שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף י.
בגמ' כגון דשוו שליח לאקדושי. צ"ע דשליח למה נקרא מקדיש. ויותר הו"ל לגמ' למימר כגון דאקדיש יחיד להתכפר בהם רבים:
שם בגמ' תורם משלו על של חברו ט"ה שלו מ"ט אמר קרא א"כ מעשר תבואתך ונתת כו'. לכאורה קשה ל"ל קרא מהיכי תיתי נימא דנתן לחבירו גם הטובת הנאה. והי' נראה לפרש דהא פשיטא דאין ט"ה של חבירו רק דהו"א דליכא כלל בזה ט"ה דרק לבעל התבואה שנתרם עליו יש ט"ה. וכה"ג להוי כמו פאה דלית בה כלל ט"ה לבעלים והא דס"ד דגמ' בנדרים (ל"ו:) לומר דטו"ה של בעל הכרי. הוא משום דס"ד לדרוש תבואתך ונתת דקאי ונתת אתבואתך. כמ"ש שם הר"ן והרא"ש. אבל בלאו קרא י"ל כנ"ל] אך לשון רש"י אינו כן:
שם במשנה ולא עוברים באברים. פרש"י תחת רגל בהמה זו. וצ"ע למה נקט רגל דאפי' תחת ראש בהמה זו דנשמה תלוי בה מ"מ לא הוי תמורה כמ"ש התוס' לקמן (כ"ו.) ד"ה מהו דדוקא בחצי' מהני תמורה ולא בשאר אברים ע"ש] ודוקא בממיר אבר שהנשמה תלוי' בה בשלימים חל משום דפשטא בכולה. אבל בעוברים שממיר על ראש בהמת קודש לא הוי תמורה כנ"ל:
שם במשנה אר"י והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כו'. קשה לי מה ראי' ממוקדשין דשם אפי' אם לא יהי' פשטא בכולה כגון בהמה של ב' שותפין דאין כולה עולה. מ"מ הרגל עולה היא וצריך למכרו לצרכי עולה. ולהכי בכל הבהמה שלו איפשטא הקדושה מן הרגל על כל הבהמה. אבל בתמורה דרגל א' אינו עושה תמורה, ואפי' לר"י אם יהי' בהמה של שותפות ושותף אחד יאמר שחלקו יהי' תמורה לא מהני דהא ר"י אתי עלה רק מכח דפשטא קדושה בכולה. וא"כ י"ל היכא דעל רגל א' לא חל כלל לא שייך פשטא בכולה דלא התחיל הקדושה לחול גם על הרגל. וכה"ג ממש קשה לי בפ"ק דקידושין דמדמי ג"כ הגמ' בחצייך מקודשת לי דפריך ליפשטא בכולה מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה כו'. ומשני אשה דעת אחרת. וקשה כנ"ל אפי' לא יהי' דעת אחרת מ"מ כיון דקידושין על חצי' לא שייך ממילא ליכא מקום להתפשט בכולה. וצ"ל דסברת החכמים דכל היכי דאם יחול הקדושה תתפשט בכולו הוי כהקדיש כולה: