אור ברסלב
שפת אמת על תמורה פרק ראשון › דף י:

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף י:

דף י.

בגמ' כיצד מערימין על הבכור כו'. וקשה דאי חלה קדושה איך מערימין לכתחילה הא לא גרע עובר ממחוסר זמן. וכמו שהקשו בתוס'. ומ"ש התוס' דקודם שנולד מצי מקדיש. ומייתי לה מקרא בבכורות. מ"ש בבכורות נראה ט"ס וצ"ל בבכור. וכוונתם דלקמן (כ"ה.) מייתי הגמ' דרשא לא יקדיש אותו. אותו אינו מקדיש אבל אתה מקדישו בבטן. וא"י אי כוונת התוס' דדוקא בבכור שרי. או דמכאן נלמד דבבטן ליכא איסור מחוסר זמן בכל הבהמות. ומיהו קשה לי למאי דמסיק הגמ' דקדושת דמים נמי מפקיע בכורה. א"כ י"ל דקרא דאותו קאי אקדושת דמים (וכ"כ בשטמ"ק דבר פדא מוקי האי קרא לקדושת דמים] דבכור אסור להקדישו ג"כ לבדק הבית. וכרבנן דר"י בערכין (כ"ט.) דתקדיש לאו להקדש בה"ב קאמר] אבל בבטן מותר. ומנ"ל להוציא מזה דליכא איסור מחוסר זמן בבטן. וצ"ע:

שם בגמ' מיתיבי אין ממירין אברים בעוברין ולא עוברין באברים כו'. פרש"י קושית הגמ' מאברים בעוברין וכן מוכח מתי' הגמ'. אבל יש לתמוה למה לא מדייק הגמ' גם מסיפא עוברים באברים ואי עוברין לא קדשי כ"ש דאין נעשין תמורה. וע"ז ליכא תי' הגמ'. כמו דמקשה הגמ' עצמו בתר הכי תמורה דלא עבדי הא מקדש קדשי כו'. ואפשר לומר בדוחק דסיפא אפשר דנקט אגב רישא משום דבלא"ה מיותר האי בבא דלא עוברין באברים כיון דמסיים המשנה אפי' שלמים באברים לא. כ"ש עוברין. וברישא דאין ממירין אברים בעוברין לא קשה דהא אפי' אברים בשלמים לא. דנ"מ לרי"ו דפליג גבי אברים בשלמים מ"מ בעוברין מודה. אבל סיפא מיותר. וצ"ל דאגב רישא נקטי. להכי אין להקשות מסיפא כנ"ל ליישב מתוך הדוחק. שוב ראיתי דלאו קושיא היא די"ל דאה"נ דגם מקדש לא קדשי והא גופי' קמ"ל דאין קדושה חלה על עוברין. ואפשר דרבותא הוא בתמורה דהו"א כיון דחל על בעל מום חל נמי על עוברין. להכי מקשה רק מרישא:

ברש"י ד"ה ל"א בסוף הדבור ואי אמר ולדה חולין ל"א כלום ולמ"ד ולדות קדשים במעי אמן קדושין כו'. לכאורה משמעות הלשון דדוקא בולדה חולין תליא בפלוגתא זו אבל במקדישה עם הולד אפי' לבר פדא חל הקדושה אגב אמה מיד במעי אמה. וצ"ע מנ"ל הא אפשר דלמ"ד בהויתן הן קדושין לא חל גם כה"ג. ואדרבה א"ש יותר לשון בר פדא אין קדושה חלה דלגמרי לא חל עד שיצא הולד לאויר עולם. מיהו לקמן בסוגיא דשוחט חטאת ונמצא ולד כו' מוכח בפי' ברש"י עצמו דס"ל דגם במקדיש מעוברת למ"ד בהויתן קדושים לא חל כלל קדושה על הולד ע"ש. א"כ צ"ל דלאו דוקא נקט רש"י הכא. וזה שכ' ולמ"ד כו' קאי גם אדלעיל:

תוס' סוף ד"ה ואזדא ר"י כו' הקשו הא אסור להקדיש מחוסר זמן מכ"ש עובר. ותי' דעובר שרי טפי כדמייתי מקרא. ומשמע דס"ל דאפי' בבהמת חולין מותר להקדיש הולד. ולע"ד צ"ע בזה די"ל דדוקא בכור דבלא"ה מוקדש כשנולד אפי' שהוא מחוסר זמן ממילא ליכא איסור דמחוסר זמן במה שמקדיש הולד דסוף סוף יהי' קדוש קודם זמנו. וה"ה בכל מוקדשין דיהי' הולד קודש בהויתן לכן רשאי להקדיש מעצמו הולד גם קודם שנולד. אבל בבהמת חולין י"ל דאסור וקדושה חלה בדיעבד דאיסורא דעביד עבד:

תוס' ד"ה אבל כו' ועוד קשה כו'. צ"ע הא התוס' תי' לעיל ולדה עולה והיא שלמים כו' לדמים קאמר וכמו כן יש לפרש הכא היא שלמים כו' ולד שלמים לדמיו:

בד"ה כי תניא כו'. וצ"ל מיגו דנחתא כו'. נראה כוונתם דכיון דקדוש לדמיו ממילא כשנולד מוטל עליו להקדישו ולהקריבו בעצמו ולמה ימכר לאחר. וכ"מ לשון רש"י לעיל ד"ה אין קדושה חלה. דאי לא אקדשי' משנולד והקריבו הוי חולין בעזרה א"כ משמע דמהראוי שיקדישנה אחר שנולד. ולפ"ז לשון לדמי' דגמ' לאו דוקא. רק הכוונה דבר פדא דאין קדושת הגוף חלה עכשיו רק צריך להקדיש שיביאנו לעולה אחר שיולד כנ"ל. והוי כמו הקדיש זכר לדמיו לקמן (י"א:) דקדוש קדושת הגוף:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה