אור ברסלב
שפת אמת על תמורה פרק שלישי › דף יח.

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק שלישי · דף יח.

דף יז:

בגמ' דאי עבר ומקריב קאי בעשה. לשיטת רש"י דאשם הלכה דרועה יש לפרש דאי עבר והקריב לשם אשם עבר בעשה היינו דשם אשם עליו רק דאסרו קרא והלכה להקריבו. ולשיטת ר"ת דהוי עולה מדאורייתא. א"כ נהי דהקריבו לאשם הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן ומה ענין עשה זו. והי' נראה לומר דאפי' לר"ת דסתמא עולה הוי. מ"מ בשחטו בפי' לשם אשם אפשר דאשם הוי רק דעבר בעשה דקרא והלכה פוסלו להקריבו לשם אשם, ועפי"ז נראה ליישב תמיהת התוס' על מה דמקשה בתר הכי בגמ' לר"ע ל"ל קרא. ואמאי לא משני נמי לעשה. ותירוצם דחוק. ולמ"ש י"ל דהא ר"ע יליף מאשם הוא הוא ולא תמורתו. נראה הפי' אשם הוא אבל תמורתו אינו אשם ואפקי' קרא מתורת אשם. וממילא אפי' קרבו לשם אשם לא שייך כאן עשה. ולר"ת הוי ככל זבחים שהקריבן שלא לשמן. ולרש"י נמי הוי ככל הפסול להקרבה והקריבו רק אליבא דת"ק דממעט מרק י"ל דשפיר אשם הוא רק דיש עשה מלהקריבו משא"כ לרע"ק. וכן יש להוכיח מן הרמב"ם דלא הביא דין זה דהמקריבו לשם אשם עובר בעשה משום דס"ל כר"ע ולדידי' ליכא עשה:

שם במשנה וחכ"א יקרב. כ' בתוס' צ"ע חכמים היינו ת"ק. ונראה דג' מחלוקת יש בדבר דלת"ק אפי' ולדי ולדות קרבין ולר"א אפי' ולד לא יקרב ולחכמים ולד יקרב ולא ולדי ולדות. וכל זה שיטת סתם משנה. ואתי ר"ש למימר דליכא ג' מחלוקת ופליגי רק בולד. אבל בולד ולד לא נחלקו. ולרבה הפי' לא נחלקו דלכו"ע קרב ולריב"ל הפי' לא נחלקו דלכו"ע לא קרב. אבל עכ"פ ליכא ג' מחלוקת ולת"ק דמתניתין איכא ג' מחלוקת. ובס' בה"ז כ' מזה אבל סיום דבריו א"י להלום. וגם מ"ש עליו הצ"ק א"י. אבל הפי' שכתבתי נכון ופשוט בין לרבה בין לריב"ל: ועפ"ז נראה לבאר שיטת הרמב"ם (ריש פ"ד מה' תמורה) שפוסק דולד יקרב ולא ולד ולד. וכ' הכ"מ דפוסק כריב"ל. ואין דבריו מובנים דמ"מ הו"ל לפסוק כת"ק ולא כר"ש. בפרט דבפי' המשניות כ' בעצמו דאין הלכה כר"ש. ולמ"ש א"ש דודאי לא ס"ל כר"ש רק כתנא דידן דאיכא ג' מחלוקת ופוסק כחכמים דיקרב היינו הולד ולא ולד ולד. משום דהלכה כמכריע. ותו דת"ק סתמא וחכמים הם לשון רבים. ולהכי נהי דסתם דבתר הכי גבי ולד תודה סתם כת"ק דאפי' ולד ולד יקרב מ"מ פוסק הרמב"ם כחכמים דמשנה ראשונה כנ"ל:

שוב ראיתי דקושית התוס' נכונה. דחכמים היינו ת"ק, דבשלמא לריב"ל אפשר לומר כמ"ש לעיל דת"ק ס"ל דג' מחלוקת בדבר. אבל לרבה א"א לומר כן דלת"ק ג' מחלוקת וחכמים מכשירין בולד ופוסלין ולדי ולדות. א"כ איך אמר רבה מסתברא דולד טפי פסול היפוך סברת חכמים ות"ק דנימא מסברא דר"ש חולק מהיפוך על היפוך לדחות סברת הת"ק. ותו מדתני ר"ח לסיוע דריב"ל דולד שני פסול. ואי לרבה אליבא דת"ק נמי חכמים ס"ל הכי מה סייעתא איכא לריב"ל דלמא ברייתא דר"ח כחכמים אליבא דת"ק ס"ל ולהכי דברי התוס' נכונים אליבא דרבה כנ"ל:

שם בגמ' וכ"ת ה"נ והתניא כו'. וקשה דילמא ברייתא כחכמים דפליגי על ר"א. ורש"י פי' דבסיפא ולד תודה ותמורתה ל"פ ר"א. וקשה דא"כ הו"ל לגמ' להקשות ממתני'. [דלקמן דלא פליג ר"א] א"ו דמתני' אפשר לומר דפליג ר"א בקמייתא וה"ה בבתרייתא. ולכן נראה דעיקר קושי' הגמ' דאין סברא דמואם ימעט ר"א ולדות והברייתא מרבי מואם ולדות לכן מסיק הטעם דמדרבנן הוא משום גזירה. וממילא י"ל דאה"נ דר"א פליג גם בתודה. דסברת רש"י דתודה לא שכיח ולא גזר ר"א אינה מוכרחת. וגם לא ידעתי למה נדחק רש"י לומר למסקנת הגמ' דמדרבנן הוי דבתודה מודה ר"א דלא שכיח. וזה דוחק למה לא שכיחי תודה. והלא א"ש כפשטא דהא הברייתא קאי על הפסוק וכיון דמדאורייתא גם ר"א מודה למה יחלוק על הברייתא. רק בס"ד דמדאורייתא נמי פוסל מקשה הגמ' משא"כ למסקנא. והא דלא פליג במשנה בתודה דכבר איפליג בשלמים וה"ה בתודה כנ"ל אח"ז ראיתי בתוס' הג' רעק"א ז"ל שתמה על הרמב"ם דפוסק גם בתודה דולד ולד פסול ע"ש. ולק"מ דודאי הרמב"ם לא הבין כפרש"י רק דגם בתודה פליג ר"א. כנ"ל פשוט וברור:

ברש"י ד"ה ל"א אפי' ממרגייהו. אפי' הן דשין את התבואה כו'. ותמהו בתוס' דאסור בגיזה ועבודה. ומ"ש על הגליון בשם הערוך שנכנסו מעצמן לדוש. ג"כ אינו מספיק. דודאי מחויב הוא לילך ולהורידן מהדישה. [הגם דאינו עובר בלא תעבוד כיון שהוא לא הכניסן לדוש. מ"מ מדרבנן מוטל עליו למונען מעבודה כמ"ש במל"מ (פ"א מה' מעילה) לענין מרביע ע"ש] ויותר נראה לפרש בכוונת רש"י באמר ולא אפריש עדיין ויש לו בהמות בדישה. ומעכב עצמו מלהפרישן עד אחר זמן. ע"ז אמרה תורה תשא ובאת. אכן ברש"י ביצה (י"ט:) משמע דבאמר ולא אפריש ליכא עשה להביא ברגל ראשון כמ"ש הפנ"י שם. וכ"מ ברש"י סו"פ פנחס ע"ש]:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה