הביא דין זה דהמקריבו לשם אשם עובר בעשה משום דס"ל כר"ע ולדידי' ליכא עשה:

שם במשנה וחכ"א יקרב. כ' בתוס' צ"ע חכמים היינו ת"ק. ונראה דג' מחלוקת יש בדבר דלת"ק אפי' ולדי ולדות קרבין ולר"א אפי' ולד לא יקרב ולחכמים ולד יקרב ולא ולדי ולדות. וכל זה שיטת סתם משנה. ואתי ר"ש למימר דליכא ג' מחלוקת ופליגי רק בולד. אבל בולד ולד לא נחלקו. ולרבה הפי' לא נחלקו דלכו"ע קרב ולריב"ל הפי' לא נחלקו דלכו"ע לא קרב. אבל עכ"פ ליכא ג' מחלוקת ולת"ק דמתניתין איכא ג' מחלוקת. ובס' בה"ז כ' מזה אבל סיום דבריו א"י להלום. וגם מ"ש עליו הצ"ק א"י. אבל הפי' שכתבתי נכון ופשוט בין לרבה בין לריב"ל: ועפ"ז נראה לבאר שיטת הרמב"ם (ריש פ"ד מה' תמורה) שפוסק דולד יקרב ולא ולד ולד. וכ' הכ"מ דפוסק כריב"ל. ואין דבריו מובנים דמ"מ הו"ל לפסוק כת"ק ולא כר"ש. בפרט דבפי' המשניות כ' בעצמו דאין הלכה כר"ש. ולמ"ש א"ש דודאי לא ס"ל כר"ש רק כתנא דידן דאיכא ג' מחלוקת ופוסק כחכמים דיקרב היינו הולד ולא ולד ולד. משום דהלכה כמכריע. ותו דת"ק סתמא וחכמים הם לשון רבים. ולהכי נהי דסתם דבתר הכי גבי ולד תודה סתם כת"ק דאפי' ולד ולד יקרב מ"מ פוסק הרמב"ם כחכמים דמשנה ראשונה כנ"ל:

שוב ראיתי דקושית התוס' נכונה. דחכמים היינו ת"ק, דבשלמא לריב"ל אפשר לומר כמ"ש לעיל דת"ק ס"ל דג' מחלוקת בדבר. אבל לרבה א"א לומר כן דלת"ק ג' מחלוקת וחכמים מכשירין בולד ופוסלין ולדי ולדות. א"כ איך אמר רבה מסתברא דולד טפי פסול היפוך סברת חכמים ות"ק דנימא מסברא דר"ש חולק מהיפוך על היפוך לדחות סברת הת"ק. ותו מדתני ר"ח לסיוע דריב"ל דולד שני פסול. ואי לרבה אליבא דת"ק נמי חכמים ס"ל הכי מה סייעתא איכא לריב"ל דלמא ברייתא דר"ח כחכמים אליבא דת"ק ס"ל ולהכי דברי התוס' נכונים אליבא דרבה כנ"ל:

שם בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא כו'. וקשה דילמא ברייתא כחכמים דפליגי על ר"א. ורש"י פי' דבסיפא ולד תודה ותמורתה ל"פ ר"א. וקשה דא"כ הו"ל לגמ' להקשות ממתני'. [דלקמן דלא פליג ר"א] א"ו דמתני' אפשר לומר דפליג ר"א בקמייתא וה"ה בבתרייתא. ולכן נראה דעיקר קושי' הגמ' דאין סברא דמואם ימעט ר"א ולדות והברייתא מרבי מואם ולדות לכן מסיק הטעם דמדרבנן הוא משום גזירה. וממילא י"ל דאה"נ דר"א פליג גם בתודה. דסברת רש"י דתודה לא שכיח ולא גזר ר"א אינה מוכרחת. וגם לא ידעתי למה נדחק רש"י לומר למסקנת הגמ' דמדרבנן הוי דבתודה מודה ר"א דלא שכיח. וזה דוחק למה לא שכיחי תודה. והלא א"ש כפשטא דהא הברייתא קאי על הפסוק וכיון דמדאורייתא גם ר"א מודה למה יחלוק על הברייתא. רק בס"ד דמדאורייתא נמי פוסל מקשה הגמ' משא"כ למסקנא. והא דלא פליג במשנה בתודה דכבר איפליג בשלמים וה"ה בתודה כנ"ל אח"ז ראיתי בתוס' הג' רעק"א ז"ל שתמה על הרמב"ם דפוסק גם בתודה דולד ולד פסול ע"ש. ולק"מ דודאי הרמב"ם לא הבין כפרש"י רק דגם בתודה פליג ר"א. כנ"ל פשוט וברור:

ברש"י ד"ה ל"א אפי' ממרגייהו. אפי' הן דשין את התבואה כו'. ותמהו בתוס' דאסור בגיזה ועבודה. ומ"ש על הגליון בשם הערוך שנכנסו מעצמן לדוש. ג"כ אינו מספיק. דודאי מחויב הוא לילך ולהורידן מהדישה. [הגם דאינו עובר בלא תעבוד כיון שהוא לא הכניסן לדוש. מ"מ מדרבנן מוטל עליו למונען מעבודה כמ"ש במל"מ (פ"א מה' מעילה) לענין מרביע ע"ש] ויותר נראה לפרש בכוונת רש"י באמר ולא אפריש עדיין ויש לו בהמות בדישה. ומעכב עצמו מלהפרישן עד אחר זמן. ע"ז אמרה תורה תשא ובאת. אכן ברש"י ביצה (י"ט:) משמע דבאמר ולא אפריש ליכא עשה להביא ברגל ראשון כמ"ש הפנ"י שם. וכ"מ ברש"י סו"פ פנחס ע"ש]:

דף יח:

בגמ' מעצרת בעי מיכלי'. לכאורה קשה בלא"ה נמי כיון דעיבור פרה לט' חדשים א"כ ע"כ נתעברה עוד קודם חג הסוכות. ובחג הסוכות הו"ל לאקרובי לפרה ולמה המתינו עד הפסח לס"ד דגמ' שלא ידעו דחולה ברגל יכול לשהות עד אחר הרגל. ואפשר להוכיח מכאן דפרה מעוברת לא עבר בעשה כיון דרוצה להמתין עד שתלד ולהקריב הולד בפ"ע וצ"ע לדינא:

שם בגמ' א"ה מאי אסהדותי' כו'. ערש"י ותוס'. ולפירושם קושית הגמ' קאי גם על רב זביד ולא משמע כן בגמ'. וי"ל דהא משמעות הגמ' דלרבא גם כשעבר רגל אחד עובר בעשה בכל יום ויום. א"כ הא דמשני שהי' חולה בעצרת צ"ל דכל שברגל הי' חולה שוב אינו עובר בעשה עד רגל השני. וכ"מ בדברי התוס' (ר"ה ו':) גם לענין לאו דב"ת. ובשו"ת ח"צ (סי' י"ב) ובפנ"י בר"ה שם הקשו ע"ז] וזה. רבותא גדולה. ולהכי מקשה הגמ' רק על רב אשי כנ"ל:

שם במשנה תמורת עולה ולד תמורה כו'. והתמורה עצמו הנקבה לא נתבאר במשנה מה דינה. ולכאורה הי' אפשר לומר דהיא כשר להקריבה שלמים כיון דכתיב ותמורתו יהי' קודש. נהי דא"י להיות קדושת הבהמה שהמירה בה מ"מ תהי' לקרבן הראוי. ובזה הי' מיושב לשון הגמ' כפשטא דאימי' נמי קרבה. פי' דהיא עכ"פ קרבה. ונהי דהיא שלמים מ"מ כיון דקדושת הקרבה הוי עלה לא נדחה הולד ותו כשר הולד לעולה. והי' מיושב נמי קושי' התוס' ד"ה אלא כו'. אכן הרמב"ם כ' בפי' (רפ"ג מה' תמורה) דנקבת תמורת עולה תרעה. ונראה הטעם דכ' היא ותמורתו יהי' קודש דוקא אותו קדושה הראשונה כנ"ל:

שם בגמ' רבא אמר ע"כ לא אר"א כו' שם עולה על אמו כו'. קשה לי הא לעיל (י"ז:) אמר רבא בולד בעל מום ליקרב ואליבא דר"א. והגמ' שם קאמר נמי סד"א ע"כ לא אמר ר"א כו' שם עולה על אמו. א"כ משמע דרבא לא ס"ל האי חילוקא. ואי נימא דשם גזה"כ היא א"כ א"ש נמי לרבנן. וקצת סייעתא מזה למ"ש לעיל דהרמב"ם גורס ברבא ליקרב וד"ה דגם חכמים מודין. אבל לגירסא שלפנינו קשה ויש לחלק קצת דהתם הוי ג"כ שם עולה או שלמים] על אמו קודם שנפל בה המום:

בתוס' ד"ה וחליפות צ"ע כו'. ורש"י כבר רמז תי' ע"ז. דמתודה יקריב לא מוכח רק איזה שירצה יקריב אבל השני' אפשר לא קדושה. והא דאמר יכול יהי' שני' טעונה לחם היינו מכח דרשא דסיפא דברייתא אם על תודה ע"ש ברש"י ד"ה יקריבנו:

דף יט:

בגמ' היינו מומא כו' מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. ואין מובן התי' מה בכך דחייל קדושת הגוף מ"מ היינו מומא. וצ"ל דודאי זה ידעו דפדיונן דוקא במום דלא חזי לשום קרבן והפסוק קרי' לי' בהמה טמאה אשר לא יקריב ממנה קרבן לה' שלא יהי' בו שום קרבן. רק עיקר הקושיא הי' כיון דתחלת הקדשו הי' אינו ראוי לא ליחול עלי' שום קדושת הגוף כמו במקדיש בעל מום דקדם מומו להקדשו דגם בלי קרא דכל בהמה טמאה כו' הי' מהני בי' פדיון מסברא. ומשני דאינו כן דמיגו דחל כו' חל נמי קדושת הגוף. וגם אפשר להביא ראי' לדין זה מהלכה דבאשם רועה ולד ותמורה לפרש"י דהלכה הי' שתרעה. הרי דאע"ג דלא חזי לאשם מ"מ א"י לפדות עד שיפול בו מום כיון דחל עליו הקדושה אע"פ דלא חזיא להקריבו:

והנה מה דאמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. יש לעיין בזה דמה ראי' ממתניתין דהקדישו באמת לאשם ורצה שיהי' בו קדושת הגוף ואע"ג דאינו ראוי לכך מ"מ מנלן להוציא מזה דאפי' פי' בהדיא רק לדמיו יהי' קדוש קדושת הגוף. וצ"ל דסברת הגמ' דמ"מ הכא נמי קדושה דאשם לא חל עליו כמו שהי' רצון המקדיש רק דנשאר קדושת הגוף מכח מיגו. וה"ה בהקדיש זכר לדמיו. מיהו צ"ע דהא רבא קאמר הקדיש זכר משמע דוקא זכר לדמי עולה וכמ"ש רש"י בכורות (י"ד:) דלהכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתי קרבן עולה מייתי. וע"ש בתוס' ובשטמ"ק שכ' טעמים אחרים] כיון דראוי בעצמו לאותו הקרבן שנדר. אבל הקדיש נקבה לדמי עולה לא חל עלי' קדושת הגוף. וכן כ' הרמב"ם (פט"ו ממעשה הקרבנות). והכ"מ נדחק שם בחנם לפרש פי' זר בדברי הרמב"ם משום דהבין דזה קאי בשיטת ר"ש דהכא. ובאמת דברי הרמב"ם נכונים כמשמעות לשון הגמ' בכמה דוכתי הקדיש זכר לדמיו משמע דוקא זכר. וא"כ קשה דבמתני' בהקדיש נקבה לאשם דאלו הוי אמר דמי נקבה לאשם לא הי' קדוש קדושת הגוף. ורק דהכא שאני הואיל והקדיש היא עצמה לאשם. א"כ תו היכא דייק רבא מהכא דהקדיש זכר לדמיו קדוש. וצ"ל דס"ל לרבא דנהי דמהני מה שפירש לאשם דיחול עלי' קדושת הגוף אע"ג דאינו ראוי לאשם מ"מ לולא הסברא דמיגו דחל קדושת דמים כו' לא הי' מהני דיבורו רק מכח מיגו. וממילא יש לנו לומר בהקדיש זכר דחזי בעצמו מהני מיגו זו להקריבו בעצמו. כן מוכרחין לבאר סברת הגמ'. והנה התוס' הקשו מדמי נסכים דאמרינן בשבועות דלא קדשו קדושת הגוף. ותי' דאתיא כר"ש. ולכאורה כל דבריהם תמוהים חדא מה דהקשו מסוגיא דהכא. הלא הגמ' שם בשבועות מביא הך דהקדיש זכר לדמיו. ומשני הא לדמי עולה הא לדמי נסכים ותו מה תי' דאתיא כר"ש הא לר"ש אפי' לדמי עולה נמי לא חל. אכן לפמ"ש דבריהם מובנים דוודאי יש לחלק ולומר דהקדיש זכר דוקא ולא נקבה ומכ"ש דמי נסכים. רק עיקר קושיתם מה דהוכיח רבא זה הדין מן המשנה, וא"כ נראה דאינו מחלק בין שפי' לאשם או שאמר לדמי עולה. וא"כ גם בהקדיש נקבה לדמי' או לדמי נסכים נמי צריך להיות קדושת הגוף. וע"ז תירצו דאה"נ לתנא דמתני' הכי הוא. אבל לר"ש דפליג על מתני' אין ראי' לזה. ושפיר יש לחלק דבזכר לדמיו מודה ר"ש הואיל וראוי בעצמו להקריבו חל עליו קדושת הגוף. כן היא כוונת התוס'. אבל זה דוחק גדול דמשמע דלדינא איתמר שם. ויותר נ"ל לחלק דשאני הכא שהקדישו לאשם ונהי דלא חל לאשם מ"מ נחית קה"ג וא"י למוכרו בלי מום. אבל במקדיש בהמה לנסכים וה"ה נקבה לדמי אשם שפיר לא נחתא קדושת אשם כיון דלא חזי להכי. וכן באמת נראה לדינא דסוגיא דשבועות אתי ככ"ע וה"ה נקבה לדמי עולה או זכר לדמי נסכים מודה רבא דלא קדוש ובמתני' שאני הואיל והקדיש היא עצמה לאשם. וכמ"ש הרמב"ם. ומ"מ דייק רבא שפיר כמ"ש. אכן התוס' בנזיר (כ"ו: ד"ה אבל) כתבו דדוקא בנסכים דלא חזי כלל לשום נסכים שבעולם אבל נקבה דראוי מיהא לקרבן אחר חל עלייהו קדושת הגוף. ולשיטתם אזלי דהא דא"ר הקדיש זכר טעמא אחרינא הוא כמ"ש בבכורות כנ"ל]:

שם בגמ' אשם בן שנה והביאו בן שתים ב"ש והביאו בן שנה כשירה ולא עלתה לבעלים. ואין מובן הטעם דכשירה. ותוס' תמהו עוד דבמנחות איתא דתעובר צורתן ותצא לבית השרפה והוי דלא כמאן. ורצו ליישב דמיירי בשלא לשמו והרמב"ם לא הביא רק ברייתא דמנחות ע"ש (פ"ד מפסוה"מ). ואפשר ליישב דברייתא זו ס"ל כר"א בכריתות (כ"ה.) דאשם בא בנדבה ואשם תלוי כשר בן שנה ובן שתי שנים **בזבחים (צ':) במשנה כל האשמות שבתורה באין בני שתים כו' חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. משמע דאשם תלוי בן שתים וכ"מ שם (מ"ח.) ובכריתות (כ"ב:) דילפי' א"ת מאשם מעילות לענין דבכסף שקלי' וה"ה דנוכל למילף לבן שתים. וכן מפורש בזבחים (ע"ז.) אימרי בדכרי מיחלפי לך ע"ש אכן ברמב"ם (פ"ד מה' פסוהמ"ק) מבואר דא"ת בא מן הקטנים ומן הגדולים. הגם כי הדבר תמוה וצריך נגר ובר נגר לפרוקי. מ"מ אפ"ל קושי' התוס' כנ"ל לדעת הרמב"ם:** ולהכי נעשה כנדבה וכשר לאשם תלוי אבל ברייתא דמנחות ס"ל דאין אשם בא בנדבה. וכן פוסק הרמב"ם ולהכי פסולה כנ"ל:

שם בגמ' והרי מחוסר זמן דלא חזי ואר"ש דקדוש פרש"י משום דר"ש ס"ל דכל שראוי לבוא לאח"ז הוא בל"ת מפורש בזבחים (קי"ב:) דאותו את בנו בנו או תורים קטנים אר"ש בל"ת הואיל וראוי לבוא לאחר זמן אך לפ"ז יש לתמוה מה משני הגמ' שאני מחוסר זמן דגמר מעשר מבכור. הלא תורים שלא הגיע זמנם הוי ממש כמו אשם בן ב' שנים והביאו בן שנה דג"כ ראוי לאחר זמן. ושוב מצאתי בתוס' זבחים (קי"ד:) ד"ה היתר עמדו בזה. ונדחקו מאוד בזה וקשה להבין טעם התוס' שם. ולע"ד נראה דבאמת יש לתמוה מה מקשה הגמ' הלא י"ל דהכא מיירי שהקדיש האשם בן שנה להביאו תוך שנתו וכה"ג כיון דלא חזי לא חל עליו קדושה. אבל התם הקדישו על דעת להקריבו אח"כ כשיבוא זמנו ושפיר חל. ולכן נ"ל דזה עצמו כוונת הגמ' אלא דהוקשה להם כיון דמידי דלא חזי ס"ל לר"ש דלא חל. מה טעם יחול כשאינו ראוי עתה. וע"ז תירצו דיליף מבכור והתם קדוש מיד להקריבו אחר זמנו וכמו כן חל ההקדש בתורים קטנים או באשם בן שנה כשהקדיש להקריבו אח"כ כשיבוא הזמן. אבל במקדישו להקריבו קודם הזמן לא חל כנ"ל:

בתוס' ד"ה אשם והר"א תי' דהכא מיירי בשלא לשמו כו' שלא לשמו חייב משום שחוטי חוץ הואיל וחזי בפנים כו'. וצריך להבין הטעם דכשר לפנים שלא לשמו. וצריך לומר בדוחק משום דקי"ל אשם ששחטו שלא לשמו כשר. ואע"ג דאשם לא בא בנדבה א"כ ע"כ צ"ל דנעשה קרבן אחר ושוב כשר אפי' הי' בן שנה והביאו בן שתים כיון דלא עלה לשם אשמו. מיהו צ"ע בזה דהא אמרינן ריש זבחים דאע"ג דכשר אסור לשנויי בי'. ומשמע דה"ה באשם לשם עולה ושלמים דמ"מ אסור לשנויי בי'. א"כ ע"כ שם אשם עליו. וכן הרמב"ם כ' סתם אשם אע"פ ששחטו שלא לשמו נאכל הוא. משמע אע"ג שהי' לשם עולה מ"מ דין אשם עליו. וא"כ למה יתכשר בן שנה לבן שתים וצ"ע. ובאמת הרמב"ם לא הביא זה הדין בשחוטי חוץ רק שכ' (פי"ח מה' מעה"ק) דאשם נזיר ומצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל וכשר בפנים. משמע דקאי אבן שנה כדין אשם נזיר ומצורע. ותמהני שהכ"מ כ' עליו שהוא מסוגיא זו דזבחים (דמיירי במחוסר זמן] נראה שהבין דמיירי בבן שתים. ולא משמע כן בהרמב"ם וצ"ע. וליישב שיטת הרמב"ם אפשר לומר כמ"ש בגמ' לעיל דאותו סוגיא דזבחים ס"ל דאשם תלוי בא בנדבה. ולהכי בשלא לשמו דנעשה נדבה שפיר כשר אפי' בן שתים. אבל לדידן דלא בא בנדבה פטור כה"ג בשחוטי חוץ כנ"ל:

בא"ד והכא מיירי אחר שניתק לרעי'. צ"ע בבן שנה כיון דראוי לאחר זמן למה יהי' ניתק לרעי'. ואפי' אי נימא דכיון דעבר אבל תאחר ורוצה להביא אשם אחר מיד ממילא ניתק הראשון לרעי'. מ"מ קודם שהביא אחר למה יהי' ניתק. והכא מיירי שעדיין לא הביא אחר שהרי אמרו שלא עלה לבעלים וצ"ע:

בד"ה אף מחוסר כו' בסוף הדבור אם עבר והקדישו קדוש. בזבחים (קי"ד:) בתוס' ד"ה היתר הקשו לרבא דס"ל א"ע לא מהני למה יהי' קדוש. ונראה ליישב כמו דאמר רבא לעיל גבי בעלי מומין. דכ' לא ירצה הא מיקדש קדשי ע"ש לעיל (ה' ע"ב) כמו כן י"ל במחוסר זמן דכתי' ומיום השמיני והלאה ירצה. משמע דקודם שמיני לא ירצה אבל מיקדש קדשי כנ"ל. גם בתוך ז'. דלרבות ליל ח' לקדושה ל"ל קרא דהכא. כדאי' בזבחים (י"ב.) מרומיא דקראי ע"ש. א"כ ירצה ע"כ לרבות דגם בתוך ז' מיקדש קדשי]:

דף כ.

בגמ' אמר רבי אין אני רואה דבריו של ר"ש כו'. לכאורה צריך להיות הלכה כרבי שהוא מכריע. אך הרמב"ם פסק כת"ק. ונראה הטעם דמשמעות הגמ' דהך פלוגתא דתמורה תלוי' בפלוגתא דת"ק ור"ש במשנה אי תמכר שלא במום. וכיון דבמתני' הוי סתם פלוגתא דיחיד ורבים ממילא הלכה כרבים. והנה הרמב"ם פוסק בכל חטאת ששינו בו כגון פרה לפר שעיר לשעירה כו' לא חל קדושת הגוף ואפי' לדמים לא קדוש ואינו עושה תמורה. והגם דלכאורה מסוגיא דהכא בסמוך משמע דכל פלפול הגמ' רק לר"ש דמצריך להיות שם עולה. להכי מפלפל הגמ' אי בהנך שייך נמי שם עולה. אבל לדידן דלעולם תרעה עד שתסתאב אפי' בנקבה לאשם. א"כ י"ל דה"ה חטאת. והלח"מ שם נתקשה בזה (פ"א דתמורה). אבל נראה דהרמב"ם מפרש דלת"ק העיקר תלוי כיון דקדוש לדמיו קדוש נמי קדושת הגוף. ובחטאת ס"ל לרמב"ם דלא קדוש אפי' לדמיו. ואפשר טעמו דא"א לומר דחל עליו שם חטאת דא"כ למיתה אזלי. ולכן לא שייך בחטאת להיות קדוש לדמיו דהא הבעלים יביאו חטאת אחרת ויהי' למיתה זה החטאת. או שמצא הרמב"ם כן באיזה תוספתא. ולכן לת"ק לא מקשה הגמ'. רק לר"ש דס"ל כלל אחר דכל דלא חזי' לגופי' לא חל קדושה ואעפ"כ בהני דשם עולה על אמו ס"ל דקדשה להכי פריך דבפרה לפרו כו' נמי חל שם עולה ומשני כנ"ל. עיין ברמב"ם פ"ד מפסולי מוקדשין ופ"א דתמורה:

דף כ:

בגמ' אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. צ"ע למה נקרא הולד בא בעבירה הלא כל הפסולין לגבי מזבח רובע ונרבע ולדותיהן מותרין כדאי' לקמן (ל':) משום דהוי זה וזה גורם. ודוחק לחלק משום דהכא הבעלים גופי' עשאו העבירה דמ"ש סוף סוף זה וזה גורם הוא לגבי הולד. ותו אטו לא עסקינן דאחרים המירו שנתנו בעלים רשות להמיר. ועפ"ז עכ"פ מיושב קושי' התוס' ד"ה אבל דהקשו למה עדיף מתמורה עצמה דהלכה דאינה קריבה אשם. ולק"מ דוודאי תמורה עצמה דנעשה בה עבירה אינה מכפרת אבל הולד ס"ל להאי מ"ד דלא חשיב דבר הבא בעבירה כמ"ש:

שם בגמ' ותו דתני ר"ח לסיועי כו' ולד שני לא קרב. קשה להבין כל סוגיא זו למאי דאמרינן לעיל (י"ח) דולד שני מדרבנן פסול כדי שלא יגדל עדרים וכיון דניכר מחשבתו דלגדל בעי להו כיון דנולד ולד ולד קנסוהו. א"כ הכא בתמורה לא שייך זה דאטו נחשדו לעבור על לאו דלא ימיר בפרט לעשות נקבה תמורה לאשם. ותו כיון דעכ"פ הדין דתמורה תרעה. א"כ מוכרח הוא להמתין עד שתסתאב ולהשהותה ולמה נקנסי'. ומתוך הדוחק נראה לי דרבא הבין הברייתא כפשטא דמן התורה פסול ולד שני וא"כ ה"ה ולד תמורה. ואע"ג דאמר ריב"ל הטעם דניכרין מעשיו מ"מ תני ר"ח לסיועי לריב"ל בעיקר הדין ולא מטעמו. ולהכי באמת לא קאמר תיובתא בסוף הסוגיא רק קשיא. וכן הרמב"ם פוסק (בפ"ד מה' תמורה) להלכה כלישנא בתרא דאחר כפרה יקרב עולה ולא חש לקושיא זו מה"ט. דאנן ס"ל דולד שני רק מדרבנן פסול. וזה לא שייך בולד תמורה. כנ"ל:

ובפירוש אחר כפרה העתיק הרמב"ם שם שנולד הולד אחר כפרה. ולכאורה פשט הלשון בגמ' ורש"י משמע דאפי' נולד מקודם כפרה מ"מ אחר שכיפרו הבעלים הולד קרב עולה למסקנא. ומיהו מלשון המשנה משמע כשיטת הרמב"ם דתני ירעה עד שיסתאב. והלא סגי עד שיביאו הבעלים כפרתן אלא ודאי דכל שנולד קודם כפרה תו לית לי' תקנתא בהקרבה:

בתוס' ד"ה ולד שני הקשה מורי כו'. ותירוצם קשה להבין דמה ענין וכ"ש זה מזה. ולפמ"ש לעיל דלשיטת ריב"ל לת"ק דמתני' יש ג' מחלוקת דת"ק מכשיר אפי' ולד ולד ור"א פוסל הכל וחכמים מכשירין ולד ולא ולד ולד. ור"ש ס"ל דיש רק ב' מחלוקת וא"כ הלכה כחכמים אליבא דת"ק ומקשה הגמ' שפיר:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה