שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף יא:
בגמ' א"ב דר"א ניטלה ירך וחלל שלה כו'. משמע דגם לרבא דוקא בדבר שנבילה מחיים ולפ"ז צ"ל דנבילה נמי חי' דהא טעמא דרבא דטרפה אינה חי' א"כ צ"ל דה"ה נבילה כל דאינה מטמא בחי' וכן כתב רש"י בנדה (כ"ד.)]. וק"ק הא איכא נמי נבילה בחי' לכ"ע כגון בגיסטרא או שדרה ומפרקת ורוב בשר ולמה אר"ש דוקא בדבר שהיא מתה. ועל הרמב"ם ג"כ קשה דסובר כר"א והכא (בפט"ו ממעה"ק) כתב דוקא בראשו או לבו ע"ש. וכבר הניח דבריו בצ"ע גם הלח"מ בזה:
שם בעי רבא בעוף מהו. רש"י פי' הבעיא אליבא דרי"ו וזה דוחק. והרמב"ם כתב בעוף בהקדיש אבר אחד הוי ספק. ונראה דמפרש הבעיא אליבא דר"י וס"ל דדוקא בבהמה דממעט הכתוב ממנו ולא רגל. אבל בעוף דליכא מיעוט אפי' אבר אחד י"ל דפשטא בכולו. והכ"מ דחק לפרש באבר שהנשמה תלוי' בה ולא משמע כן ברמב"ם. ובבעיא שני' דהקדיש אבר לדמיו מפרש הרמב"ם באבר שאין הנשמה תלוי' [)כמבואר בדבריו (פ"ה מה' ערכין) דמי רגלה של פרה כו'] ועי' במ"ש הכ"מ עצמו שם ודברי הבה"ז תמוהים טובא בכאן ע"ש. והלח"מ שם יפה כוון. אבל בה' מעשה הקרבנות (פט"ו) גבי עוף לא כתב כן:
שם הקדיש חד אבר מהו בגיזה. הי' נראה לפרש דמיבעיא לי' דאפי' אותו אבר אפשר ליכא איסור גיזה רק היכא דכל הבהמה קדושה כמו בכור צאנך. דמיני' ילפינן לכל הקדשים. אבל הרמב"ם (פ"א מה' מעילה) פי' דמיבעיא לי' דגם כל הבהמה תאסר בגיזה. וצ"ע הטעם:
שם הקדיש עורה כו'. צ"ע למה השמיט הרמב"ם דין זה. ובהקדיש העובר הביא דאסור בעבודה מדרבנן. ולכאורה הו"ל למימר דהוי ספק שמא אסור מדאורייתא כיון דלא איפשיט הבעיא בהקדיש עורה. ונראה דדייק הרמב"ם מלשון הגמ' כי קתני מדרבנן. דהו"ל למימר דילמא כי קתני מדרבנן כיון דלאביי ספוקי מספקא לי'. לכן פי' הרמב"ם דאביי השיב לו דבעובר פשיטא לי' דליכא איסור דאורייתא בעבודה וכי קתני אסורה בעבודה מדרבנן רק בעורה מספקא לי' כנ"ל:
שם היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים כו'. נראה דגם על לכתחלה שייך הבעיא אי מותר לשחטה בפנים דאי הוי חולין בעזרה צריך להמתין עד שתלד. רק דגם בדיעבד רוצה לאסור הולד. אבל למסקנא דפשיט דלית בי' משום חולין בעזרה נראה דמותר גם לכתחלה לשחוט בפנים. אבל הרמב"ם העתיק הדין בדיעבד כלשון הגמ'. וצ"ע לדינא:
תוס' ד"ה היא שלמים כו'. ונראה דמצי למיפשטי' כו'. ולע"ד נראה דכל בעיות הגמ' הכא בולד חי דמותר בשחיטת האם ואפי' הפריס ע"ג קרקע מותר מדאורייתא ולכן מסופק דיהי' לו דין חולין שנשחטו בעזרה. אבל בברייתא דבן ד' ולא כלו חדשיו לא שייך עליו כלל דין חולין שנשחטו בעזרה דאינו בר שחיטה כלל ולא חל על נפל שם חולין שנשחטו בעזרה כנ"ל:
עוד אפ"ל קושיתם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אינו אסור באכילה אלא מדרבנן אפשר דבאונס לא גזרו וכיון דבלשון הברייתא ומצא בה בן ד' חי משמע דהוא לא ידע דמעברה ולהכי מותר באכילה אבל שפיר הוי חולין שנשב"ע. גם י"ל דלשון הגמ' משמע דבעי בב' אופנים או דפי' בהדיא וולדה חולין דשיירו משויר או בקדשים שנתעברו למ"ד בהויתן קדושים. וא"כ י"ל דבולד קדשים יש טעם אחר דלא יהי' בו דין חולין שנשחטו בעזרה כיון דעכ"פ עתיד להיות קודש בהויתן לא חשיב כחולין גמורין. אבל בוולדה חולין י"ל דהוי טפי חולין שנשחטו בעזרה. והא לא מצי למיפשט מברייתא דלעיל דשם בהויתן יהי' קודש כנ"ל: